לכבוד החג אני חורגת ממנהגי ומעלה פרק נוסף בהפרש של שבוע בלבד. מוזמנים לכתוב את כל מה שעלה על ליבכם אחרי קריאת הפרק.
פרק מ"ב/ רק תגיד לי איך?
בשעה תשע ועשרים ושלוש דקות ניצבתי סמוך לשער הפנימייה. ליבי דפק בפראות כשהבחנתי באם הבית יושבת על הספסל בחצר וממתינה בדריכות למישהי.
ככל הנראה המישהי הזו הייתה אני - ברגע שרחל הבחינה בי היא התרוממה באיטיות מהספסל והתקדמה לעברי בצעדים מדודים.
"אפרת", מבטה היה חתום. "חיכינו לך".
חיכינו ל - ך. שתי מילים פשוטות שהטילו עלי אימה. אולי כי ידעתי מה מצפה לי, ואולי כי לא שיערתי מה.
"בואי", היא הניחה עלי יד כבדה מעוטרת בתכשיטי זהב. "הרב ביקש שתיכנסי אליו".
צעדנו יחד במסדרון. ולא יודעת למה - הרגשתי כמו ילדה פצועה בדרכה לבית החולים בליווי אפוטרופוס. לא אבא ולא אמא. אפוטרופוס. זר וכפוי ומאולץ.
נעמדנו בפתח החדר. הרב היה עסוק בשיחה ערה אך מיד כשהבחין בנו מלמל מילות התנצלות וחתם את השיחה.
"היכנסנה", הוא אמר עוד לפני שהניח את השפופרת במקומה.
חיכיתי שאם הבית תשב, ורק אז ישבתי גם אני. מהרגע שבו הבחנתי בה ממתינה לי בחצר, משהו בי כבה. הפכתי לצייתנית ומכונסת אל תוך עצמי. הכל מסביבי רעש וגעש. אבל בפנים - דממה.
הרב חפן את אצבעותיו בזקנו. הביט קצרות באם הבית ואז בי. נראה היה שהוא מתלבט כיצד להתחיל.
הוא השתהה רגע ואז פתח : "לכל מקום יש את הכללים שלו. וזה לא משנה אם זה בית ספר, עבודה או משפחה", מבטו התפזר לחלל. "לכל מקום יש את הגבולות שלו", הוא הוסיף חיוך. "וגם כאן". התכווצתי כשהפנה את מבטו אלי.
החיוך שלו ריכך מעט את הפחד, אך עדיין הרגשתי כמו אותה ילדה פצועה שהגיעה לבית החולים בלי הורים שיחזיקו לה את היד.
"תיראי", הוא המשיך, מביט בי ישירות, "בהתחלה לא הקפדנו איתך יותר מדי, גם כשחרגת מהכללים. נורא דאגנו כשלא חזרת מהפגישה ההיא עם ציון אפרים ושתקנו. היו עוד כמה פעמים שיצאת פה ושם בלי לעדכן אף אחד, ובחרנו להבליג. אבל היום, אחרי שיצאת שוב בערב מבלי לומר מילה - אנחנו מרגישים שצריך לחזק את הגבולות".
נעתי על מקומי באי נוחות. החדר של הרב קטן וצפוף. וגם כשהחלונות פתוחים, אין בו אוויר.
"אז אם מי נפגשת היום?", שאל בקול רגוע מדי. ואני מצמצתי בהפתעה מול סימן השאלה שזרק לעברי. מעולם לא קיבלתי ממנו שאלה ישירה כזו.
"האמת שלא נפגשתי עם אף אחד" אמרתי.
אם הבית והרב החליפו ביניהם מבטים שאמרו יותר ממילים. לא היה לי ספק: שניהם חשבו שאני משקרת.
"אבל עמליה..." הוסיף הרב לפתע, "נדמה לה שראתה אותך עולה על אוטובוס. זה נכון?"
שקט.
הלב שלי דפק חזק מדי מכדי להוציא מילה.
"זה נכון," הצלחתי לומר לבסוף. "נסעתי לבני ברק. אבל לא באמת נפגשתי עם מישהו".
"אני מאמין לך," אמר, "אבל חשוב שתביני - כשמישהי יוצאת כל כך הרבה פעמים, זה עלול לגרום להרבה שאלות. אנחנו רק רוצים להגן עלייך."
"אז מה עשית בבני ברק?", שאלה אם הבית את השאלה ששניהם רצו לשאול.
"הלכתי לבית של המשפחה שלי", עצב כיסה את קולי. "עמדתי בחוץ, ורק הבטתי בהם. אבל לא נפגשנו".
"רואה", חייך הרב בניצחון. " ככל הנראה שהמשפחה שלך לא באמת מעוניינת לפגוש בך. סביר להניח שהאנשים בחוץ שכחו ממך. לא ינסו ליצור איתך קשר. זה טבעם האנוכי של רוב בני האדם".
"אני צודק?", שאל.
עצב חלחל לתוכי כשעניתי: "כן".
שוב חיוך. שוב ניצחון. והאמת עצובה, אך היא אמת.
"העולם בחוץ לא נוצץ כמו שאת חושבת", אמר. "וזה בעצם אחד הכללים שלנו", המשיך בביטחון "כלל שבא להגן על כולנו. לא צריך ליצור קשר עם אנשים שלא רוצים בך. בחוץ יש רוע. והרבה".
"וחיה?", אם הבית זרקה את המילה לחלל, והפנתה את השאלה שלה לרב כמו מזכירה לו שיש נושא ששכח לדון בו.
"אה, נכון. המורה חיה", אמר. "מי זו?".
אם נשארה לי רק שקית אוויר אחת, הרי שהאזכור של שמה שאב ממני את מחיצתה.
"זה המורה שלי", אמרתי.
"למה את צריכה אותה בחיים שלך?", שאל הרב כלא מבין.
"היא.. עוזרת לי לפעמים".
"אפרת", הרב נדהם מתשובתי. "למה את צריכה שמישהו יעזור לך? יש לך כאן צוות מדהים. אם בית מסורה, חברות חדר מקסימות. מה חסר לך כאן?!".
השפלתי מבט. לו רק יכולתי הייתי צועקת. אני חסרה. אני בעצמי חסרה. ושום דבר בעולם לא ימלא את החסר הזה.
הרב לא ציפה ממני לתשובה ככל הנראה: "תחזרי לחדר. תאספי את עצמך. וממחר - הכללים יחזרו להיות כמו בהתחלה, בסדר?". הוא אמר את המילה בסדר ברכות, אבל אני הרגשתי שמישהו ליפף על צווארי את החבל. חזק.
"בסדר". זו הייתה המילה היחידה שהצלחתי להוציא.
יצאתי מהחדר. האור במסדרון סנוור אותי. הרגליים שלי היו כמו של מישהי אחרת.
רחל צעדה מאחוריי, לא אמרה מילה, רק נשמעה נשימתה הכבדה מאחור.
כשהגעתי לחדר, רחל תהילה, עמליה ואמילי כבר ישבו שם. הן השתתקו ברגע שנכנסתי.
"הכל בסדר", שאלה רחל תהילה.
המהמתי משהו. לא זוכרת מה. לא יכולתי להכיל את כל מי שנמצא בחדר, אפילו לא את השעון הדומם שתקתק בקצב שהרגיז אותי.
"סתם... דיברנו." הקול שלי לא היה שלי.
עמליה הרימה עיניים מהספר. "זה לא סתם," היא אמרה בשקט. "הרב לא מדבר סתם."
לא עניתי. רציתי לצעוק לה: 'מלשנית. אני שונאת אותך!'
לא היה לי כוח לענות.
נשכבתי על המיטה, נעלתי את עיניי, וניסיתי לשכוח את המילים, את המבט, את היד המעוטרת בתכשיטי זהב.
התעוררתי לצלצול טלפון. השעה הייתה אחת וחצי בלילה ולא הבנתי מה אני עושה על המיטה עם הבגדים של יום האתמול. למה נרדמתי, בעצם?
'המורה חיה', בישר הנייד שלי. השתקתי אותו והנחתי את ראשי חזרה אל הכרית.
שוב צלצול. חיכיתי כמה שניות ואז לחצתי על המקש השמאלי בחוסר כוח.
"אפרת", המורה חיה נשפה אל הפומית, נסערת מעט. "אפרת תודה שענית וסליחה על השעה. רציתי -"
"המורה אנחנו לא יכולות לדבר", קטעתי אותה.
"מה זאת אומרת, אפרת? אני-".
"המורה אני חייבת לסיים", חתמתי וניתקתי את השיחה. הטלפון נשמט מידי ונפל מתחת למיטה. התכופפתי למטה כדי לשלוף אותו.
כשהושטתי יד, מבטי נעצר על מכשיר קטן, חבוי בין החפצים על המדף התחתון בספריה, כמעט נושק לרצפה, נורית קטנה הבהבה ממנו.
לרגע אחד ליבי דפק, והחדר הקטן סביבי הרגיש כמו תא סגור. ברגע שלאחר מכן הקלה התפשטה בי: אמרתי את הדבר הנכון בזמן הנכון. אם מישהו הקשיב, הוא ודאי גאה בי.
ברגע שלאחר הרגע ההוא, הזדעזעתי מעצמי. מעולם לא חלמתי שאלו יהיו המחשבות שלי.
"ריבון העולמים", לחשתי לו בעודי נשענת על המזרון כדי לטפס חזרה אל המיטה. "עד לפני כשנה הייתי בחורת סמינר קלאסית, מבני ברק. איך הגעתי למצב הזה? רק. תגיד. לי. - איך?"
הנושאים החמים
Reactions: צפונבון, ג'נטלמן, yitzhak123 ועוד 4 משתמשים7 //