שיתוף - לביקורת מיין קינד. אל תוותר.

  • הוסף לסימניות
  • #1
תקופת הקנטוניסטים.
שנת .1827

"מאמעעעע!!!!" קולו הצרוד של דויד'ל הקטן קרע את השלווה בעיירה. עוד קריאות כמין אלו עלו בזעקה. אבות יצאו מבית המדרש בבהלה, אימהות מבועתות רצו ברחובות. בית המלמד הוא מטרתן.
סוסים גדולים נראו עומדים בחצר החיידר הקטן. זנבם מתנפנף בקוצר רוח הולך וגובר.
"מאמעע!! טאטעע!!! געוואלדד!!"
קולות של בכי וכאב התערבבו זה בזה. הילדים נלקחו בצורה ברוטלית, כשהשוטרים גסי הרוח מעלים אותם על העגלה, כבולים, זועקים את נשמתם ומחכים לפגוש שוב בחיבוקם האוהב של הוריהם.
דמעות רותחות זלגו על לחייו של מנחם מענדל, אביו של דוידל.
"מיין קינד!!!" הוא זעק אל בנו. "גיב נישט אויף דיין גלויבן!! צוזָאג מיר!!"*
דוידל, פניו שטופות בבכי, רעד. "איך.. איך צוזאג טאטע!!" הוא התפרק.
הדלת השחורה הכבדה נסגרה על פניו.
"טאאטעעעעעעעעע ! !"
*
הם כבר שבועיים כאן. דוידל ישב על מיטתו המתכתית. מחבק את גופו.
כל כך קשה לו כאן, עיניו צרבו, דמעות עולות בהן. הרשעים גזרו לו את הפאות, הם- הם- הם לקחו לו הכל!! הוא בכה בלי קול. ליבו נשבר.
הם רוצים שהוא יתנצר. הוא לא יכול. זה כל כך ברור לו שהוא לא יכול.
הוא הבטיח לאבא. הוא הבטיח לו. הוא. הבטיח.
דוידל השעין את ראשו לאחור, עוצם את עיניו.
אבא ביקש ממנו לא לוותר על האמונה שלו.
הוא חייב להישאר חזק.
גם אם אין לו ציצית, וכיפה, ופאות. הם לא יקחו ממנו את האמונה שלו בקב"ה.
*
השוט הצליף בו, ודוידל נאנק.
"או שתתנצר, או שנהרוג אותך כך!!!" הקצין הרוסי צרח.
"אתם יכולים לעשות לי מה שאתם רוצים", אמר הילד בקושי, גופו מרוסק. "הקדוש ברוך הוא איתי, ואתם
לא יכולים לקחת אותו ממני!" הוא ענה להם בחזרה, אש בוערת בעיניו.
צליפה נוספת.
*
נשמה גבוהה עלתה אל על. מתקבלת בברכה. מתיישבת ליד כסא הכבוד.

*אל תוותר על האמונה שלך!! תבטיח לי!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אין לי מילה אחרת, צמרמורות, פיזית...
מרגש ונוגע, לטעמי מעט קצר, היה אפשר להוסיף עוד נסיונות, המוות היה מידי מהיר.
כתוב יפה ובחן.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת המלכה מפוארת
כבר במהלך הנחיתה הוא ראה אותם, שורות צפופות של חיילים לבושים במדים מגוהצים, עומדים זקופים, מחכים לו – למלך שיופיע בדלת המטוס, הוא נאנח לעצמו, הדביק לפניו את החיוך המנומס ופסע לעבר דלת המטוס,

הדלת נפתחה ומול עיניו התגלה שטיח אדם מבריק, מעוטר ברקמת זהב מפוארת, הוא החל לרדת במדרגות המטוס, התזמורת הצבאית פתחה בשירה, מקצוענותם ניכרת היטב בכל תו וצליל, הוא הרים את עיניו, מבחין במגוון הכלי נגינה שהובאו לשדה התעופה הממורק,

למרגלות המטוס כבר המתינו לו, שרי המחוז, לבושים במיטב מחלצותיהם, והם היו נראים מרוצים הם מאוד נהנו מהמוזיקה, הרהר לעצמו, הוא הושיט להם את ידו, והמתין שיגמר סבב הלחיצות,

הוא פסע בין שורות החיילים, ואפילו לא חנן אותם במבט, עושים את עבודתם הפטיר לעצמו,

ראש המחוז הכווין אותו אל הכיסא המפואר שעמד בין שרשראות פרחים ווילונות יוקרתיים,

הוא התיישב במקומו, התזמורת עצרה את השירה וראש המחוז נעמד לנאום, במשך רבע שעה הוא סקר את פעילות המלך ה"אהוב" יש לו כותב נאומים לא רע, גיחך לעצמו המלך בליבו תוך כדי שהוא מהנהן בראשו בהנאה מרובה כמיטב הנימוס והטקט.

הטקס התקרב לסיומו, המלך עלה על לימוזינה מפוארת, מלווה בשירת משמר הכבוד, רגע לפני שהוא סגר את הדלת סימן המלך למושל המחוז להתקרב אליו, הוא דחף לו צ'ק מכובד בידו, והפטיר לו, תודה רבה, שמחתי לפגוש אותך, ומרמז במפורש על ביטול כל שאר הטקסים שתוכננו להמשך הביקור.

לנהג הוא הורה לפנות בדרך הכי קצרה עד לאכסנייתו כשהוא מתעלם משורות חיילי הכבוד שעמדו בשולי הכביש, מצדיעים לכבודו, או לכבוד מפקדם.

הרכב נכנס למבנה המפואר, המלך המתין עד שאחרון השרים יצא מהמבנה, ואז פנה לשלושת משרתיו הנאמנים,

קדימה, אנחנו יוצאים לדרך, הם לבשו בגדים פשוטים, טשטשו את פניהם, ויצאו מדלת צדדית, שהם הכינו לו משרתיו הנאמנים רכב קטן ופשוט,

נסיעה קצרה הביאה אותם לרחוב ישן ומוזנח, הרכב נעצר ליד בית קטן מט ליפול, הוא יצא מהרכב והתקרב אל הדלת,

אחד ממשרתיו כבר התכונן לנקוש על הדלת, אך המלך סימן לו להמתין,

מתוך הבית נשמע ילד קטן משוחח עם אחד מבני הבית,

"אתה יודע? זה המלך הכי טוב בעולם, הוא באמת אוהב אותנו..."

עיניו של המלך התמלאו דמעות, הוא לא המתין רגע, פתח את הדלת לרווחה ואסף את בנו האבוד לחיבוק חם.

***

בנוי על קטע מחזק מהזוהר הקדוש
אמר רבי אלעזר:
מאי דכתיב. (תהילים ק״נ:ג׳-ד׳) הללוהו בתקע שופר הללוה''ו בנב''ל וכנו''ר הללוה''ו בתו''ף ומחול הללוה''ו במני''ם ועוגב. וכי צריך הקדוש ברוך הוא להאי.
אלא אמר דוד, כל מה שתשבחו לקמי קודשא בריך הוא בהני מיני זמר, אינו כלום. כאדם האומר לחברו, עכשיו עשה זה וזה, וכל מה שתעשה אינו כלום, עד שתעשה דבר פלוני. כך אמר דוד, הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה, כלומר אינו הללו, אלא מהו הללו, כל הנשמה תהלל יה הללויה. והאחר אינו כלום, אלא הלול הנשמה, הדא הוא דכתיב, (שם) כל הנשמה תהלל יה הללו יה.

בתרגום חופשי, השי"ת אינו רוצה שנהללו ונשבחו בכלי נגינה מפוארים, אלא שהנשמה תהללו.
שיתוף - לביקורת ליראם
פרולוג לסיפור.
לביקורת, לא מיועד המשך.
אשמח לדעת איך הרגיש לכם הקטע ואלו תמיהות התעוררו לכם לגביו.
תודה!
*


הרוחות מיללות באותו הלילה כמו שלא ייללו מעולם. חובטות בדלת הרעועה, מתיזות עפר על תריסי העץ ומקיצות אותו משינה חסרת חלומות.

לרגע בוהה ליראם אל התקרה מכוסת הקש, אחר כך מעביר מבט אל מיטתו של אביו, סדורה כאילו גופו לא פגש בה הלילה.

הרוחות, בחוץ, מוסיפות ליילל. ואם כן - אביו יכול להיות רק שם. בשקט הוא מתרומם ממיטתו, מסלק מעל כתפו אניצי קש, מוודא את מציאותן של שתי סכיני הציד על ירכיו, אוסף את חרבו, זורק עין על הקשת ואשפת החיצים, המונחות לצד הכותל הצפוני, ובוחר להשאירן שם.

היללות לא פוסקות כאשר נמצא אביו סמוך למדורה עשנה, מפיצה ריח מתקתק עד בחילה. ליראם אינו מצהיר על הופעתו, בוחן את הגב הרכון, העיניים העצומות והשפתיים הדקות, שלא מפסיקות למלמל.

יללה נוספת מגיעה משמאל, מעיפה עליו עלים, מרקידה את האש מטה, ללחך עפר.

"רוחות הזאבים, הן מייללות", לוחש אבא. מסובב ראש. נועץ בו עיניים כהות, מבשרות רע.

ליראם בולע רוק. מרגיש את הרוח נושבת בשדרת גוו. לכל אורכה. הרוחות. האם שוב יוליכו אותם הזאבים הרחק, דרך מהלך שבועות רבים? או שירתקו אותם אל הבקתה עד יעבור זעם, לא יתחשבו במלאי האוכל המצומצם?

"המנחה", הוא אומר. עיניו מצטמצמות על שיירים שרופים. "היא לא הועילה?"

אבא, שלא כמוהו, מבין היטב את שפתם של הרוחות. אבל בעיניו לא נראה שהיה במאמץ תועלת. "לא", הוא חותם. קולו צלול כמו הרוח, כמו יללות הזאבים בליל ירח מלא. "אבל יש לנו אורכה. ומחר... מחר שבת".

שבת. האם גם הפעם ירדו מן ההר אל כפרם של היהודים? או שישבתו פה, על הצלע. יחכו לשלושה כוכבים בטרם ייטול אבא את מקל הנדודים, יערום על גופו את מחצית מלאי כלי הנשק ויורה לו, בנוקשות לא מתפשרת, לעשות כמוהו?

הרוח שוב מיללת, אך הפעם מצטרפים לקולותיה דשדושם השקט של מנעלים ואי אלו פצפוצי ענפים ועלים, גורמים לאב ליישר את גבו ולבן להדק את אחיזתו סביב נדן החרב. להפנות ראש אל הקולות, אל העצים שבין גזעיהם אין די מרחב למעבר שניים.

איש לא יוצא מן הצללים. גם לא חיה. אך כפות רגליו היחפות קולטות תנודות קלות על גבי הקרקע. שייכות בהחלט לבני אדם.

"חשוף עצמך", גם אבא חש בנוכחות אדם. והוא, כרגיל, לא נרתע. צועד ישירות אל החשיכה, שהלבנה וכוכביה לא מצליחים לסלק.

'וווואוווואו', מיללת הרוח באוזניו סכנה. מצעידה את רגליו בעקבות אביו, אל סבך העצים. אל הדמות העומדת דום אי שם, מראה אינו ברור. רק חוד להב החרב, האחוז בידה, מבריק באפילה, מסמן על מיקומה.

'וואווווואווה', נוגעת הרוח בענפי העצים, מטלטלת אותם, חושפת מעט אור. הזר, מרחק אמות ספורות ממנו, אמה וחצי מאביו, נע פתאום.

חרבו שלוחה קדימה, רגליו רצות מהר, ידו נעה באופן בטוח, מסמנת לחרב מקום פגיעה. אבא מרים את חרבו, עוצר את חרב התוקף, בועט בו במלוא העוצמה.

התוקף משתטח על הקרקע, מתגלגל מסכנת החרב הנשלחת לחזהו. מתייצב לא הרחק, יורק עפר.

"מי אתה?" פוצה אבא שפתיים, גובר על הרוח. חרבו נחה לצד גופו. אדישה כמו לא ידעה קרב - קצר ביותר - לפני רגע.

"אני?" שואל הזר. ידו תופסת בשמאל מותניו. מתרוממת אל מול עיניו. הבעתה הנשפכת על פניו ברורה, מוחשית. "אוכל לשאול אותך אותה השאלה. משום מה, חשבתי כי אפגוש כאן את זאב הסהר", מבטו נע מעט, מתמקד בבן השש עשרה. "אבל מסתבר שטעיתי. לי סיפרו שהאגדה, אם קיימת, מהלכת בדד".

האיש, כמו קולו, רועד. תכף יתמוטט אל העפר, ינשום טיפות אוויר אחרונות. ייאסף אל הרוחות. היא כבר מרקדת, הרוח. מחוללת סביב עלים, מנגנת אותם בקול אוושה. אבא לא מניח לה לסיים קינה, כמו שלא מניח לזר להמשיך במילותיו. חרבו מסיימת את פתיל חייו של האיש, ממלאת את רצונה של הרוח.

"זזים", אומר אבא בגבינים מכווצים כשהוא קם מעל הגופה, מנקה את להב חרבו בשולי חלוק העור. "לפני שיופיעו עוד".

הרוח נוטלת את המילים, מפיצה אותן הלאה בקול שאגה. אינה מותירה לו שהות לשאול, לתהות.

אבא אמר שזזים. והוא, כרגיל, מציית. אבא גם הזכיר ששבת מחר, לא ייתכן ששכח. ובכל זאת, הם זזים. כי כך ציוותה הרוח.

ואבא, כרגיל, מציית.
אחד בלי שם

קוראים לו בשם. אבל הוא לא ממש מעניין אותו.

הוא מעדיף שתקראו לו פלוני.

תשאלו למה?!

כי ככה הוא מרגיש.
פלוני. אלמוני. עלום. נעלם. חסר יציבות.

הבוקר עבר עליו כרגיל, 'על הפנים'. הוא קם ב11:00, אלא מה? הרי עולם כמנהגו נוהג – והוא אינו חורג ממנחת יומו.

כשהגיע לבית מדרש הסתכלו עליו כולם מלמעלה למטה, חלקם בביקורת חלקם ברחמים. וכמובן, בל נשכח חלילה – יש את האלה ש'ברמה שלו'. הסוג ההוא של החבר'ה שבסוף כל סדר פיהם מלא כנופת צופים בחדשות יום האתמול, ואם לא נגזים, אזיי שמהשעה האחרונה.

כיאה לנגערי המשגיח. הרי אתה אחד משלהם, שכחת?!

הגמרא נפתחת. הוא לא זוכר שידיו הם אלו שפעלו באינסטינקט אוטומטי. זה פשוט קרה. עיניו רצות בין השורות, החברותא מתנועע בחשק, מטפיח את ידו על שכם הסטנדר בהתלהבות, מעורר אותו בו זמנית מריחוף נוסף לחייזרים הגשמיים שאחזוהו לפתע.

איכשהו הוא מוצא את עצמו בחוץ, נושם אוויר.

מה בסך הכל ביקש. קצת חופש. הנפש שלו צמאה למרווח נשימה.

חש את הקירות סוגרים עליו, אותיות הקודש וקולו המתנגן של המגיד שיעור מתערבלים במוחו לכדי עיסה אחת, בוצנית.

אטומה.

אז הוא בורח.

הוא רץ אל בין האנשים, הרחוב הומה. הרעש הזה של ההמולה, התאוצה, עושה לו טוב לנשמה. מה, אסור?!

הוא בן אדם!

גם אלה שנועדו לגדולות בפי יודעי כל וגם חורצי לשון – מגיע להם ספייס. מקום משלהם. לא רק נעיצות עיניים בלתי פוסקות וצפיות בשמיים.

כל שהוא חש מרוחו של המשגיח המרחפת מעליו תדיר זה 'כישרון כישלון'. אסור לו ואסור לו ואסור לו.

גם בבית המצב לא-מי-יודע-מה. אבא מאוכזב, ואמא שותקת. הוא לא צריך מילים. מספיקות לו זוג עיניים כבויות, וניצוץ כאב מחודש. לחשושים מאחרי גבו כביכול הוא חירש. הליכה על קצות האצבעות, וכעסים בלתי מוצדקים על שאר ילדי הבית.

והוא יודע שהם לא אשמים.
אבל גם הוא לא.

הוא רק רוצה הבנה, הכלה. מעט יותר קרבה. אמפתיה שממנה לא טעם מעולם.

התחושה הזו שאין לו לאן לחזור ויקבלו אותו באהבה כמו שהוא, ינסו לעזור לו בכנות, מאיימת לרסק אותו נפשית. את הלב היא כבר כרסמה מכל כיוון שרק ניתנה לה. נותר ממנו שבר עצמות.

והנה הוא הגיע למקומו.


הים גדול, רחב. כאן הוא אוהב להתבודד, לצעוק לאבא שבשמים גם מבלי לדבר. פשוט להסתכל על הגלים ולנפץ בהם מחשבותיו אחת אחת. סתירה ועוד קושייה – תוספות ואונקלוס. כל אלה מתגלמים בעיניו כעת כרחוקים מאד, בלתי נגישים.

וזה עושה לו טוב.

אבל הלב נצבט. המצפון לוחש לו ברכות דוקרנית, כי הדרך בה הוא רוצה לילך בה – אינה הדרך הסלולה.

הנכונה.

אז הוא משעין ראשו על החול, שוקע. נמאס לו. גופו רפוי, ודמעותיו כבר אינן שואלות לרשותו. הן רק מבקשות מאבא בשקט-בשקט שימציא לו את המקום בו ינוח באמת, שלווה ורוגע יהיו נחלתו. היכן שאין מבטי לעג, רחמים. קרבה חנפנית ושקרנית.

האם הוזה הוא, או שכלל לא קיימת כזו פלנטה?!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה