דיון האם הגזמתי?

[ר' יעקב ישראל]

העליתי פרק נוסף בסיפור האוטוביוגרפי שאני כותב כאן
אך לאחר העלאתו, התעורר בי ספק, שמא הוא נכתב ברמה ספרותית גבוהה מידי, הן אובייקטיבית (לקורא המצוי), והן בייחס למבנה הסיפור עד כה.
אני מעלה כאן שתי גירסאות של הפרק (החלק שעליו הדיון מוגדל ומודגש), אשמח מאוד לחוות דעתם של הכותבים הנכבדים.

גירסה ראשונה: ציורית, צעצועי לשון, כתיבה חדה ועוצמתית.

פרק 5 – בין השורות​

יש גבול כמה אדם יכול להתמודד לבד.

אני נמצא לבדי בחזית, למולי קשיים שהולכים ונערמים, נלחם מול ישות בלתי צפויה, שאיני יודע מה יהיה המהלך הבא שלה, מבין לראשונה עד עומק העצם את מאמר חז"ל 'אילולי הקב"ה עוזרו – אין יכול לו'. חושב שמבין.

ההליכה נעשית מורכבת יותר, כבר לא ניתן להסתיר שמשהו קורה לי. מתחילות להזדמזם סביבי שאלות מנומסות ואדיבות, הצעות עזרה, טון של רחמים נשזר בהן, מכביד על ליבי כעופרת.

מחפש מפלט מהתחושות המעיקות, חש כאדם המצוי בעומקו של ים, משווע לטיפת חמצן רעננה שתשיב לריאותיו את נשימתן.

"תשתף מישהו במה שעובר עליך", אתם אומרים. ובכן, כנראה שאינכם מכירים אותי עדיין די הצורך.

אני, הבחור החזק, העוצמתי, שהבעת רגשות ותחושות הייתה ממנו והלאה, אשתפך באוזניו של אי מי, כאילו הייתי נמושה מבוהלת חסרת חוט שידרה, אין אופציה כזאת.

האמת היא, שאפילו את עצמי לא שיתפתי בפחדים, בחששות ובדאגות הקיומיות שאפפו אותי. לא הכרתי בכלל את המושג 'לשתף'. לא ידעתי שאני לא מכיר.

הייתה זאת שעת צהריים מאוחרת, ישבתי בפינתו האפלולית של חדר השיעורים בישיבה, שקוע לי במחשבות נוגות על החיים. לפניי הייתה מונחת מחברת חידושי התורה שלי, ולצידה עט מוכסף ששמי היה חרוט עליו באותיות עגלגלות. עט יקר. מתנה מהוריי ליום הולדתי העשרים ושלוש.

מתוך פיזור הדעת נטלתי את העט, שהחל משרבט את מחשבותיי ותחושותיי על גבי המחברת הפתוחה, בתחילה לא ייחסתי לכך חשיבות, מחשבתי המשיכה מתכנסת ומתבוססת במחשכי היגון ומעמקי הכאב, בעוד היד ממשיכה בשרבוטיה.

שני דפים מלאים בשורות צפופות ניבטו לנגד עיניי, כשננערתי לבסוף משרעפיי. הבטתי בהם במט תמֵה, כמבקש לשאול "מי כתב אתכם?"

אבל התחושה, אוי התחושה, זה עידן ועידנים לא חוויתי שחרור שכזה. מודעות בהירה, ראשונית, התחלתית, הציפה אותי באחת, לוחצת את ידי בברכת 'שלום עליכם משה אהרן', ברוך הבא לעולם האמיתי.

הכתיבה.

כמה שנרחיב ונדבר אודותיה, עדיין נמעיט.

גוונים כה רבים לה. אותיות מצטרפות למילים, יוצרות בהצטברותם משפטים ופיסקאות, שיש בכוחם למתוח את האדם עד קצה גבול הסיבולת, לרגש אותו עד דמעות, להותיר אותו טרוף נשימה במסע בין ארץ לשמיים בפסגות הרי ההימלאייה. להכיר לו אתרים, נופים, ארצות, בהם לא היה מעולם, ויתכן שאפילו לא ידע על קיומם. לצלול עימו לדמויות שונות ומשונות, ולהטעים אותו בזווית הראייה הייחודית שלהם.

ועוד טרם דיברנו, על היקף המילה הכתובה בשדה הספר התורני, חידושים, דרשות ומאמרים, בכל תחומי ההגות היהודית. ועל הכתיבה המקצועית לסוגותיה, המקנה לקורא ידע מוסמך ורלוונטי, בתחומי עניין רבים ומגוונים.

אחת מסגולותיה הנדירות והבלתי נודעות של הכתיבה, היא המודעות שנוצרת בעקבותיה. יכול האדם לשבת אפוף לבטים וספיקות, מחשבתו מושכת אותו אחת הנה ואחת הנה, עיתים נוטה הכף לטיעון אחד, ובמשנהו נוטה אל הפכו, והאדם שרוי בעין הסערה, אינו מוצא מנוח שינחהו בהכרעתו.

הקסם מתרחש כאשר עולים הצדדים ובאים, זה למול זה, על נייר מכתבים פשוט, כשלפתע בהירות מכה כברק, מתווה דרך, מסלקת ספק ומספקת פיתרון חד וברור.

זהו רובד אחד של מודעות הכתיבה, רובד די פשוט, כמעט טכני, אך יעיל מאין כמותו.

לעומתו, ניצב השלב הבא בסולם הכתיבה המודעת, כתיבה רגשית. שתכליתה לעזור לאדם ליצור סדר והיכרות מעמיקה, עם הצונאמי הרגשי הגואה מתחת לסף התודעה, ומאיים להציף אותו.

קשה לאדם מן הישוב, לחשוף את מצוקותיו, פחדיו, לבטיו, באוזני אי מי. הרצון הבוער לתחזק מסיכת הצלחה מושלמת ללא רבב, מכסה שכבה על שכבה כל ניצן של חלום להתייעץ, חונקת אותו בעודו באיבו.

אפילו אם התגבר מיודעינו על חששותיו, ופנה לעזרה מקצועית של אדם בעל שאר רוח, המבין בכוחות הנפש ותהלוכותיה, פעמים רבות ישארו כספות נעולות וחדרים סגורים, אליהם לא יכניס איש מלבדו.

לכאן נכנסת הכתיבה עליה דיברנו.

הנייר סובל הכל. הוא אינו מביע ביקורת או תרעומת, אינו מזדעזע בצקצוק שפתיים, ולא מנחם תנחומים של הבל. הוא משקף את הנפש הנכתבת עליו, שיקוף מלא.

הכתיבה אינה סובלת זיופים ועקמומיות, היא משייפת ומשחיזה עד תום את הרגשות, התחושות והחרדות, מביאה אותם לכדי יציקה בהירה וברורה, יוצרת תמונת מצב עדכנית ומדויקת, של עולמו הפנימי של האדם וסערותיו.

עומקים ושלבים רבים ישנם בכתיבת הרגשות ומישושם, אך המפתח הראשון שפותח את שער הכניסה אל הנפש, הוא כתיבת רחשי הלב בצורה חופשית ומשוחררת על גבי נייר כלשהו, בפירוט רב ככל הניתן, אתם תופתעו לגלות את עצמכם מחדש, כפי שלא הכרתם מעולם.

והבונוס המשמעותי ביותר הוא, תחושת השחרור שחווים כשהלב מתחלק עם המחברת במעמסה הריגשית. בעצם לא עם המחברת, אבל על כך תקראו כבר בפרק הבא.

'שלשה דברים', אומרת הגמרא בבא מציעא, 'באים בהיסח הדעת: משיח, מציאה ועקרב', ואני, מצאתי את הכתיבה באקראי מוחלט. כתיבה שהובילה אותי בהמשך המסע, אל היכולת להתמודד עם העקרבים הנושכים שבתוכי, בדרך אל היעד הסופי: הגאולה הפרטית שלי.

קרבה אל נפשי גאלה.

גירסה שניה: כתיבה שקופה, מאוזנת, נקייה.

פרק 5 – בין השורות​

יש גבול כמה אדם יכול להתמודד לבד.

אני נמצא לבדי בחזית, למולי קשיים שהולכים ונערמים, נלחם מול ישות בלתי צפויה, שאיני יודע מה יהיה המהלך הבא שלה, מבין לראשונה עד עומק העצם את מאמר חז"ל 'אילולי הקב"ה עוזרו – אין יכול לו'. חושב שמבין.

ההליכה נעשית מורכבת יותר, כבר לא ניתן להסתיר שמשהו קורה לי. מתחילות להזדמזם סביבי שאלות מנומסות ואדיבות, הצעות עזרה, טון של רחמים נשזר בהן, מכביד על ליבי כעופרת.

מחפש מפלט מהתחושות המעיקות, חש כאדם המצוי בעומקו של ים, משווע לטיפת חמצן רעננה שתשיב לריאותיו את נשימתן.

"תשתף מישהו במה שעובר עליך", אתם אומרים. ובכן, כנראה שאינכם מכירים אותי עדיין די הצורך.

אני, הבחור החזק, העוצמתי, שהבעת רגשות ותחושות הייתה ממנו והלאה, אשתפך באוזניו של אי מי, כאילו הייתי נמושה מבוהלת חסרת חוט שידרה, אין אופציה כזאת.

האמת היא, שאפילו את עצמי לא שיתפתי בפחדים, בחששות ובדאגות הקיומיות שאפפו אותי. לא הכרתי בכלל את המושג 'לשתף'. לא ידעתי שאני לא מכיר.

הייתה זאת שעת צהריים מאוחרת, ישבתי בפינתו האפלולית של חדר השיעורים בישיבה, שקוע לי במחשבות נוגות על החיים. לפניי הייתה מונחת מחברת חידושי התורה שלי, ולצידה עט מוכסף ששמי היה חרוט עליו באותיות עגלגלות. עט יקר. מתנה מהוריי ליום הולדתי העשרים ושלוש.

מתוך פיזור הדעת נטלתי את העט, שהחל משרבט את מחשבותיי ותחושותיי על גבי המחברת הפתוחה, בתחילה לא ייחסתי לכך חשיבות, מחשבתי המשיכה מתכנסת ומתבוססת במחשכי היגון ומעמקי הכאב, בעוד היד ממשיכה בשרבוטיה.

שני דפים מלאים בשורות צפופות ניבטו לנגד עיניי, כשננערתי לבסוף משרעפיי. הבטתי בהם במט תמֵה, כמבקש לשאול "מי כתב אתכם?"

אבל התחושה, אוי התחושה, זה עידן ועידנים לא חוויתי שחרור שכזה. מודעות בהירה, ראשונית, התחלתית, הציפה אותי באחת, לוחצת את ידי בברכת 'שלום עליכם משה אהרן', ברוך הבא לעולם האמיתי.

הכתיבה.

כמה שנרחיב ונדבר אודותיה, עדיין נמעיט.

גוונים כה רבים לה. הכתיבה הספרותית תפקידה להעביר לאדם חוויות ורשמים, למתוח אותו עד קצה הגבול, לרגש אותו עד דמעות, להכיר לו אתרים, נופים, ארצות, בהם לא היה מעולם, ויתכן שאפילו לא ידע על קיומם. לצלול עימו לדמויות שונות ומשונות, ולהטעים אותו בזווית הראייה הייחודית שלהם.

לצידה, נמצאת הכתיבה התורנית, חידושים, דרשות ומאמרים, בכל תחומי ההגות היהודית. ועימה הכתיבה המקצועית לסוגותיה, המקנה לקורא ידע מוסמך ורלוונטי, בתחומי עניין רבים ומגוונים.

אחת מסגולותיה הנדירות של הכתיבה, היא המודעות שנוצרת על ידה. יכול האדם לשבת אפוף לבטים וספיקות, כשמוחו מעלה צדדים לכאן ולשם בנושא הנידון, ללא יכולת להגיע להכרעה ברורה.

אך כאשר מועלים הצדדים על גבי הכתב, לפתע, כאילו קסם התרחש, בהירות מכה כברק, מסלקת את הספק, ומספקת פיתרון חד וברור.

זהו רובד אחד של מודעות הכתיבה, רובד די פשוט, כמעט טכני, אך יעיל מאין כמוהו.

לעומתו, ניצב השלב הבא בסולם הכתיבה המודעת, כתיבה רגשית. שתכליתה לעזור לאדם ליצור סדר והיכרות מעמיקה, עם הצונאמי הרגשי שמאיים להציף אותו.

קשה לאדם מן הישוב, לחשוף את מצוקותיו, פחדיו, לבטיו, באוזני אי מי. הרצון הבוער לשמור על תדמית מוצלחת ומושלמת, גודע באיבו כל רצון להתייעץ ולהיחשף רגשית.

אפילו אם התגבר מיודעינו על חששותיו, ופנה לעזרה מקצועית של אדם המבין בכוחות הנפש ותהלוכותיה, פעמים רבות הוא ינצור בליבו תחומים ופינות, אליהם לא יכניס איש מלבדו.

לכאן נכנסת הכתיבה עליה דיברנו.

הנייר סובל הכל. הוא אינו מביע ביקורת או תרעומת, אינו מזדעזע מן הנכתב על גביו, ולא מנחם תנחומים של הבל. הוא משקף את הנפש הנכתבת עליו, שיקוף מלא.

הכתיבה אינה סובלת זיופים ורמאויות, היא מחדדת עד תום את הרגשות, התחושות והחרדות, מביאה אותם לכדי הבנה בהירה וברורה, יוצרת תמונת מצב עדכנית ומדויקת, של עולמו הפנימי של האדם.

עומקים ושלבים רבים ישנם בכתיבת הרגשות ומישושם, אך המפתח הראשון שפותח את שער הכניסה אל הנפש, הוא כתיבת רחשי הלב בצורה חופשית ומשוחררת על גבי נייר כלשהו, בפירוט רב ככל הניתן, אתם תופתעו לגלות את עצמכם מחדש, כפי שלא הכרתם מעולם.

והבונוס המשמעותי ביותר הוא, תחושת השחרור שחווים כשהלב מתחלק עם המחברת במעמסה הריגשית. בעצם לא עם המחברת, אבל על כך תקראו כבר בפרק הבא.

'שלשה דברים', אומרת הגמרא בבא מציעא, 'באים בהיסח הדעת: משיח, מציאה ועקרב', ואני, מצאתי את הכתיבה באקראי מוחלט. כתיבה שהובילה אותי בהמשך המסע, אל היכולת להתמודד עם העקרבים הנושכים שבתוכי, בדרך אל היעד הסופי: הגאולה הפרטית שלי.

קרבה אל נפשי גאלה.

אודה מקרב לב, למי שיטרח להביע את דעתו ולעזור לי.

 

[ר' יעקב ישראל]

מי שלייק תודה (ואני לא מתלונן על לייקים בכלל...), זה אומר ש...?
הנוסח הראשון או השני? ומדוע?

 

[אוראל סולטן]

באופן אישי, אהבתי יותר את הגרסה הראשונה, אם כי הייתי ממליץ לנסות ולשלב את השניים ביחד.

 

[ר' יעקב ישראל]

באופן אישי, אהבתי יותר את הגרסה הראשונה, אם כי הייתי ממליץ לנסות ולשלב את השניים ביחד.

תודה!
ברור שהראשון הרבה יותר גאוני, מקורי ויצירתי מהשני, השאלה שלי האם לקורא הפשוט זה לא מוגזם מידיי?
וכן האם בייחס לפרקים קודמים, זה חריגה משמעותית מהקו?
לגבי ההצעה לשלב, אם תשים לב (לא התכוונתי לחרוזים...) הקטע השני זהה לקטע הראשון, למעט ניסוחים ציוריים מידיי שהתנחלו בקטע המקורי, ועשו בו כשלהם (אוףףףף שוב אני נסחף), כך שאני לא יודע איך לשמוא על איזון מספק ביניהם.
תודה על הסבלנות.

 

[אוראל סולטן]

לשמוא

לשמור.

האם לקורא הפשוט זה לא מוגזם מידיי?

בקריאה שנייה, יכול להיות שזו באמת קצת הפרזה, ההתחלה מעולה, אך בהמשך אולי כדאי להוריד קצת תיאורים, שלא יהיה עמוס מידי לקוראים.

ושוב, הכתיבה באמת טובה ומחזקת, לשמוע מאדם כזה על התגברותו, מגדיל את החוסן הנפשי (וכל זה בכלל, אחרי המתת החסד של פינקוביץ...).