48
טרמינל.
ההשפעה של קטע הווידאו על הצופים הייתה כה גדולה, עד שלרגע אחד קסום – דומה היה כאילו התפוגגו כל הכעסים, כאילו נשכחו אירועי העבר, כאילו התאדו הפערים בין ארבעת הצופים. לרגע אחד, היו מאוחדים כולם מול החוויה המסעירה. ההלם היה משותף לכולם, ובמשך רגעים ארוכים לא העז איש להוציא הגה מפיו. אפילו ראובן, שבעבורו – בוודאי לא הייתה זו הצפייה הראשונה, נראה כאילו הוא מהופנט. עיניו בהו במרקע החשוך, והוא היה מכונס בהרהוריו, עד כדי שנדמה היה שהוא כלל אינו מבחין במה שמתרחש סביבו.
רגעי ההלם הראשונים התפוגגו די מהר, אולם עדיין העדיפו ארבעת הצופים לעבד את המידע בדממה, מבלי לשתף זה עם זה את מחשבותיהם. הראשון ששבר את השתיקה היה קצין המשטרה, וכשהוא עשה זאת – הייתה סקרנות ילדותית בעיניו. דומה היה כאילו הבין קצין המשטרה שאין זו עדיין העת לשאול שאלות, ובכל זאת - היה הקושי בדחיית סיפוקים חזק ממנו.
״מה זה היה?!״ הוא תהה, בקולו נימה מפוחדת. ״מה ראינו עכשיו?!״
ראובן התנתק בקושי מההרהורים שבהם הוא היה שקוע. ראשו נע באיטיות, נעצר כשהוא בזווית אלכסונית מול מקום עמידתו של עמיקם. ״מה שאלת?״ הוא הגיב בהיסח הדעת.
עמיקם התקרב עד קצה הכיסא והטה את פלג גופו העליון לעבר ראובן, כאילו היה סבור שהסיבה ששאלתו לא נשמעה – היא המרחק. ״שאלתי מה זה היה,״ הוא חזר שנית, נימת קולו תובענית יותר. ״הרגעים האחרונים של הסרטון, לא הבנתי כלום ממה שראיתי שם. מה זה היה?!״
ראובן לא השיב תשובה מיידית. הוא בהה בעמיקם בהייה מרוחקת, כאילו התקשה לעבור מעולם ההרהורים הפנימי שלו, למציאות ולאנשים הקיימים בה. ״אתה שואל מה זה היה?!״ הוא שב על שאלתו של עמיקם, ולמרות שהמילים נאמרו מתוך בלבול – כשסיים ראובן לבטא אותן, הוא נראה צלול יותר. כאילו ניתקה אותו הגיית המילים מהמחשבות, והכריחה אותו להתחבר למציאות שבהווה.
מכיוון שקצין המשטרה הציג עד לאותו רגע רושם של אדם אינטליגנטי ומבין עניין, מצופה היה ממנו להבין שראובן מבולבל מעט, ושהוא זקוק לכמה רגעים כדי להסדיר את מחשבותיו. כל אדם שניחן בחוש טקט בסיסי, היה בוודאי ממתין כמה רגעים - ומאפשר לראובן לקבוע בעצמו מתי נכון להמשיך.
אולם קצין המשטרה, מסיבותיו שלו, בחר להתנהל בדרך אחרת. ״יש לך תשובה?!״ הוא חקר, ועיניו בחנו את ראובן בקפדנות, כאילו היה ראובן מחויב על פי דין לספק לו הסברים לפי דרישותיו.
אם הפריעה התנהגותו של עמיקם לראובן, הרי שהדבר לא ניכר על פניו בשום דרך. ההבעה על פניו נותרה אדיבה ורגועה, ועתה – שבה גם החדות אל העיניים הכהות. ״אתה שואל שאלה מעולה,״ הוא השיב בכובד ראש. ״זו שאלה שגם אני שאלתי כשצפיתי לראשונה בסצנה שחתמה את קטע הווידאו, ואני מעריך בזהירות שאנחנו לא היחידים. דומה שכל צופה בסרט, שאל את עצמו ברגע כלשהו, מה בדיוק אירע שם, ובהתחשב בכך שמדובר באחד הסרטים התיעודיים הנצפים ביותר שהופק על ידי חברת הענק – הרי שלא יהיה מוגזם לומר, שעשרות אלפי אנשים העסיקו את עצמם בתהיות שמטרידות אותך. המאמצים שהושקעו בפתרון התעלומה היו כבירים, אבל במבחן התוצאה – צר לי לאכזב, אין תשובות חד משמעיות.
״אף על פי כן, אני חושב שיש לנו סיבה להיות מעט אופטימיים. אני רוצה להציג בפניכם כמה פיסות מידע שלמרות הכול נאספו והוכחו. פיסות המידע האלו, אולי לא יספקו לנו הסבר בנוגע לשאלה הגדולה – אבל הם בעלי חשיבות בלתי ניתנת לתיאור בכל הנוגע לנושאים האחרים שעליהם דיברנו. אני יודע שזו דרישה גדולה, אבל אני מבקש מכם עוד כמה דקות של הקשבה. אני מאמין שתוכלו לעמוד בזה, ואני מקווה שלא תהיה זו אמונת שווא״.
הוא השתתק לרגע, מבטו חלף על פני שלושת המאזינים שלו – כאילו רצה לוודא שכולם התגברו על ההלם הראשוני. רק כאשר היה ברור לו שכולם מאזינים לו – הוא הרשה לעצמו להסיט את מבטו אל המרקע, שהתצוגה עליו התחלפה תוך שבריר שנייה. ״עוד לפני שנעבור לתחום המדעי, וננסה למצוא ידיעה ממשית בתוך ים ההשערות של אנשי המקצוע השונים, חשוב לי לסגור את מה שהתחלנו בו, ואני מדבר על הודעת המייל ששלח העיתונאי פיט אנדרסון לעמיתיו, דקות ספורות לפני שנרצח. ההודעה, כפי שאתם בוודאי זוכרים, כללה קישור לווידאו שבו צפינו כרגע, ולמרות שכולנו עדיין תחת הרושם של האירוע המסתורי שבקטע האחרון – קשה להבין איזו סיבה עשויה הייתה לגרום לאנדרסון לשתף עם עמיתיו את הקישור לווידאו הספציפי הזה, כאשר למראית עין – אין שום קשר בין התוכן שבווידאו לבין הנושאים בהם עסק אנדרסון בימים שקדמו למותו.
״העובדה שמדובר ברצף אירועים מסעיר, כזה שבוודאי מצית את דמיונו של כל עיתונאי או עורך תוכן, יצרה סוג של תחרות בין מערכות תקשורת שונות, כאשר ברור היה לכולם – שבמוקדם או במאוחר, יימצאו התשובות. לא יהיה מוגזם לומר, שבשבועות הסמוכים לרצף האירועים, היו מאות תחקירנים שהשקיעו את מיטב המאמצים על מנת למצוא סדר כלשהו בתוך עומס הידיעות. בתוכם היו אנשי מקצוע בכירים, בעלי ניסיון של שנים, יחד עם צעירים מלאי מוטיבציה שהבינו את הפוטנציאל שבאירוע, והיו מוכנים לעשות הכול כדי לגלות משהו שאחרים עדיין לא חשפו.
״מדהים לראות ממרחק של שנים, איך למרות כל המאמצים והכספים שהושקעו בעניין – היו התוצאות עלובות עד בלתי קיימות. האכזבה בקרב אנשי התקשורת הייתה מרה, עד כדי ייאוש מוחלט. בשלב מסוים, העלה איש תקשורת מפורסם השערה, על פיה – הקישור ששלח אנדרסון היה שגוי, כך שבפועל – אין שום קשר בין הסרט לבין ההתנקשות באנדרסון. התקשורת, בצעד אופייני, מיהרה לפזר את ההשערה הקלושה הזו לכל עבר, כנראה משום שהיה נוח לעיתונאים להאמין שהסיבה לכישלון אינה תלויה בהם. איכשהו, ירד הנושא מסדר היום הציבורי מהר מאוד. היו אזכורים מדי פעם, אבל לא נמצא שום דבר שיחייה מחדש את ההד הציבורי.
״אני לא אלאה אתכם בכל הפרטים שהובילו בסופו של דבר את חשיפת התגלית, משום שמדובר בסיפור ארוך ומייגע. אוכל לומר רק, שאת הקרדיט על התגלית – ניתן לזקוף לזכותו של עיתונאי עצמאי, שהיה עקשן מספיק כדי להמשיך ולחפש אחר תשובות, בזמן שאחרים כבר התייאשו ושכחו מהעניין כולו. חודשים חלפו מאז ההתנקשות באנדרסון, ועד שהשיג העיתונאי המדובר את פריצת הדרך המיוחלת.
״העיתונאי המדובר הצליח להבין, שהמסר שניסה אנדרסון להעביר, נוגע באופן ישיר לנושא של ההודעה השנייה ששלח אנדרסון – הריאיון עם קלפטון. כמובן, שהיו רבים שראו מלכתחילה את הקשר בין הדברים, אלא שהם התמקדו בעיקר בניסיונות לאתר את התיעוד של הריאיון, דבר שנידון מראש לכישלון חרוץ – שכן, כל העותקים הזמינים של הריאיון, היו מאוחסנים בקומה השישית של המגדל ממנו שודרה התוכנית, מה שאומר – שהם הושמדו כשהיא נשרפה. גם הגיבוי הדיגיטלי, שמנהלי התוכנית הספיקו לדאוג לו, אוחסן בכתובת דיגיטלית – כך שהיחידים שמסוגלים היו לאתר אותה, הם אנשי הצוות, שנספו עד לאחרון שבהם באסון במגדל.
״בשונה מהם, העיתונאי המדובר – השקיע את מאמציו בניתוח הביוגרפיה של קלפטון, ובניסיון למצוא קשר כלשהו לתוכן שבקלטת. מכיוון שהתפיסה שהנחתה אותו – לא הייתה ממוקדת רק בקשר הנקודתי בין הקלטת לבין האירוע שבסרט התיעודי, הרי שמהר מאוד הוא הצליח לחשוף תגלית, שהייתה ועודנה – לא פחות ממטלטלת״.
ראובן השתהה רגע. על המרקע שלצידו התחלפה התצוגה, אולם במפתיע – הופיעה עליה תמונה שליאוניד כבר ראה בעבר. תמונה מתוך אולפן תקשורת, שליאוניד זיהה מיד – כאותו אולפן שבו נשא קלפטון את הנאום האחרון שלו ששודר לציבור.
״את התמונה הזו, אין לי ספק שאתם זוכרים,״ אמר ראובן את הברור מאליו. ״אני בטוח גם שכולכם זוכרים, שבשבועיים שקדמו לריאיון החריג המצולם כאן – נעלם קלפטון איכשהו, למרות שהוא היה אז דמות די מפורסמת, מה שהיה חלק בלתי נפרד מההילה המסתורית סביב הריאיון, וסביב הנאום שנתן קלפטון – נאום שבו העיד קלפטון על כך שהוא שתה ממעיין האפלה, או משהו מהסגנון הזה.
״העיתונאי המדובר, הצליב את התאריכים זה עם זה, ולמרבה ההפתעה – הייתה התאמה מושלמת. כלומר: התאריך בו צולם הסרט התיעודי, התאריך שבו אירעה התופעה המדעית החריגה, הוא עמוק בתוך השבועיים בהם נעדר קלפטון.
״ברגע שהתגלית הזו הייתה ידועה, דומה שנפרץ הסכר - ואנשי התקשורת שהסתובבו עד אז בתחושה שמדובר בסיפור אבוד, החלו לחקור. תוך ימים ספורים, החלו לצוץ עוד ועוד תגליות, שהמכנה המשותף לכולם הוא – החיבור המפתיע בין התאריך שבו צולם הסרט, לבין התאריך בו נעדר קלפטון״.
על המרקע הופיעה תמונה, של תעודה רשמית, שעליה התנוססה תמונה של גבר – שבקלות רבה ניתן היה לזהות בו את דמותו של ג׳סטין קלפטון. ״מה שאתם רואים כאן,״ מיהר ראובן להסביר, ״זהו תצלום של הדרכון של קלפטון, עליו הצליח תחקירן נמרץ להניח את ידו. אתם לא תוכלו לראות את זה בתמונה, לכן כדאי שאספר לכם – שהדרכון של קלפטון נמצא כשהוא עמוס עד להתפקע. על פי בדיקה פשוטה, התברר שלאורך פרק הזמן הקצר, מאז שעבר קלפטון לברזיל ועד שהפסיק את פעילותו, הספיק קלפטון לטוס לעשרות יעדים ברחבי העולם, כאשר לעיתים – הטווח בין הטיסות הוא של ימים בודדים, ואפילו של שעות. ההתנהגות של קלפטון מתמיהה, לאור העובדה שבאותו הזמן הוא היה חבר סגל אקדמי באקדמיה מוכרת, וגם איש מפורסם – בעקבות פעילותו התקשורתית. כל זה לא מנע ממנו לנהל סדר יום שמתאים לפנסיונר או למובטל.
״אם אתם שואלים את עצמכם מהיכן התקציב של קלפטון, או – כיצד הרשו לו הממונים עליו במקום עבודתו להיעדר פעמים רבות כל כך, אתם בוודאי תופתעו לגלות, שהתשובה לשתי השאלות היא אחת. מתברר שקלפטון, יחד עם כל מגרעותיו, גם היה נצלן לא קטן, ואפילו איש מאוד בלתי אחראי בכל הנוגע לכספים, וזה עוד בלשון המעטה.
״לאורך השנים הבודדות בהן הוא שהה בין קירות המוסד האקדמי, הוא הספיק לדווח על עשרות ואפילו מאות מחקרים, שברצונו לבצע. המחקרים היו כמעט בכל תחום אפשרי, והמשותף לכולם היה – המורכבות שנדרשה עבור קיומם, התקציבים הגבוהים – שאף פעם לא ניתן הסבר מספק מדוע הם מנופחים כל כך, והעובדה שכולם היו בנושאים ערטילאיים, כאלו שלמרבה הפלא – לא ניתן לקבוע בשום דרך מה הייתה הסיבה שבעבורה הם נדרשו, ומה הייתה התוצאה שלהם.
״אם אתם חושבים שאין שום ועדה מממנת שתסכים לאשר את התקציבים הללו, אתם צודקים לגמרי – כל עוד מדובר במקרים שגרתיים. במקרה שלנו, אנו מדברים על מדען בכיר בעל שם עולמי, שהיה מועמד לפרס נובל. באופן כללי ניתן לומר - שהתחושה הייתה, שהוא גדול על המוסד בו הוא מרצה בכמה מידות - מה שבאמת היה נכון, אם נרצה להיות הוגנים. אבל המסקנה – הייתה מאוד לא הוגנת. מנהלי המוסד האקדמי, משיקולים של יוקרה ופרסום, לא העלו על דעתם להעביר עליו ביקורת, וחברי הוועדות המממנות של הקרנות השונות – העמיסו לתוך כיסיו תקציבי עתק של מיליוני דולרים בשנה, על חשבון הסטודנטים האומללים – שהיו אמורים להיות הנהנים העיקריים מהכספים. קלפטון, אם שאלתם, מעולם לא הכיר טובה. מבחינתו היה זה טבעי לחלוטין. יתירה מזו – במרבית הפעמים הוא כלל לא דיווח על התוצאות של מחקריו, מה שגרם לממונים לשנות שוב ושוב את ההוראות, כך שהן ישרתו את רצונו של המדען המסואב.
״הסיבה שבגללה כל זה רלוונטי, נוגעת גם היא לאותם שבועיים – שבהם חווה קלפטון את המשבר ששינה את כל אורחות חייו. מסתבר, שהפעם האחרונה בה הופיעה חתימה על דרכונו – הייתה יום לאחר היעדרותו הפתאומית, כאשר הטיסה הבאה שלו – היא שנים לאחר מכן, אז יצא קלפטון למסע בין מדינות שונות, במטרה למצוא רופא שירפא - או אפילו יעכב, את המחלה שגרמה מאוחר יותר לדעיכתו. בכל אותן השנים בהן התבודד קלפטון והתרחק מחברת בני אדם, הוא לא יצא אפילו פעם אחת מגבולות המדינה. ואם אתם חושבים שהיה זה רק סימפטום נוסף של ההסתגרות שלו – ייתכן ואתם צודקים, אבל גם ייתכן מאוד שלא. בכל אופן, יש כאן עובדה אחת שעליה לא ניתן להתווכח, והיא – היעד האחרון של קלפטון. אם תעיפו מבט על התצלום כאן, תוכלו לראות בקלות, שהחותמת האחרונה שהוחתמה על דרכונו של קלפטון – לפני תחילת תקופת ההסתגרות שלו, היא של מדינת פרו״.
על המרקע עלתה כעת מפה מוגדלת של מדינות דרום – אמריקה. המפה הייתה מונפשת, כך שהיא הוצגה בסדרה של חמש תמונות, שהתחלפו בקצב מהיר של פחות משנייה. הצפייה בתמונות יצרה אשליה של התקרבות תמידית אל נקודה מסוימת במפה, כאשר בשיא ההתקדמות – חוזרת הסדרה לנקודת ההתחלה, כך שהתצוגה מתרחקת.
״הנתון היחיד שחסר לנו,״ הסביר ראובן, ״הוא הידיעה – שהסרט התיעודי שבו צפינו לפני דקות, צולם בנקודה האדומה, שמופיעה במרכז המפה״. הוא המתין רגע עד שכולם יבחינו בנקודה האדומה – שלמרות צבעה המודגש, התקשתה לבלוט בין הסמלים והאותיות שהעמיסו על החושים. רק לאחר התבוננות מעמיקה, הצליח ליאוניד לזהות את הנקודה עליה דיבר ראובן – כשהיא נטועה במיקום רנדומלי, בתוך מרחב צבוע ירוק. ״אם יש בכם את המסוגלות ואת הרצון להעיף מבט על האזור בו צולם הווידאו,״ המשיך ראובן, ״ואם יש לכם יכולת בסיסית של קריאת מפות, בוודאי לא תתקשו לראות – שמדובר באזור מאוד לא מזמין מבחינה גאוגרפית. זהו רכס גבוה מאוד, תלול מאוד, של הרים, והעובדה שההרים הללו מכוסים ביערות עד – אינה הופכת את השהות בהם לקלה יותר. נוסיף על כך את מזג האוויר ההפכפך רוב ימות השנה, ואת העובדה שמדובר בבית גידול לכמה מהטורפים האכזריים בעולם, ונקבל מקום שההישרדות בו בעבור בני אדם – היא כמעט בלתי אפשרית״.
התצוגה התחלפה, כעת נראתה שם תמונה יציבה שגם היא הציגה מפה, אלא שהפעם – לא הייתה זו מפה פיזית אלא מדינית, כך שמלבד סימוני הגבולות ושמות המדינות, הטריטוריות והערים – לא היו בה עוד פרטים נוספים. ״במפה הזו,״ הסביר ראובן, ״ניתן לראות שהאזור בו צולם הווידאו – ממוקם באופן רשמי, בשטח הרפובליקה של פרו, למרות שאם אתם שואלים אותי – החלוקה של האזורים האלו למדינות שונות היא מטופשת לחלוטין, בהיעדר היכולת לשלוט בפועל על יערות העד הסבוכים, שיש בהם שטחים של קילומטרים על גבי קילומטרים בהם לא דרך איש מעולם. עם זאת, במקרה שלנו – יש בידיעה זו חשיבות, משום שהמשמעות היא – שהדרך אל האזור בו אירעה התופעה החריגה, היא באזור שנמצא בגבולות הרפובליקה הפרואנית – כך שאם מעוניין מישהו להגיע לשם מבחוץ, נניח רק לשם הדוגמא – מברזיל, הוא יידרש לעגון תחילה באחד משדות התעופה שבמדינה.
״אני מניח שאתם רואים לאן זה הולך, אבל רק כדי שנוכל להיות בטוחים – חשוב שנעיף מבט במסמכים שנאספו מארכיון נמל התעופה על שם חורחה צ׳אבס, שהוא למעשה – שדה התעופה הגדול והפעיל ביותר במדינה המרוחקת״.
על המרקע הופיעו כעת מספר תצלומים של מסמכים ישנים, שהציגו שורות עמוסות מידע על נוסעים וטיסות. ״במסמך מימין,״ תמצת ראובן, ״אנחנו יכולים לראות את רשימת הנכנסים והיוצאים היומית, כפי שהיא תועדה על ידי אנשי צוות שדה התעופה. שימו לב לשורה המודגשת, שם מתועד הנוסע שלנו – ג׳סטין קלפטון, שעל פי הרישומים – הגיע בטיסה ישירה היישר משדה התעופה ריו דה ז׳ניירו בברזיל. היעד של הטיסה של קלפטון, לפי הרישומים, הוא לא פחות ולא יותר מאשר – ׳נמל התעופה על שם חורחה צ׳אבס׳. אני יודע שזה קצת מבלבל, אבל הבעיה לא אצלכם. לפי הרישומים, המוצא של הטיסה וגם היעד שלה – הם אותו נמל תעופה, דבר מאוד לא מתקבל על הדעת, אלא אם כן נאמר שהייתה כאן טעות, או שקלפטון החליט לצאת לטיסה בשמי פרו ולשוב כלעומת שבא. החשד שלנו יתחזק, אם נתבונן במסמך שמשמאל, שם מופיע הטרמינל שממנו עתידה הטיסה לצאת, ומספר הטסים בה.
״לפי רישומי שדה התעופה, הטיסה עתידה לצאת מטרמינל שמיועד רק למטוסי מנהלים. המשמעות היא, שקלפטון הצליח לרכוש לעצמו, לשכור לעצמו, או לכל הפחות לשכנע מישהו להשאיל לו - מטוס מנהלים קטן, כך שהוא לא נדרש לשום תיעוד של מהלך הטיסה שלו. מבחינה עקרונית, הוא יכול היה לשכור לעצמו דונם של אדמה בכל מקום שירצה, ולהנחית שם את הכלי המעופף שלו. העניין הוא, שקלפטון מעולם לא החזיק ברישיון טיס, כך שהוא זקוק היה למלווה – איש שיהיה מספיק מטורף, לצאת אתו למסע המוזר, שרק עכשיו – אנחנו מתחילים לגלות מה היה היעד שלו וכמה הוא היה מסוכן.
״מכיוון שיש לנו את רישומי הטיסות במלואם, אין יותר טבעי – מלחפש ביניהם את הנוסע השני, שתוכנן להצטרף לטיסה של קלפטון. אבל מסתבר שעם טיפוסים כמו קלפטון – שום דבר לא יכול להיות פשוט. שמו של הנוסע השני, כך מתברר, הוא לא אחר מאשר – ביל יוסטון.
״אני מניח שאתם מתקשים להבין מה הדרמה הגדולה, אבל מי שמכיר את קלפטון יודע – שמדובר בשם שמקושר עם קלפטון עצמו. זהו כינוי שבחר קלפטון לעצמו. כינוי שייצג אותו כשכתב מאמרים מדעיים שהיה חשוב לו שאיש לא יידע מי עומד מאחוריהן, כינוי ששימש כשם העט שלו, כאשר – במשך תקופה קצרה, עסק בספרות יפה וחיבר כמה כותרים של ספרי אימה. והיה זה גם הכינוי ששימש אותו כאשר הציג את עצמו לאסירים בבתי הכלא, בתקופת ההסתגרות המסתורית שלו.
״מכיוון שמצלמות אבטחה לא פעלו באותה העת בנמל התעופה, וגם אם היו פועלות – ספק אם ניתן היה לשחזר אי פעם את התיעוד של השניים, קשה להעריך – האם באמת התקיים אי פעם על הפלנטה הזו אדם העונה לשם ביל יוסטון, או שמא – מדובר בעוד תחבולה ערמומית של המדען, שנועדה לשכנע את הממונים על שדה התעופה לאשר את ההמראה, כאשר קלפטון לבדו – לא היה מצליח לזכות באישור המיוחל. ההשערה שלי נוטה לומר שבמטוס ישב עוד אדם מלבד קלפטון, משום שאפילו אם היה קלפטון מתוחכם מספיק כדי להערים על מערכת הביטחון המסורבלת של נמל התעופה, ואפילו אם היה קלפטון מצליח לשכנע באמצעות אי אילו טריקים את הממונים על הטרמינל, עד שהם היו מוכנים להאמין שאדם נוסף העונה לשם ביל יוסטון נכנס אל המטוס, עדיין – אני לא רואה איך הוא מסוגל היה לשרוד מסע לעבר יערות הגשם של האמזונאס, כשהוא בגפו, ללא רישיון טיס וללא מדריך שמכיר היטב את תנאי השטח ואת הסכנות. מסיבה זו בלבד, אני נוטה לשער שהיה עמו נוסע אחד בטיסה, אם כי – אני כלל לא אתפלא, אם מדובר היה במקומי, שהשם ביל יוסטון הוצמד לו על ידי קלפטון מסיבותיו שלו.
״בכל מצב, דומה שהעובדות מאשרות באופן קרוב לוודאי, את הקשר בין האירוע שאותו ראינו בסרט התיעודי, לבין ההיעדרות המסתורית של קלפטון. לא ברור אם קלפטון ידע על מה שעומד לקרות וחזה זאת מראש, או שמא – הוא היה האחראי לתופעה המסתורית. התשובות לשאלות הללו, נכון לעכשיו, נתונות עדיין בסימן שאלה אחד גדול״.
ראובן שילב את ידיו, הוא השתהה כמה רגעים לפני שהמשיך – ולרגע עלתה על פניו הבעה של תשישות, הבעה שגרמה לליאוניד להרהר לראשונה במאמץ הכביר שנדרש מהצעיר על מנת להרצות את דבריו ברהיטות כזו, למשך זמן ארוך כל כך.
המנוחה של ראובן ארכה רגעים בודדים, ולאחריה – הוא המשיך, קולו שוטף ואנרגטי כשהיה. ״אני מניח שאתם עדיין לא רגועים,״ הוא אמר, חיוך קל על שפתיו. ״אני חושב שאמנם מיצינו את הקשר של קלפטון לכל העניין, אבל עדיין – לא התייחסתי כמעט לאותה תופעה שכולנו ראינו בסרט התיעודי, התופעה שכולנו שאלנו את עצמנו איכשהו לגבי המשמעות שלה״.
ההקשבה לראובן הייתה בשיאה. דומה שכל אחד מהמאזינים המתין לרגע בו יעלה הנושא, וכעת היו העיניים מרותקות אל הצעיר, כאילו רצו כולם לשמוע היטב, כאילו ביקשו לוודא שהם אינם מפספסים אף מילה.
״אתם יכולים לתאר לעצמכם,״ פתח ראובן, ״מה הייתה התגובה בקרב הציבור, כאשר התפרסם הווידאו שאת הקטעים הנבחרים ממנו ראינו כולנו. אם היום אנו מתייחסים לתופעה כאירוע עבר, כזה שאנחנו יודעים – שלא הייתה לו השפעה מיוחדת לגבינו, הרי שבאותו הזמן – מדובר היה באירוע אקטואלי, כזה שהשפעותיו עדיין לא היו ברורות.
״הציבור דרש תשובות, ולכולם היה ברור היכן הן נמצאות. עולם המדע, זה שמאז ומתמיד זכה לאמון ציבורי בלתי מסויג, נדרש לתת תשובות. לפתור את התעלומה, להסביר מה בדיוק אירע שם, מה הייתה אותה תופעת טבע נדירה – שאיכשהו, ריתקה את כל מי שצפה בה, וגרמה לו לחוש שלא מדובר באירוע סתמי.
״אם ציפו כולם לתשובה זריזה, כזו שתפתור את כל התמיהות, הרי שהם הבינו מהר מאוד, שישנם דברים שאיש לא מסוגל לתת עליהם תשובה. למרות שאינספור אנשי מקצוע ניתחו את החומרים, לא הייתה אפילו תשובה אחת שהתקבלה באופן מערכתי. היו רק השערות מהשערות שונות, ללא שום ביסוס או הוכחה.
״אני לא רוצה להלאות אתכם בדברים, וממילא – זה עתיד להופיע בחומר שאותו אנו עתידים לראות. אבל חשוב לי לציין – שהתופעה הזו הייתה חשובה כל כך, לא רק בגלל מה שהיא, אלא בגלל תופעות אחרות שתועדו לאחריה, תופעות שאיש לא העלה על דעתו שהן יקרו, כאשר נקודת הזמן שממנה התחילו אותן התופעות – היא מיד לאחר שנצפתה ההילה המוזרה מעל ליערות הגשם של האמזונאס.
״התופעות המדוברות, נצפו בחלקיקים הקטנים ביותר מהם מורכב היקום. סטיות של אלפיות המילימטר, חסרון של מרכיבים חשמליים שהעין אינה מסוגלת לראות, ורק החיישנים הרגישים ביותר מסוגלים לגלות, מערכות שונות שלא תפקדו כמצופה. כל אלו, אמנם היו רחוקות מאוד מלתפוס כותרות, אולם בקרב מדענים בכירים – היו אלו תהפוכות בלתי מוסברות, כאלו שגרמו לתהיות רבות.
״וזה היה הרגע שבו החליט העולם המדעי להתייחס לתופעה ברצינות.
״חמש צוותי מחקר הוקמו, כולם בחסות גופים מממנים עתירי תקציב. תוכניות גובשו, מדענים בכירים זומנו לראיונות, אבל למרות כל התוכניות והאסטרטגיות - מהר מאוד קלטו כולם, את גודל המורכבות. את הקושי להוביל צוות מדענים, לצייד אותם כראוי ולדאוג לאבטחתם, כאשר היעד הוא אחד האזורים הנידחים בעולם, אזור שבאותם ימים היה חשוף למזג אוויר קשה שכמוהו לא ידעו היערות שבסביבה למעלה מעשור.
״ימים ארוכים חלפו, עד שניתן היה לחשוב בכלל על יציאה למסע מעין זה. ימים ארוכים, שבהם הספיקו הוגי התוכניות לחשוב שנית על המהלך, שכעת – היה כבר הרבה פחות אפקטיבי, בהתחשב בכך שהממצאים שאולי היו המדענים מסוגלים למצוא, ספגו נזקים כבדים, והתועלת שבאיסופם הפכה הרבה פחות אפקטיבית.
״מי שהציל את המצב, הייתה החברה שמלכתחילה חשפה את התופעה – חברת ׳נשיונל ג׳אוגרפיק׳. מנהלי החברה חשבו, שכדאי לממן את המסע כולו, ולהתנות את המימון בצילום סרט תיעודי נוסף. מבחינתם – הייתה זו עסקה שאי אפשר להפסיד בה. גם אם ייכשל המחקר, והתוצאות יהיו מאכזבות, עדיין תהיה בכך תועלת עבורם, בדמות שימור העניין הציבורי סביב התופעה במשך עוד כמה שבועות, כאשר הקרדיט כולו שלהם. הם, בשונה מן הגופים המחקריים שנתונים כל העת לפיקוח, מסוגלים היו להעניק תקציב של עשרות מיליוני דולרים, מתוך מחשבה – שבמוקדם או במאוחר, יהיו התוצאות שוות את ההשקעה.
״הצוות אכן יצא, והתגליות שהוא גילה – היו מאוד לא חד משמעיות. רמזים בלתי מפוענחים, ידיעות שיש בהן יותר שאלות מתשובות, ומעל הכול – רצף של אירועים מסתוריים, שאיש לא חזה מראש. הסרט התיעודי היה כישלון מהדהד, אבל רק שנים אחר כך – התבררה המשמעות האמיתית שלו.
״יש אירועים, שבזמן בו הם מתרחשים, הם נדמים כמקרים חסרי משמעות, חסרי חשיבות. רק הזמן מסוגל לשנות את החשיבות שלהם. רק שטף של ידיעות שצצות פתאום – כאלו שהיו טמונות בארכיונים אפלים, במערכות מרוחקות שאיש לא חלם אז לתקשר איתן, רק הן – מצטברות פתאום לכדי מסה, אלומת אור שמאירה פתאום את הכול. רק הזמן מסוגל למסוך בדמויות שכבר מתו מזמן עומק בלתי צפוי ובלתי ידוע, רק הוא מסוגל להפוך אותן לאבני דרך בהיסטוריה האנושית...״
קולו של ראובן נדם. כולם הביטו בו בתמיהה, כאילו שאלו את עצמם מהיכן הופיע יצר הפיוטיות, ומדוע הוא ראה צורך לשתף דווקא אותם במסר המוזר והמעורפל שלו. רגעים לאחר מכן, עלה חיוך משועשע על פניו של ראובן. ״זה לא אני כתבתי,״ הוא הבהיר. ״זה ציטוט של קלפטון, אבל כשתבינו על מה הוא נאמר – אתם אוטומטית תזדהו״.
רוח קלילה, מלוחה משהו, נשבה מכיוון הים, פורעת את שערו של ליאוניד. היה משהו מרענן ברוח, וליאוניד ניתק את מבטו מהמרקע, קולט פתאום שבזמן בו הוא הקשיב לראובן - הספיקה השמש לשקוע, כך שכל מה שראו עיניו מבעד למעקה הספינה – היה רק חלל עמוק, צבוע בגוונים כהים, שמנקודה גבוהה מסוימת – היה מנוקד באינסוף כוכבים.
הסיפון היה מואר בתאורה רכה, והמרקע גם הוא זהר, אבל עיניו של ליאוניד נמשכו דווקא אל האפלה. אל המרחבים. המידע שנמסר לו עתה היה כל כך מתומצת, כל כך מקיף ומעורר סימני שאלה, עד שכל חוש בגופו קרא לו לצאת, לפרוץ אל המרחבים, להשתולל, לנטרל את ההשפעה של המידע על מחשבותיו, על רגשותיו.
שש עשרה שנים לאחר מכן, הייתה זו שוב רוח עזה, יבשה הרבה יותר, שעוררה אותו, בוללת במחשבותיו עבר והווה, עם מעט געגוע לעתיד – שבו הוא יהיה שותף, אך אותו הוא כנראה לעולם לא יראה בעיניו. הפעם הוא לא היה צריך להרים את ראשו. התנוחה שלו הייתה כזו, שמבטו היה מכוון היישר אל הכוכבים המאירים, והוא רצה לדרוש מכולם לעזוב אותו, לאפשר לו להעביר את הרגעים האחרונים שלו מול המחזה הנפלא הזה, ולא מול מראה חסום, קודר, של פנים כלי רכב, או קירות לבנים של בית חולים.
מימינו רכן קצין המשטרה, אלישע, על פניו דאגה אמיתית, וליאוניד הרשה לעצמו לחייך חיוך רפה. רק עכשיו הוא הבין עד כמה היה המאמץ כביר. עד כמה היה קשה לשאוב את המידע מתוך המוח הנאבק על רגעי הפעילות האחרונים שלו, לתמצת את המידע, לשלוף מתוכו רק את השורות החשובות, את המילים שיהיו מספיק ברורות – אבל גם לא ארוכות ומפורטות מדי. הוא העיף מבט בשעון שעל פרק ידו של אלישע, ועל פניו עלה חיוך של סיפוק ושל ניצחון. פחות מעשר דקות. זה כל הזמן שחלף מאז החל לספר על הפגישה, ועד הרגע שסיים. עשר דקות, בהן הוא הספיק לסכם כל פרט מידע חשוב, מהותי, מתוך מה שאירע אז. עשר דקות – שבהן הוא הצליח להעביר במילים שלו, את החוויה ששינתה את חייו.
גל של כאב הפסיק כל מחשבה וכל פעילות. גל קפוא, שנגע בכל עצב חשוף, מרגליו ועד שורשי שערו. הוא החניק זעקה, העולם היטשטש לרגע.
״סיפרתי לך הכול,״ הוא מצא את עצמו אומר בנינוחות, רגע אחרי שגופו התעוות בכאב, כאילו היה בתוכו מנגנון שסירב לעצור מול הכאב הנורא, כאילו נוהל על ידי רובוט שהדיח את מוחו מהשליטה על הגוף, ותפס במקומו את היכולת להניע את האיברים. ״לא החסרתי כלום. את כל השאר אתה תשלים לבד, אלישע. אני סומך עליך״.
ממרחק התקרבו פרמדיקים בריצה מהירה. הוא לא התכוון להתנגד להם, למרות שחשב שהם עושים עבודה מיותרת. ״יש לי טלפון בנעל שמאל,״ הוא המשיך לתת פקודות בקול יבש, אדיש לגמרי. ״קח אותו משם, אבל תדע – זו רק שיחה אחת. היא תעזור לך, אבל היא לא תענה לך עוד״.
הוא ראה את עיניו של אלישע מתעגלות, את ההבנה מתחילה לחדור אל מוחו. היה שוב רגע של ערפול, ואז הבזק – כאילו החל מוחו לשדר תמונות, ולא וידאו. הוא ראה את דמותו של אלישע, מחזיק טלפון פרימיטיבי בכף ידו הימנית, הבעה של בלבול על פניו.
ליאוניד חייך, אבל השפתיים לא נעו. העפעפיים היו כבדות. היו לו עוד כמה מסרים, הוא ראה את אלישע קרוב אליו. ״עשית טעות״. לחשה רוח החיים שבו, מתוך חור בין שפתיו, שהיו יבשות כאבן. ״הוא היה פה. הרוצח. לידך. כל היום״.
פניו של אלישע התעוותו בזעזוע. חשוב היה לליאוניד להבהיר את המסר. ״אל תעשה טעויות עוד. אל תסמוך על איש״. הוא חשב לרגע. ״אלירן בסדר״. פלטו שפתיו.
המסרים שרצה להעביר הושלמו. עיניו נעצמו. ברגעים האחרונים של ההכרה שלו, הוא שמע את קולו של הפרמדיק, מדבר עם אדם בלתי ידוע.
״טוב שקראת לנו״.
דממה, כאילו הוא צולל לתוך מים עמוקים.
״המצב לא חמור כל כך״.
שוב צלילה, מאבק בתוך המים, ניסיון לצאת, להאזין, לקלוט משהו.
״...לבית החולים״.
הוא פקח את עיניו לרווחה, אבל עפעפיו נותרו סגורות. החושך סגר עליו מכל צד.
הנושאים החמים
) עוד לא התחדש לנו מידע משמעותי על קלפטון יקירנו, על פי הסוף נראה שפרק הבא זה סוף סוף ישתנה...
), פרילנסרים שמקבלים תשלומים מחו"ל, או פשוט רוצים לחסוך בעמלות המרה כשאתם רוכשים במט"ח.
צ'ק ליסט: מה להכין לפני שמתחילים?
בואו נצא לדרך
Reactions: מומחה בהכל, רצוני לעשות רצונך, הדר 310 ועוד 47 משתמשים50 //