שיתוף - לביקורת ליראם

  • הוסף לסימניות
  • #1
פרולוג לסיפור.
לביקורת, לא מיועד המשך.
אשמח לדעת איך הרגיש לכם הקטע ואלו תמיהות התעוררו לכם לגביו.
תודה!
*


הרוחות מיללות באותו הלילה כמו שלא ייללו מעולם. חובטות בדלת הרעועה, מתיזות עפר על תריסי העץ ומקיצות אותו משינה חסרת חלומות.

לרגע בוהה ליראם אל התקרה מכוסת הקש, אחר כך מעביר מבט אל מיטתו של אביו, סדורה כאילו גופו לא פגש בה הלילה.

הרוחות, בחוץ, מוסיפות ליילל. ואם כן - אביו יכול להיות רק שם. בשקט הוא מתרומם ממיטתו, מסלק מעל כתפו אניצי קש, מוודא את מציאותן של שתי סכיני הציד על ירכיו, אוסף את חרבו, זורק עין על הקשת ואשפת החיצים, המונחות לצד הכותל הצפוני, ובוחר להשאירן שם.

היללות לא פוסקות כאשר נמצא אביו סמוך למדורה עשנה, מפיצה ריח מתקתק עד בחילה. ליראם אינו מצהיר על הופעתו, בוחן את הגב הרכון, העיניים העצומות והשפתיים הדקות, שלא מפסיקות למלמל.

יללה נוספת מגיעה משמאל, מעיפה עליו עלים, מרקידה את האש מטה, ללחך עפר.

"רוחות הזאבים, הן מייללות", לוחש אבא. מסובב ראש. נועץ בו עיניים כהות, מבשרות רע.

ליראם בולע רוק. מרגיש את הרוח נושבת בשדרת גוו. לכל אורכה. הרוחות. האם שוב יוליכו אותם הזאבים הרחק, דרך מהלך שבועות רבים? או שירתקו אותם אל הבקתה עד יעבור זעם, לא יתחשבו במלאי האוכל המצומצם?

"המנחה", הוא אומר. עיניו מצטמצמות על שיירים שרופים. "היא לא הועילה?"

אבא, שלא כמוהו, מבין היטב את שפתם של הרוחות. אבל בעיניו לא נראה שהיה במאמץ תועלת. "לא", הוא חותם. קולו צלול כמו הרוח, כמו יללות הזאבים בליל ירח מלא. "אבל יש לנו אורכה. ומחר... מחר שבת".

שבת. האם גם הפעם ירדו מן ההר אל כפרם של היהודים? או שישבתו פה, על הצלע. יחכו לשלושה כוכבים בטרם ייטול אבא את מקל הנדודים, יערום על גופו את מחצית מלאי כלי הנשק ויורה לו, בנוקשות לא מתפשרת, לעשות כמוהו?

הרוח שוב מיללת, אך הפעם מצטרפים לקולותיה דשדושם השקט של מנעלים ואי אלו פצפוצי ענפים ועלים, גורמים לאב ליישר את גבו ולבן להדק את אחיזתו סביב נדן החרב. להפנות ראש אל הקולות, אל העצים שבין גזעיהם אין די מרחב למעבר שניים.

איש לא יוצא מן הצללים. גם לא חיה. אך כפות רגליו היחפות קולטות תנודות קלות על גבי הקרקע. שייכות בהחלט לבני אדם.

"חשוף עצמך", גם אבא חש בנוכחות אדם. והוא, כרגיל, לא נרתע. צועד ישירות אל החשיכה, שהלבנה וכוכביה לא מצליחים לסלק.

'וווואוווואו', מיללת הרוח באוזניו סכנה. מצעידה את רגליו בעקבות אביו, אל סבך העצים. אל הדמות העומדת דום אי שם, מראה אינו ברור. רק חוד להב החרב, האחוז בידה, מבריק באפילה, מסמן על מיקומה.

'וואווווואווה', נוגעת הרוח בענפי העצים, מטלטלת אותם, חושפת מעט אור. הזר, מרחק אמות ספורות ממנו, אמה וחצי מאביו, נע פתאום.

חרבו שלוחה קדימה, רגליו רצות מהר, ידו נעה באופן בטוח, מסמנת לחרב מקום פגיעה. אבא מרים את חרבו, עוצר את חרב התוקף, בועט בו במלוא העוצמה.

התוקף משתטח על הקרקע, מתגלגל מסכנת החרב הנשלחת לחזהו. מתייצב לא הרחק, יורק עפר.

"מי אתה?" פוצה אבא שפתיים, גובר על הרוח. חרבו נחה לצד גופו. אדישה כמו לא ידעה קרב - קצר ביותר - לפני רגע.

"אני?" שואל הזר. ידו תופסת בשמאל מותניו. מתרוממת אל מול עיניו. הבעתה הנשפכת על פניו ברורה, מוחשית. "אוכל לשאול אותך אותה השאלה. משום מה, חשבתי כי אפגוש כאן את זאב הסהר", מבטו נע מעט, מתמקד בבן השש עשרה. "אבל מסתבר שטעיתי. לי סיפרו שהאגדה, אם קיימת, מהלכת בדד".

האיש, כמו קולו, רועד. תכף יתמוטט אל העפר, ינשום טיפות אוויר אחרונות. ייאסף אל הרוחות. היא כבר מרקדת, הרוח. מחוללת סביב עלים, מנגנת אותם בקול אוושה. אבא לא מניח לה לסיים קינה, כמו שלא מניח לזר להמשיך במילותיו. חרבו מסיימת את פתיל חייו של האיש, ממלאת את רצונה של הרוח.

"זזים", אומר אבא בגבינים מכווצים כשהוא קם מעל הגופה, מנקה את להב חרבו בשולי חלוק העור. "לפני שיופיעו עוד".

הרוח נוטלת את המילים, מפיצה אותן הלאה בקול שאגה. אינה מותירה לו שהות לשאול, לתהות.

אבא אמר שזזים. והוא, כרגיל, מציית. אבא גם הזכיר ששבת מחר, לא ייתכן ששכח. ובכל זאת, הם זזים. כי כך ציוותה הרוח.

ואבא, כרגיל, מציית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
אני ממש אוהבת את הכתיבה שלך.
זה נשמע התחלה של פנטזיה מבטיחה.
מעורר המון שאלות- מיהו הזאב הבודד, איך זה קשור לאבא והבן, מיהו התוקף, מה כל הקטע עם הזאבים והיללות.
אישית, אם היה נקלע לידי הספר הזה (והוא היה מבטיח כמו הפרולוג) רוב הסיכויים שלא הייתי עוזבת אותו עד סופו.
רק---
"המנחה", הוא אומר. עיניו מצטמצמות על שיירים שרופים. "היא לא הועילה?"
בשלב הזה זה היה נשמע לי קצת ע"ז.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אני ממש אוהבת את הכתיבה שלך.
זה נשמע התחלה של פנטזיה מבטיחה.
מעורר המון שאלות- מיהו הזאב הבודד, איך זה קשור לאבא והבן, מיהו התוקף, מה כל הקטע עם הזאבים והיללות.
אישית, אם היה נקלע לידי הספר הזה (והוא היה מבטיח כמו הפרולוג) רוב הסיכויים שלא הייתי עוזבת אותו עד סופו.
רק---

בשלב הזה זה היה נשמע לי קצת ע"ז.
תודה.
האמת שזה לא כיוון פנטזיה. וכן, יש בזה מעט אזכור של אמונת גויים, מבלי לצדד בה כמובן. אני חייבת את הכיוון הזה ומתלבטת איך להגיש אותו נכון.
עד כמה צרם?
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
יפה מאוד!
נושא המנחה: השאלה אם הם יהודים.
אם הם יהודים - אז זה צורם מאוד. אם הם גויים - הגיוני ומתבקש בהתאם לאווירה ולסגנון, שמרגיש לפני אלף שנה בערך...

תיקון קטן שהציק לי:
גע בוהה ליראם אל התקרה
לא בוהים אל התקרה אלא בוהים בתקרה. אפשר לצפות בתקרה, לתצפת על התקרה, להשקיף על התקרה, להעיף מבט אל התקרה, ולבהות בה, ולהסתכל עליה וכו...

ועוד נקוה קטנטנה:
חרבו שלוחה קדימה, רגליו רצות מהר, ידו נעה באופן בטוח, מסמנת לחרב מקום פגיעה. אבא מרים את חרבו, עוצר את חרב התוקף, בועט בו במלוא העוצמה.

התוקף משתטח על הקרקע, מתגלגל מסכנת החרב הנשלחת לחזהו. מתייצב לא הרחק, יורק עפר.

"מי אתה?" פוצה אבא שפתיים, גובר על הרוח. חרבו נחה לצד גופו. אדישה כמו לא ידעה קרב - קצר ביותר - לפני רגע.

6 פעמים המילה חרב...
אולי אפשר היה לשנות קצת. לדוג:

חרבו שלוחה קדימה, רגליו רצות מהר, ידו נעה באופן בטוח, מסמנת את מקום הפגיעה. אבא מרים את חרבו, עוצר את זו של התוקף, בועט בו במלוא העוצמה.
התוקף משתטח על הקרקע, מתגלגל מסכנת הלהב הרודף אחרי חזהו. מתייצב לא הרחק, יורק עפר.
"מי אתה?" פוצה אבא שפתיים, גובר על הרוח. חרבו נחה לצד גופו. אדישה כמו לא ידעה קרב - קצר ביותר - לפני רגע.

אשמח לדעת איך הרגיש לכם הקטע
מסתורין, פנטזיה, פעולה היסטורית של תקופת האבן כזאת (מלחמות עם חיצים וכו') עבודה יפהפיה באווירה.

ואלו תמיהות התעוררו לכם לגביו
למעט קטע המנחה שגורם תחושה כי השניים גויים, נראה שהם יהודים בסתר/מאוד מרוחקים מידע יהודי.
הם אנשים בעלי ידע מלחמתי/שבטי/הישרדותי או משו בסגנון
ולרגע חשבתי שהסיפור הולך להיות על אנשי זאב... (רוחות הזאבים, זאב הסהר, האיש שהאבא הורג - לרגע חשבתי שהוא בעצמו רוח זאב או משו...)
למה האבא הורג את הזר? למה הוא יצא אליו?

בקיצור, עם פיסוק קצת יותר מדויק (היו כמה פסיקים שהציקו לי) וחלוקת פסקאות יותר סיפורית - נשמע כמו התחלה טובה מאוד
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
יפה מאוד!
נושא המנחה: השאלה אם הם יהודים.
אם הם יהודים - אז זה צורם מאוד. אם הם גויים - הגיוני ומתבקש בהתאם לאווירה ולסגנון, שמרגיש לפני אלף שנה בערך...

תיקון קטן שהציק לי:

לא בוהים אל התקרה אלא בוהים בתקרה. אפשר לצפות בתקרה, לתצפת על התקרה, להשקיף על התקרה, להעיף מבט אל התקרה, ולבהות בה, ולהסתכל עליה וכו...

ועוד נקוה קטנטנה:


6 פעמים המילה חרב...
אולי אפשר היה לשנות קצת. לדוג:

חרבו שלוחה קדימה, רגליו רצות מהר, ידו נעה באופן בטוח, מסמנת את מקום הפגיעה. אבא מרים את חרבו, עוצר את זו של התוקף, בועט בו במלוא העוצמה.
התוקף משתטח על הקרקע, מתגלגל מסכנת הלהב הרודף אחרי חזהו. מתייצב לא הרחק, יורק עפר.
"מי אתה?" פוצה אבא שפתיים, גובר על הרוח. חרבו נחה לצד גופו. אדישה כמו לא ידעה קרב - קצר ביותר - לפני רגע.


מסתורין, פנטזיה, פעולה היסטורית של תקופת האבן כזאת (מלחמות עם חיצים וכו') עבודה יפהפיה באווירה.


למעט קטע המנחה שגורם תחושה כי השניים גויים, נראה שהם יהודים בסתר/מאוד מרוחקים מידע יהודי.
הם אנשים בעלי ידע מלחמתי/שבטי/הישרדותי או משו בסגנון
ולרגע חשבתי שהסיפור הולך להיות על אנשי זאב... (רוחות הזאבים, זאב הסהר, האיש שהאבא הורג - לרגע חשבתי שהוא בעצמו רוח זאב או משו...)
למה האבא הורג את הזר? למה הוא יצא אליו?

בקיצור, עם פיסוק קצת יותר מדויק (היו כמה פסיקים שהציקו לי) וחלוקת פסקאות יותר סיפורית - נשמע כמו התחלה טובה מאוד
תודה!

הקטע נכתב בפזיזות, במיוחד החלק האחרון. הוא היה אמור להיות משוכתב שוב, מהתחלה.

בגדול - האב גוי. הבן יהודי, אבל לא ממש חי את יהדותו (היה אזכור לשבת, חשבתי שזה יקפיץ...)

בכל אופן, מתבשל לי... נראה אם אעלה בהמשך היום.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
(היה אזכור לשבת, חשבתי שזה יקפיץ...)
האזכור לשבת אכן הקפיץ, ולכן היה לי ברור שיש כאן משהו יהודי/קשור ליהדות
אבל 'המנחה'... משכנעת שאלה עובדי אלילים
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #10
אני לא נגד הסתירה הזאת. זה פרולוג, זה אמור להעלות שאלות. וזה בדיוק עושה את העבודה:
האם הם יהודים? גויים? יהודים שחושבים שהם גויים?

נשמע לי דווקא טוב לפרולוג (אבל אני כמובן לא מומחית אלא קוראת פשוטה)
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
אני לא נגד הסתירה הזאת. זה פרולוג, זה אמור להעלות שאלות. וזה בדיוק עושה את העבודה:
האם הם יהודים? גויים? יהודים שחושבים שהם גויים?

נשמע לי דווקא טוב לפרולוג (אבל אני כמובן לא מומחית אלא קוראת פשוטה)
צודקת. תודה.
אני פשוט צריכה דמות לספר ברקע של ארץ בה הגויים עובדים אלילים, ומתלבטת עד כמה הדמות תהיה מעורבת בזה, כדי שהנקודה תהיה מוחשית ולא באוויר. כמובן בלי שום צידוד או הסכמה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
התחלה יפה ומסקרנת מאוד.

היו כמה קטעים שלא הבנתי כ"כ מה הולך בהם, אבל אולי זה בגלל שקראתי מהר...

מיללות באותו הלילה כמו שלא ייללו מעולם
משהו כאן קצת צרם לי תחבירית. יכול להיות שזה הסרבול של עבר והווה במשפט אחד, אבל אני לא בטוח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
התחלה יפה ומסקרנת מאוד.

היו כמה קטעים שלא הבנתי כ"כ מה הולך בהם, אבל אולי זה בגלל שקראתי מהר...


משהו כאן קצת צרם לי תחבירית. יכול להיות שזה הסרבול של עבר והווה במשפט אחד, אבל אני לא בטוח.
תודה.
התלבטתי גם אני, ייתכן ובמקום מייללות היה אמור להיכתב ייללו. אבל חלקים תחביריים שאני מתלבטת בהם - משאירה לעורכת הלשונית, חבל לדשדש במים :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
ממש מגרה לקרוא את ההמשך
לי אישית לא צרם הקטע של המנחה
לא חסר ספרים שיש שם גויים עובדי אלילים
ברור שאם זה יהודי שמביא מנחות - אז צורם
אבל מי אמר לי שהוא יהודי? זה סה"כ פורולוג
לפי דעתי, בשביל פורולוג הוא עשה את העבודה
מסקרן, מעניין, יש לו ריח טוב, וגורם לרצות לקרוא את ההמשך
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
ממש מגרה לקרוא את ההמשך
לי אישית לא צרם הקטע של המנחה
לא חסר ספרים שיש שם גויים עובדי אלילים
ברור שאם זה יהודי שמביא מנחות - אז צורם
אבל מי אמר לי שהוא יהודי? זה סה"כ פורולוג
לפי דעתי, בשביל פורולוג הוא עשה את העבודה
מסקרן, מעניין, יש לו ריח טוב, וגורם לרצות לקרוא את ההמשך
תודה!
העליתי כבר חדש. ובניתי עלילה אחרת, בהתאם. עכשיו רואה שהוא צונזר מנטפרי, מתקנת את המילה הכנראה בעייתית ומדביקה פה:

כמו זיק העולה משפשופן של צמד אבני הצתה, יוצר מדורה במגעו עם קרשים, היה הזיכרון התחלה לחייו. זיכרון שמלבד להיותו בסיס, היה גם משענת. באותה מידה – חידה לא פתורה.

הלילה, על אף היותו מרופד כוכבים, היה אפל. וכפות הידיים שתפסו בראשו, הצמידו אותו לחזה בעליהן, היו חמימות. מנוגדות לרוח שצלפה בהם בלי רחמים, ריססה אותם חול מדבר, צרבה גוויהם בקור עז.

מאחור ניצבו שערים, סגורים על בריח. עליהם תלוי שלט, עבש משנים. מעבר עמד המבנה, שלוש קומות אבן וארובה מעלת פיח. מלפנים היסס אבא, החליק יד אחת על לחיו, בשנייה תפס סנטר.

"השחר יגיע, תכף", הוא פצה פה. עיניו התקבעו בשלו, כהות ורכות. "ואתה - המתן פה. יאספו אותך בבוא העת".

יאספו אותו? הקור מילא את כל כולו, טיפס אל פניו. ידיו תפסו בחלוקו של אבא. עיניו ביקשו שלא ילך. שלא ישאיר אותו לחסדי אחרים.

אבל אבא, כמו תווי פניו, היה החלטי. וכשהפריד אצבעות מבגדו, רק אמר חרש: "יהיה לך טוב פה, ליראם. אני בטוח".

ליראם לא בטוח. אך הכדור שמנע מהאוויר לגלוש בגרונו, גם לא איפשר לו לדבר. לבטא את חששו, את פחדיו וגעגועיו.

אבא פרק מעל כתפיו אדרת זאבים, עטף בה את שלו. נשף עליו אוויר רועד והצמיד אותו לחזהו, שוב.

החום שאפף אותו היה איתן. תבליטי הצ-לם שנשא אבא תדיר על צווארו, נעצו בפניו חניתות. וכשאבא פתח ידיים, סובב גב ופצח בצעדה מהירה, הלכו איתו כל אלה. הותירו אותו מאחור.

אותו והקלף. קשור בענף דק, גמיש. אחוז בין אצבעותיו, מחשב להיחנק מעוצמת הלפיתה.

השחר אכן האיר, כתום ובוהק. אך איש לא אסף אותו, פתח לו שערים. צהלות ילדים הדהדו באוזניו מאוחר יותר, כשהשמש ההבילה על פניו, ורגליו - יחפות כתמיד - חשו כל גרגר חול לוהט.

הם שרו, הילדים. צווחו בכל פה. והוא רק עמד משתומם. תהה איך אפשר לאסוף חול אל כפות ידיים, לזרות אותו באוויר.

"היי, אתה!" מישהו הבחין בו. ופתע פתאום, מיהרה כל ההמולה אליו. אגרופים, קטנים וגדולים, כיסו מתכת. צווחות החרישו אוזניים.

"למה אתה שם?" שאל מנהיג החבורה, השתיק את כולם. בעיניו סקרנות תהומית של ילד שלא חווה את החוץ. "רוצה להיכנס? אתה גם יתום, אתה?!"

ליראם איגרף כפות. צעד לאחור. הבחין באישה המפלסת דרך בינות נהר הילדים.

היא סילקה אותם חזרה אל החול, פתחה את השערים ונעצה בו עיני דבש חמות, מסובבות קמטים. ידה הייתה יציבה כשתפסה בשלו, הובילה אותו פנימה, אל חדרון קטן מימין לדלתות המבנה הגדול. הורתה לו לשבת לצד שולחן עגול, קטן.

הוא ירד על ברכיו, הניח עליהן אגרופים. גבותיה ירדו מטה, התרוממו. אצבעותיה חילצו את הקלף מידיו, פתחו קשר, פרשו.

עיני הדבש רצו על פני השורות. שוב. ושוב. ושוב. הקמטים במצחה העמיקו, עוד ועוד. מבטה הועף עליו מדי פעם. מוטרד, תוהה.

"ליראם?" היא שאלה בסוף. הוא – הנהן. היא – נאנחה. "בא", אמרה לבסוף. "אתה מן הסתם מותש".

הוא גם צמא. ורעב. ומבולבל. אבל הקלף לא הוחזר לו, וידו מתרוממת מעלה, מבקשת בלי קול.

עפעפיה צנחו, לשונה לחלחה שפתיים. "מצטערת", כולה הייתה התנצלות. "הקלף מוען אליי", ובאותה נשימה, האיצה בו להיעמד. הצעידה אותו עד חדר גדול, עמוס קלחות, שהאח להטה באמצעו.

ספל מים צוננים מצאו אליו דרך. קערה מדיפת ניחוח הונחה על שולחן צר. אך עיניו התמקדו באש, בקלף שהושלך אליה, בלהבות המלחכות בו בתיאבון.

מאכלות מילים. הסברים. תשובות. מפזרות פיח. מעלות עשן.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:
בס"ד

ערב פסח תשפ"א

בחוץ אוירה חגיגית.
מזג האויר מקפל בכנפיו ניצני אביב, שולח קרני שמש חמימות.
החנויות משנות את צורתן ומתמלאות במוצרים שעומדים על המדף רק תקופה קצרה מדי שנה.
אווירה של פסח. של ניקיון והתחדשות.

פסח הוא חג מאתגר עבור רבות מאיתנו.
אנחנו רוצות לכבד אותו במעדנים. במאכלים מיוחדים ומגוונים, אבל יד הכשרות מגבילה אותנו.
לפעמים אני מדמיינת מנה מרשימה בראש, אבל כשאני מנסה להוציא אותה לפועל עם חומרי הגלם
של פסח, הופך הדמיון למשהו לא מחמיא במיוחד. לפעמים אני צוחקת לנוכח התוצאה. אבל לפעמים,
מתוסכלת ממנה.

במשך שנים לא מעטות ניסיתי להכין המון מנות שעמדו לי בראש. אלתרתי מפה ומשם. לפעמים
התוצאות אכזבו, כאמור, אבל לא מעט הן הפתיעו אותי מאוד, כמו גם את הסועדים, ולטובה.
חשוב לי להוציא מנות טובת ומרשימות גם בפסח. וזה אפשרי. כל אחת במסגרת חומרי הגלם
העומדים לרשותה על פי חומרות הפסח של משפחתה.

במטרה להנגיש מתכונים מוצלחים הוצאתי את החוברת הזו שמצטרפת לאחותה המבוגרת ממנה
שהופצה לפני חמש שנים.

בחוברת, מתכונים מכל הסוגים, מתוקים, וגם כאלו שלא. עוגות, קינוחים, מנות עיקריות ותוספות.
המתכונים כולם פרי פיתוח שלי. חלקם ניסיתי מספר פעמים עד שהגעתי למתכון מדוייק ומוצלח.
התמונות, חלקן שלי וחלקן אילוסטרציה בלבד. אבל תמיד משקפות מציאות קרובה מאוד לתוצר
שמניב המתכון.

כאן המקום להודות מעומק הלב לגרפיקאית המוכשרת צירי הולנדר שנענתה בחפץ לב ולקחה על
עצמה את פרוייקט עיצוב החוברת למרות ועל אף לחץ הזמן ועבר פסק. תודה צירי, תבורכי משמים!

החוברת מופצת חינם וניתן להעביר אותה הלאה בשלימותה.

מאחלת לכולן חד פסח כשר ושמח
ושנזכה בקרוב לביאת גואל צדק ולאכול מן הזבחים.



הרעיון להוציא חוברת חדשה ומורחבת השנה עלה ברגע האחרון ממש.
לפיכך, מראש, קבלו את התנצלותי על טעויות הקלדה שמן הסתם תמצאו בה.

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת ליראם
אשמח לחוות דעת על הקטע, הוא בפתיחה של ספר ומתלבטת לגביו.
*
ערפל מקיף את הטירה, חונק את גגותיה כמו היה פתן עב כרס. כמו לא סבבו אותה חומות אימתניות ויער צפוף עצים.

סהר מביט ממעל, נוגע ולא נוגע בחוד המתכת היוצא מבית התיפלה שבמרכזה. מאיר בקושי את השוחה שנחפרה בעמל רב ימים, מחברת בין עפר בוצי לגינת ירק נשכחת.

"הגיע הזמן", לוחש לוֹי. עיניו, המקפצות בין פקודיו, בוהקות בחשיכה.

ארבעה נענים לו בהנהון ראש. על ראשיהם קשורים עלים לזר, בגדם כהה ובוץ מרוח על עורם החשוף.

חמישה צולחים את השוחה בזחילה דביקה, מתרוממים לעמידה שפופה ורצים לחסות תחת צל הטירה.

ארוכה הדרך, וכפות רגליהם החשופות מרגישות כל עשב, גרגר אדמה ושורש עץ. הללו מתחלפים באבנים לחות מטל, שרק חספוסן מונע מהם להחליק את דרכם למטרה.

המטרה הראשונית הושגה. הכותל יציב מאחורי גבם, אבניו מדיפות עליהם קרירותו של לילה. שקט סמיך מכסה אותם, רק צליל נשימותיהם מעז להפר אותו. אף חייל לא מפטרל ברגעים אלו בחלק זה של החצר, עדין.

לוי מרים יד אלכסונית, מאזן. הם יודעים היטב את הבאות, מצייתים בזריזות שהטביעו בהם שנות אימונים.

אַרֶהַן מכופף גוו. פִּינֶס עולה, משתופף גם הוא. ליראם מתרחק מעט, אומד את מרחק קודקודו של פינס מהחלון, אוצר אוויר ומנתר.

גב אחד. שני. מסגרת מתכתית, לחה, נתפסת באצבעותיו ורגליו נזרקות אל פנים החדר. מתייצבות עם ידיו המרפות מאחיזתן.

נַשוֹן נעמד על פינס, מרים יד. ליראם מהדק עליה שתי כפות. לוי מטפס על הגשר שנוצר, מסייע לליראם באחיזת ברזל.

ארהן ופינס נשמטים, מותירים גשר תלוי באוויר. מקפצים על גופו ומניחים רגליים בתוככי החדר.

נשון נמשך מעלה, מתייצב ומשפשף כתף. לוי פורש חיוך דק, מניע ראש.

גם המטרה השנייה הושגה. החשיכה שבחדר, מצטרפת אל השקט, מזרימה בדמם גלים.

החדר נעול. משתף הפעולה, שסיפק גם את מפת הטירה, לא העלים את הפרט המתבקש. גם לא את העובדה שמעבר לדלת שומר חייל בדרך קבע.

החדר נעול. והם אינם צריכים יותר מכך. תוכן התיבות, הפרושות על פני כל הכתלים מלבד לחיצוני, הוא מטרתם השלישית.

תכולת שולחן מועברת אל הקרקע, מפתו מבצעת הסבה לווילון משי בעל גימורי תחרה. מטלית הכרוכה סביב זרועו של אחד נדחקת בין דלת לרצפת שיש. נרות שעווה נשלפים מצרורות מהודקים לחגורה. אבני הצתה מיד אחריהן. ניצוצות עולים, נתפסים, הופכים לאבוקות קטנות. מפצפצות ברחש דק.

החיפוש מחל. כששפתותיהם חתומות, נשלפת תיבה אחר תיבה. קלף אחר קלף. ידיהם נעות כאותן שלהבות נר. הנה והנה.

הזמן עובר, השעווה מצטמקת, ומטרתם טרם אותרה. ארבע להבות נחנקות תחת כפות ידיים מזיעות, חסכניות. עיניים בורקות בתקווה מהולה בחשש, יודעות כי אל להם לשוב בידיים ריקניות.

לוי, עודו מחזיק בנר לוהט, מניע שפתיים ונעמד במרכז החדר. פקודיו ממשיכים בשלהם, מצמצמים עיניים מול אור קלוש.

"מצאתי", נלחשת קריאה משמאל. מוליכה אליה עיניים רבות.

אצבעותיו של נשון רועדות כשהקלף עובר ידיים. לוי מאשר את תוכנו בחיוך מעוות צללים.

נר נוסף נדלק כשהקודם מפצפץ את גוויעתו. קלף וקסת מונחים לצידו על שולחן חשוף. ארהן מתיישב על כיסא חסר משענת, נוטל קולמוס וטובל בדיו.

אותיות נכתבות תחת מכבשו של זמן, מדייקות אל המקור. ארבעה מסובבים את הגב הכפוף, דרוכים, מאזינים לכל רחש.

כשארהן נושף על הקלף, פושטת הרווחה בכולם. מיישרת גווים ומרככת תווי פנים. מטרה רביעית מושלמת כשהדיו מתייבש סופית וקלף המקור חוזר אל משכנו.

המפה גם היא חוזרת אל מקומה, מכסה על כתם דיו טרי, פריטים מועמסים עליה חזרה בסדר מופתי. המטלית נכרכת סביב הזרוע, הנר כבה ולוי מציץ מן החלון מטה. מרים שוב יד אנכית, מאזן.

ואז, דווקא כשנראה שהעולם יציף אותם בשמש עזה בעוד שעות בודדות, מתרסקת תיבה אל הקרקע.

לרגע דומם החדר. לרגע דומם העולם עם השמש המיוחלת. לרגע נלטשות עיניים בליראם אחד, שגם באור המועט המסתנן מן החלון, נוטה צבע פניו הכהה אל אפור דלוח.

הרגע, קצר כרגע נפילתו של גרגר בשעון חול, חולף עם הידית הנעה בפראות.

"זוזו!" לוי מזדעק, מנער את כתפו של ליראם. "עכשיו!"

פינס הראשון להגיב. גופו גולש מן החלון מטה, מתכדרר ומתגלגל על הקרקע. ארהן ונשון זונחים את החדר בביצוע דומה. ליראם מתעשת, יורד בעקבותיהם. לוי מצטרף כשמפתח חורק מסיים את סיבובו בחור המנעול.

"פולשים!" מלווה צרחה את טפיפות רגליהם, מאיצה את פעימות ליבם.

"פולשים!!!" מרעים החייל ממעל, מאיים להרוס את כל שטרחו עבורו.

הוא לא. הם לא נכשלו. לא ייתכן.

השוחה מקבלת אותם באותה דביקות חמימה. היער מסוכך עליהם בענפים, עלים וצמרות עד. החושך משקיע אותם באפלולית כבדה, מחבקת ומסרבלת באותה המידה.

"מה קרה שם?" נושף לוי כשהסכנה מתמעטת עם המרחק. "מה חשבת לעצמך, ליראם?!"

ליראם, עוד אפור עם מעט אדמומית, נושך שפה ומשפיל ראש. "לא חשבתי, המפקד", הוא לוחש, צרוד.

"לא חשבת!" מתיז לוי, עיניו מתבלטות. "סיכנת את כולנו!"

ליראם בולע, מבטו מורם אל עיני מפקדו. "אני... מבין, המפקד".

לוי טומן פנים בידו, בוחש בפרצופו ונושף. "הסכנה טרם חלפה", הוא פוסק. שומט יד ומודד את ליראם מעלה עד בוהן מלוכלכת. "העקבות שלנו חקוקים בקרקע, והקלף צריך להגיע ליעדו".

ליראם נרעד, שוב בולע. "אטשטש אותם", גרונו צורב. "ואם אתפס – לא יצליחו להוציא ממני מילה, המפקד".

פינס מעמיק מבט בשורש גדול הבולט מן העפר, נשון מלחלח שפה וארהן קרב צעד בודד, נעצר תחת ידו המונפת של לוי.

"חיי רבים תלויים בקלף", הוא מזכיר את שפקודיו יודעים היטב. "אל תיכנס לרגשנות מיותרת, ארהן. נזוז"

הארבעה נעים, מותירים את ליראם מאחור. הוא חושק שפתיים להיעלמם, מניח עיניים על עקבות, מרים אל ענף מרופד עלים.

זהו לא הזמן להתמרמר. הוא קורע אותו ממקורו, מטיח אותו בעפר וחוזר על צעדיו באיטיות מתסכלת.

לא הזמן להתמרמר. נכון. אבל למול התיבה ההיא, שעל קרשיה הייתה חרוטה דמות זאב סמור שיערות וחשוף שיניים, ותוכנה הסתכם באדרת זהה לזו שתלויה קבע בחדרו, יודע ליראם ששוב היכה בו מזלו.

שוב הוא ננטש. ועל אף שהפעם ידועה לו הסיבה – היא לא מעניקה לו נחמה. לא.
שיתוף - לביקורת ליראם 2
שוב.


*

כמו זיק העולה משפשופן של אבני הצתה, יוצר מדורה במגעו עם קרשים, היה הזיכרון התחלה לחייו. זיכרון שמלבד להיותו בסיס, היה גם משענת. באותה מידה – חידה לא פתורה.

הלילה, על אף היותו מרופד כוכבים, היה אפל. וכפות הידיים שתפסו בראשו, הצמידו אותו לחזה בעליהן, היו חמימות. מנוגדות לרוח שצלפה בהם בלי רחמים, ריססה אותם חול מדבר, צרבה גוויהם בקור עז.

מאחור ניצבו שערים, סגורים על בריח. עליהם תלוי שלט, עבש משנים. מעבר עמד המבנה, שלוש קומות אבן וארובה מעלת פיח. מלפנים היסס אבא, החליק יד אחת על לחיו, בשנייה תפס סנטר.

"השחר יגיע, תכף", הוא פצה פה. עיניו התקבעו בשלו, כהות ורכות. "ואתה - המתן פה. יאספו אותך בבוא העת".

יאספו אותו? הקור מילא את כל כולו, טיפס אל פניו. ידיו תפסו בחלוקו של אבא. עיניו ביקשו שלא ילך. שלא ישאיר אותו לחסדי אחרים.

אבל אבא, כמו תווי פניו, היה החלטי. וכשהפריד אצבעות מבגדו, רק אמר חרש: "יהיה לך טוב פה. ליראם, אני בטוח".

ליראם לא בטוח. אך הכדור שמנע מהאוויר לגלוש בגרונו, גם לא איפשר לו לדבר. לבטא את חששו, את פחדיו וגעגועיו.

אבא פרק מעל כתפיו אדרת זאבים, עטף בה את שלו. נשף עליו אוויר רועד והצמיד אותו לחזהו, שוב.

החום שאפף אותו היה איתן. תבליטי הצלם שנשא אבא תדיר על צווארו, נעצו בפניו חניתות. וכשאבא פתח ידיים, סובב גב ופצח בצעדה מהירה, הלכו איתו כל אלה. הותירו אותו מאחור.

אותו והקלף. קשור בענף דק, גמיש. אחוז בין אצבעותיו, מחשב להיחנק מעוצמת הלפיתה.

השחר אכן האיר, כתום ובוהק. אך איש לא אסף אותו, פתח לו שערים. צהלות ילדים הדהדו באוזניו מאוחר יותר, כשהשמש ההבילה על פניו, ורגליו - יחפות כתמיד - חשו כל גרגר חול לוהט.

הם שרו, הילדים. צווחו בכל פה. והוא רק עמד משתומם. תהה איך אפשר לאסוף חול אל כפות ידיים, לזרות אותו באוויר.

"היי, אתה!" מישהו הבחין בו. ופתע פתאום, מיהרה כל ההמולה אליו. אגרופים, קטנים וגדולים, כיסו מתכת. צווחות החרישו אוזניים.

"למה אתה שם?" שאל מנהיג החבורה, השתיק את כולם. בעיניו סקרנות תהומית של ילד שלא חווה את החוץ. "רוצה להיכנס? אתה גם יתום, אתה?!"

ליראם איגרף כפות. צעד לאחור. הבחין באישה המפלסת דרך בינות נהר הילדים.

היא סילקה אותם חזרה אל החול, פתחה את השערים ונעצה בו עיני דבש חמות, מסובבות קמטים. ידה הייתה יציבה כשתפסה בשלו, הובילה אותו פנימה, אל חדרון קטן מימין לדלתות המבנה הגדול. הורתה לו לשבת לצד שולחן עגול, קטן.

הוא ירד על ברכיו, הניח עליהן אגרופים. גבותיה ירדו מטה, התרוממו. אצבעותיה חילצו את הקלף מידיו, פתחו קשר, פרשו.

עיני הדבש רצו על פני השורות. שוב. ושוב. ושוב. הקמטים במצחה העמיקו, עוד ועוד. מבטה הועף עליו מדי פעם. מוטרד, תוהה.

"ליראם?" היא שאלה בסוף. הוא – הנהן. היא – נאנחה. "בא", אמרה לבסוף. "אתה מן הסתם מותש".

הוא גם צמא. ורעב. ומבולבל. אבל הקלף לא הוחזר לו, וידו מתרוממת מעלה, מבקשת בלי קול.

עפעפיה צנחו, לשונה לחלחה שפתיים. "מצטערת", כולה הייתה התנצלות. "הקלף מוען אליי", ובאותה נשימה, האיצה בו להיעמד. הצעידה אותו עד חדר גדול, עמוס קלחות, שהאח להטה באמצעו.

ספל מים צוננים מצאו אליו דרך. קערה מדיפת ניחוח הונחה על שולחן צר. אך עיניו התמקדו באש, בקלף בו היא מלחכת בתיאבון.

מאכלת מילים. הסברים. תשובות. מפזרת פיח ומעלה עשן.
תקופת הקנטוניסטים.
שנת .1827

"מאמעעעע!!!!" קולו הצרוד של דויד'ל הקטן קרע את השלווה בעיירה. עוד קריאות כמין אלו עלו בזעקה. אבות יצאו מבית המדרש בבהלה, אימהות מבועתות רצו ברחובות. בית המלמד הוא מטרתן.
סוסים גדולים נראו עומדים בחצר החיידר הקטן. זנבם מתנפנף בקוצר רוח הולך וגובר.
"מאמעע!! טאטעע!!! געוואלדד!!"
קולות של בכי וכאב התערבבו זה בזה. הילדים נלקחו בצורה ברוטלית, כשהשוטרים גסי הרוח מעלים אותם על העגלה, כבולים, זועקים את נשמתם ומחכים לפגוש שוב בחיבוקם האוהב של הוריהם.
דמעות רותחות זלגו על לחייו של מנחם מענדל, אביו של דוידל.
"מיין קינד!!!" הוא זעק אל בנו. "גיב נישט אויף דיין גלויבן!! צוזָאג מיר!!"*
דוידל, פניו שטופות בבכי, רעד. "איך.. איך צוזאג טאטע!!" הוא התפרק.
הדלת השחורה הכבדה נסגרה על פניו.
"טאאטעעעעעעעעע ! !"
*
הם כבר שבועיים כאן. דוידל ישב על מיטתו המתכתית. מחבק את גופו.
כל כך קשה לו כאן, עיניו צרבו, דמעות עולות בהן. הרשעים גזרו לו את הפאות, הם- הם- הם לקחו לו הכל!! הוא בכה בלי קול. ליבו נשבר.
הם רוצים שהוא יתנצר. הוא לא יכול. זה כל כך ברור לו שהוא לא יכול.
הוא הבטיח לאבא. הוא הבטיח לו. הוא. הבטיח.
דוידל השעין את ראשו לאחור, עוצם את עיניו.
אבא ביקש ממנו לא לוותר על האמונה שלו.
הוא חייב להישאר חזק.
גם אם אין לו ציצית, וכיפה, ופאות. הם לא יקחו ממנו את האמונה שלו בקב"ה.
*
השוט הצליף בו, ודוידל נאנק.
"או שתתנצר, או שנהרוג אותך כך!!!" הקצין הרוסי צרח.
"אתם יכולים לעשות לי מה שאתם רוצים", אמר הילד בקושי, גופו מרוסק. "הקדוש ברוך הוא איתי, ואתם
לא יכולים לקחת אותו ממני!" הוא ענה להם בחזרה, אש בוערת בעיניו.
צליפה נוספת.
*
נשמה גבוהה עלתה אל על. מתקבלת בברכה. מתיישבת ליד כסא הכבוד.

*אל תוותר על האמונה שלך!! תבטיח לי!!
אבא, אל תבכה.
די, תפסיק.
תנגב את הדמעות מהים.

אבא, אל תבכה.
בבקשה, תירגע.
אנחנו בכינו כבר מספיק בשבילך.

אבאל'ה שבשמים ובכל מקום,
תעצור את סערת האנחות הזו,
ואל תזיל שתי דמעות למים.

אבאל'ה שבארץ ולמעלה ממנה,
טיפות מלוחות תעצור בידך.
תנגב אותן לצד.

אבא, אל תבכה.
כי גם אנחנו כבר לא בוכים.
ולא נבכה עוד לעולם.

זה לא שהגיעה הגאולה או משהו,
פשוט אנשים מתים לא יכולים לבכות.
וליבינו מת מזמן, ויבשו הדמעות.

אבא, תבכה.
תבכה עלינו, כי אנחנו כבר לא יכולים.
תוריד עוד שתי דמעות לים הגדול.

אבא, תבכה.
תבכה עלינו.
תבכה על כהנים שנדקרו בחרב,
על אלמנות שפגשו את בעליהן.

אבא, בבקשה, רק תבכה.
תסתכל עלינו מלמעלה, על העולם הרטוב.
ואולי הדמעות יתנגבו עוד מעט.

מלכינו ואלוקינו.
שים שלום במקומו.
תשליך להתראות לים.
ביחד עם שתי הדמעות,
עד שיאזלו גם הן.

החוף רטוב בדמעות נוצצות.
חושך מחשיך אל הים.
ואני פה, צועד יחף על החול.
משפיל עיניים בתקווה.

אבא, תפוס לי את היד.
תמשוך אותה מהתהום.
ונביט אחד בשני.
עינינו דומעות.

מבוסס על השיר 'אבא אל תבכה' של אברהם פריד, ועל הגמרא עליה נכתב, ועל עוד מספר מקורות (כגון תהילים), שאיני זוכר כעת בדיוק היכן הם.
שיתוף - לביקורת אבא.......

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה