פרק ל"ט/ לו רק יכולתי לחלום.
הפה שלי ידע לשתוק פעמים רבות, אבל הלב מעולם לא למד את המלאכה הפשוטה הזו. הוא צרח שוב ושוב גם כשכל העולם ביקש שאשתוק.
השעה הייתה כבר שלוש לפנות בוקר וכל מה שניסיתי לעשות זה להירדם. שכבתי על המיטה, עיניי תקועות בתקרה, כאילו אם אתבונן בה עוד רגע נוסף, אגלה את התשובות שנעדרו לי.
העיניים האלו. המבט הזה. מה היה בהם שלא נתן לי להירדם? ואולי זה לא קשור לעיניים, לא קשור למבט. אולי זו רק אני, מחפשת תשובות בעובי החושך. לא פשוט יותר לחלום?
התיישבתי על המיטה. המחוגים הורו על השעה שלוש ורבע. דממה כבדה עטפה את החדר, כאילו העולם כולו עצר לנשום. השחלתי את כפות רגליי לנעלי הבית, והחלקתי בזהירות לעבר הדלת. מתפללת שלא תחרוק ותסגיר אותי בפני אמילי או עמליה.
מסדרון ארוך נפרש לפניי. אור ירח גלש פנימה מבעד לסורגים, וצייר פסים כסופים על הרצפה. פסעתי לאט, כמעט בולעת את הצלילים של צעדיי. ואז, בלי לתכנן, עלתה בי מחשבה: החדר של הרב. זה המקום היחיד שיכול לספק לי תשובות. הרי אף אחד לא באמת יטרח לתת לי אותן אם לא אחפש אותן בעצמי.
עמדתי בפתח החדר, ליבּי פעם בחוזקה. גם הידיים רעדו. ידעתי שאני צריכה הרבה אומץ בשביל לחטט בקלסרים שניצבו בשתיקה על המדפים.
הבטתי פעם אחרונה ימין ושמאל ואז נכנסתי לחדר כמעט בריצה. התחלתי מהמדף התחתון – פתחתי וסגרתי כל מה שעמד מול עיניי. הזמן דחק בי. המשכתי במהירות למדף השני. קלסרים. מחברות. דפים. שום דבר רלוונטי.
ואז ראיתי אותו.
במדף השלישי מלמטה, הופיע קלסר בצבע ירוק כהה שנשא על כריכתו את המילה 'פנימי'. רפרוף קל מלמעלה הבהיר לי שהמידע בתוכו יוכל לעזור לי. סגרתי את הקלסר בתנועה חדה. תמונת פספורט כמעט החליקה מאחד השמרדפים מעוצמת ההדף. הכנסתי אותה במהירות, ואז שמעתי קול מוכר חותך את הדממה: "את לא אמורה להיות כאן!".
קפאתי על מקומי, מחבקת את הקלסר בחוזקה.
"תצאי מכאן!", אם הבית התקרבה לעברי במהירות. "תצאי מכאן. עכשיו".
"את אישה טובה", נשאתי אליה עיניים מתחננות. "את אישה טובה, אני יודעת. והסיפור חיים שלך כולו כאב", נשכתי שפתיים חיוורות והמשכתי, "בבקשה תעזרי לי למצוא תשובות. יש לי יותר מדי סימני שאלה בחיים שלי, תאמיני לי. כל צומת בחיי מלאה בלא נודע".
"אין לי שום תשובות בשבילך", רחל עטתה על פניה מבט קשוח. "ואני מבקשת ממך לעזוב את הקלסר ולצאת מן החדר". היא התקרבה לקלסר, נגעה בו.
"לאא!" משכתי את הקלסר מידיה. "את לא מכירה אותי, רחל. אני צריכה תשובות".
לרגע אחד, עיניה של רחל נצצו, אבל באותה המהירות היא החמירה את פניה. "אפרת, תעזבי את הקלסר מיד!! את לא מבינה שהרב רואה את הכל!!".
שקט השתרר בחדר. לא ידעתי אם זה השקט שלפני או אחרי הסערה. הרמתי את עיניי לתקרה, מחפשת לשווא מצלמות שאולי מתעדות את פעולותיי. לא מצאתי מאום. החזרתי את הקלסר לארון, ויצאתי מן החדר בשתיקה. אם הבית לפניי.
"לא הכרתי אותך ככה, מסוכנת", אמרה לי אם הבית. כשיצאנו מחדרו של הרב. התיישבתי על הספסל הראשון שפגשתי בחצר. רחל התיישבה לצידי.
"אני לא מסוכנת", הבטחתי לה. שמיים בגווני צהוב ותכלת השתקפו מולנו. הזריחה טיפסה לגבהים, ואני שוב הרגשתי שקיעה. "אבל את יודעת", המשכתי. "את יודעת מה גרם לכולם לחשוב שאני כזאת מסתורית? כזאת מוזרה. ואולי אפילו מסוכנת?". שתקתי רגע, דמעות נעצרו בגרוני. "כשאני חושבת על זה, תמיד חיפשתי אמת. רק אמת. אף פעם לא עיגלתי פינות, לא ידעתי איך מעגלים". עצרתי לרגע. נשאתי את ראשי אל השמיים, אוספת לתוכי את הזיכרונות, ואז המשכתי: "בגיל שבע עשרה הרגשתי שאני בחורה חרדית בתחפושת. הייתי מברכת ומתפללת ומתלבשת בצניעות, אבל הכל הייתה הצגה אחת גדולה. אז חיפשתי מהות, רציתי להבין דברים שלא הסתדרו לי. היו לי המון שאלות על החיים. ואת התשובות שלי איש לא סיפק. אז נתתי לאמת בתוכי להיקרע. ואת הקרעים שלה, אף אחד לא פספס. ראו את האמת הקרועה על הלבוש שלי, ראו אותה בהתנהגות שלי. ככה יצאתי מהמעגל החברתי והמשפחתי.
"יצאתי מהמעגל, אבל נשארתי גולם. לפעמים אני שואלת את עצמי, אפרת. לא יכולת קצת לשתוק? להחביא אמת מתחת לשמיכה. להמשיך עוד קצת? כמו כולם. אבל אז אני נזכרת שהנפש שלי הגיעה כמעט עד התהום. עוד יום אחד בלי תשובות, עוד יום אחד בתחפושת, והייתי נשארת גם ככה בחוץ. אז אמרתי את האמת, גם כשהיא לא הייתה פוטוגנית. והבנות בכיתה לא חיבבו אותה, אותי. נשארתי לבד. כי מי רוצה להיות חברה של הילדה הזו שלא יודעת לשאת חן?
"גם בבית אמרתי אמת. קרעתי את החלום של ההורים שלי בידיים חשופות. הם חיכו לחתן אברך. קיבלו ילדה נועזת. ושוב נשארתי לבד כי מי רוצה ילדה מורדת?-"
"הסיפור שלך מרגש", קטעה אותי אם הבית. "אבל אני ממש מבקשת ממך לא לדבר איתי על זה יותר. הנושא סגור מבחינתי" .
"אני יושבת כאן, מולך, ולא מסוגלת להמשיך ", התחננתי אליה. "הייתי בבית של הרב, מצאתי תמונה. אני רק רוצה לדעת מי האיש שראיתי."
"אפרת!", השפתיים שלה החווירו. "אני מבקשת!!".
רק תגידי לי מי?", ביקשתי גם אני, קולי צרוד.
"אני לא ממשיכה לדבר איתך על הנושא הזה יותר", היא התרוממה מהספסל. "ואם תמשיכי לדון בנושא שוב, זה יהיה רק לרעתך", היא זרקה לעברי בשעה שעשתה את הדרך חזור אל מבנה הפנימייה.
נשארתי לבד על הספסל בחצר, שותקת מול שמיים של טרום בוקר. "ואם תגלי את הנורא מכל?", לעג קול מתוכי. "מה תעשי אז? נו, ספרי לי מה תעשי?".
ושוב, לא היה בידי תשובות.
ציוץ ראשון של ציפורים נשמע בחלל, ואני ניסיתי לשחזר במוחי את קורות חיי עד הלום. שלום לך, אפרת: הנערה שעזבה את בית ילדותה, עברה ברחוב והגיעה עד לכאן. בכל מקום שהיית בו חיפשת רק שקט, ואיך חשבת שאחרי הרחוב, תמצאי אותו דווקא כאן.
השמש שלחה את קרניה לנמשיי ואני התרוממתי בזהירות מהספסל. ידעתי לאן אני צריכה להמשיך מכאן.
בצעדים בלתי מורגשים, צעדתי לתוך הפנימייה. אמדתי את המרחק של המסדרון שהוביל לחדרו של הרב: עשרים מטר לפחות. אם מישהו יפסע במסדרון בשעה שאקח שוב את הקלסר, אספיק כבר לצאת מן החדר.
נכנסתי בשתיקה ושלפתי את הקלסר הירוק מהארון. ריח ישן של ניירות דהויים ואבק עלה באפי. יצאתי במהירות ורצתי עם הקלסר לחצר האחורית של הפנימייה.
השענתי את גבי על הקרוון הלבן, ונחתתי באיטיות על הדשא. ידיי רעדו. התחלתי לדפדף בין הדפים, מופתעת מהסדר המופתי. הכל היה ממוין בחוצצים, מסווג לפי האותיות. האצבעות שלי עברו במהירות –א,' ט', נ’, ע’, צ’ כמעט המשכתי הלאה. ואז משהו בתמונה זרח מולי, מוכר עד כאב. עצרתי. חזרתי אחורה. ליבי נדם. זו התמונה. עמנואל קדם. זה השם של האיש?
בידיים רועדות הוצאתי את התכולה מהשמרדף: צילום תעודת זהות. טופס התחייבות לעמידה בתנאים. 'איזה תנאים?', הרהרתי. ידעתי שאני חייבת לחשוב מהר, למצוא מקסימום תשובות במינימום זמן. 'אולי זה קשור לטופס הלוואה הזה?', רפרפתי על העמוד הראשון בחוברת דקה שנחתה על ברכיי. מאתיים שבעים ושתיים אלף שקל. יש התחייבות להחזיר שלוש מאות עשרים וחמש אלף תוך שנה אחת בלבד.
עיניי שטו במהירות על קובץ הדפים, עד שזזו לטובת צל גדול שנחת עלי משומקום. דמות רחבה סגרה עלי את החלל הקטן, לוכדת אותי בפנים. נעלי שפיץ מבריקות. חליפה כהה מתוחה בקפדנות. ועיניים שלוות עד כאב: הרב.

Reactions: משפחת רוט1 //