סיפור בהמשכים סודות מן החדר

[קשת החיים]

אין לי מילים!!! התקדמות מטורפת! מחכים במתח לפרק הבא.

 

[הודיה לוי.]

תודה רבה על התגובות. כיף לקרוא. אכן יהיו כמה התפתחויות מעניינות בפרקים הבאים בעז"ה.
וסתם מעניין אותי לאיזה כיוון לקחתם את כל הסיפור עם התמונה בבית של הרב.

 

[debugger]

עצוב...
הזכיר לי את את פרשת נקיון כפיים

 

[קוראים לי #C]

תודה רבה על התגובות. כיף לקרוא. אכן יהיו כמה התפתחויות מעניינות בפרקים הבאים בעז"ה.
וסתם מעניין אותי לאיזה כיוון לקחתם את כל הסיפור עם התמונה בבית של הרב.

לי נראה שזה הארוס שלה
והכוונה להפטר ממנו - ז"א לחתן אותו ....

 

[קשת החיים]

האמת היא שלי נראה שאת רצה מהר מדי עם הגילוי הזה. בכתות לא כל כך מהר מחסלים אנשים (חוץ מכת מאוד מסויימת) וגם אם כן, זה לא משהו שכותבים מאחורי תמונה, זה פשטני מדי.
אולי את רוצה להוציא את אפרת מהכת מהר שזה מאוד משמח מצד אחד, אבל מצד שני, כשאדם נמצא עמוק בכת, גם חיסול של אנשים לא יזיז אותו ובטח לא באותו הרגע.
מצד שלישי, אולי זה כן יזיז אותו, אבל מהר מאוד ימצאו האנשים ש"יסבירו" לו בדיוק למה היתה הכוונה ושהוא לא מבין את מילותיו המסתוריות של "הרב" שמבין בקבלה וכו' וכו'.
אז אם את לוקחת לכיוון האחרון, זה מדהים וזה יאריך את שהותה של אפרת בכת לדאבון ליבנו, אבל זה יהיה גם יותר אמין.
יש ספר שמישהו כתב על כת שהוא היה בה והוא מתאר תהליך מאוד ארוך של התפקחות. אנסה לחפש לך, הוא כתב על זה כאן בפרוג, רק לא זוכרת כרגע את שמו. אולי כדאי שתקראי את הספר זה ממש מעניין ושם מוסבר מאוד ברור מה זה כת וכמה קשה עד בלתי אפשרי לצאת ממנה.
עריכה: @האגודה להצלה מכתות

 

[Ayala10]

אולי את רוצה להוציא את אפרת מהכת מהר שזה מאוד משמח מצד אחד, אבל מצד שני, כשאדם נמצא עמוק בכת, גם חיסול של אנשים לא יזיז אותו ובטח לא באותו הרגע.

אולי כמענה לזה היא הוסיפה על כך שגם אמילי ראתה תמונה דומה אבל המשיכה הלאה למרות הכאב....
אבל באמת מעניין לשמוע את דעתה של @הודיה לוי. כי גם אני חשבתי על זה אתמול כשקראתי.... מצד אחד כיף לקרוא על התקדמות מצד שני זה קצת מוזר שזה קורה מהר...
מצד שני, יש אפשרות שעכשיו יהיו כאן רצף של מקרים שידליקו נורות אדומות ובסופן בריחה/ התרחקות של אפרת מהכת.

עריכה: @האגודה להצלה מכתות

הם לא יוכלו להגיב כאן...

 

[Ayala10]

תודה רבה על התגובות. כיף לקרוא. אכן יהיו כמה התפתחויות מעניינות בפרקים הבאים בעז"ה.
וסתם מעניין אותי לאיזה כיוון לקחתם את כל הסיפור עם התמונה בבית של הרב.

אני לקחתי לכיוון של אפשרות שאולי זה איכשהו קשור לאם הבית...
קצת היה קשה לי לתפוס את המילים "להעלים"... "מסוכן רוחנית" וכו'...
כי יש כאלה דברים בכתות אבל בסיפור זה קצת צורם.
אני לא יודעת איך להסביר את זה במילים זה יותר רגש...

 

[מה שניחשת]

האמת שלהרגשתי האישית אפרת לא טמונה עמוק בתוך הכת.. הכניעה שלה היתה יותר בגלל המצב האישי ופחות מה"קסמים" שהילך עליה הרב וכו'.. לא אומרת כמובן שאין לה דרך ארוכה אבל היא במצב קצת יותר שונה מאמילי לדעתי...

 

[הודיה לוי.]

היי,
קודם כל ממש תודה על ההערות שלכם, אני תמיד אומרת שאם יש משהו באמת שווה כאן זה דווקא הביקורת.
לגבי כל הקטע עם הכת, זה בהחלט סיפור מורכב . והאמת שעוד לפני שהתחלתי לכתוב על הנושא, ידעתי שאחד הדברים הקשים יותר זה דווקא לעזוב אותה.

מה שכן היה חשוב לי לבדוק את הגורמים העיקריים שמקשים על עזיבת הכת. הרי זה לא סתם שכל כך קשה לעזוב אותה, זה מונח על כמה דברים עיקריים:

1. עמקות ההשתייכות- מי שחי שנים רבות בכת - פיתח תלות רגשית וחברתית חזקה וההשתייכות שלו עמוקה יותר ממי שנמצא תקופה קצרה יותר.
2. שליטה פסיכולוגית – כתות רבות מפעילות מניפולציה, סנקציות, הפחדות או רגשות אשמה שמקשים על המחשבה הביקורתית.
3. היעדר תמיכה חיצונית – אם אין משפחה, חברים או מישהו שמכין את האדם למהלך, הקושי גדול יותר.
4. פחד מתוצאות – חלק מהכתות מאיימות על מי שעוזב, פיזית או חברתית, מה שמעצים את הקושי לעזוב.


אלו ארבעת הסיבות העיקריות לקושי. ומאחר והוא תלוי בגורמים מסוימים הרי שכל אחד יחווה אותו בצורה שונה לחלוטין. במקרה של אפרת, היא לא הייתה בכת זמן רב, סעיף 4 פחות רלוונטי, וסעיף 2 בהחלט קיים – יש כאן שליטה פסיכולוגית כפי שתיארתי בפרקים הקודמים. לגבי סעיף 3, אמנם היא לא בקשר עם המשפחה, אבל יש לה נקודת תמיכה חשובה – המורה חיה, שכבר יצרה איתה קשר ודיברה איתה על המתרחש בכת.

אני לא באה לומר שאפרת עוזבת מחר את הכת, אבל כן חשוב לי להדגיש שהקושי של היציאה מהכת לא תלויה רק בכת עצמה אלא גם בנתונים של מי שיוצא ממנה.

 

[הודיה לוי.]

היי לכולם,

מאחר וזה סיפור שמתרכז ברגש, במחשבות ובחוויות הפנימיות של הדמויות, ופחות במתח.
ומאחר ובפרקים הבאים אני אהיה חייבת לשלב גם מתח. אני אשמח לסקר קצרצר מה תעדיפו לקרוא מכאן ואילך.
רגש - יתרכז גם בחוויות וזיכרונות מהעבר. והמתח יתרכז יותר בהווה.

ספוילר: 80% רגש. 20% מתח

סמנו צוחק

ספוילר: 20% רגש. 80% מתח.

סמנו וואו

ספוילר: 50% רגש. 50% מתח.

סמנו שכוייח

ואגב, אני עובדת על הפרק הבא. מקווה להעלות אותו בקרוב בעז"ה.

 

[ימים טובים יבואו]

יאוו תמשיכי כמה שיותר מהר אני במתח אטומיי

 

[הודיה לוי.]

פרק ל"ט/ לו רק יכולתי לחלום.

הפה שלי ידע לשתוק פעמים רבות, אבל הלב מעולם לא למד את המלאכה הפשוטה הזו. הוא צרח שוב ושוב גם כשכל העולם ביקש שאשתוק.

השעה הייתה כבר שלוש לפנות בוקר וכל מה שניסיתי לעשות זה להירדם. שכבתי על המיטה, עיניי תקועות בתקרה, כאילו אם אתבונן בה עוד רגע נוסף, אגלה את התשובות שנעדרו לי.

העיניים האלו. המבט הזה. מה היה בהם שלא נתן לי להירדם? ואולי זה לא קשור לעיניים, לא קשור למבט. אולי זו רק אני, מחפשת תשובות בעובי החושך. לא פשוט יותר לחלום?


התיישבתי על המיטה. המחוגים הורו על השעה שלוש ורבע. דממה כבדה עטפה את החדר, כאילו העולם כולו עצר לנשום. השחלתי את כפות רגליי לנעלי הבית, והחלקתי בזהירות לעבר הדלת. מתפללת שלא תחרוק ותסגיר אותי בפני אמילי או עמליה.

מסדרון ארוך נפרש לפניי. אור ירח גלש פנימה מבעד לסורגים, וצייר פסים כסופים על הרצפה. פסעתי לאט, כמעט בולעת את הצלילים של צעדיי. ואז, בלי לתכנן, עלתה בי מחשבה: החדר של הרב. זה המקום היחיד שיכול לספק לי תשובות. הרי אף אחד לא באמת יטרח לתת לי אותן אם לא אחפש אותן בעצמי.



עמדתי בפתח החדר, ליבּי פעם בחוזקה. גם הידיים רעדו. ידעתי שאני צריכה הרבה אומץ בשביל לחטט בקלסרים שניצבו בשתיקה על המדפים.

הבטתי פעם אחרונה ימין ושמאל ואז נכנסתי לחדר כמעט בריצה. התחלתי מהמדף התחתון – פתחתי וסגרתי כל מה שעמד מול עיניי. הזמן דחק בי. המשכתי במהירות למדף השני. קלסרים. מחברות. דפים. שום דבר רלוונטי.

ואז ראיתי אותו.

במדף השלישי מלמטה, הופיע קלסר בצבע ירוק כהה שנשא על כריכתו את המילה 'פנימי'. רפרוף קל מלמעלה הבהיר לי שהמידע בתוכו יוכל לעזור לי. סגרתי את הקלסר בתנועה חדה. תמונת פספורט כמעט החליקה מאחד השמרדפים מעוצמת ההדף. הכנסתי אותה במהירות, ואז שמעתי קול מוכר חותך את הדממה: "את לא אמורה להיות כאן!".

קפאתי על מקומי, מחבקת את הקלסר בחוזקה.

"תצאי מכאן!", אם הבית התקרבה לעברי במהירות. "תצאי מכאן. עכשיו".

"את אישה טובה", נשאתי אליה עיניים מתחננות. "את אישה טובה, אני יודעת. והסיפור חיים שלך כולו כאב", נשכתי שפתיים חיוורות והמשכתי, "בבקשה תעזרי לי למצוא תשובות. יש לי יותר מדי סימני שאלה בחיים שלי, תאמיני לי. כל צומת בחיי מלאה בלא נודע".



"אין לי שום תשובות בשבילך", רחל עטתה על פניה מבט קשוח. "ואני מבקשת ממך לעזוב את הקלסר ולצאת מן החדר". היא התקרבה לקלסר, נגעה בו.

"לאא!" משכתי את הקלסר מידיה. "את לא מכירה אותי, רחל. אני צריכה תשובות".

לרגע אחד, עיניה של רחל נצצו, אבל באותה המהירות היא החמירה את פניה. "אפרת, תעזבי את הקלסר מיד!! את לא מבינה שהרב רואה את הכל!!".

שקט השתרר בחדר. לא ידעתי אם זה השקט שלפני או אחרי הסערה. הרמתי את עיניי לתקרה, מחפשת לשווא מצלמות שאולי מתעדות את פעולותיי. לא מצאתי מאום. החזרתי את הקלסר לארון, ויצאתי מן החדר בשתיקה. אם הבית לפניי.



"לא הכרתי אותך ככה, מסוכנת", אמרה לי אם הבית. כשיצאנו מחדרו של הרב. התיישבתי על הספסל הראשון שפגשתי בחצר. רחל התיישבה לצידי.

"אני לא מסוכנת", הבטחתי לה. שמיים בגווני צהוב ותכלת השתקפו מולנו. הזריחה טיפסה לגבהים, ואני שוב הרגשתי שקיעה. "אבל את יודעת", המשכתי. "את יודעת מה גרם לכולם לחשוב שאני כזאת מסתורית? כזאת מוזרה. ואולי אפילו מסוכנת?". שתקתי רגע, דמעות נעצרו בגרוני. "כשאני חושבת על זה, תמיד חיפשתי אמת. רק אמת. אף פעם לא עיגלתי פינות, לא ידעתי איך מעגלים". עצרתי לרגע. נשאתי את ראשי אל השמיים, אוספת לתוכי את הזיכרונות, ואז המשכתי: "בגיל שבע עשרה הרגשתי שאני בחורה חרדית בתחפושת. הייתי מברכת ומתפללת ומתלבשת בצניעות, אבל הכל הייתה הצגה אחת גדולה. אז חיפשתי מהות, רציתי להבין דברים שלא הסתדרו לי. היו לי המון שאלות על החיים. ואת התשובות שלי איש לא סיפק. אז נתתי לאמת בתוכי להיקרע. ואת הקרעים שלה, אף אחד לא פספס. ראו את האמת הקרועה על הלבוש שלי, ראו אותה בהתנהגות שלי. ככה יצאתי מהמעגל החברתי והמשפחתי.

"יצאתי מהמעגל, אבל נשארתי גולם. לפעמים אני שואלת את עצמי, אפרת. לא יכולת קצת לשתוק? להחביא אמת מתחת לשמיכה. להמשיך עוד קצת? כמו כולם. אבל אז אני נזכרת שהנפש שלי הגיעה כמעט עד התהום. עוד יום אחד בלי תשובות, עוד יום אחד בתחפושת, והייתי נשארת גם ככה בחוץ. אז אמרתי את האמת, גם כשהיא לא הייתה פוטוגנית. והבנות בכיתה לא חיבבו אותה, אותי. נשארתי לבד. כי מי רוצה להיות חברה של הילדה הזו שלא יודעת לשאת חן?

"גם בבית אמרתי אמת. קרעתי את החלום של ההורים שלי בידיים חשופות. הם חיכו לחתן אברך. קיבלו ילדה נועזת. ושוב נשארתי לבד כי מי רוצה ילדה מורדת?-"

"הסיפור שלך מרגש", קטעה אותי אם הבית. "אבל אני ממש מבקשת ממך לא לדבר איתי על זה יותר. הנושא סגור מבחינתי" .

"אני יושבת כאן, מולך, ולא מסוגלת להמשיך ", התחננתי אליה. "הייתי בבית של הרב, מצאתי תמונה. אני רק רוצה לדעת מי האיש שראיתי."

"אפרת!", השפתיים שלה החווירו. "אני מבקשת!!".

רק תגידי לי מי?", ביקשתי גם אני, קולי צרוד.

"אני לא ממשיכה לדבר איתך על הנושא הזה יותר", היא התרוממה מהספסל. "ואם תמשיכי לדון בנושא שוב, זה יהיה רק לרעתך", היא זרקה לעברי בשעה שעשתה את הדרך חזור אל מבנה הפנימייה.



נשארתי לבד על הספסל בחצר, שותקת מול שמיים של טרום בוקר. "ואם תגלי את הנורא מכל?", לעג קול מתוכי. "מה תעשי אז? נו, ספרי לי מה תעשי?".

ושוב, לא היה בידי תשובות.

ציוץ ראשון של ציפורים נשמע בחלל, ואני ניסיתי לשחזר במוחי את קורות חיי עד הלום. שלום לך, אפרת: הנערה שעזבה את בית ילדותה, עברה ברחוב והגיעה עד לכאן. בכל מקום שהיית בו חיפשת רק שקט, ואיך חשבת שאחרי הרחוב, תמצאי אותו דווקא כאן.

השמש שלחה את קרניה לנמשיי ואני התרוממתי בזהירות מהספסל. ידעתי לאן אני צריכה להמשיך מכאן.

בצעדים בלתי מורגשים, צעדתי לתוך הפנימייה. אמדתי את המרחק של המסדרון שהוביל לחדרו של הרב: עשרים מטר לפחות. אם מישהו יפסע במסדרון בשעה שאקח שוב את הקלסר, אספיק כבר לצאת מן החדר.

נכנסתי בשתיקה ושלפתי את הקלסר הירוק מהארון. ריח ישן של ניירות דהויים ואבק עלה באפי. יצאתי במהירות ורצתי עם הקלסר לחצר האחורית של הפנימייה.

השענתי את גבי על הקרוון הלבן, ונחתתי באיטיות על הדשא. ידיי רעדו. התחלתי לדפדף בין הדפים, מופתעת מהסדר המופתי. הכל היה ממוין בחוצצים, מסווג לפי האותיות. האצבעות שלי עברו במהירות –א,' ט', נ’, ע’, צ’ כמעט המשכתי הלאה. ואז משהו בתמונה זרח מולי, מוכר עד כאב. עצרתי. חזרתי אחורה. ליבי נדם. זו התמונה. עמנואל קדם. זה השם של האיש?

בידיים רועדות הוצאתי את התכולה מהשמרדף: צילום תעודת זהות. טופס התחייבות לעמידה בתנאים. 'איזה תנאים?', הרהרתי. ידעתי שאני חייבת לחשוב מהר, למצוא מקסימום תשובות במינימום זמן. 'אולי זה קשור לטופס הלוואה הזה?', רפרפתי על העמוד הראשון בחוברת דקה שנחתה על ברכיי. מאתיים שבעים ושתיים אלף שקל. יש התחייבות להחזיר שלוש מאות עשרים וחמש אלף תוך שנה אחת בלבד.

עיניי שטו במהירות על קובץ הדפים, עד שזזו לטובת צל גדול שנחת עלי משומקום. דמות רחבה סגרה עלי את החלל הקטן, לוכדת אותי בפנים. נעלי שפיץ מבריקות. חליפה כהה מתוחה בקפדנות. ועיניים שלוות עד כאב: הרב.

 

[ימים טובים יבואו]

זכות בשבילי להיות ה100 שנותנת לייק פרק טירוףף
והסוף מותח שאני לא נושמת..

 

[הודיה לוי.]

זכות בשבילי להיות ה100 שנותנת לייק פרק טירוףף
והסוף מותח שאני לא נושמת..

תודה רבה : ) ואם כבר הזכרת את נושא הלייקים, אז באמת תודה רבה לכולכם על הפרגון הגדול. תודה גם על ההיענות בסקר. מי שיש לו השראה - אם משהו לא הסתדר לכם בפרק הנוכחי אתם יותר ממוזמנים לכתוב לי על כך. שוב תודה.

 

[חיפושיתוש]

יואו למה היא ממשיכה לקרוא לו "הרב"???? לדעתי הסיפור יותר מרגש מאשר מותח, זה היופי שלו סיפור של אחת ל...
את גם מזכירה כאן נושא כמעט ולא מדובר שמאד חשוב שידובר... יישר כוחך.

 

[הודיה לוי.]

לדעתי הסיפור יותר מרגש מאשר מותח.

בהחלט. היה מאוד חשוב לי לשמור על הרגש בסיפור הזה. סופו של דבר אני חושבת שזה מה שיצר את החיבור לאפרת, ואני שמחה שזה נשמר.

זה היופי שלו סיפור של אחת ל...

את גם מזכירה כאן נושא כמעט ולא מדובר שמאד חשוב שידובר... יישר כוחך.

תודה רבה. שמחה לקרוא.

 

[הודיה לוי.]

בס"ד


פרק מ' / פחות



ישבתי מול שולחן העץ. הרב ישב מולי, שקט ונינוח.


איבריי וליבי היו כבדים עלי. הרגשתי כמו תלמידה סוררת שהושעתה מהסמינר ליומיים וחזרה רק כדי לעזוב לשבועיים נוספים.

עיניו השקטות של הרב בחנו אותי, ורק מילה אחת צרחה מתוך השתיקה: "למה?"

'הרי נתנו לך הכל. כל מה שיכולנו לתת', התפזרו בחדר המילים שלא נאמרו, כיווצו את גופי, מותירות אותי קטנה מול סימן השאלה שלו - מול המציאות הפשוטה שלי: כפוית טובה.

הוא לא כעס, ולא הרים את קולו. רק שאל בקול שליו, מה גרם לי להיכנס לחדר לא שלי, לקחת חפץ שלא נועד בעבורי.


ניסיתי לאסוף את כל האוויר בחדר לריאותיי. לא הצלחתי. צליל חיוור ניתז מגרוני, הסביר שאני קצת מבולבלת. ולא, אין לי תשובות.

"ואיך כל זה קשור לעמנואל קדם?", הרב לא חשב פעמיים לפני שנקב בצמד המילים שהאיץ את קצב פעימות ליבי.

התמונה שוב צפה מול עיניי: עמנואל קדם. ה', בבקשה שהוא חי.

"איך את קשורה לאיש הזה?", הרב חפן את ידיו בזקנו, מבטו בוחן. הרגשתי שהוא יודע את התשובות. מחכה לשמוע אותן ממני.

בתוככי, ידעתי שאין לי מה להפסיד. מוטב שאומר את האמת ולא אבחן את רגליו של השקר.

סיפרתי על בית של גמילות חסדים, על התמונה שמצאתי דווקא שם, בתוך תיק חום דהוי. על המילים שלא מצאתי בי. לא ידעתי איך לחפש.



חיוך דק נמתח על פניו. "אני מבין שדאגת לאיש שראית בתמונה?", הוא ספק שאל וספק קבע.

השפלתי מבט.

"ומה חשבת שקרה לו?", הוא ביקש לדעת.


שתקתי שוב. שתיקה כזו שמתחרה באלפי מילים.

"אני קצת מתפלא עלייך, אפרת. את באמת חושבת שמישהו במקום היקר הזה יעשה רע למישהו אחר?", הוא שאל בקול חצוי, מלא תמיהה.

ופתאום, מול סימן השאלה שהעמיד, הפכה המציאות למגוחכת כל-כך. ואנוכי לטיפשה. טיפשה מדי.

שוב נחתו אישוניי אל הרצפה.

הוא המשיך: "אני חלילה לא רוצה לשפוט, אולי גדלת על ברכיהם של הכאב והתסכול, ומי יודע אם הם אלו שהובילו אותך לחשוב על מציאות של רוע. ולא שאין רוע בעולם. אבל כאן- ", הוא הניף את ידו בביטחון, "אני יכול להבטיח לך שהכל מתנהל בצדק ויושר".

רק אחרי מילותיו הבנתי, שלא הסקרנות ולא החיפזון הובילו אותי אל אותו החדר. העבר המצולק שלי, העתיד בערפל – הם אלו שהובילו אותי עד לכאן.


"אני מתנצלת", לחשו שפתיי מבלי לדעת למה.

הרב ישב מולי בשקט מוחלט, מבטו רגוע ושליו, כאילו אמר לי בלי מילים שהכול בסדר, גם אם איני מבינה איך.

אחרי התנצלותי, השיחה הסתיימה ואני יצאתי מהחדר.

צעדיי במסדרון היו איטיים, מלאי מחשבות, מהולים בתחושת הקלה עמומה: אולי טעיתי בדרך, אבל העולם עדיין טוב.




חזרתי אל החדר. המיטה מתחת לחלון המתינה לי, ריקה.

אמילי הסתובבה בחדר במעגלים ודיברה במבטא כבד עם 'מאמי', ליבי נשרט שהיא מסרה לאימוש ד"ש מארץ הקודש, ואמרה שהיא מחכה להיפגש בקרוב.

ידעתי שאמא שלי גרה ממש כאן, לא מעבר לים, ועדיין אין תאריך קרוב לפגישה.

ודווקא ברגעים אלו, צלצל גם הטלפון של עמליה. "אבא היקר", הציג המסך שלה. ושוב ליבי התכווץ.

זכרתי את הרקע שעמליה הגיעה ממנו, את הדרך שבחרה.

עמליה יצאה לדבר עם אביה, אמילי נטשה את החדר אחריה.

נשארתי לבד בחדר. מרגישה איך ליבי מצטמק לממדים של בובת פליימוביל מול מציאות שאין בה אבא-אמא- משפחה.

הגעגוע הציף אותי בגל אחד, גדול. זיכרונות ישנים החזירו אותי לימים קסומים של ילדות צוחקת: ילדה בשמלה קוטפת פרחים בשדה, מביאה אותם לאמא. אמא מחייכת. שולחת נשיקה חמה למצח. לוחשת באוזן הקטנה: 'את ילדה מקסימה'. הילדה לא יודעת אם היא אוהבת את השמלה שעל גופה. ולמי אכפת מהבוץ בנעליים? מעולם לא חשבה על כל זה. בשביל מה לחשוב? יש שמים בהירים בחוץ, ופרחים שממתינים להיקטף.

ילדה הולכת לקניות עם אבא, צוהלת. אצבעותיה נתפסות בידו. ביחד הם סוחבים את עגלת הקניות. הוא אומר אלו מוצרים לשים, והיא שמה. אין לה שאלות. לא על העבר ולא על ההווה. בשביל מה? הרי יש עגלת קניות שצריך למלא. ובשבילה, אין אושר גדול יותר מזה.


רבע שעה חלפה, והחדר נשאר שקט – היינו רק שלושתנו: אני, הזיכרונות והשקט הצפוף.
ופתאום, בלי להבין מדוע, עלתה בי מחשבה ללכת אל בית ילדותי. להגיע לשם פשוטה, יחפה, כמו שאני. לא להיכנס פנימה – רק להשקיף מהצד, להיזכר.

יצאתי מהחדר והמשכתי לעבר התחנה הקרובה, לא לקחתי איתי תיק או מזוודה. צעדיי היו שקטים, כמעט מרחפים מעל הקרקע.


***

עמדתי סמוך לכביש שהשקיף אל המקום שהיה לי פעם בית. הדמויות שגדלתי איתן ניצבו במרפסת, זזות וצוחקות מול עיניי.

אמא הייתה שם, גם אבא. ואיילה... ועוד מישהי בלבוש אחר, שלא הצלחתי לזהות.

זזתי מעט הצידה, מתמקמת בזווית שתשמור עלי בלתי נראית, אך תאפשר לי לראות כל תנועה שלהם.


ליבי קפא כשזיהיתי את הדמות המטושטשת – רחלי.

רחלי ישבה במרפסת, בבגדים שמעולם לא היו מקובלים על התקנון בביתנו וצחקה עם אמא. ככה סתם. אמא ובת.

למה זה מוזר לי כל כך?

המשכתי להביט בהם: משפחה. גם בלעדיי היו משפחה. כאילו אפרת מעולם לא נולדה, לא גדלה שם, ביניהם.

דמעה אחת נמרחה לי על הלחי. ועוד אחת. הם שם ואני כאן. "אבא", נשאתי מבט מצועף לשמיים. "הכאב הזה גדול עלי".


פלאש מהעבר היכה בי פתאום. היה זה באחד מימי ילדותי. זוכרת שאמא הסכימה לרחלי לצאת אחר

הצהרים לתמי – חברה שלה - בכדי ללמוד למבחן מסכם. גם אני ביקשתי. רציתי כל כך ללכת למיכל שוהם. היא הייתה

הילדה הכי מקובלת בכיתה, הכי אהובה. כולן הגיעו אליה לבית. גם אני רציתי להיות שם. להרגיש שייכת. אמא לא

הרשתה. ולא עזרו כל ההסברים שהבית שמיכל שוהם גדלה הוא בית פתוח ושאין לי מה לחפש במקום כזה.

זוכרת את עצמי משקיפה בחלון, עוקבת אחר צעדיה של רחלי. איך דמותה התרחקה מול עיניי ופנתה ימינה לכיוון ביתה של תמי. זוכרת את הדמעה שנשרה לי על הלחי. את המסקנה שהדגשתי במרקר זורח באותו היום. אמא הסכימה לרחלי ללכת לחברה. ולי לא. אמא אוהבת אותי פחות.

עמדתי מול משפחה יפה ומלוכדת, וכמה שלמה היא הייתה בלעדיי.

הבטתי שוב ברחלי, לבושה בחצאית ג'ינס ארוכה וחולצה כתומה. ובכל זאת היא ישבה מול אמא, דנה איתה בחופשיות על נושא שלא ידעתי את תוכנו. מים רבים זרמו ביניהם, לא כיבו את האהבה.


ושם, בקרן רחוב צדדית התכווצתי לתוך עצמי. ובדיוק כמו אז, הדגשתי לעצמי במרקר זורח את אותה המסקנה.

וקצת-קצת התביישתי בילדה שלא גדלה מאז, במציאות שלא גדלה איתה: אמא אוהבת אותי פחות.

 

[הודיה לוי.]

רציתי לכתוב בהודעה נפרדת אבל לא רציתי לקטוע את הרצף אז אכתוב כאן: בכנות, אני די מופתעת שהגעתי עד פרק 40. מבחינתי זה סיבה טובה להתרגש וגם להודות. אז אמנם הסיפור עדיין לא הסתיים ואולי מוקדם לחגוג כל עוד לא כתבתי את הפרק האחרון - אבל אפשר לומר ש3/4 סיפור כבר מאחורינו. אז תודה לה' שנתן לי את המילים המדוייקות בכל פרק ופרק ותודה גם לכם שעקבתם בסבלנות עד כאן. (למרות שלפעמים ההמתנה בין פרק לפרק הייתה ארוכה מאודד)
אני אשמח לתגובות והערות על כל הסיפור בכללי וגם על הפרקים - כל שאלה שעולה לכם אשמח שפשוט תכתבו אותה כאן מאמינה שזה יעזור לי גם בעריכה של הסיפור לפני ההוצאה לאור בע"ה.

 

[הטעם המושלם]

רציתי לכתוב בהודעה נפרדת אבל לא רציתי לקטוע את הרצף אז אכתוב כאן: בכנות, אני די מופתעת שהגעתי עד פרק 40. מבחינתי זה סיבה טובה להתרגש וגם להודות. אז אמנם הסיפור עדיין לא הסתיים ואולי מוקדם לחגוג כל עוד לא כתבתי את הפרק האחרון - אבל אפשר לומר ש3/4 סיפור כבר מאחורינו. אז תודה לה' שנתן לי את המילים המדוייקות בכל פרק ופרק ותודה גם לכם שעקבתם בסבלנות עד כאן. (למרות שלפעמים ההמתנה בין פרק לפרק הייתה ארוכה מאודד)
אני אשמח לתגובות והערות על כל הסיפור בכללי וגם על הפרקים - כל שאלה שעולה לכם אשמח שפשוט תכתבו אותה כאן מאמינה שזה יעזור לי גם בעריכה של הסיפור לפני ההוצאה לאור בע"ה.

הסיפור מדהים.
אם הסיפור של היציאה מהכת נאמן למקור- לא אמרתי כלום.
אבל אם הוא לא נאמן למקור קחי בחשבון שליציאה מהכת יש 2 צדדים.
צד אחד- של אפרת. היא צריכה לקלוט שמישהו כן מחכה לה, כן אוהב אותה, יש לה כן מקום ובית מחוץ לסיפור. התהליך עד עכשיו מעולה- הלוך חזור. עליות וירידות.
הצד השני זה האם בית והרב. בד"כ כשקולטים בכת שמישהו מנסה לצאת- הם מתחילים בטובות יחסית כמו שכתבת, אבל ברגע שזה מגיע לקשר עם העולם שבחוץ- זה יכול גם להגיע לחרמות, לאיסור יציאה מהמתחם, איסור על ההורים להגיע לחתונה שלה, ובעצם ליצור מצב שהיא לא תרצה לצאת מהכת כי יתנו לה הרגשה שאין לה לאן, כולל כל הדרכים לזה. (חסימת מספרי טלפון, קריאת מכתבים, הרחקת מבקרים, הרחקה שלה עצמה מהמתחם למקום מרוחק כלשהו בתואנה כלשהי, ועוד ועוד.) ואז היא כבר תתחנן לחזור.
בקיצור- יציאה מהכת היא סיפור לא פשוט בכלל. וככל שהיא מתקדמת החוצה הם יותר מושכים פנימה.

 

[Sara led]

עמדתי סמוך לכביש שהשקיף אל המקום שהיה לי פעם בית. הדמויות שגדלתי איתן ניצבו במרפסת, זזות וצוחקות מול עיניי.

אמא הייתה שם, גם אבא. ואיילה... ועוד מישהי בלבוש אחר, שלא הצלחתי לזהות.

אני ממש אוהבת את הסיפור הזה, הכתיבה שלו מעולה.
העלילה בנויה.
הדמויות אמינות.
מה שמפריע לי באופן כללי בסיפורים זה שמשהו מסתדר יותר מידי מדוייק...
בדיוק ברגע שהיא החליטה לבקר, לא שעה קודם, לא שעה אח"כ, בתזמון מושלם כולם הגיעו למרפסת.
הרגיש לי קצת סיפורי מידי.