שיתוף - לביקורת ליראם

[ת.עקבי]

מהמם! בלעה"ר.


אל תתפסי אותי על המילה, אבל אני חושבת שהאות ו' מיותרת.
(במילה הכול עם ה' יש ו')

צודקת, אבל בעריכות לימדו אותי שנצמדים ל - או הכול או כלום. או פיסוק מלא או חסר, אין זגזוגים. אז בינתיים אני נצמדת למלא, ולכל היותר, אם ניקוד מלא לא נכון פה דקדוקית - נשנה בעריכה.
תודה

 

[ת.עקבי]

לעכל, מתברר, זו משימה קשה מדי לביצוע. קשה עד כדי שמשפיעה על מהלך יומו ותווי פניו, כך שאפילו ארהן, שתדיר אוכל את מנתו כאילו אם לא ימהר יעוטו עליה הילדים כולם, עוצר מבולמוסו ומרים גבות עבותות. "לא נתנו לך לישון?" הוא שואל, פיו מלא גרגרי דוחן. "או ששוב חשבת יותר מדי ולא הצלחת להירדם?"

"ישנתי", מבטל ליראם, כפו משלימה סיבוב נוסף בדייסה הסמיכה. "וגם אתה, לצערי".

ארהן שומט לסת ואי אלו גרגרים. "לא באמת!" הוא זונח את הכף, כמעט מטיח אותה בשולחן קצר הרגליים. "אבא שלך היה פה?!"

קולו רם מדי, וליראם, שאינו צריך את רחמי הבוגרים כמו את קנאת הילדים, ממהר להסות אותו.

"אבא שלך היה פה?" הפעם ארהן לוחש ועיניו, שצבען חום בהיר, מנצנצות את אור השמש הנזרק אליהם מהחלון. "הוא היה יותר נדיב הפעם?"

שש מילים, לא יותר. "לא ממש", ליראם מעמיק מבט אל קערתו המלאה, בוחש בה פעמיים. "אבל טוב לדעת שהוא לא שכח ממני".

"מיום ההולדת שלך", מציין ארהן בעקימת אף, מעמיס לפיו כף נוספת. "מזל טוב, אח".

מזל טוב? משום מה דמות הזאב לא מבשרת טוב, והמשכו של האיחול אינו נשמע נעים לאורו. האם יבוא יום בו אבא ידרוש לקחת אותו חזרה? יעניק לו צלם זהה לאחד שהוא נושא על לוח ליבו?

הוא בוגר, כבר בן שמונה עשרה. לא עוד ילד בן חמש, צייתן וחסר תבונה. אף אחד לא יצליח להזיזו מאמונותיו, גם אם הוא זה שבנטישתו העניק לו אותן.

אף אחד? האומנם?! הרי אפילו יוחנן כהן גדול ---

"אתה מתכנן לאכול היום?" ארהן, שסיים לבלוס את תוכן קערתו, חומד את שלו. "כי אם לא – תחסוך לי ללכת לבדוק אם נשארה עוד מנה".

ליראם מושך את הקערה לשמאלו. "הזדרז, לפני שייגמר", הוא מעלה על כף גרגרים דביקים. "ואם לא נשאר – תמיד תוכל לבקש להקדים את ארוחת הצהריים".

"רעיון", מגיב ארהן, ומניגון קולו ברור לשניהם שהוא אינו מאמין שיצליח. "להזמין גם לך אחת?" הוא נעמד, טופח על חלוקו, מאזן את הקערה על כפו הפרושה ומלכסן ראש.

"אין צורך, אסתדר עם זו", ליראם מותח חיוך, מוריד מבט אל כף גדושה. גם כך התיאבון ממנו והלאה, ואם לא היה עליהם לצאת בצהריי היום – היה מוותר על מנתו בחפץ לב.

הגרגרים שממלאים את פיו הם אותם אלו שמילאו אותו אתמול, תפלים ומרים לא מעט, אבל תפנוקים מעולם לא היו לחם חוקו, ולכן, בזריזות שכמעט עולה על זו של ארהן, הוא מכלה את המנה, מביט לסיום בשובלים הלבנים, הקצפתיים, שנותרו תחתיה ונאנח עמוקות.

בעבר כבר מסר לאם הבית את הקלף ששם בידו אביו. אבל גם אם גֶרְדָה כבר נחה בשלום על משכבה, אין מן הנמנע שאדם אחר, אם יציג בפניו את האיגרת, לא יפעל באופן דומה.

זאב סמור שיערות וחשוף שיניים. האם דמות העבודה זרה שורטטה גם על הקלף ההוא, שהפך לאפר לפני יותר מעשור?

אגרופו תופס במתכת הכף הדקה, מלאת המכות, ופיקות ברכיו משתפשפות בגסותו של השטיח כשהוא מתרומם ופונה אל המטבח, מניח את קערתו בעגלת הכלים חסרת הברק העומדת בפתחו.

העגלה מלאה כלים מלוכלכים, החדר עוד מלא ילדים והמולה, אך מתוך המטבח מסתנן קולו של ארהן, בין קלחות לדוודי ענק. מבקש לנפשו מנה נוספת, בטרם יגווע חיים עוד לפני שישלים את שנתו.

"אין, אמרתי!" קולו הגרוני של אחראי המטבח מתנשא אל על ומצקתו פוגעת בקלחת גדולה, צורמת בצליל מתכת. "ואם תמשיך להפריע – אדאג שישללו ממך את מנת הצהריים!"

"לא התכוונתי להפריע", ארהן משפיל את קולו למידה הנכונה. "אבל קיבלתי קערה קטנה, מלאה פחות ממחצית, ובהתאם – נותרתי רעב, מבין?"

"לא!" מגיב האחראי, מוחה בגב זרוע את הזעה המנקדת את מצחו. "מעולם לא הייתי רעב, כך שאני מתקשה להבין מה מפריע לך!"

"זו בדיוק הבעיה", מצקצק ארהן, וכשליראם מתקרב עוד, נראה הנער מנענע בראשו. "אם היית אי פעם רעב – היית מבין אותי, ומעניק לי לא רק קערה אחת – אלא שתיים!"

"אין", מפטיר האחראי. מצקתו מותשת, מונחת על שולחן מלא כתמים. "לו היה – לא הייתי חוסך מכם, ובמיוחד מהילדים הקטנים, שצריכים לגדול".

תכף יגיד ארהן שגם הוא עוד ילד, רק קומתו גבוהה, אולי גם יזכיר שבעודו קטן – היה חסרונו רב יותר, ואם כן – יש צורך להשלים לו, אבל ארהן אינו מחשב עבר או הווה, ובמילים פשוטות, ללא שמץ יוהרה, הוא מסביר כי אינו עתיד לפגוש היום במנת הצהריים.

"ואז?" בן שיחו לא מתרשם, וגם אם רגלו לא נראית – את תיפופיה שומע ליראם היטב. "אתה חושב שאני אמור לרדוף אחריך לכל מקום שלא תהיה?"

ליראם נושף. לא, ארהן לא טיפש עד כדי כך.

"לא", מחמיץ ארהן פנים. "אבל קיוויתי שתהיה לך יותר חמלה".

"גם ממנה אין", משרבב האחראי שפה, מנפנף ביד. "הסתלק מפה, חם במטבח גם בלעדיך".

נגמרה השיחה, בתקווה שללא נזקים. אבל כעת ברור כיצד ידע מישו על הליכתו למרחקים, וגם אם בן הארבע, כמו שאר הילדים, אינו מסתובב ברחובות לצעוק את ששמע – תופסת מועקה בחזהו של ליראם כמו היו טפריו של זאב ערבות, מספרת לו כי המשימות הקודמות היו כאין וכאפס לעומת הנוכחית. ויתכן בהחלט שממנה – לא ישוב.