סיפור בהמשכים סודות מן החדר

אני ממש אוהבת את הסיפור הזה, הכתיבה שלו מעולה.
העלילה בנויה.
הדמויות אמינות.
מה שמפריע לי באופן כללי בסיפורים זה שמשהו מסתדר יותר מידי מדוייק...
בדיוק ברגע שהיא החליטה לבקר, לא שעה קודם, לא שעה אח"כ, בתזמון מושלם כולם הגיעו למרפסת.
הרגיש לי קצת סיפורי מידי.
האמת, לי זה פחות הפריע. אם נניח זו משפחה שבדרך כלל בערבי הקיץ יוצאת למרפסת, אז מן הסתם זה קורה כל ערב.
מה שכן, קצת לא הבנתי (אולי אני לא זוכרת), האם המדרשה בירושלים? האם אפרת גרה בירושלים, חשבתי שהיא גרה בבני ברק.
דבר נוסף שקצת חסר לי כאן זה הזמן שהיא נמצאת במדרשה. משום מה כל הזמן אני חושבת שהיא שם זמן ממש קצר. כי לפי הסיפור, היא יצאה מהבית, היתה הומלסית יום וחצי, הלכה לכותל, פגשה שם את הבנות מהמדרשה, אחרי שבוע הציעו לה שידוך, ונניח כרגע היא שם משהו כמו חודש וחצי חודשיים. אבל איכשהו הזמן הזה לא מסתדר עם העלילה כאילו היא שם כמה שנים?
וגם, אני מבינה שרחלי שלא קיבלו אותה לסמינר הדרדרה ולכן עכשיו עם חצאית ג'ינס. מצד שני, הרי לא מזמן אפרת התקשרה למישהו מהמשפחה ודיברו אליה לא יפה וכעסו עליה שהרסה להם את החיים וכו', ומצד שני די ברור שהם לא רצו לחזור על אותה הטעות עם רחלי ולכן כן מקרבים אותה. אז למה לא מחפשים גם את אפרת?
מקווה שנקבל תשובות לשאלות ולתהיות האלו בהמשך הסיפור. בינתיים סיפור מרתק. מחכה לפרק הבא.
 
הסיפור מדהים.
אם הסיפור של היציאה מהכת נאמן למקור- לא אמרתי כלום.
אבל אם הוא לא נאמן למקור קחי בחשבון שליציאה מהכת יש 2 צדדים.
צד אחד- של אפרת. היא צריכה לקלוט שמישהו כן מחכה לה, כן אוהב אותה, יש לה כן מקום ובית מחוץ לסיפור. התהליך עד עכשיו מעולה- הלוך חזור. עליות וירידות.
הצד השני זה האם בית והרב. בד"כ כשקולטים בכת שמישהו מנסה לצאת- הם מתחילים בטובות יחסית כמו שכתבת, אבל ברגע שזה מגיע לקשר עם העולם שבחוץ- זה יכול גם להגיע לחרמות, לאיסור יציאה מהמתחם, איסור על ההורים להגיע לחתונה שלה, ובעצם ליצור מצב שהיא לא תרצה לצאת מהכת כי יתנו לה הרגשה שאין לה לאן, כולל כל הדרכים לזה. (חסימת מספרי טלפון, קריאת מכתבים, הרחקת מבקרים, הרחקה שלה עצמה מהמתחם למקום מרוחק כלשהו בתואנה כלשהי, ועוד ועוד.) ואז היא כבר תתחנן לחזור.
בקיצור- יציאה מהכת היא סיפור לא פשוט בכלל. וככל שהיא מתקדמת החוצה הם יותר מושכים פנימה.

אני ממש אוהבת את הסיפור הזה, הכתיבה שלו מעולה.
העלילה בנויה.
הדמויות אמינות.
מה שמפריע לי באופן כללי בסיפורים זה שמשהו מסתדר יותר מידי מדוייק...
בדיוק ברגע שהיא החליטה לבקר, לא שעה קודם, לא שעה אח"כ, בתזמון מושלם כולם הגיעו למרפסת.
הרגיש לי קצת סיפורי מידי.

תודה רבה שהסבתן את תשומת ליבי לנקודות האלו! בהחלט חומר למחשבה, לוקחת לתשומת ליבי.

האמת, לי זה פחות הפריע. אם נניח זו משפחה שבדרך כלל בערבי הקיץ יוצאת למרפסת, אז מן הסתם זה קורה כל ערב.
מה שכן, קצת לא הבנתי (אולי אני לא זוכרת), האם המדרשה בירושלים? האם אפרת גרה בירושלים, חשבתי שהיא גרה בבני ברק.
דבר נוסף שקצת חסר לי כאן זה הזמן שהיא נמצאת במדרשה. משום מה כל הזמן אני חושבת שהיא שם זמן ממש קצר. כי לפי הסיפור, היא יצאה מהבית, היתה הומלסית יום וחצי, הלכה לכותל, פגשה שם את הבנות מהמדרשה, אחרי שבוע הציעו לה שידוך, ונניח כרגע היא שם משהו כמו חודש וחצי חודשיים. אבל איכשהו הזמן הזה לא מסתדר עם העלילה כאילו היא שם כמה שנים?
וגם, אני מבינה שרחלי שלא קיבלו אותה לסמינר הדרדרה ולכן עכשיו עם חצאית ג'ינס. מצד שני, הרי לא מזמן אפרת התקשרה למישהו מהמשפחה ודיברו אליה לא יפה וכעסו עליה שהרסה להם את החיים וכו', ומצד שני די ברור שהם לא רצו לחזור על אותה הטעות עם רחלי ולכן כן מקרבים אותה. אז למה לא מחפשים גם את אפרת?
מקווה שנקבל תשובות לשאלות ולתהיות האלו בהמשך הסיפור. בינתיים סיפור מרתק. מחכה לפרק הבא.
קודם כל תודה על התגובה מפורטת. תמצת את כל הסיפור : )
האמת שיש כמה דברים שאני יכולה לענות עליהם כבר עכשיו.


האם המדרשה בירושלים? האם אפרת גרה בירושלים, חשבתי שהיא גרה בבני ברק.
המדרשה בירושלים. אפרת אכן גרה בבני ברק ולכן כתבתי שהלכה לעבר התחנה הקרובה מה שאומר שהייתה צריכה אוטובוס ולא הלכה ברגל.
יצאתי מהחדר והמשכתי לעבר התחנה הקרובה,

דבר נוסף שקצת חסר לי כאן זה הזמן שהיא נמצאת במדרשה. משום מה כל הזמן אני חושבת שהיא שם זמן ממש קצר. כי לפי הסיפור, היא יצאה מהבית, היתה הומלסית יום וחצי, הלכה לכותל, פגשה שם את הבנות מהמדרשה, אחרי שבוע הציעו לה שידוך, ונניח כרגע היא שם משהו כמו חודש וחצי חודשיים. אבל איכשהו הזמן הזה לא מסתדר עם העלילה כאילו היא שם כמה שנים?
ממש תודה על ההערה הזו, אני יכולה להבין למה זה נראה לך ככה. הסיבה לדעתי זה כי לפני שהיא הגיעה לפנימייה דילגתי בין תקופות, בין פרק לפרק היה יכול להיות מעבר של חודש. ואילו בפנימייה הסיטואציות הרבה פעמים התרחשו יום אחרי יום. (כמו למשל בפרק 39-40. הרב ראה אותה מחטטת בקלסר ואז קרא לה לשיחה יש פה מאורעות צפופים לכן גם מרגיש יותר זמן) וזה משהו שכן צריך לטפל בו בעריכה.
זהו, בגדול, אני מקווה שבהמשך יתבהרו שאר הדברים בעז"ה.

אם יש עוד הערות / הארות אשמח לשמוע. תודה.
 
נערך לאחרונה ב:
סקר קצר:


לפי ההתקדמות עד עתה, כמה פרקים לדעתכם נשאר ל"סודות מן החדר"?


סמנו שכוייח


סמנו וואו


סמנו צוחק


סמנו לייק
 
סקר קצר:


לפי ההתקדמות עד עתה, כמה פרקים לדעתכם נשאר ל"סודות מן החדר"?


סמנו שכוייח


סמנו וואו


סמנו צוחק


סמנו לייק
לדעתי עוד כ-10 פרקים יהיה מעולה לא ארוך מדי ומכביד ועדיין תהיה אפשות לסיים את כל הקצוות
 
לדעתי עוד כ-10 פרקים יהיה מעולה לא ארוך מדי ומכביד ועדיין תהיה אפשות לסיים את כל הקצוות
האמת שאני חשבתי על מינימום 10. ובמידה וכל הקצוות עדיין לא יסגרו להמשיך לעוד כמה פרקים. רציתי לדעת שאכן הקוראים חושבים כמוני, ושמחה לראות שזה הכיוון פחות או יותר.
 
סיפור ממש מעניין
די מעניין אותי איך בחורה שמצליחה לחבר מחשבה למחשבה באופן מעורר התפעלות עדיין נמשכת בתוך הכת ומאמינה לכל מילה שהרב הזה אומר (למה אני בכלל מכנה אותו רב) כנראה פסיכולוגיה היא דבר הזוי
ובאמת מעניין אותי איך ההורים שלה קבלו את זה ששתי בנות שלהן נשרו מהדרך.
 
די מעניין אותי איך בחורה שמצליחה לחבר מחשבה למחשבה באופן מעורר התפעלות עדיין נמשכת בתוך הכת ומאמינה לכל מילה שהרב הזה אומר (למה אני בכלל מכנה אותו רב)
תודה על ההערה החשובה.

ניראלי ענית כבר על התשובה כאן:

כנראה פסיכולוגיה היא דבר הזוי

האמת שהיו יותר מדי פעמים שרציתי כבר להוציא אותה משם ולסיים את הסיפור, אבל אני יודעת שבמציאות הדברים מתנהלים לגמרי אחרת. זה לא קשור לחוכמה אלא למנגנונים פסיכולוגיים עמוקים. גם אדם מאוד נבון יכול להישאב פנימה כי בסוף כת היא כת.

נ.ב - תודה על התזכורת. בזכותך אעלה את פרק מ"א ממש בקרוב. ואולי אפילו היום.
 
בס"ד

טוב, אז כפי שהבטחתי מעלה את הפרק עוד היום. אשמח לתגובות וביקורות. תודה.

פרק מ"א / אני עומד

מול משפחה שלמה ונערה חצויה עמדתי דוממת, לא מצאתי מילים. עיניי ברחו אל הנייד שבידי, בתקווה למצוא שם נחמה.

גללתי את אנשי הקשר מא' ועד ת' - ורק אז הבנתי: אף אחד מהם לא באמת נוכח בחיי, אף אחד.

המורה חיה הייתה האופציה היחידה. הבטתי על הצג - השעה הייתה כבר שמונה ושלוש עשרה דקות. לא חשבתי יותר מדי לפני שחייגתי.


"המורה?", קול מובס נשפך אל החלל.

"אפרת, מה שלומך?", קולה של המורה חיה היה נשמע טרוד מעט.

"אני בסדר", אמרתי קצרות ואז שתקתי. קיוויתי שתבין את מה שלא.

"שמחה לשמוע שהכל בסדר", היא לא הבינה.


"טוב, אולי לא ממש בסדר", נאנחתי בשקט אל הפומית. "המורה, אני כאן בבני ברק. מול הבית של ההורים. וכולם כאן. יושבים אוכלים וצוחקים. ואני...אני לא יכולה", קולי נשנק. "זה גומר אותי".

"אפרת", המורה חיה ליטפה אותי בקולה. "אני ממש מבינה אותך. כואב לי מאד לשמוע".

"המורה, היית רוצה שניפגש?", שאלתי מבלי לדעת למה. "אני בבני ברק".

"אהמ... אני מצטערת אבל זה פחות מסתדר לי עכשיו", התנצל קולה. "את יודעת... ערב ואני צריכה להשכיב את הקטנים".

"נכון", עניתי בתבוסה. הרגשתי טיפשה. טיפשה מדי בכדי להמשיך את המשפט הבא.

"אבל אנחנו ניפגש בקרוב בעז"ה", היא ניסתה להפיח בי תקווה. לא מצאתי מילים חכמות לומר. אז לחשתי 'בעז"ה' ו'להתראות'.

השיחה הסתיימה.



לחצתי חמש פעמים על המקש הימני רק בשביל לוודא שהשיחה אכן נותקה.

'מה חשבת לעצמך, מה?', צרחתי על עצמי בשקט. 'שכחת שיש לה בעל וילדים? שכחת שהיא מורה? אולי שכחת מה זה משפחה, אה?'. הקולות התנפלו עלי כמו להקת עורבים שחורים, כרסמו את מה שלא היה לי לתת להם.

הייתי אשמה במשהו שלא באמת הייתי צריכה להיות אשמה בו - וזה כאב.


* * *

כל הדרך אל תחנת האוטובוס ייסרתי את עצמי בשאלות: 'כמה מסכנה הייתי נשמעת?' 'האם המורה חיה מרחמת עלי?' ''ולמה התקשרתי? למה דווקא עכשיו?'.

הגעתי לתחנה. השאלות המשיכו לנקר בתוכי, אבל תשובות - אין.

קו 401 התקרב לעברי באיטיות. עליתי, עטופה במחשבות.

חיפשתי את המושב הכי צדדי, הכי מנותק. חשבתי שאוכל לצלול לשינה ולשכוח מהכול.

הנייד שרטט בידי, שידר לי בלי מילים שאני טועה. 'רחל – אם הבית' , הבהב הצג בצבעי לבן ותכלת.

עניתי, קולי מהוסס.


"אפרת", קולה היה נשמע לחוץ מעט. "איפה את?"

התכווצתי על מקומי. לא ציפיתי לשאלה הזו. לא עכשיו.

"אהמ.. אני בדרך", התחמקתי מתשובה מלאה.

"מה זאת אומרת בדרך?", היא תבעה לדעת. "עלית כבר על האוטובוס?".

"כן" עניתי. סימן שאלה נוסף צץ מול עיניי: 'מאיפה היא יודעת?' לא זכור לי שסיפרתי לאיש על הנסיעה לבית הורי.

בקושי לעצמי סיפרתי.

"טוב, אז תחזרי מהר", היא המשיכה. "ואני ממש מבקשת לעדכן אותי פעם הבאה כשאת יוצאת".

"אין בעיה", עניתי, צייתנית.

השיחה נותקה, ואני שוב מצאתי עת עצמי מחפשת נחמה בלחיצה על מקשים בנייד. הפעם לא ברשימת אנשי הקשר -

אלא בתיקיית השירים.


* * *


אצלנו בבית לא הכניסו כל שיר. הייתה רשימה מאד מצומצמת של זמרים ושירים שעברו את המבחן המשפחתי בביתנו.

היו זמרים שחבשו כיפה, אך אמא לא הסכימה אפילו לשמוע את שמם. גם אבא תמיד היה מספר על היכל הנגינה שקרוב להיכל התשובה, ועד כמה אפילו המנגינות ולא רק המילים, עשויות להשפיע על הנפש הרכה שלנו.


רגע אחרי שטרקתי מאוחרי דלת, התרתי לעצמי לשמוע כל שיר מכל סוג. לא משנה מי הזמר ומה תוכנן של המילים.

שירים בלועזית היו מתנגנים על שפתיי. לא באמת חשבתי מה אבא או אמא חושבים עליהם, עלי. גם ככה הייתי בחוץ.



אולי נפרדתי מהשירים הישנים, פתחתי צוהר לעולם חדש. אבל השירים הישנים לא באמת הצליחו להיפרד ממני. הם דפקו על דלתות הזיכרון בכל פעם שניסיתי לברוח, מזכירים לי שיש עבר שלם שלא נעלם גם אם אסגור עליו אלף מנעולים.

זו הסיבה שפתחתי תיקייה בנייד בשם: 'השירים הישנים'. זרקתי לשם צלילים וקולות מהעבר. ניסיתי לשכוח.



* * *

הדבקתי את האוזניות לאוזניי, והצמדתי את ראשי אל זגוגית החלון. מצפה להתנתק מהרעש סביבי ולשכוח מהעולם.
אפילו רק לרגע.

בערב הקצר הזה, עברתי יותר מדי: הבית של ההורים. השיחה עם המורה חיה, השיחה עם אם הבית. הכל סגר עלי, לא
השאיר לי אוויר.


מבלי סיבה פתחתי את התיקייה של השירים הישנים.

מנגינה מוכרת עד כאב מילאה את אוזניי וסחטה ממני דמעה נוספת לערב זה. אלו היו הצלילים המוכרים שליוו את ביתנו מדי יום שישי, כשההכנות לשבת קודש היו בעיצומן.


מילים ביידיש מלוות בפסנתר הקדימו את הצונאמי שגעש בי.

ואז הן הגיעו, המילים. פרטו על מיתרי ליבי והציתו בי זיכרונות ישנים: 'ואפילו בהסתרה, שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם, נמצא ה' יתברך'.

'אוי- אוי-אוי, גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עלייך. אני עומד, אני עומד, אני עומד'.

כיסיתי את פניי בקפוצ'ון וספגתי את הדמעות. 'ריבונו של עולם, מכל המילים בעולם למה דווקא השיר הזה?'


האוטובוס שעט על הכביש, מורח את העולם מסביב לכתמי ירוק אדום ושחור. ואני שמעתי קול ה' לוחש לי, מלטף את פניי ואומר: נכון שהעולם בחוץ חשוך והפוך וצולע. אבל מאוחרי כל זה אני עומד. אני עומד. אני עומד'.
 
נערך לאחרונה ב:
בס"ד

טוב, אז כפי שהבטחתי מעלה את הפרק עוד היום. אשמח לתגובות וביקורות. תודה.

פרק מ"א / אני עומד

מול משפחה שלמה ונערה חצויה עמדתי דוממת, לא מצאתי מילים. עיניי ברחו אל הנייד שבידי, בתקווה למצוא שם נחמה.

גללתי את אנשי הקשר מא' ועד ת' - ורק אז הבנתי: אף אחד מהם לא באמת נוכח בחיי, אף אחד.

המורה חיה הייתה האופציה היחידה. הבטתי על הצג - השעה הייתה כבר שמונה ושלוש עשרה דקות. לא חשבתי יותר מדי לפני שחייגתי.


"המורה?", קול מובס נשפך אל החלל.

"אפרת, מה שלומך?", קולה של המורה חיה היה נשמע טרוד מעט.

"אני בסדר", אמרתי קצרות ואז שתקתי. קיוויתי שתבין את מה שלא.

"שמחה לשמוע שהכל בסדר", היא לא הבינה.


"טוב, אולי לא ממש בסדר", נאנחתי בשקט אל הפומית. "המורה, אני כאן בבני ברק. מול הבית של ההורים. וכולם כאן. יושבים אוכלים וצוחקים. ואני...אני לא יכולה", קולי נשנק. "זה גומר אותי".

"אפרת", המורה חיה ליטפה אותי בקולה. "אני ממש מבינה אותך. כואב לי מאד לשמוע".

"המורה, היית רוצה שניפגש?", שאלתי מבלי לדעת למה. "אני בבני ברק".

"אהמ... אני מצטערת אבל זה פחות מסתדר לי עכשיו", התנצל קולה. "את יודעת... ערב ואני צריכה להשכיב את הקטנים".

"נכון", עניתי בתבוסה. הרגשתי טיפשה. טיפשה מדי בכדי להמשיך את המשפט הבא.

"אבל אנחנו ניפגש בקרוב בעז"ה", היא ניסתה להפיח בי תקווה. לא מצאתי מילים חכמות לומר. אז לחשתי 'בעז"ה' ו'להתראות'.

השיחה הסתיימה.



לחצתי חמש פעמים על המקש הימני רק בשביל לוודא שהשיחה אכן נותקה.

'מה חשבת לעצמך, מה?', צרחתי על עצמי בשקט. 'שכחת שיש לה בעל וילדים? שכחת שהיא מורה? אולי שכחת מה זה משפחה, אה?'. הקולות התנפלו עלי כמו להקת עורבים שחורים, כרסמו את מה שלא היה לי לתת להם.

הייתי אשמה במשהו שלא באמת הייתי צריכה להיות אשמה בו - וזה כאב.


* * *

כל הדרך אל תחנת האוטובוס ייסרתי את עצמי בשאלות: 'כמה מסכנה הייתי נשמעת?' 'האם המורה חיה מרחמת עלי?' ''ולמה התקשרתי? למה דווקא עכשיו?'.

הגעתי לתחנה. השאלות המשיכו לנקר בתוכי, אבל תשובות - אין.

קו 401 התקרב לעברי באיטיות. עליתי, עטופה במחשבות.

חיפשתי את המושב הכי צדדי, הכי מנותק. חשבתי שאוכל לצלול לשינה ולשכוח מהכול.

הנייד שרטט בידי, שידר לי בלי מילים שאני טועה. 'רחל – אם הבית' , הבהב הצג בצבעי לבן ותכלת.

עניתי, קולי מהוסס.


"אפרת", קולה היה נשמע לחוץ מעט. "איפה את?"

התכווצתי על מקומי. לא ציפיתי לשאלה הזו. לא עכשיו.

"אהמ.. אני בדרך", התחמקתי מתשובה מלאה.

"מה זאת אומרת בדרך?", היא תבעה לדעת. "עלית כבר על האוטובוס?".

"כן" עניתי. סימן שאלה נוסף צץ מול עיניי: 'מאיפה היא יודעת?' לא זכור לי שסיפרתי לאיש על הנסיעה לבית הורי.

בקושי לעצמי סיפרתי.

"טוב, אז תחזרי מהר", היא המשיכה. "ואני ממש מבקשת לעדכן אותי פעם הבאה כשאת יוצאת".

"אין בעיה", עניתי, צייתנית.

השיחה נותקה, ואני שוב מצאתי עת עצמי מחפשת נחמה בלחיצה על מקשים בנייד. הפעם לא ברשימת אנשי הקשר -

אלא בתיקיית השירים.


* * *


אצלנו בבית לא הכניסו כל שיר. הייתה רשימה מאד מצומצמת של זמרים ושירים שעברו את המבחן המשפחתי בביתנו.

היו זמרים שחבשו כיפה, אך אמא לא הסכימה אפילו לשמוע את שמם. גם אבא תמיד היה מספר על היכל הנגינה שקרוב להיכל התשובה, ועד כמה אפילו המנגינות ולא רק המילים, עשויות להשפיע על הנפש הרכה שלנו.


רגע אחרי שטרקתי מאוחרי דלת, התרתי לעצמי לשמוע כל שיר מכל סוג. לא משנה מי הזמר ומה תוכנן של המילים.

שירים בלועזית היו מתנגנים על שפתיי. לא באמת חשבתי מה אבא או אמא חושבים עליהם, עלי. גם ככה הייתי בחוץ.



אולי נפרדתי מהשירים הישנים, פתחתי צוהר לעולם חדש. אבל השירים הישנים לא באמת הצליחו להיפרד ממני. הם דפקו על דלתות הזיכרון בכל פעם שניסיתי לברוח, מזכירים לי שיש עבר שלם שלא נעלם גם אם אסגור עליו אלף מנעולים.

זו הסיבה שפתחתי תיקייה בנייד בשם: 'השירים הישנים'. זרקתי לשם צלילים וקולות מהעבר. ניסיתי לשכוח.



* * *

הדבקתי את האוזניות לאוזניי, והצמדתי את ראשי אל זגוגית החלון. מצפה להתנתק מהרעש סביבי ולשכוח מהעולם.
אפילו רק לרגע.

בערב הקצר הזה, עברתי יותר מדי: הבית של ההורים. השיחה עם המורה חיה, השיחה עם אם הבית. הכל סגר עלי, לא
השאיר לי אוויר.


מבלי סיבה פתחתי את התיקייה של השירים הישנים.

מנגינה מוכרת עד כאב מילאה את אוזניי וסחטה ממני דמעה נוספת לערב זה. אלו היו הצלילים המוכרים שליוו את ביתנו מדי יום שישי, כשההכנות לשבת קודש היו בעיצומן.


מילים ביידיש מלוות בפסנתר הקדימו את הצונאמי שגעש בי.

ואז הן הגיעו, המילים. פרטו על מיתרי ליבי והציתו בי זיכרונות ישנים: 'ואפילו בהסתרה, שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם, נמצא ה' יתברך'.

'אוי- אוי-אוי, גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עלייך. אני עומד, אני עומד, אני עומד'.

כיסיתי את פניי בקפוצ'ון וספגתי את הדמעות. 'ריבונו של עולם, מכל המילים בעולם למה דווקא השיר הזה?'


האוטובוס שעט על הכביש, מורח את העולם מסביב לכתמי ירוק אדום ושחור. ואני שמעתי קול ה' לוחש לי, מלטף את פניי ואומר: נכון שהעולם בחוץ חשוך והפוך וצולע. אבל מאוחרי כל זה אני עומד. אני עומד. אני עומד'.
וואי, איזה פרק מעולה.
המורה חיה לא באמת מבינה שאפרת בכת, וגם אם כן, היא לא מבינה את המשמעות של זה. אחרת היתה רצה אליה.
אפרת שומעת שירים ישנים - מצוין! היא מתחילה להתחבר בחזרה הביתה, וזאת בנוסף לנסיעה שלה לשם.
אני מרגישה שעכשיו זה הזמן שהיא תרגיש איך הכת לוחצת עליה מכל הכיוונים, זה התחיל בשיחה עם אם הבית וזה ימשיך עם שיחת נזיפה מהרב ואולי אפילו אי אילו איומים. אחרי תקופה קצרה היא תמצא את עצמה חוזרת לעצמה בשלב ראשון, ומי יודע? אולי גם הביתה? מחכה להמשך.
 
בס"ד

טוב, אז כפי שהבטחתי מעלה את הפרק עוד היום. אשמח לתגובות וביקורות. תודה.

פרק מ"א / אני עומד

מול משפחה שלמה ונערה חצויה עמדתי דוממת, לא מצאתי מילים. עיניי ברחו אל הנייד שבידי, בתקווה למצוא שם נחמה.

גללתי את אנשי הקשר מא' ועד ת' - ורק אז הבנתי: אף אחד מהם לא באמת נוכח בחיי, אף אחד.

המורה חיה הייתה האופציה היחידה. הבטתי על הצג - השעה הייתה כבר שמונה ושלוש עשרה דקות. לא חשבתי יותר מדי לפני שחייגתי.


"המורה?", קול מובס נשפך אל החלל.

"אפרת, מה שלומך?", קולה של המורה חיה היה נשמע טרוד מעט.

"אני בסדר", אמרתי קצרות ואז שתקתי. קיוויתי שתבין את מה שלא.

"שמחה לשמוע שהכל בסדר", היא לא הבינה.


"טוב, אולי לא ממש בסדר", נאנחתי בשקט אל הפומית. "המורה, אני כאן בבני ברק. מול הבית של ההורים. וכולם כאן. יושבים אוכלים וצוחקים. ואני...אני לא יכולה", קולי נשנק. "זה גומר אותי".

"אפרת", המורה חיה ליטפה אותי בקולה. "אני ממש מבינה אותך. כואב לי מאד לשמוע".

"המורה, היית רוצה שניפגש?", שאלתי מבלי לדעת למה. "אני בבני ברק".

"אהמ... אני מצטערת אבל זה פחות מסתדר לי עכשיו", התנצל קולה. "את יודעת... ערב ואני צריכה להשכיב את הקטנים".

"נכון", עניתי בתבוסה. הרגשתי טיפשה. טיפשה מדי בכדי להמשיך את המשפט הבא.

"אבל אנחנו ניפגש בקרוב בעז"ה", היא ניסתה להפיח בי תקווה. לא מצאתי מילים חכמות לומר. אז לחשתי 'בעז"ה' ו'להתראות'.

השיחה הסתיימה.



לחצתי חמש פעמים על המקש הימני רק בשביל לוודא שהשיחה אכן נותקה.

'מה חשבת לעצמך, מה?', צרחתי על עצמי בשקט. 'שכחת שיש לה בעל וילדים? שכחת שהיא מורה? אולי שכחת מה זה משפחה, אה?'. הקולות התנפלו עלי כמו להקת עורבים שחורים, כרסמו את מה שלא היה לי לתת להם.

הייתי אשמה במשהו שלא באמת הייתי צריכה להיות אשמה בו - וזה כאב.


* * *

כל הדרך אל תחנת האוטובוס ייסרתי את עצמי בשאלות: 'כמה מסכנה הייתי נשמעת?' 'האם המורה חיה מרחמת עלי?' ''ולמה התקשרתי? למה דווקא עכשיו?'.

הגעתי לתחנה. השאלות המשיכו לנקר בתוכי, אבל תשובות - אין.

קו 401 התקרב לעברי באיטיות. עליתי, עטופה במחשבות.

חיפשתי את המושב הכי צדדי, הכי מנותק. חשבתי שאוכל לצלול לשינה ולשכוח מהכול.

הנייד שרטט בידי, שידר לי בלי מילים שאני טועה. 'רחל – אם הבית' , הבהב הצג בצבעי לבן ותכלת.

עניתי, קולי מהוסס.


"אפרת", קולה היה נשמע לחוץ מעט. "איפה את?"

התכווצתי על מקומי. לא ציפיתי לשאלה הזו. לא עכשיו.

"אהמ.. אני בדרך", התחמקתי מתשובה מלאה.

"מה זאת אומרת בדרך?", היא תבעה לדעת. "עלית כבר על האוטובוס?".

"כן" עניתי. סימן שאלה נוסף צץ מול עיניי: 'מאיפה היא יודעת?' לא זכור לי שסיפרתי לאיש על הנסיעה לבית הורי.

בקושי לעצמי סיפרתי.

"טוב, אז תחזרי מהר", היא המשיכה. "ואני ממש מבקשת לעדכן אותי פעם הבאה כשאת יוצאת".

"אין בעיה", עניתי, צייתנית.

השיחה נותקה, ואני שוב מצאתי עת עצמי מחפשת נחמה בלחיצה על מקשים בנייד. הפעם לא ברשימת אנשי הקשר -

אלא בתיקיית השירים.


* * *


אצלנו בבית לא הכניסו כל שיר. הייתה רשימה מאד מצומצמת של זמרים ושירים שעברו את המבחן המשפחתי בביתנו.

היו זמרים שחבשו כיפה, אך אמא לא הסכימה אפילו לשמוע את שמם. גם אבא תמיד היה מספר על היכל הנגינה שקרוב להיכל התשובה, ועד כמה אפילו המנגינות ולא רק המילים, עשויות להשפיע על הנפש הרכה שלנו.


רגע אחרי שטרקתי מאוחרי דלת, התרתי לעצמי לשמוע כל שיר מכל סוג. לא משנה מי הזמר ומה תוכנן של המילים.

שירים בלועזית היו מתנגנים על שפתיי. לא באמת חשבתי מה אבא או אמא חושבים עליהם, עלי. גם ככה הייתי בחוץ.



אולי נפרדתי מהשירים הישנים, פתחתי צוהר לעולם חדש. אבל השירים הישנים לא באמת הצליחו להיפרד ממני. הם דפקו על דלתות הזיכרון בכל פעם שניסיתי לברוח, מזכירים לי שיש עבר שלם שלא נעלם גם אם אסגור עליו אלף מנעולים.

זו הסיבה שפתחתי תיקייה בנייד בשם: 'השירים הישנים'. זרקתי לשם צלילים וקולות מהעבר. ניסיתי לשכוח.



* * *

הדבקתי את האוזניות לאוזניי, והצמדתי את ראשי אל זגוגית החלון. מצפה להתנתק מהרעש סביבי ולשכוח מהעולם.
אפילו רק לרגע.

בערב הקצר הזה, עברתי יותר מדי: הבית של ההורים. השיחה עם המורה חיה, השיחה עם אם הבית. הכל סגר עלי, לא
השאיר לי אוויר.


מבלי סיבה פתחתי את התיקייה של השירים הישנים.

מנגינה מוכרת עד כאב מילאה את אוזניי וסחטה ממני דמעה נוספת לערב זה. אלו היו הצלילים המוכרים שליוו את ביתנו מדי יום שישי, כשההכנות לשבת קודש היו בעיצומן.


מילים ביידיש מלוות בפסנתר הקדימו את הצונאמי שגעש בי.

ואז הן הגיעו, המילים. פרטו על מיתרי ליבי והציתו בי זיכרונות ישנים: 'ואפילו בהסתרה, שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם, נמצא ה' יתברך'.

'אוי- אוי-אוי, גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עלייך. אני עומד, אני עומד, אני עומד'.

כיסיתי את פניי בקפוצ'ון וספגתי את הדמעות. 'ריבונו של עולם, מכל המילים בעולם למה דווקא השיר הזה?'


האוטובוס שעט על הכביש, מורח את העולם מסביב לכתמי ירוק אדום ושחור. ואני שמעתי קול ה' לוחש לי, מלטף את פניי ואומר: נכון שהעולם בחוץ חשוך והפוך וצולע. אבל מאוחרי כל זה אני עומד. אני עומד. אני עומד'.
יש משהו שממש קשה לי להבין, המורה חיה לאורך כל הדרך היתה נראית כאישה שמבינה שאפרת במצוקה בלתי הגיונית, והיא אף מספר פעמים ניסתה לתמוך בה, אז מה קרה היום? כאישה שמבינה שאפרת מדרדרת והולכת היא די אמורה לרוץ אליה בידיים פתוחות... לא?
 
יש משהו שממש קשה לי להבין, המורה חיה לאורך כל הדרך היתה נראית כאישה שמבינה שאפרת במצוקה בלתי הגיונית, והיא אף מספר פעמים ניסתה לתמוך בה, אז מה קרה היום? כאישה שמבינה שאפרת מדרדרת והולכת היא די אמורה לרוץ אליה בידיים פתוחות... לא?

המורה חיה לא באמת מבינה שאפרת בכת, וגם אם כן, היא לא מבינה את המשמעות של זה. אחרת היתה רצה אליה.
בסיפורים, המורה התומכת תמיד פנויה לתלמידות במצוקה.
במציאות...
כששעת השכבה, והילדים שלה הפרטיים קופצים עליה עם שערות רטובות מכל כיוון, רבים וכועסים....
כנראה שלא.
 
יש משהו שממש קשה לי להבין, המורה חיה לאורך כל הדרך היתה נראית כאישה שמבינה שאפרת במצוקה בלתי הגיונית, והיא אף מספר פעמים ניסתה לתמוך בה, אז מה קרה היום? כאישה שמבינה שאפרת מדרדרת והולכת היא די אמורה לרוץ אליה בידיים פתוחות... לא?

ויכול להיות שגם בחיים של המורה חיה קורים דברים.
אולי בדיוק בעלה הודיע לה על השקעה ששמו שם את כל כספם שירדה לטמיון?
או שאחותה התאומה מתגרשת?
או בדיוק המורה חיה עצמה אמורה ברגעים אלו לצאת לחדר לידה?
לפעמים השכבה זה תירוץ.
דווקא יש בזה משהו יפה ואמין שהיא לא סתם ניצבת שעומדת הכן לרשות הסיפור להושיע את אפרת בכל שלב.
 
יש משהו שממש קשה לי להבין, המורה חיה לאורך כל הדרך היתה נראית כאישה שמבינה שאפרת במצוקה בלתי הגיונית, והיא אף מספר פעמים ניסתה לתמוך בה, אז מה קרה היום? כאישה שמבינה שאפרת מדרדרת והולכת היא די אמורה לרוץ אליה בידיים פתוחות... לא?
קודם כל תודה על ההערה. היא חשובה בעיניי כי זה משהו שבכלל לא עלה לי שכתבתי את הסצנה. (אני יכולה לומר שכן חשבתי פעמיים אם זה מתאים בכלל שאפרת תתקשר אליה ותציע לה להיפגש בשעת ערב כשהיא יודעת שיש לה ילדים קטנים וכו' - אחרי הכל אפרת כן בחורה עם טקט. אבל בסוף החלטתי שהסיטואציה הזו כן הגיונית, במיוחד בשל העובדה שאפרת הייתה במצוקה מסוימת כשעמדה מול בית הוריה והרגישה לבד. כך שלא חושבים יותר מדי בסיטואציות כאלו) אז כך שזה תמיד טוב לשמוע מה עלה לאחרים כשקראו את הקטע. בכל אופן, אני כן חושבת שהייתי משאירה את הקטע כך מהסיבה שהמורה חיה הגיבה בצורה טבעית (תחשבי שהיא הייתה שמה את אפרת לפני המשפחה שלה. האם זה לא היה נשמע פחות הגיוני ויותר מלאכותי?) זה לא שחלילה לא היה אכפת לה מאפרת. שימי לב גם שהיא לא מנפנפת אותה אלא כן מתייחסת אליה בצורה יפה וסבלנית, אלא פשוט העיתוי לא היה מתאים.

קולה של המורה חיה היה נשמע טרוד מעט.
"אפרת", המורה חיה ליטפה אותי בקולה. "אני ממש מבינה אותך. כואב לי מאד לשמוע".
אבל אנחנו ניפגש בקרוב בעז"ה", היא ניסתה להפיח בי תקווה
בהמשך גם תגיע אפילו התנצלות מהמורה חיה על כך שלא הייתה לה אפשרות באותו הזמן, מה שמעיד על הרגישות והאכפתיות שלהאני רואה שגם אני התחלתי להעריץ אותה😉


וואי, איזה פרק מעולה.
המורה חיה לא באמת מבינה שאפרת בכת, וגם אם כן, היא לא מבינה את המשמעות של זה. אחרת היתה רצה אליה.
אפרת שומעת שירים ישנים - מצוין! היא מתחילה להתחבר בחזרה הביתה, וזאת בנוסף לנסיעה שלה לשם.
אני מרגישה שעכשיו זה הזמן שהיא תרגיש איך הכת לוחצת עליה מכל הכיוונים, זה התחיל בשיחה עם אם הבית וזה ימשיך עם שיחת נזיפה מהרב ואולי אפילו אי אילו איומים. אחרי תקופה קצרה היא תמצא את עצמה חוזרת לעצמה בשלב ראשון, ומי יודע? אולי גם הביתה? מחכה להמשך.
תודה על התגובה המסכמת : )

אפשר לומר שמכאן ואילך - היציאה מהכת וכו' - זה החלק היותר קשה בסיפור.
 
נערך לאחרונה ב:
רק היום נחשפתי לסיפור, 'בלעתי' אותו בשלוק אחד ארוך, לא יכולתי להתנתק ממנו.
הסיכום שלי:
כשהסיפור יצא לאור - הוא יהיה חייב לעבור עריכה. פרקים קצרים מדי בספר - לא 'יעברו' טוב בעין וחבל.
בנוסף, שגיאות לשון - אני משאירה להגהה לשונית, חבל על הזמן להתעכב עליהם כאן ועכשיו.

מבחינת תוכן: אפרת עוברת תהליך מדהים. מבחורה כלואה - היא מתחילה למצוא את עצמה. למעשה, היא עוברת תהליך של חמשת שלבי האבל - הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה.
בנקודת הזמן הנוכחית של הסיפור, אפרת נמצאת בשלהי הכעס - אם כי זה עשוי להתעורר שוב ושוב מטריגרים שונים. שלב המיקוח התנהל מול הערברב, ובמקביל - גם מול המורה חיה. האדישות שלה כלפי כל מה שקורה סביב, ההסכמה וה"זרימה" שלה, כמובן במרכאות, מול כל מה שמבקשים ממנה, חוסר היכולת שלה לנתח את מצבה ולפעול מהחלק הפנימי שלה ולא בגלל גחמות רגעיות - מאפיין את השלב האדיש של הדכאון. השלב של הקבלה, בו היא תשלים עם אפרת הפנימית שלה - התחיל להנץ בה, אבל עדיין לא עבר השקיה משמעותית, ועדין לא פורח בה.

לכאורה, לקראת הוצאה של הסיפור לאור - יערכו בו דיוקים, אבל הבסיס נהדר.
מבחינת התאמה לגיל (הנושא עלה בעבר) - הוא בהחלט לא מתאים לגיל הנעורים! גיל הטיפש עשרה הסוער, ואפילו אח"כ - הוא גיל שמאופין בראיית שחור לבן ובהקצנות. בגיל הזה קשה מאד להבין מורכבויות ודקויות, ולכן - ספר כזה לגמרי לא מיועד לגיל הזה.
אז מה כן? אולי הוצ"ל עצמאית ומכירת הספר באופן אישי פנים אל פנים? יש ספרים כאלו בציבור שלנו.
 
ויכול להיות שגם בחיים של המורה חיה קורים דברים.
אולי בדיוק בעלה הודיע לה על השקעה ששמו שם את כל כספם שירדה לטמיון?
או שאחותה התאומה מתגרשת?
או בדיוק המורה חיה עצמה אמורה ברגעים אלו לצאת לחדר לידה?
לפעמים השכבה זה תירוץ.
דווקא יש בזה משהו יפה ואמין שהיא לא סתם ניצבת שעומדת הכן לרשות הסיפור להושיע את אפרת בכל שלב.
הכל נכון - יכול להיות גם שהיא מרגישה פחד לטפל בה
אבל פשוט חשבתי שהיא מציבה עזרה לזולת (ואני לא מדברת על משהו פשוט, אני מדברת על להציל ילדה) במקום מאד גבוה,
ואם וזה הגיוני שאפרת היתה הולכת לקפוץ מבנין גבוה?
מהיכרות של כמה אנשי חינוך שמטפלים במצבים כמו אפרת, הם היו קופצים לשם... אבל בכל אופן כנראה המורה לא עברה (וזה הגיוני ) קורס להצלת בנות נושרות וזיהוין
 
רק היום נחשפתי לסיפור, 'בלעתי' אותו בשלוק אחד ארוך, לא יכולתי להתנתק ממנו.
הסיכום שלי:
כשהסיפור יצא לאור - הוא יהיה חייב לעבור עריכה. פרקים קצרים מדי בספר - לא 'יעברו' טוב בעין וחבל.
בנוסף, שגיאות לשון - אני משאירה להגהה לשונית, חבל על הזמן להתעכב עליהם כאן ועכשיו.

מבחינת תוכן: אפרת עוברת תהליך מדהים. מבחורה כלואה - היא מתחילה למצוא את עצמה. למעשה, היא עוברת תהליך של חמשת שלבי האבל - הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה.
בנקודת הזמן הנוכחית של הסיפור, אפרת נמצאת בשלהי הכעס - אם כי זה עשוי להתעורר שוב ושוב מטריגרים שונים. שלב המיקוח התנהל מול הערברב, ובמקביל - גם מול המורה חיה. האדישות שלה כלפי כל מה שקורה סביב, ההסכמה וה"זרימה" שלה, כמובן במרכאות, מול כל מה שמבקשים ממנה, חוסר היכולת שלה לנתח את מצבה ולפעול מהחלק הפנימי שלה ולא בגלל גחמות רגעיות - מאפיין את השלב האדיש של הדכאון. השלב של הקבלה, בו היא תשלים עם אפרת הפנימית שלה - התחיל להנץ בה, אבל עדיין לא עבר השקיה משמעותית, ועדין לא פורח בה.

לכאורה, לקראת הוצאה של הסיפור לאור - יערכו בו דיוקים, אבל הבסיס נהדר.
מבחינת התאמה לגיל (הנושא עלה בעבר) - הוא בהחלט לא מתאים לגיל הנעורים! גיל הטיפש עשרה הסוער, ואפילו אח"כ - הוא גיל שמאופין בראיית שחור לבן ובהקצנות. בגיל הזה קשה מאד להבין מורכבויות ודקויות, ולכן - ספר כזה לגמרי לא מיועד לגיל הזה.
אז מה כן? אולי הוצ"ל עצמאית ומכירת הספר באופן אישי פנים אל פנים? יש ספרים כאלו בציבור שלנו.

תודה על התגובה המקצועית והמסכמת!

את צודקת שבמידה ואוציא את הסיפור לאור, הוא יצטרך לעבור עריכה – מבחינתי כל ספר, באשר הוא, חייב לעבור עריכה, וזה שלב שאי אפשר לוותר עליו.

בנוסף, בפרקים הראשונים הסיפור לא נכתב במקור כסיפור בהמשכים, ולכן הם קצרים יחסית (כ-300 מילים כל אחד) ולא יכולים להיחשב כפרקים רגילים. ברור שיהיה צורך להתאים אותם כדי שישתלבו היטב בספר.

לגבי ההוצאה לאור וקהל יעד - ממש מעניין אותי לעשות גם על זה סקר. בהמשך בעז"ה - לקראת הסיום.
הכל נכון - יכול להיות גם שהיא מרגישה פחד לטפל בה
אבל פשוט חשבתי שהיא מציבה עזרה לזולת (ואני לא מדברת על משהו פשוט, אני מדברת על להציל ילדה) במקום מאד גבוה,
ואם וזה הגיוני שאפרת היתה הולכת לקפוץ מבנין גבוה?
מהיכרות של כמה אנשי חינוך שמטפלים במצבים כמו אפרת, הם היו קופצים לשם... אבל בכל אופן כנראה המורה לא עברה (וזה הגיוני ) קורס להצלת בנות נושרות וזיהוין
מסכימה איתך. רק היה חשוב לי להדגיש שהמורה חיה לא פעלה ממקום של חוסר אכפתיות, וניתן יהיה לראות בהמשך שהיא אפילו מתנצלת. (אע"פ שלכאורה היא לא חייבת להתנצל על כך שמסיבותיה האישיות לא התאפשר לה באותה העת)
רק לומר שאחד הסיפורים.עוקבת בקביעות.
כתיבה ייחודית ונדירה. התיאורים...
כל כך הרבה יופי וכאב.
תודה על זה!
תודה רבה!
 
לכבוד החג אני חורגת ממנהגי ומעלה פרק נוסף בהפרש של שבוע בלבד. מוזמנים לכתוב את כל מה שעלה על ליבכם אחרי קריאת הפרק.


פרק מ"ב/ רק תגיד לי איך?

בשעה תשע ועשרים ושלוש דקות ניצבתי סמוך לשער הפנימייה. ליבי דפק בפראות כשהבחנתי באם הבית יושבת על הספסל בחצר וממתינה בדריכות למישהי.

ככל הנראה המישהי הזו הייתה אני - ברגע שרחל הבחינה בי היא התרוממה באיטיות מהספסל והתקדמה לעברי בצעדים מדודים.

"אפרת", מבטה היה חתום. "חיכינו לך".

חיכינו ל - ך. שתי מילים פשוטות שהטילו עלי אימה. אולי כי ידעתי מה מצפה לי, ואולי כי לא שיערתי מה.

"בואי", היא הניחה עלי יד כבדה מעוטרת בתכשיטי זהב. "הרב ביקש שתיכנסי אליו".


צעדנו יחד במסדרון. ולא יודעת למה - הרגשתי כמו ילדה פצועה בדרכה לבית החולים בליווי אפוטרופוס. לא אבא ולא אמא. אפוטרופוס. זר וכפוי ומאולץ.


נעמדנו בפתח החדר. הרב היה עסוק בשיחה ערה אך מיד כשהבחין בנו מלמל מילות התנצלות וחתם את השיחה.

"היכנסנה", הוא אמר עוד לפני שהניח את השפופרת במקומה.

חיכיתי שאם הבית תשב, ורק אז ישבתי גם אני. מהרגע שבו הבחנתי בה ממתינה לי בחצר, משהו בי כבה. הפכתי לצייתנית ומכונסת אל תוך עצמי. הכל מסביבי רעש וגעש. אבל בפנים - דממה.

הרב חפן את אצבעותיו בזקנו. הביט קצרות באם הבית ואז בי. נראה היה שהוא מתלבט כיצד להתחיל.

הוא השתהה רגע ואז פתח : "לכל מקום יש את הכללים שלו. וזה לא משנה אם זה בית ספר, עבודה או משפחה", מבטו התפזר לחלל. "לכל מקום יש את הגבולות שלו", הוא הוסיף חיוך. "וגם כאן". התכווצתי כשהפנה את מבטו אלי.

החיוך שלו ריכך מעט את הפחד, אך עדיין הרגשתי כמו אותה ילדה פצועה שהגיעה לבית החולים בלי הורים שיחזיקו לה את היד.

"תיראי", הוא המשיך, מביט בי ישירות, "בהתחלה לא הקפדנו איתך יותר מדי, גם כשחרגת מהכללים. נורא דאגנו כשלא חזרת מהפגישה ההיא עם ציון אפרים ושתקנו. היו עוד כמה פעמים שיצאת פה ושם בלי לעדכן אף אחד, ובחרנו להבליג. אבל היום, אחרי שיצאת שוב בערב מבלי לומר מילה - אנחנו מרגישים שצריך לחזק את הגבולות".


נעתי על מקומי באי נוחות. החדר של הרב קטן וצפוף. וגם כשהחלונות פתוחים, אין בו אוויר.

"אז אם מי נפגשת היום?", שאל בקול רגוע מדי. ואני מצמצתי בהפתעה מול סימן השאלה שזרק לעברי. מעולם לא קיבלתי ממנו שאלה ישירה כזו.

"האמת שלא נפגשתי עם אף אחד" אמרתי.

אם הבית והרב החליפו ביניהם מבטים שאמרו יותר ממילים. לא היה לי ספק: שניהם חשבו שאני משקרת.

"אבל עמליה..." הוסיף הרב לפתע, "נדמה לה שראתה אותך עולה על אוטובוס. זה נכון?"

שקט.


הלב שלי דפק חזק מדי מכדי להוציא מילה.

"זה נכון," הצלחתי לומר לבסוף. "נסעתי לבני ברק. אבל לא באמת נפגשתי עם מישהו".


"אני מאמין לך," אמר, "אבל חשוב שתביני - כשמישהי יוצאת כל כך הרבה פעמים, זה עלול לגרום להרבה שאלות. אנחנו רק רוצים להגן עלייך."

"אז מה עשית בבני ברק?", שאלה אם הבית את השאלה ששניהם רצו לשאול.

"הלכתי לבית של המשפחה שלי", עצב כיסה את קולי. "עמדתי בחוץ, ורק הבטתי בהם. אבל לא נפגשנו".


"רואה", חייך הרב בניצחון. " ככל הנראה שהמשפחה שלך לא באמת מעוניינת לפגוש בך. סביר להניח שהאנשים בחוץ שכחו ממך. לא ינסו ליצור איתך קשר. זה טבעם האנוכי של רוב בני האדם".

"אני צודק?", שאל.

עצב חלחל לתוכי כשעניתי: "כן".

שוב חיוך. שוב ניצחון. והאמת עצובה, אך היא אמת.

"העולם בחוץ לא נוצץ כמו שאת חושבת", אמר. "וזה בעצם אחד הכללים שלנו", המשיך בביטחון "כלל שבא להגן על כולנו. לא צריך ליצור קשר עם אנשים שלא רוצים בך. בחוץ יש רוע. והרבה".

"וחיה?", אם הבית זרקה את המילה לחלל, והפנתה את השאלה שלה לרב כמו מזכירה לו שיש נושא ששכח לדון בו.

"אה, נכון. המורה חיה", אמר. "מי זו?".


אם נשארה לי רק שקית אוויר אחת, הרי שהאזכור של שמה שאב ממני את מחיצתה.

"זה המורה שלי", אמרתי.

"למה את צריכה אותה בחיים שלך?", שאל הרב כלא מבין.

"היא.. עוזרת לי לפעמים".

"אפרת", הרב נדהם מתשובתי. "למה את צריכה שמישהו יעזור לך? יש לך כאן צוות מדהים. אם בית מסורה, חברות חדר מקסימות. מה חסר לך כאן?!".

השפלתי מבט. לו רק יכולתי הייתי צועקת. אני חסרה. אני בעצמי חסרה. ושום דבר בעולם לא ימלא את החסר הזה.

הרב לא ציפה ממני לתשובה ככל הנראה: "תחזרי לחדר. תאספי את עצמך. וממחר - הכללים יחזרו להיות כמו בהתחלה, בסדר?". הוא אמר את המילה בסדר ברכות, אבל אני הרגשתי שמישהו ליפף על צווארי את החבל. חזק.

"בסדר". זו הייתה המילה היחידה שהצלחתי להוציא.

יצאתי מהחדר. האור במסדרון סנוור אותי. הרגליים שלי היו כמו של מישהי אחרת.

רחל צעדה מאחוריי, לא אמרה מילה, רק נשמעה נשימתה הכבדה מאחור.



כשהגעתי לחדר, רחל תהילה, עמליה ואמילי כבר ישבו שם. הן השתתקו ברגע שנכנסתי.

"הכל בסדר", שאלה רחל תהילה.

המהמתי משהו. לא זוכרת מה. לא יכולתי להכיל את כל מי שנמצא בחדר, אפילו לא את השעון הדומם שתקתק בקצב שהרגיז אותי.

"סתם... דיברנו." הקול שלי לא היה שלי.

עמליה הרימה עיניים מהספר. "זה לא סתם," היא אמרה בשקט. "הרב לא מדבר סתם."

לא עניתי. רציתי לצעוק לה: 'מלשנית. אני שונאת אותך!'

לא היה לי כוח לענות.


נשכבתי על המיטה, נעלתי את עיניי, וניסיתי לשכוח את המילים, את המבט, את היד המעוטרת בתכשיטי זהב.


התעוררתי לצלצול טלפון. השעה הייתה אחת וחצי בלילה ולא הבנתי מה אני עושה על המיטה עם הבגדים של יום האתמול. למה נרדמתי, בעצם?

'המורה חיה', בישר הנייד שלי. השתקתי אותו והנחתי את ראשי חזרה אל הכרית.

שוב צלצול. חיכיתי כמה שניות ואז לחצתי על המקש השמאלי בחוסר כוח.

"אפרת", המורה חיה נשפה אל הפומית, נסערת מעט. "אפרת תודה שענית וסליחה על השעה. רציתי -"

"המורה אנחנו לא יכולות לדבר", קטעתי אותה.

"מה זאת אומרת, אפרת? אני-".

"המורה אני חייבת לסיים", חתמתי וניתקתי את השיחה. הטלפון נשמט מידי ונפל מתחת למיטה. התכופפתי למטה כדי לשלוף אותו.

כשהושטתי יד, מבטי נעצר על מכשיר קטן, חבוי בין החפצים על המדף התחתון בספריה, כמעט נושק לרצפה, נורית קטנה הבהבה ממנו.

לרגע אחד ליבי דפק, והחדר הקטן סביבי הרגיש כמו תא סגור. ברגע שלאחר מכן הקלה התפשטה בי: אמרתי את הדבר הנכון בזמן הנכון. אם מישהו הקשיב, הוא ודאי גאה בי.

ברגע שלאחר הרגע ההוא, הזדעזעתי מעצמי. מעולם לא חלמתי שאלו יהיו המחשבות שלי.

"ריבון העולמים", לחשתי לו בעודי נשענת על המזרון כדי לטפס חזרה אל המיטה. "עד לפני כשנה הייתי בחורת סמינר קלאסית, מבני ברק. איך הגעתי למצב הזה? רק. תגיד. לי. - איך?"
 
אחחח, כואב.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

מיועד לעזרה למשתמשי נטפרי.
אם גם אתם משתמשים באתר קנבה, אתם ודאי מכירים את ההתראה הזו (n) שמובילה ל
קישור הזה
1734256466388.png
וכעת אשמח לפתוח גמ"ח חדש מהצד של הנעזרים;) שבו מי שחסום ורוצה להוריד משהו יפרסם כאן ומי שלא בנטפרי ויכול להוריד לו יעדכן/יוריד וכו'
אשמח לתגובות ושיפורים, ולמשתמשים קבועים שיקחו ע"ע את החסד להוריד דברים נצרכים
בתודה מראש.
נכתב לאחר הנושאים הללו
ועוד ועוד......


שאלות ותשובות בנושא זכויות עובדים בעקבות מצב החירום שהוכרז בעורף​



תאריך פרסום: 28.02.2026

איך אני יודע אם אני עובד חיוני או לא?​


על העובד לברר מול מעסיקו אם הוא נמנה על רשימת העובדים שבצו הקריאה.
מקום עבודה שאושר כמפעל למתן שירותים קיומיים או כמפעל חיוני מחזיק באישור רלוונטי ממשרד העבודה ובאחריות המפעל לעדכן את כלל העובדים על כך שהמפעל מוגדר ככזה וכי יש לו אישור בתוקף.
ניתן לבדוק האם מפעל אושר כמפעל למתן שירותים קיומיים או כמפעל חיוני במנוע החיפוש באתר אגף כח אדם לשעת חירום, בהזנת מספר החברה, או מספר המפעל או שם המפעל בקישור הזה במנוע החיפוש. יש לשים לב שמנוע החיפוש אינו כולל מפעלים של מערכת הביטחון ומפעלים שהינם עוסקים מורשים.
כמו כן, ניתן לבדוק עם המעסיק האם המפעל בעל אישור כאמור והאם העובד נמצא ברשימת העובדים החיוניים המצויים בידי משרד העבודה.

אני עובד חיוני - האם אני מחויב להגיע למקום העבודה?​


מי שהוצא לה/ו צו קריאה לשירות עבודה חייב/ת להתייצב לעבודה בין אם פיזית או עבודה מרחוק לפי בחירת המעסיק.
אי הגעה לעבודה במפעל חיוני מהווה לכאורה עבירה פלילית.

מי לא חייב להתייצב לשירות העבודה חיוני?​


חובת התייצבות לשירות העבודה לא תחול על:

אני הורה לילד עד גיל 14 או ילד עם צרכים מיוחדים עד גיל 21 ואני מוגדרת כעובדת חיוני - האם אני מחויבת להגיע לעבודה?​


בקריאה לשירות עבודה של אישה שהיא אם לילדים הנתונים לטיפולה יובאו בחשבון הקשיים העלולים להיגרם לאשה בטיפולה בילדיה ובדאגה להם.

אני מוגדר כעובד חיוני - האם אני רשאי לעבוד מהבית?​


המעסיק רשאי, לפי לשיקול דעתו ובתום לב לאשר, בין אם מיזמתו או על פי בקשת העובד, ביצוע עבודה מרחוק.
במצב שאין באפשרות העובד לבצע את העבודה מרחוק נוכח נסיבות מסוימות, יש ליידע את המעסיק על כך ולסכם מולו מסגרת העבודה.

על פי הנחיות פיקוד העורף מקום העבודה שלי סגור - האם אני רשאי לעבוד מהבית?​


המעסיק רשאי, לפי לשיקול דעתו ובתום לב לאשר, בין אם מיזמתו או על פי בקשת העובד, ביצוע עבודה מרחוק.
במצב שאין באפשרות העובד לבצע את העבודה מרחוק בשל השגחה על ילדים עד גיל 14 שבהחזקתו הבלעדית או בשל אי הגעה לעבודה לפי הוראות פיקוד העורף, יש ליידע את המעסיק על כך. המעסיק אינו יכול לחייב עבודה מהבית שכן ממילא החוק מקנה הגנה מפיטורים לעובד שזכאי להיעדר, כולל אי ביצוע עבודה.

על פי הנחיות פיקוד העורף מקום העבודה שלי סגור - האם יכולים לפטר אותי על כך שלא הגעתי לעבודה?​


ככל שלא ניתן לקיים פעילות במבנה או במקום שאפשר להגיע ממנו למרחב מוגן תקני בזמן ההתגוננות, אין חובת התייצבות לעבודה וקיימת הגנה מפני פיטורים.
"פיטורים" – לרבות אי-חידוש חוזה עבודה לתקופה קצובה, שהוא אחד מאלה:
  1. חוזה עבודה לתקופה קצובה של שנים עשר חודשים או יותר.
  2. חוזה עבודה לתקופה קצובה הפחותה משנים עשר חודשים, שהאריך או שחידש העסקה קודמת של העובד שהיתה סמוך לפני תחילת תוקפו של החוזה.

על פי הנחיות פיקוד העורף מקום העבודה שלי סגור - האם אני יכול לממש את ימי החופשה שלי?​


רשאי המעסיק לסכם עם העובד לממש ימי חופשה על חשבון ימי חופשה שנתית ככל שעומדים לרשותו.

על פי הנחיות פיקוד העורף מקום העבודה שלי סגור - האם אני זכאי לתשלום שכר?​


ככל שהעובדים נעדרו מהעבודה, שלא בשל אחת הסיבות המנויות בחוקי העבודה – כולל חופשה שנתית או מחלה יחול האמור להלן:
עד כה לא נקבעה הזכות לשכר בשל היעדרות באזורים שהוכרז לגביהם מצב מיוחד זאת בשל ציות להוראות פיקוד העורף או בשל טיפול בילד שהמוסד הלימודי שלו נסגר לפי הוראות פיקוד העורף. במערכות קודמות קביעת הפיצוי וגובהו בעתות ואזורי הלחימה נבחן ומוכרע בדרך כלל, לקראת סוף המערכה או בדיעבד בדרך כלל בתום התקופה של הכרזה על מצב מיוחד בעורף.
בעבר, בעקבות הסכמים קיבוצים בין ארגוני המעסיקים והעובדים שהורחבו בצו בידי שר העבודה על כלל העובדים ותקנות מס רכוש עובדים שנאלצו להישאר בבית ולשמור על ילדם (עד גיל 14) בעקבות הודעות פיקוד העורף קבלו תשלום שכרם כאילו עבדו.
אנו מצויים בעת לחימה ועד לאסדרתו, אין זכאות לשכר. כאמור נושא הפיצוי והשכר המגיע לעובדים בעת היעדרם מהעבודה מוסדר בדרך כלל בדיעבד.

על פי הנחיות פיקוד העורף מקום העבודה שלי פתוח ואני הורה לילד עד גיל 14 או ילד עם צרכים מיוחדים עד גיל 21 והמוסד החינוכי נסגר לפי הוראות פיקוד העורף - האם אני רשאי/ת להיעדר מהעבודה והאם אני מוגנ/ת מפיטורים?​


הינך רשאי/ת להיעדר מהעבודה וחל איסור על פיטוריך בשל כך ובתנאי:
  • הילד נמצא בהחזקתך הבלעדית או שהינך ההורה העצמאי של הילד.
  • בן הזוג עובד או עובד עצמאי, ולא נעדר מעבודתו, מעסקו או מעיסוקו במשלח ידו, לצורך השגחה על הילד, ואם בן הזוג אינו עובד או עובד עצמאי – נבצר ממנו להשגיח על הילד.
  • אין במקום העבודה של העובד או של בן זוגו סידור נאות להשגחה על הילד.

על פי הנחיות פיקוד העורף מקום העבודה שלי סגור ואני הורה לילד עד גיל 14 או ילד עם צרכים מיוחדים עד גיל 21 והמוסד החינוכי נסגר לפי הוראות פיקוד העורף - האם אני יכולה לעבוד מהבית?​


המעסיק רשאי, לפי לשיקול דעתו ובתום לב לאשר, בין אם מיזמתו או על פי בקשת העובד, ביצוע עבודה מרחוק.
במצב שאין באפשרות העובד לבצע את העבודה מרחוק בשל השגחה על ילדים עד גיל 14 שבהחזקתו הבלעדית או בשל אי הגעה לעבודה לפי הוראות פיקוד העורף, יש ליידע את המעסיק על כך. המעסיק אינו יכול לחייב עבודה מהבית שכן ממילא החוק מקנה הגנה מפיטורים לעובד שזכאי להיעדר, כולל אי ביצוע עבודה.

על פי הנחיות פיקוד העורף מקום העבודה שלי פתוח ואני הורה לילד עד גיל 14 או ילד עם צרכים מיוחדים עד גיל 21 והמוסד החינוכי פעיל לפי הוראות פיקוד העורף - האם אני רשאית להיעדר מהעבודה?​


הינך חייב/ת להתייצב לעבודה בהתאם להסכם העבודה שחל על מקום העבודה, למעט אם הינך זכאי/ת להיעדר מהעבודה בשל אחת הסיבות המנויות בחוקי העבודה, כולל היעדרות בשל מחלת עובד, מחלת בן משפחה או בשל קיום חובת אבלות ובכפוף לתנאים שנקבעו לעניין סיבת ההיעדרות.

על פי הנחיות פיקוד העורף מקום העבודה שלי פתוח ואני הורה לילד עד גיל 14 או ילד עם צרכים מיוחדים עד גיל 21 והמוסד החינוכי סגור על פי הוראות פיקוד העורף - האם אני רשאית לעבוד מהבית?​


המעסיק רשאי, לפי לשיקול דעתו ובתום לב לאשר, בין אם מיזמתו או על פי בקשת העובד, ביצוע עבודה מרחוק.
במצב שאין באפשרות העובד לבצע את העבודה מרחוק נוכח נסיבות מסוימות יש ליידע את המעסיק על כך ולסכם מולו מסגרת העבודה.

על פי הנחיות פיקוד העורף מקום העבודה פתוח אבל אני מפחד ללכת לעבודה. האם אני זכאי לשכר?​


מעסיק אינו מחויב לשלם שכר לעובד שלא הגיע לעבודה ככל שההיעדרות לא מוסדרת בחוק או בהסכם. על כן, מעסיק יכול לדרוש מעובד להגיע למקום העבודה, למעט אם הוראות פיקוד העורף הנחו אחרת במפורש. עם זאת, עובד ומעסיק יכולים להסכים על היעדרות בתשלום או על מימוש ימי חופשה, לדוגמה.

האם חייבים להגיע למקום העבודה גם אם אין בו מרחב מוגן?​


יש לנהוג בכל מקום לפי הנחיות פיקוד העורף ואסור לפטר עובד בגלל ציות להוראות. לכן התשובה תלויה בהנחיות פיקוד העורף באותו זמן ובאותו מקום.
יובהר כי אם אין הגבלות על המשך פעילות במקום העבודה לפי הנחיות פיקוד העורף או העובד אינו נעדר מהעבודה לצורך השגחה על ילד עד גיל 14 או ילד עם צרכים מיוחדים עד גיל 21 עקב סגירת מוסד חינוכי לפי הוראות פיקוד העורף, ההיעדרות על אחריות העובד. אין באמור כדי לגרוע מזכות העובד בשל היעדרות רגילה לפי חוקי העבודה, כגון חופשה, מחלה ועוד.
פיקוד העורף - 104.

על פי הנחיות פיקוד העורף מקום העבודה שלי יכול לפעול, אך המעסיק בחר שלא לפתוח את העסק מסיבותיו - כיצד המעסיק צריך לפעול?​


על המעסיק לסכם מול עובדיו את הסדר ההיעדרות, בין היתר:
  • הוצאת העובדים לחופשה שנתית עד 7 ימי חופשה ללא הודעה מוקדמת. באשר לחופשה העולה על שבעה ימים, על המעסיק להודיע לעובד על כך שבועיים מראש. לא ניתן להכניס את העובד ליתרת חופשה שלילית ללא הסכמת העובד המפורשת.
  • הוצאת העובד לחופשה ללא תשלום בכפוף לקבלת הסכמת העובד המפורשת.
  • מעבר לעבודה חלקית או גמישה לרבות צמצום היקף משרה ובלבד שהתקבלה הסכמת העובד. שינוי חד צדדי ללא הסכמת העובד עלול להיחשב כהרעה מוחשית בתנאי העסקה – יש לשים לב כי קיימות קבוצות מוגנות מכוח חוק עבודת נשים –
  • ככל שבכל זאת המעסיק שוקל לסיים העסקת העובד, יש לקיים הליך פיטורים כדין ובשל נימוקים מוצדקים.
  • עובד שלא הסכים לחל"ת או ליתרת חופשה שלילית, אומנם אין הוראת חוק המחייבת תשלום שכר במצב זה, אך ייתכן והעובד יהיה זכאי לשכר עבור ימי עבודה שבהן העמיד את עצמו לרשות העבודה אך המעסיק סגר את העסק- לעניין זה על העובד להגיש תביעה בבית הדין לעבודה.

אני הורה לילד בן 15 ומוסד החינוכי סגור על פי הנחיות פיקוד העורף - האם אני זכאית להיעדר מעבודה ולקבל פיצוי תשלום?​


בעבר ניתן פיצוי להורים לילדים עד גיל 14 שנאלצו להיעדר מהעבודה. הורים לילדים בני 15 ומעלה לא זוכו בשכר על ימי היעדרותם. העובד יכול לממש כרגיל את זכאותו להיעדרות בשל מחלת ילד, בהתאם לחוק דמי מחלה. אין באמור כדי לגרוע מזכאות העובד להיעדר מהעבודה בשל מחלת ילד לפי חוק דמי מחלה.

אפוטרופוס שלא יכול לעבוד כי החוסה שוהה בבית. המסגרת היומית שלו סגורה בגלל המצב. האם המעסיק אמור לשלם לו משכורת על הימים האלה?​


חוק הגנה על עובדים בשעת חירום מעניק הגנה מפיטורים לגבי הורה לילד עד גיל 14 או ילד עם צרכים מיוחדים עד גיל 21 בשל סגירת המוסד החינוכי לפי הוראות פיקוד העורף.
האמור אינו חל על אפוטרופוס שאינו ההורה של הילד.
בהסכמים קיבוציים שהסדירו את חובת תשלום שכר בשל היעדרות מהעבודה עקב מצבי חירום קודמים, לא קבעו חובת תשלום שכר לאפוטרופוס שאינו ההורה של הילד.

האם עובד שעתי שעובד ארבעה חודשים בלבד שנאמר לו לא להגיע לעבודה עקב הוראות פיקוד העורף ולא פוטר - זכאי לקבל משכורת?​


על מנת שעובד יהיה זכאי לשכר נדרש מקור חוקי או הסכמי. כך לדוגמה תשלום שכר בעד היעדרויות שאנחנו מכירים כגון חופשה או מחלה.
עד כה לא נקבעה הזכות לשכר בשל היעדרות במסגרת המערכה זאת בשל ציות להוראות פיקוד העורף או בשל טיפול בילד שהמוסד הלימודי שלו נסגר לפי הוראות פיקוד העורף. במערכות קודמות קביעת הפיצוי וגובהו בעתות ואזורי הלחימה נבחן ומוכרע בדרך כלל, לקראת סוף המערכה או בדיעבד בדרך כלל בתום התקופה של הכרזה על מצב מיוחד בעורף.
בעבר, בעקבות הסכמים קיבוצים בין ארגוני המעסיקים והעובדים שהורחבו בצו בידי שר העבודה על כלל העובדים ותקנות מס רכוש עובדים שנאלצו להישאר בבית ולשמור על ילדם (עד גיל 14) בעקבות הודעות פיקוד העורף קבלו תשלום שכרם כאילו עבדו.
אנו מצויים בעת לחימה ועד לאסדרתו, אין זכאות לשכר. כאמור נושא הפיצוי והשכר המגיע לעובדים בעת היעדרם מהעבודה מוסדר בדרך כלל בדיעבד.
חשוב להדגיש כי בהתאם לחוק הגנה על עובדים בשעת חירום, חל איסור על מעסיק לפטר עובד שנשאר להשגיח על ילד עד גיל 14 או על ילד עם צרכים מיוחדים עד גיל 21, מפאת סגירת מסגרת חינוכית, בשל הוראה שניתנה עקב מצב מיוחד בעורף, וזאת בכפוף לאחד מאלה:
  • ההורה הוא הורה עצמאי או שהילד נמצא בחזקתו הבלעדית
  • שיש לו בן זוג אשר נבצר ממנו להשגיח על הילד.
  • במקרה שמקום העבודה של העובד או בן זוגו סיפקו סידור נאות להשגחה על הילד, העובד לא יוכל להעדר מהעבודה ולא תקום לו ההגנה מפני פיטורים. ככל שעובד פוטר בניגוד לחוק, המעסיק חשוף לענישה פלילית והעובד אף רשאי להגיש תביעה לבית הדין לעבודה בשל פיטורים שלא כדין ועל המעסיק יהיה הנטל להוכיח כי הפיטורים היו כדין.
  • העובד לא נקרא לעבודה לפי חוק שירות עבודה בשעת חירום.

האם ניתן להעדר מהעבודה כשהעובד מטפל יחיד בהורה סיעודי?​


חוק הגנה על עובדים מעניק הגנה מפיטורים בשל ציות להוראות פיקוד העורף המגבילות פעילות במקום העבודה או לצורך השגחה על ילדים עד גיל 14 או ילד עם צרכים מיוחדים עד גיל 21 בשל סגירת המוסד החינוכי לפי הוראות פיקוד העורף.
העובד רשאי לבדוק זכאותו להיעדר מכוח חוק דמי מחלה (היעדרות בשל מחלת הורה).

מקום העבודה שלי פועל כרגיל - אך בשל מוגבלות אני לא יכול להגיע לעבודה. האם מותר לפטר אותי?​


אם העובד לא יכול להגיע לעבודה בשל הוראות פיקוד העורף, חל איסור לפטר אותו. במקרה שהוראות פיקוד העורף מאפשרות לו להגיע לעבודה, אך הוא לא יכול בשל מוגבלותו, פיטורין יכולים להיחשב לאפליה פסולה.

אשכולות דומים

בס"ד





היא עטפה את הכריכים בניילון נצמד, הניחה בתיקים הקטנים. אחד לרובי ואחד ליעלי. מלאכים קטנים שזכתה לגדל. על השולחן בסלון המתין הפתק שכתבה לנתנאל: 'בהצלחה'. מילה אחת שריגשה אותה מכל דבר אחר. אתמול, ששרבטה מילים על דף ממו צהוב, חשבה שזה חלום. מי בכלל חשב שאחת כמוה תינשא למישהו שלא מבלה את רוב ימיו במסלול הקבוע שבין המקרר למיטה.

משב רוח קליל חדר אל הבית מבעד לחלון, הביא אתו ריח טרי של תשרי. בחוץ אנשים הלכו מהר, הביטה בהם פונים ימין ושמאל, ובדיוק אז צפו ועלו בתוכה הזיכרונות.

זה קרה בכיתה י', ממש בתחילת שנה. משהו קרה לה. עד היום היא לא יודעת באמת מה.

היא זוכרת שאיבדה את הטעם בכל דבר בחייה באותה התקופה. לא מצאה עניין בלימודים, בחברות ובעיקר בעצמה. זה התחיל מחריגות בתקנון. המשיך להיעדרויות שלושה ימים בשבוע מתוך חמישה והמשיך לשמועות שרצו עליה בכל התיכון.


מהר מאוד מצאה את עצמה בחוץ. טוב, זה לא באמת שינה לה. גם ככה תמיד חשבה שלימודים זה מיותר. ואיזה כיף שאף מורה לא תעצור אותה במסדרון. תעיר לה על החצאית או על הכפתור בחולצה.


בשעה עשר בבוקר, כשחברות שלה הקשיבו לשיעור הבית היהודי או תורה, היא ישנה. התהפכה מצד לצד, סידרה את הכרית, ייצבה את התנוחה.

כל יום מצאה את עצמה מתעוררת בשתיים עשרה בצהריים לבית שקט. אבא בכולל, אמא בעבודה. האחים והאחיות במוסדות. והיא לבד.

"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי – ".

"חטא", מצאה את עצמה משלימה את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמיים. הוויכוחים עם אמא תמיד התחילו והסתיימו באותן המילים, שאבו לשתיהן את הכוח.


וכן, אולי אמא קצת צדקה. נכון שהבטיחה לה שלא תשתנה יותר מדי, כי 'גם ככה התיכון הזה לא נתן לה שום דבר', לפי טענתה.

אבל האמת, שגם היא הרגישה על עצמה. שאחרי שעזבה את התיכון והתעוררה לתוך הריק – שום דבר כבר לא באמת היה אכפת לה. הלבוש, הדיבור. וכן, גם ההתנהגות.


****

באלול תשע"ה משהו בה התעורר. זה קרה ממשפט אחד בהרצאה של רב, ששמו אפילו לא נחרט בזיכרונה.

זה היה ערב הפרשת חלה לזכות אחת מהדודות. היא הגיעה רק כדי לכבד, תכננה להישאר רבע שעה ולברוח. גם כך לא יכלה לשאת את הלחישות-צעקות: "וואי, איך היא השתנתה!".

אבל במקום לצאת, מצאה את עצמה שוקעת לתוך המילים. הן התפזרו באוויר, נחתו ישירות על הלב, איבר קטן ועיקש שהמשיך לפעום בתוכה.

הרב דיבר על הזדמנות ומתנה. ופתאום, בשבריר שניה היא הבינה – היא באמת יכולה להתחיל מהתחלה. והמחשבה הפשוטה הזאת, הצליחה לרגש אפילו אותה.


****

בתחילת תשרי של י"א כבר מצאה את עצמה בסמינר לחוזרות בתשובה – המקום היחיד שפתח לה דלת, אחרי שהתיכון סגר בפניה את שעריו.

בהתחלה הגיעה קצת מתנשאת, אך מהר נדהמה לגלות שהבנות שם חזקות הרבה יותר ממה שחשבה. מכל מילה שלהן למדה איך להתחבר להקב"ה, איך לחוות אהבת ה' אמיתית, ואיך תפילה פשוטה יכולה למלא את החלל שבלב.


****

שלושה חודשים אחרי שסיימה את הסמינר, חברה של אמא הציעה לה את יהונתן. עילוי אמיתי, למדן, שקדן, חברותי. הייתה עוד רשימה ארוכה שנשרכה אחריו, היא לא באמת זוכרת את תוכנה.


אף על פי שלא תכננה להתחיל שידוכים מיד אחרי סיום הלימודים, נענתה להצעה. היו יותר מדי שבחים שנספחו אחרי הבחור המדובר. הרגישה שזו מציאה שאולי קצת חבל לה להפסיד.

הפגישות זרמו אחת אחרי השנייה, ואחרי שבועיים מצאה את עצמה מאורסת לבן תורה. זה היה חלום. חלום אמיתי שהתגשם לה מול העיניים. דווקא בגלל הדרך שעברה.


****

יום אחד הטלפון בבית שלהם צלצל.

לא, זה לא היה סתם יום. זה היה היום בו האדמה נשמטה מתחת לרגליה.

חברה של אמא הייתה על הקו, אמרה כמה מילים שגרמו לשפתיים של אמא להחוויר ואז למלמל: "אבל למה?"

עוד כמה משפטים מהצד השני הבהירו לאמא את התשובה.

השיחה נותקה אחרי שתי דקות ועשרים וחמש שניות. והשקט שנשאר בחלל היה חזק יותר מכל מילה.

"הם ביטלו", היא זוכרת את אמא קורסת על הספה, פניה אפורות. ועוד לפני שהספיקה להציב סימן שאלה, אמא אמרה: "זה קשור לתקופה של... הירידה".


****

היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. הסלון נהיה מטושטש פתאום והרגליים שלה רעדו. הרגישה שהיא חייבת לשבת.
רק אחרי שהתיישבה ליד אמא בספה, הרגישה את הלב. הוא התכווץ בכל פעימה, היכה בה שוב ושוב. הצטמק והתקמט, הפך לגרעין.
עד היום, היא לא יודעת מה צבט לה יותר. החופה שהתרחקה, או העובדה שמישהו הכתים את הקיר שהתאמצה לטהר.


למשפחת נווה לא שינתה העובדה שכיום היא חרדית למהדרין, וזה כאב לה. מאוד.

לא שינתה להם העובדה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום ומקפידה על קלה כבחמורה. וזה שרף אותה, מבפנים.


"אי אפשר לדעת", אמרה לה שיראל, אחותה, באחת השיחות שלהן. "אולי גם אנחנו היינו מתנהגים בדיוק כמוהם. אנשים לא אוהבים להכניס ראש בריא למיטה-".

"זה לא נכון!!", התפרצה עליה. "אני לא מיטה חולה! עשיתי תשובה כבר מילון פעמים מאז, ואם הקב"ה קיבל אותי ככה, למה הם לא יכלו לקבל?!"

את המילים של אבא כן הצליחה לקבל. הוא דיבר על אמונה: 'משמים הבחור הזה לא היה מיועד בשבילך', אמר. זה הצליח לרפא בתוכה. לפחות פיסה.


****

אחרי שהתארסה לנתנאל, כל הפיסות בתוכה התחילו להגליד. פתאום היא הבינה – אולי אחותה באמת צדקה. בני אדם מתנהגים כמו בני אדם. ואולי, אחרי הכל, גם היא לא הייתה רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

הידיעה הפשוטה הזו, גרמה לה להתחיל להשלים עם העולם ובעיקר עם העבר.



****

עשר שנים חלפו מאז. העבר נמוג וההווה עומד מולה. ותמיד שהיא נזכרת בכל הסיפור הזה, חומקת ממנה דמעה. בגלל רובי. בגלל יעלי. ובגלל נתנאל, שהסכים להתחתן איתה למרות העבר הלא פוטוגני שלה, וקם כל בוקר ללמוד תורה.

ואף על פי שביטול השידוך קרה באייר, והחתונה עם נתנאל הייתה בכלל בשבט, תמיד כשמגיע תשרי היא מזכירה לה עצמה מהי תשובה. היא לא יכולה לשכוח איך שכל העולם סגר עליה דלת, היה מי שנתן לה הזדמנות להתחיל מהתחלה.

פעם, כשעמדה מול חלון ונזכרה. שמעה את קולה הדק של יעלי שואל: "אימוש, למה יש לך גשם בעיניים?". היא ליטפה את הלחי הקטנה ושלחה נשיקה. לא סיפרה על דמעות של תשרי, וגשם של ברכה.
סיפור בהמשכים סיפור בהמשכים
תעתועי הזמן פרק ט"ו

פרק טו



"כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד!" נשמעה קריאה משונה שהגיעה לאוזניה של איילת. כעת התחזק קולו של הקורא ונשמע היטב בכל שטח הכיכר המרכזית של הכפר. "כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד".

"מה זה?" השתוממה איילת.

"הסנהדרין דן את זמרי לסקילה". הסבירה יעל. היא התרגלה להסביר לאיילת כלילדה קטנה כל מאורע קטן או גדול. זה כבר לא היה סוד שאיילת משונה. כל ההתרחשויות הקורות מסביב חדשות ומוזרות לה. אך הפעם הכרוז היה חריג.

"מוזר". אמרה יעל כמו לעצמה.

"את אומרת מוזר?" התפלאה איילת. "חשבתי שלך התופעה מוכרת".

"דעי שסנהדרין שדנה אדם למיתה אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית".

"במה הוא פשע?"

"אינני מכירה אותו ואת מעשיו".

"אבל אם בית דין גזר עליו מיתה, מדוע שליחי בית הדין צריכים שילמדו עליו זכות?"

"וכי קל בעינייך הדבר, לגזור מיתה וליטול חיים? אינך מבינה שהסנהדרין מדירים שינה מעיניהם, שוקלים וחוקרים ודנים אך ורק על פי שני עדים וחוקרים אותם בחדרים נפרדים כדי להוציא דברים ברורים עם הוכחות?"

"לא קורה שהם הורגים חף מפשע?"

"אם היית מעט יותר מבינה, לא היית שואלת".

"אני רוצה להבין".

"מדובר באדם שהתרו בו פעמיים, וחזר על פשעו, ולאחר שהעידו שני עדים כשרים, שופטים אותו שבעים ואחד צדיקים, שהם חברי הסנהדרין המסולאים מפז".

"כל שבעים ואחד הצדיקים?"

"כל חברי הסנהדרין חייבים לדעת שבעים שפות על בוריין, שפת החיות וחוכמת הטבע, חוכמת הצמחים וגרמי השמיים עד היסוד, ואפילו חוכמת הכישוף".

איילת עמדה מוקסמת ומשתוממת. "מה, עד כדי כך?"

"אם תחסר להם אחת מהחוכמות שהזכרתי, לא יתקבלו לסנהדרין. ולא רק זה, אלא שהם חייבים להיות ענווים, צנועים ובורחים מהכבוד".

"האומנם?"

"ועם כל זה הם אינם ממהרים להוציא את דינם אלא מוציאים כרוז שיבואו ללמד זכות. אם תוך פרק זמן מסוים אף לא אחד מגיע - מוציאים את משפטם".

"מדוע אמרת שגם לך זה מוזר?"

"כי המלכות השלטת ביהודה רוצה למלוך לבדה ולהסיר מירושלים את נזרה ותפארתה, לכן ביטלה את הסנהדרין. נשארה רק סנהדרין קטנה, כמו שיש בכל פלך ופלך, ויושבים בה רק עשרים ושלושה דיינים".

"נו, וזה לא מספיק?"

"בית דין של עשרים ושלושה לא דן בדיני נפשות. יכול להיות שזה מקרה מיוחד שהתכנסו לכבודו שבעים ואחד לצורך העניין".

איילת הביטה ביעל והרהרה בכל מה ששמעה זה עתה. שאלות רבות צצו במוחה. הם שוחחו ליד תנור הפחמים.

היא הביטה לעבר בית הריחיים והרהרה. לפתע שאלה את יעל.

"שמתי לב שלא טחנת חיטים בשבוע האחרון".

דוק של עצב נסוך על פניה של יעל. היא צעדה קרוב לאיילת והיססה מעט מה לענות. "מצטערת איילת, ניסיתי להסתיר מפנייך את מצבנו. השלטון גרם לעניות". יעל הסיטה את ראשה. "פשוט, יהיה קשה לנו לפרנס אותך". דמעות זלגו והרטיבו את לחייה. "לא נשארו לי חיטים היום לכן אין לי צורך להתעכב בבית הריחיים. אם היינו זוכים, כמו דורו של רבי שמעון בן שטח, היו החיטים גדלות כקליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. היינו אוכלים לשובע רק מגשמים שירדו בלילות שבת".

איילת נזכרה שמנות האוכל בימים האחרונים ניתנו במשורה, עם זה התקשתה לעכל את פירוש הדברים.

"אם כך אינני רוצה להכביד עלייך. אמצא לי מקום אחר".

"האמיני לי שרציתי להיטיב עימך. הצעתי לך חתנים טובים אבל סירבת. ענית לי שאינך מן הפרושים ולא מתאים לך". יעל ניגבה את פניה. "אם היית שייכת למחננו, הייתי שולחת אותך לידידתי בעלת חסד שפותחת את ביתה לנזקקים, אבל היא לוחמת נגד הצדוקים".

"אינני נזקקת". נעלבה איילת.

"אשלח אותך לבית תמחוי שהתקינו חכמי ירושלים ולאחר מכן תשובי ללון בביתי".

"אחזור לארוז את חפציי ואלך לחברתי, אינני מעוניינת להכביד. אולי עכשיו הזמן להיענות להפצרותיה של יוליאנה".

"יוליאנה?"

"יוליאנה הציעה לי שאשרת בארמון לצידה. בעצם אטפל בעולליה של מרים המלכה".

"אדאג מאוד אם תיעני להצעתה. מדוע שתכניסי ראשך למקום סכנה?"

"הרבה יותר קשה לי לאכול לחם חסד, ואפילו יותר ממנו: להתכבד בסעודה שאינה מספיקה לבעליה".

"אולי תיסעי לרומא. יש לי הרגשה ששם תמצאי את משפחתך".

"אינני מבינה, כל הזמן שמרת עליי שלא אתיידד עם נוכריות ועכשיו לא אכפת לך אם אסע לרומא?"

"כל זמן שהיה לי ספק שאולי את יהודייה, עשיתי את חובתי. ניסיתי למנוע ממך לחבור לתרבות ההלניסטית. תרבות היופי החיצוני שמפילה כל כך הרבה חללים מבני עמנו. ראי כמה מתי מספר נשארנו, מעט סולת מפסולת. לכל יהודי שנשאר ביהדותו, יש תפקיד להאיר את העולם".

"את מטילה ספק ביהדותי?"

"לא ראיתי שאת שונה מכל העמים היושבים בתוכנו".

"אבל יש סוגים אחרים של יהודים".

"די איילת, עייפתי. מכיוון שנקשרתי אלייך אני רוצה בטובתך. סעי לרומא, שם המצב טוב יותר, תוכלי לשקם את חייך. אולי אפילו להינשא. נשארו לי כמה סלעים-כסף לתת לך לנסיעה, יש לך כישורים רבים. היום את יודעת היטב לטחון, לכבס, לבשל, לדאוג לצאן ולבקר. בכל מקום ישמחו להעסיק אותך".

איילת הלכה לצידה במבט מושפל ובחוסר אונים. תהיה קשה עליה הפרדה. היא כל כך אוהבת את יעל האמיתית והישרה שהיטיבה עימה.

"רומא היא ארץ עשירה, תהיה לך פרנסה בשפע. אתן לך איגרת עם המלצות".

יעל שלחה את ידה והניחה על כתפה השחוחה של איילת. "הביטי אליי, שמעי להצעתי ואל תוציאי מפיך לעולם את המשפט 'חזרתי אחורה אלפיים שנה'. הבטיחי לי זאת!"

"אשתדל"

"עוד משהו, לעולם אל תינשאי לחייל!"

שתיקה כבדה עמדה באוויר והעיקה על נשימתה, סטירת הלחי של אי האימון ביהדותה פצעה את נפשה. רגע ארוך עמדה בדממה, ונאלמה בלשונה. יעל חשה ברגישותה כי זה הזמן להשאיר את איילת לבדה. יעל נכנסה ממהרת לראות במה תוכל להאכיל את בני ביתה. איילת הניחה לדמעותיה להרטיב את לחייה. היא התאמצה לא לרחם על עצמה, דבר שכל כך שנוא עליה. היא מיהרה להעסיק עצמה באריזת כל חפציה ולא שמה לב שיעל עומדת בפתח החדר בעיניים מצועפות.

"אצרף אותך לידידתי היוצאת מחר לדרך צפונה. היא תשגיח עלייך".

"אני כבר מספיק בוגרת להגן על עצמי". פנתה לאחור כדי להסתיר את עיניה שהאדימו והתלחלחו בדמעות. אחרי הכול כרגע היא חסרת בית. רגליה נשאו אותה לברוח מהר לאן שלא יהיה.

היא סיימה לארוז את מיטלטליה. נשאר עוד לה לקחת את הפנס; מהיחידים שהזכיר לה את ביתה.

עיניה תרו סביב לראות אם יש מי שמביט במעשיה. אף אחד לא היה בבית מלבד יעל שהתעסקה בקדחתנות בלהכין טרף במעט שעוד נשאר. היא מיהרה למדרגות, הביטה לתקרה, גילתה את הלבנה המשוחררת, הסיטה אותה חרש והושיטה ידה לפנס.

להפתעתה הרבה לא היה גבול: הוא איננו. נעלם.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  10  פעמים
למעלה