סיפור בהמשכים איך תמיד זה קורה לי?!

[אליש:)]

מחכים בקוצר רוח להמשך..

 

[לוטם]

תקשיבי לוטם..
ישבתי פה איזה חצי שעה וקראתי הכל מההתחלה
וואאוו איך צחקתי
ספר כזה צריך להוציא
וואו
מטורף

תודה רבה!
כיף לשמוע (:

תעלי פליז את הפרק הבא ומה קורה עם המוח של אלי

מחכים בקוצר רוח להמשך..

הפרקים הבאים כתובים חלקית, מקווה להעלות בקרוב בעז"ה.

ואיך אפשר להיות מורדי? מה זה ההסתכלותת היפה הזאת על החיייםם?

האמת, בחיים האמיתיים באמת קשה לקחת את מורדי ואחרים כמוהו בכזו קלות וקלילות - יחסית - בחיים האמיתיים זה יותר קשה וכואב, אי אפשר להתכחש לכך.
בכתיבה, למזלנו, אפשר לקחת את העניין קצת יותר בסלחנות, לדעתי

 

[לוטם]

מחכים בקוצר רוח להמשך..

עדיין?

מתלבטת אם לעשות מאמץ ולהעלות פרק השבוע...

 

[מנוחה כהן]

נשמח מאד!

 

[אליש:)]

עדיין?

מתלבטת אם לעשות מאמץ ולהעלות פרק השבוע...

תעשי כל מה שאת יכולה!

 

[לוטם]

פרק ארוך מתמיד אשמח לתגובות.




בין ארגון והלבשת הילדים הקטנים לבין הכלת ההתרגשות של חתן בר-המצווה שהסתובב סביב עצמו וסביב הוריו באופן מעט מטריד, היא שלחה מבט לכיוון חדרו של מורדי.

מהבוקר הבחור לא יצא מהחדר, כעת, השעה חמש וחצי, עוד פחות משעה הם כבר צריכים לצאת לאולם, ומורדי – ישן בחדר.

"מורדי!" היא נכנסה אליו לחדר, משאירה את ההכנות הנותרות לבנותיה. "מורדי?"

"מה, אמא?" הוא התרומם בתנועת קרב, כאילו רק חיכה לרגע הזה.

"קום. תתלבש. עוד חצי שעה יוצאים לבר מצווה".

"אני לא בא!" הוא הודיע שוב, נחרץ באותה מידה. "אין לי מה ללבוש, ואת יודעת את זה".

אימו כלאה אנחה. "יש לך מה ללבוש. לפני חודשיים קנית חליפה חדשה, השתמשת בה רק פעם אחת".

"היא לא יפה. את יודעת שאני רוצה ללבוש משהו אחר".

"טוב, מורדי", היא לא שיחזרה את הוויכוח, מעיפה מבט אל השעון. תכף הם צריכים לצאת, והיא עצמה עדיין לא מאורגנת. "אני אמרתי את שלי. אם אתה רוצה, תתלבש מהר, אנחנו תכף יוצאים".

"מורדי". קול נוסף נשמע מפתח החדר. אבא. "כרגע אין לך את הבגדים שרצית, נכון?! תתארגן מהר ותבוא".

מורדי לא ענה. הוא נשכב אחורנית בשתיקה, עיניו נעוצות בתקרה.

***​

"יצאנו!" היא הביטה סביב, בוחנת את כולם, את מורדי החסר.

"הוא לא בא??" אלי לחשש, תוהה. הוא היה בטוח שמורדי ייכנע באיזשהו שלב.

"כנראה שלא".

"אני הולך אליו. אולי לי הוא יקשיב". אלי מיהר לכיוון החדר, מביט על מורדי בשקט, רק שניה אחת. "מורדי! מה נראה לך? למה אתה לא בא לבר מצווה של אח שלך?"

"אין לי מה ללבוש". מורדי אמר שוב, הפעם לאוזניו של אחיו.

"תקשיב מורדי, אני מבין שרצית משהו מסוים, אין לך אותו כרגע. אין מה לעשות, תבוא עם מה שיש".

"שתוק אתה".

"אל תדבר אליי ככה. למה אתה עושה את זה לאבא ואמא?"

"ככה".

"מורדי!"

"אלי, שחרר אותי, אוקי?" מורדי נשף. המצפון שעדיין לא נעלם על פציעתו של אלי, יחייב אותו לעשות כל מה שאלי יבקש ממנו, אם כך, עדיף להשתיק את אלי, וכמה שיותר מהר. שלא ינסה לשכנע אותו להגיע.

"אבל מורדי-" אלי השתתק בחוסר אונים. הוא הסתובב אחורנית, יוצא מהחדר.

***​

"היי, מזל טוב!! איך אתה מרגיש? יותר טוב? התאוששת כבר מהפציעה שלך? הראש שלך בסדר?" דוד אבי לחץ את ידו של אלי בהתלהבות, מבטו נע לצדדים לאחר שסיים לסקור את אלי. "איפה אח שלך, מורדי?"

אלי הסמיק. "הוא בבית, מתארגן".

"מורדי הזה..." דוד אבי חייך. "בטח הוא יגיע מייד, נכון? תכף מתחילים".

אלי הנהן, נסוג מעט אחורנית, שיישאלו את כל השאלות הללו מישהו אחר. לא אותו, הוא לא יודע מה עונים ואיך, על כאלו שאלות.

עשר דקות לאחר מכן הגיע אליו דוד אבי שוב, הפעם הביא עימו תגבורת, דוד מנחם ודודה שרה.

"אלי, איפה מורדי??"

אלי משך כתף. "בבית".

"הוא לא מתכוון להגיע לבר מצווה של א ח ש ל ו ? ?" דודה שרה נדהמה בקול, הנייד שלה כבר בין אצבעותיה, מחייג פעם אחר פעם למורדי. "הוא לא עונה". היא הודיעה לאחר שמונה ניסיונות סרק. "ננסה פעם אחרונה".

"הלו".

"מורדי!!! למה אתה עצבני?"

"מה את רוצה?"

"איפה אתה?"

"בבית".

"תגיע לבר מצווה! מה נראה לך בדיוק?"

"לא רוצה".

ניתוק.

"הוא ניתק לי". דודה שרה בהתה בנייד שלה.

"אז מה עושים?" דוד אבי נלחץ.

"ניסע אליו לבית. ונביא אותו". דודה שרה היתה נחרצת. "קדימה".

***​

"מורדי!"

"שרה, מה את עושה פה?"

"גם אני כאן". דוד אבי הודיע, נכנס גם הוא לחדר, מביט בהלם על מורדי המפוג'ם, מתעשת במהירות. "קדימה. תתלבש ותבוא".

"לאן בדיוק?"

"לבר מצווה! מה זאת אומרת?" דודה שרה נבעתה. "אתה לא מרגיש טוב, מורדי? יש לך חום? נדבקת מאלי?"

"מרגיש מעולה". מורדי התאפק לא לצחוק. "לא בא לי לבוא לבר מצווה".

"אין כזה דבר, חמוד. קדימה, קום ותתלבש".

"שחררו אותי". מורדי עצם את עיניו בהפגנתיות, מגרש את דודיו הדואגים, המלהגים מעליו.

***​

"מורדי!!!" בליל קולות נשמעו מכיוון הפתח, מתקרבים אל חדרו של מורדי במהירות.

"אוי לא". מורדי עיקם את פיו למראה עשר מחבריו, שאסף מכל הישיבות בהן למד. כולם לבושים למשעי, מאורגנים לאירוע.

"הלכנו לאולם של הבר מצווה של אחיך, אמרו לנו שאתה בבית. תגיד לי, אתה שפוי?"

"לא".

"תמיד ידעתי את זה!!!" אורי צהל לכיוון שאר חבריו. "לא האמנתם לי".

מורדי גיחך.

"באנו לכאן במיוחד מירושלים, בני ברק, אלעד, אופקים ולא יודע מאיפה עוד. אתה לא יכול להגיד לנו לחזור עכשיו כאילו כלום!" הודיעו לו. "יאללה, קום".

מורדי משך כתף. "אני לא הולך לבר מצווה. אם אתם רוצים אתם יכולים ללכת לשם, תרקדו, תאכלו, תשתו".

"ברור. אין ספק בעניין".

"אנחנו עכשיו רצים לשם". הם סנטו במורדי. "זה סופי מבחינתך?"

"כן".

"חד משמעי".

"לא יודע מה זה". מורדי חייך מעט. "אבל אני לא בא".

"חבל. זה אח שלך, אדוני הלא שפוי".

"בקטנה. תאמין לי ששום דבר לא יקרה אם אני לא אהיה בבר מצווה שלו. אולי יהיה פחות בושות להורים שלי".

"מה בושות, אתה לא עושה שום בושות, תאמין לי, מצידם אתה יכול להגיע גם עם פיג'מה".

"לא נראה לי".

"בוא תנסה".

מורדי עיקם את פיו. "מוותר על התענוג".

 

[נ. גל]

תגיד לי, אתה שפוי?"

"לא".

"תמיד ידעתי את זה!!!" אורי צהל לכיוון שאר חבריו. "לא האמנתם לי".

נהדר!
מוכר מהחיים, מה שהופך את הפאנצ' לטוב עוד יותר.

מורדי עיקם את פיו. "מוותר על התענוג".

מפתיע. ההבנה שגם למורדי יש גבולות נהדרת, וכיף לפגוש אותה כאן.

 

[אליש:)]

פרק ארוך מתמיד אשמח לתגובות.




בין ארגון והלבשת הילדים הקטנים לבין הכלת ההתרגשות של חתן בר-המצווה שהסתובב סביב עצמו וסביב הוריו באופן מעט מטריד, היא שלחה מבט לכיוון חדרו של מורדי.

מהבוקר הבחור לא יצא מהחדר, כעת, השעה חמש וחצי, עוד פחות משעה הם כבר צריכים לצאת לאולם, ומורדי – ישן בחדר.

"מורדי!" היא נכנסה אליו לחדר, משאירה את ההכנות הנותרות לבנותיה. "מורדי?"

"מה, אמא?" הוא התרומם בתנועת קרב, כאילו רק חיכה לרגע הזה.

"קום. תתלבש. עוד חצי שעה יוצאים לבר מצווה".

"אני לא בא!" הוא הודיע שוב, נחרץ באותה מידה. "אין לי מה ללבוש, ואת יודעת את זה".

אימו כלאה אנחה. "יש לך מה ללבוש. לפני חודשיים קנית חליפה חדשה, השתמשת בה רק פעם אחת".

"היא לא יפה. את יודעת שאני רוצה ללבוש משהו אחר".

"טוב, מורדי", היא לא שיחזרה את הוויכוח, מעיפה מבט אל השעון. תכף הם צריכים לצאת, והיא עצמה עדיין לא מאורגנת. "אני אמרתי את שלי. אם אתה רוצה, תתלבש מהר, אנחנו תכף יוצאים".

"מורדי". קול נוסף נשמע מפתח החדר. אבא. "כרגע אין לך את הבגדים שרצית, נכון?! תתארגן מהר ותבוא".

מורדי לא ענה. הוא נשכב אחורנית בשתיקה, עיניו נעוצות בתקרה.

***​

"יצאנו!" היא הביטה סביב, בוחנת את כולם, את מורדי החסר.

"הוא לא בא??" אלי לחשש, תוהה. הוא היה בטוח שמורדי ייכנע באיזשהו שלב.

"כנראה שלא".

"אני הולך אליו. אולי לי הוא יקשיב". אלי מיהר לכיוון החדר, מביט על מורדי בשקט, רק שניה אחת. "מורדי! מה נראה לך? למה אתה לא בא לבר מצווה של אח שלך?"

"אין לי מה ללבוש". מורדי אמר שוב, הפעם לאוזניו של אחיו.

"תקשיב מורדי, אני מבין שרצית משהו מסוים, אין לך אותו כרגע. אין מה לעשות, תבוא עם מה שיש".

"שתוק אתה".

"אל תדבר אליי ככה. למה אתה עושה את זה לאבא ואמא?"

"ככה".

"מורדי!"

"אלי, שחרר אותי, אוקי?" מורדי נשף. המצפון שעדיין לא נעלם על פציעתו של אלי, יחייב אותו לעשות כל מה שאלי יבקש ממנו, אם כך, עדיף להשתיק את אלי, וכמה שיותר מהר. שלא ינסה לשכנע אותו להגיע.

"אבל מורדי-" אלי השתתק בחוסר אונים. הוא הסתובב אחורנית, יוצא מהחדר.

***​

"היי, מזל טוב!! איך אתה מרגיש? יותר טוב? התאוששת כבר מהפציעה שלך? הראש שלך בסדר?" דוד אבי לחץ את ידו של אלי בהתלהבות, מבטו נע לצדדים לאחר שסיים לסקור את אלי. "איפה אח שלך, מורדי?"

אלי הסמיק. "הוא בבית, מתארגן".

"מורדי הזה..." דוד אבי חייך. "בטח הוא יגיע מייד, נכון? תכף מתחילים".

אלי הנהן, נסוג מעט אחורנית, שיישאלו את כל השאלות הללו מישהו אחר. לא אותו, הוא לא יודע מה עונים ואיך, על כאלו שאלות.

עשר דקות לאחר מכן הגיע אליו דוד אבי שוב, הפעם הביא עימו תגבורת, דוד מנחם ודודה שרה.

"אלי, איפה מורדי??"

אלי משך כתף. "בבית".

"הוא לא מתכוון להגיע לבר מצווה של א ח ש ל ו ? ?" דודה שרה נדהמה בקול, הנייד שלה כבר בין אצבעותיה, מחייג פעם אחר פעם למורדי. "הוא לא עונה". היא הודיעה לאחר שמונה ניסיונות סרק. "ננסה פעם אחרונה".

"הלו".

"מורדי!!! למה אתה עצבני?"

"מה את רוצה?"

"איפה אתה?"

"בבית".

"תגיע לבר מצווה! מה נראה לך בדיוק?"

"לא רוצה".

ניתוק.

"הוא ניתק לי". דודה שרה בהתה בנייד שלה.

"אז מה עושים?" דוד אבי נלחץ.

"ניסע אליו לבית. ונביא אותו". דודה שרה היתה נחרצת. "קדימה".

***​

"מורדי!"

"שרה, מה את עושה פה?"

"גם אני כאן". דוד אבי הודיע, נכנס גם הוא לחדר, מביט בהלם על מורדי המפוג'ם, מתעשת במהירות. "קדימה. תתלבש ותבוא".

"לאן בדיוק?"

"לבר מצווה! מה זאת אומרת?" דודה שרה נבעתה. "אתה לא מרגיש טוב, מורדי? יש לך חום? נדבקת מאלי?"

"מרגיש מעולה". מורדי התאפק לא לצחוק. "לא בא לי לבוא לבר מצווה".

"אין כזה דבר, חמוד. קדימה, קום ותתלבש".

"שחררו אותי". מורדי עצם את עיניו בהפגנתיות, מגרש את דודיו הדואגים, המלהגים מעליו.

***​

"מורדי!!!" בליל קולות נשמעו מכיוון הפתח, מתקרבים אל חדרו של מורדי במהירות.

"אוי לא". מורדי עיקם את פיו למראה עשר מחבריו, שאסף מכל הישיבות בהן למד. כולם לבושים למשעי, מאורגנים לאירוע.

"הלכנו לאולם של הבר מצווה של אחיך, אמרו לנו שאתה בבית. תגיד לי, אתה שפוי?"

"לא".

"תמיד ידעתי את זה!!!" אורי צהל לכיוון שאר חבריו. "לא האמנתם לי".

מורדי גיחך.

"באנו לכאן במיוחד מירושלים, בני ברק, אלעד, אופקים ולא יודע מאיפה עוד. אתה לא יכול להגיד לנו לחזור עכשיו כאילו כלום!" הודיעו לו. "יאללה, קום".

מורדי משך כתף. "אני לא הולך לבר מצווה. אם אתם רוצים אתם יכולים ללכת לשם, תרקדו, תאכלו, תשתו".

"ברור. אין ספק בעניין".

"אנחנו עכשיו רצים לשם". הם סנטו במורדי. "זה סופי מבחינתך?"

"כן".

"חד משמעי".

"לא יודע מה זה". מורדי חייך מעט. "אבל אני לא בא".

"חבל. זה אח שלך, אדוני הלא שפוי".

"בקטנה. תאמין לי ששום דבר לא יקרה אם אני לא אהיה בבר מצווה שלו. אולי יהיה פחות בושות להורים שלי".

"מה בושות, אתה לא עושה שום בושות, תאמין לי, מצידם אתה יכול להגיע גם עם פיג'מה".

"לא נראה לי".

"בוא תנסה".

מורדי עיקם את פיו. "מוותר על התענוג".

מצחיק וכיף
וכמו תמיד ההסתכלות של מורדי מעלה חיוך
אהבתי שהבאת את חברים שלו מכל החיים בישיבות והוא מבחינתו לא שם עליהם..
שיבואו מבחינתו 100 וזה לא יזיז לו מהדרך שלו
סיפור מוצלח לבני נוער..
ששום דבר לא יזיז אותם מהאמת הפנימית שלהם..
נשמח תמיד לאורך הזה!

 

[efratLit]

למה נגמר הפרק הזה, למה?

 

[שימנלה]

רק עכשיו גיליתי שפספסתי כמה פרקים לא עליכם
כמובן שחרשתי אותם מיד
אני מתלבט האם אני מזדהה עם מורדי כי אני מכיר מישהו שקצת דומה לו, או שלכל אחד יש מורדי קטן בלב

 

[שמואל י]

פרק ארוך מתמיד אשמח לתגובות.




בין ארגון והלבשת הילדים הקטנים לבין הכלת ההתרגשות של חתן בר-המצווה שהסתובב סביב עצמו וסביב הוריו באופן מעט מטריד, היא שלחה מבט לכיוון חדרו של מורדי.

מהבוקר הבחור לא יצא מהחדר, כעת, השעה חמש וחצי, עוד פחות משעה הם כבר צריכים לצאת לאולם, ומורדי – ישן בחדר.

"מורדי!" היא נכנסה אליו לחדר, משאירה את ההכנות הנותרות לבנותיה. "מורדי?"

"מה, אמא?" הוא התרומם בתנועת קרב, כאילו רק חיכה לרגע הזה.

"קום. תתלבש. עוד חצי שעה יוצאים לבר מצווה".

"אני לא בא!" הוא הודיע שוב, נחרץ באותה מידה. "אין לי מה ללבוש, ואת יודעת את זה".

אימו כלאה אנחה. "יש לך מה ללבוש. לפני חודשיים קנית חליפה חדשה, השתמשת בה רק פעם אחת".

"היא לא יפה. את יודעת שאני רוצה ללבוש משהו אחר".

"טוב, מורדי", היא לא שיחזרה את הוויכוח, מעיפה מבט אל השעון. תכף הם צריכים לצאת, והיא עצמה עדיין לא מאורגנת. "אני אמרתי את שלי. אם אתה רוצה, תתלבש מהר, אנחנו תכף יוצאים".

"מורדי". קול נוסף נשמע מפתח החדר. אבא. "כרגע אין לך את הבגדים שרצית, נכון?! תתארגן מהר ותבוא".

מורדי לא ענה. הוא נשכב אחורנית בשתיקה, עיניו נעוצות בתקרה.

***​

"יצאנו!" היא הביטה סביב, בוחנת את כולם, את מורדי החסר.

"הוא לא בא??" אלי לחשש, תוהה. הוא היה בטוח שמורדי ייכנע באיזשהו שלב.

"כנראה שלא".

"אני הולך אליו. אולי לי הוא יקשיב". אלי מיהר לכיוון החדר, מביט על מורדי בשקט, רק שניה אחת. "מורדי! מה נראה לך? למה אתה לא בא לבר מצווה של אח שלך?"

"אין לי מה ללבוש". מורדי אמר שוב, הפעם לאוזניו של אחיו.

"תקשיב מורדי, אני מבין שרצית משהו מסוים, אין לך אותו כרגע. אין מה לעשות, תבוא עם מה שיש".

"שתוק אתה".

"אל תדבר אליי ככה. למה אתה עושה את זה לאבא ואמא?"

"ככה".

"מורדי!"

"אלי, שחרר אותי, אוקי?" מורדי נשף. המצפון שעדיין לא נעלם על פציעתו של אלי, יחייב אותו לעשות כל מה שאלי יבקש ממנו, אם כך, עדיף להשתיק את אלי, וכמה שיותר מהר. שלא ינסה לשכנע אותו להגיע.

"אבל מורדי-" אלי השתתק בחוסר אונים. הוא הסתובב אחורנית, יוצא מהחדר.

***​

"היי, מזל טוב!! איך אתה מרגיש? יותר טוב? התאוששת כבר מהפציעה שלך? הראש שלך בסדר?" דוד אבי לחץ את ידו של אלי בהתלהבות, מבטו נע לצדדים לאחר שסיים לסקור את אלי. "איפה אח שלך, מורדי?"

אלי הסמיק. "הוא בבית, מתארגן".

"מורדי הזה..." דוד אבי חייך. "בטח הוא יגיע מייד, נכון? תכף מתחילים".

אלי הנהן, נסוג מעט אחורנית, שיישאלו את כל השאלות הללו מישהו אחר. לא אותו, הוא לא יודע מה עונים ואיך, על כאלו שאלות.

עשר דקות לאחר מכן הגיע אליו דוד אבי שוב, הפעם הביא עימו תגבורת, דוד מנחם ודודה שרה.

"אלי, איפה מורדי??"

אלי משך כתף. "בבית".

"הוא לא מתכוון להגיע לבר מצווה של א ח ש ל ו ? ?" דודה שרה נדהמה בקול, הנייד שלה כבר בין אצבעותיה, מחייג פעם אחר פעם למורדי. "הוא לא עונה". היא הודיעה לאחר שמונה ניסיונות סרק. "ננסה פעם אחרונה".

"הלו".

"מורדי!!! למה אתה עצבני?"

"מה את רוצה?"

"איפה אתה?"

"בבית".

"תגיע לבר מצווה! מה נראה לך בדיוק?"

"לא רוצה".

ניתוק.

"הוא ניתק לי". דודה שרה בהתה בנייד שלה.

"אז מה עושים?" דוד אבי נלחץ.

"ניסע אליו לבית. ונביא אותו". דודה שרה היתה נחרצת. "קדימה".

***​

"מורדי!"

"שרה, מה את עושה פה?"

"גם אני כאן". דוד אבי הודיע, נכנס גם הוא לחדר, מביט בהלם על מורדי המפוג'ם, מתעשת במהירות. "קדימה. תתלבש ותבוא".

"לאן בדיוק?"

"לבר מצווה! מה זאת אומרת?" דודה שרה נבעתה. "אתה לא מרגיש טוב, מורדי? יש לך חום? נדבקת מאלי?"

"מרגיש מעולה". מורדי התאפק לא לצחוק. "לא בא לי לבוא לבר מצווה".

"אין כזה דבר, חמוד. קדימה, קום ותתלבש".

"שחררו אותי". מורדי עצם את עיניו בהפגנתיות, מגרש את דודיו הדואגים, המלהגים מעליו.

***​

"מורדי!!!" בליל קולות נשמעו מכיוון הפתח, מתקרבים אל חדרו של מורדי במהירות.

"אוי לא". מורדי עיקם את פיו למראה עשר מחבריו, שאסף מכל הישיבות בהן למד. כולם לבושים למשעי, מאורגנים לאירוע.

"הלכנו לאולם של הבר מצווה של אחיך, אמרו לנו שאתה בבית. תגיד לי, אתה שפוי?"

"לא".

"תמיד ידעתי את זה!!!" אורי צהל לכיוון שאר חבריו. "לא האמנתם לי".

מורדי גיחך.

"באנו לכאן במיוחד מירושלים, בני ברק, אלעד, אופקים ולא יודע מאיפה עוד. אתה לא יכול להגיד לנו לחזור עכשיו כאילו כלום!" הודיעו לו. "יאללה, קום".

מורדי משך כתף. "אני לא הולך לבר מצווה. אם אתם רוצים אתם יכולים ללכת לשם, תרקדו, תאכלו, תשתו".

"ברור. אין ספק בעניין".

"אנחנו עכשיו רצים לשם". הם סנטו במורדי. "זה סופי מבחינתך?"

"כן".

"חד משמעי".

"לא יודע מה זה". מורדי חייך מעט. "אבל אני לא בא".

"חבל. זה אח שלך, אדוני הלא שפוי".

"בקטנה. תאמין לי ששום דבר לא יקרה אם אני לא אהיה בבר מצווה שלו. אולי יהיה פחות בושות להורים שלי".

"מה בושות, אתה לא עושה שום בושות, תאמין לי, מצידם אתה יכול להגיע גם עם פיג'מה".

"לא נראה לי".

"בוא תנסה".

מורדי עיקם את פיו. "מוותר על התענוג".

נהדר כרגיל.

יש לי הרגשה שלאט לאט הסיפור ניהיה קצת... עצוב, מאמין שזה מכוון.

 

[שימנלה]

ברורר
רק בפרוג הסיפורים כל הזמן מצחיקים
סיפור אמיתי חייב קצת עצב
(אומר את זה מי שיום אחד עוד יכתוב אלפי ספרים) אולי

 

[לוטם]

רק עכשיו גיליתי שפספסתי כמה פרקים לא עליכם
כמובן שחרשתי אותם מיד
אני מתלבט האם אני מזדהה עם מורדי כי אני מכיר מישהו שקצת דומה לו, או שלכל אחד יש מורדי קטן בלב

אולי גם וגם...

נהדר כרגיל.

תודה!

יש לי הרגשה שלאט לאט הסיפור ניהיה קצת... עצוב, מאמין שזה מכוון.

ברורר
רק בפרוג הסיפורים כל הזמן מצחיקים
סיפור אמיתי חייב קצת עצב

זה עצב ממבט קצת אופטימי, אולי.
לראות גם את החלקים הטובים, המצחיקים, גם בסיטואציה לא מצחיקה, ואפילו קשה, להורים, למשפחה...

אתם נגד הכיוון הזה? או להמשיך ככה?

(אומר את זה מי שיום אחד עוד יכתוב אלפי ספרים) אולי

בעז"ה...

 

[לוטם]

טוב--
בקשר לפרק הבא, ובאווירת אדר - עדיף משהו מחייך יותר, או להישאר על הרציני?
מה הייתם מעדיפים?

 

[Yes it's me]

טוב--
בקשר לפרק הבא, ובאווירת אדר - עדיף משהו מחייך יותר, או להישאר על הרציני?
מה הייתם מעדיפים?

גם וגם!
עד אשר לא נדע להבדיל בן ברוך מרדכי לבין ארור המן

 

[אליש:)]

טוב--
בקשר לפרק הבא, ובאווירת אדר - עדיף משהו מחייך יותר, או להישאר על הרציני?
מה הייתם מעדיפים?

מחייך
תודה

 

[שימנלה]

זה גאוני
כמו מסעדה
איזה פרק תרצה להזמין?

 

[אליש:)]

הפרק נכתב?
מחכים..

 

[לוטם]

הפרק נכתב?
מחכים..

לא רוצה להבטיח דד ליין
אבל מקווה שבימים הקרובים...

 

[נ. גל]

לא רוצה להבטיח דד ליין
אבל מקווה שבימים הקרובים...

מחכים!