תקשיבי לוטם..
ישבתי פה איזה חצי שעה וקראתי הכל מההתחלה
וואאוו איך צחקתי
ספר כזה צריך להוציא
וואו
מטורף
תודה רבה!
כיף לשמוע (:
תעלי פליז את הפרק הבא ומה קורה עם המוח של אלי
מחכים בקוצר רוח להמשך..
הפרקים הבאים כתובים חלקית, מקווה להעלות בקרוב בעז"ה.

ואיך אפשר להיות מורדי? מה זה ההסתכלותת היפה הזאת על החיייםם?

האמת, בחיים האמיתיים באמת קשה לקחת את מורדי ואחרים כמוהו בכזו קלות וקלילות - יחסית - בחיים האמיתיים זה יותר קשה וכואב, אי אפשר להתכחש לכך.
בכתיבה, למזלנו, אפשר לקחת את העניין קצת יותר בסלחנות, לדעתי ;)
 
פרק ארוך מתמיד ;) אשמח לתגובות.




בין ארגון והלבשת הילדים הקטנים לבין הכלת ההתרגשות של חתן בר-המצווה שהסתובב סביב עצמו וסביב הוריו באופן מעט מטריד, היא שלחה מבט לכיוון חדרו של מורדי.

מהבוקר הבחור לא יצא מהחדר, כעת, השעה חמש וחצי, עוד פחות משעה הם כבר צריכים לצאת לאולם, ומורדי – ישן בחדר.

"מורדי!" היא נכנסה אליו לחדר, משאירה את ההכנות הנותרות לבנותיה. "מורדי?"

"מה, אמא?" הוא התרומם בתנועת קרב, כאילו רק חיכה לרגע הזה.

"קום. תתלבש. עוד חצי שעה יוצאים לבר מצווה".

"אני לא בא!" הוא הודיע שוב, נחרץ באותה מידה. "אין לי מה ללבוש, ואת יודעת את זה".

אימו כלאה אנחה. "יש לך מה ללבוש. לפני חודשיים קנית חליפה חדשה, השתמשת בה רק פעם אחת".

"היא לא יפה. את יודעת שאני רוצה ללבוש משהו אחר".

"טוב, מורדי", היא לא שיחזרה את הוויכוח, מעיפה מבט אל השעון. תכף הם צריכים לצאת, והיא עצמה עדיין לא מאורגנת. "אני אמרתי את שלי. אם אתה רוצה, תתלבש מהר, אנחנו תכף יוצאים".

"מורדי". קול נוסף נשמע מפתח החדר. אבא. "כרגע אין לך את הבגדים שרצית, נכון?! תתארגן מהר ותבוא".

מורדי לא ענה. הוא נשכב אחורנית בשתיקה, עיניו נעוצות בתקרה.

***

"יצאנו!" היא הביטה סביב, בוחנת את כולם, את מורדי החסר.

"הוא לא בא??" אלי לחשש, תוהה. הוא היה בטוח שמורדי ייכנע באיזשהו שלב.

"כנראה שלא".

"אני הולך אליו. אולי לי הוא יקשיב". אלי מיהר לכיוון החדר, מביט על מורדי בשקט, רק שניה אחת. "מורדי! מה נראה לך? למה אתה לא בא לבר מצווה של אח שלך?"

"אין לי מה ללבוש". מורדי אמר שוב, הפעם לאוזניו של אחיו.

"תקשיב מורדי, אני מבין שרצית משהו מסוים, אין לך אותו כרגע. אין מה לעשות, תבוא עם מה שיש".

"שתוק אתה".

"אל תדבר אליי ככה. למה אתה עושה את זה לאבא ואמא?"

"ככה".

"מורדי!"

"אלי, שחרר אותי, אוקי?" מורדי נשף. המצפון שעדיין לא נעלם על פציעתו של אלי, יחייב אותו לעשות כל מה שאלי יבקש ממנו, אם כך, עדיף להשתיק את אלי, וכמה שיותר מהר. שלא ינסה לשכנע אותו להגיע.

"אבל מורדי-" אלי השתתק בחוסר אונים. הוא הסתובב אחורנית, יוצא מהחדר.

***

"היי, מזל טוב!! איך אתה מרגיש? יותר טוב? התאוששת כבר מהפציעה שלך? הראש שלך בסדר?" דוד אבי לחץ את ידו של אלי בהתלהבות, מבטו נע לצדדים לאחר שסיים לסקור את אלי. "איפה אח שלך, מורדי?"

אלי הסמיק. "הוא בבית, מתארגן".

"מורדי הזה..." דוד אבי חייך. "בטח הוא יגיע מייד, נכון? תכף מתחילים".

אלי הנהן, נסוג מעט אחורנית, שיישאלו את כל השאלות הללו מישהו אחר. לא אותו, הוא לא יודע מה עונים ואיך, על כאלו שאלות.

עשר דקות לאחר מכן הגיע אליו דוד אבי שוב, הפעם הביא עימו תגבורת, דוד מנחם ודודה שרה.

"אלי, איפה מורדי??"

אלי משך כתף. "בבית".

"הוא לא מתכוון להגיע לבר מצווה של א ח ש ל ו ? ?" דודה שרה נדהמה בקול, הנייד שלה כבר בין אצבעותיה, מחייג פעם אחר פעם למורדי. "הוא לא עונה". היא הודיעה לאחר שמונה ניסיונות סרק. "ננסה פעם אחרונה".

"הלו".

"מורדי!!! למה אתה עצבני?"

"מה את רוצה?"

"איפה אתה?"

"בבית".

"תגיע לבר מצווה! מה נראה לך בדיוק?"

"לא רוצה".

ניתוק.

"הוא ניתק לי". דודה שרה בהתה בנייד שלה.

"אז מה עושים?" דוד אבי נלחץ.

"ניסע אליו לבית. ונביא אותו". דודה שרה היתה נחרצת. "קדימה".

***

"מורדי!"

"שרה, מה את עושה פה?"

"גם אני כאן". דוד אבי הודיע, נכנס גם הוא לחדר, מביט בהלם על מורדי המפוג'ם, מתעשת במהירות. "קדימה. תתלבש ותבוא".

"לאן בדיוק?"

"לבר מצווה! מה זאת אומרת?" דודה שרה נבעתה. "אתה לא מרגיש טוב, מורדי? יש לך חום? נדבקת מאלי?"

"מרגיש מעולה". מורדי התאפק לא לצחוק. "לא בא לי לבוא לבר מצווה".

"אין כזה דבר, חמוד. קדימה, קום ותתלבש".

"שחררו אותי". מורדי עצם את עיניו בהפגנתיות, מגרש את דודיו הדואגים, המלהגים מעליו.

***

"מורדי!!!" בליל קולות נשמעו מכיוון הפתח, מתקרבים אל חדרו של מורדי במהירות.

"אוי לא". מורדי עיקם את פיו למראה עשר מחבריו, שאסף מכל הישיבות בהן למד. כולם לבושים למשעי, מאורגנים לאירוע.

"הלכנו לאולם של הבר מצווה של אחיך, אמרו לנו שאתה בבית. תגיד לי, אתה שפוי?"

"לא".

"תמיד ידעתי את זה!!!" אורי צהל לכיוון שאר חבריו. "לא האמנתם לי".

מורדי גיחך.

"באנו לכאן במיוחד מירושלים, בני ברק, אלעד, אופקים ולא יודע מאיפה עוד. אתה לא יכול להגיד לנו לחזור עכשיו כאילו כלום!" הודיעו לו. "יאללה, קום".

מורדי משך כתף. "אני לא הולך לבר מצווה. אם אתם רוצים אתם יכולים ללכת לשם, תרקדו, תאכלו, תשתו".

"ברור. אין ספק בעניין".

"אנחנו עכשיו רצים לשם". הם סנטו במורדי. "זה סופי מבחינתך?"

"כן".

"חד משמעי".

"לא יודע מה זה". מורדי חייך מעט. "אבל אני לא בא".

"חבל. זה אח שלך, אדוני הלא שפוי".

"בקטנה. תאמין לי ששום דבר לא יקרה אם אני לא אהיה בבר מצווה שלו. אולי יהיה פחות בושות להורים שלי".

"מה בושות, אתה לא עושה שום בושות, תאמין לי, מצידם אתה יכול להגיע גם עם פיג'מה".

"לא נראה לי".

"בוא תנסה".

מורדי עיקם את פיו. "מוותר על התענוג".
 
תגיד לי, אתה שפוי?"

"לא".

"תמיד ידעתי את זה!!!" אורי צהל לכיוון שאר חבריו. "לא האמנתם לי".
נהדר!
מוכר מהחיים, מה שהופך את הפאנצ' לטוב עוד יותר.
מורדי עיקם את פיו. "מוותר על התענוג".
מפתיע. ההבנה שגם למורדי יש גבולות נהדרת, וכיף לפגוש אותה כאן.
 
פרק ארוך מתמיד ;) אשמח לתגובות.




בין ארגון והלבשת הילדים הקטנים לבין הכלת ההתרגשות של חתן בר-המצווה שהסתובב סביב עצמו וסביב הוריו באופן מעט מטריד, היא שלחה מבט לכיוון חדרו של מורדי.

מהבוקר הבחור לא יצא מהחדר, כעת, השעה חמש וחצי, עוד פחות משעה הם כבר צריכים לצאת לאולם, ומורדי – ישן בחדר.

"מורדי!" היא נכנסה אליו לחדר, משאירה את ההכנות הנותרות לבנותיה. "מורדי?"

"מה, אמא?" הוא התרומם בתנועת קרב, כאילו רק חיכה לרגע הזה.

"קום. תתלבש. עוד חצי שעה יוצאים לבר מצווה".

"אני לא בא!" הוא הודיע שוב, נחרץ באותה מידה. "אין לי מה ללבוש, ואת יודעת את זה".

אימו כלאה אנחה. "יש לך מה ללבוש. לפני חודשיים קנית חליפה חדשה, השתמשת בה רק פעם אחת".

"היא לא יפה. את יודעת שאני רוצה ללבוש משהו אחר".

"טוב, מורדי", היא לא שיחזרה את הוויכוח, מעיפה מבט אל השעון. תכף הם צריכים לצאת, והיא עצמה עדיין לא מאורגנת. "אני אמרתי את שלי. אם אתה רוצה, תתלבש מהר, אנחנו תכף יוצאים".

"מורדי". קול נוסף נשמע מפתח החדר. אבא. "כרגע אין לך את הבגדים שרצית, נכון?! תתארגן מהר ותבוא".

מורדי לא ענה. הוא נשכב אחורנית בשתיקה, עיניו נעוצות בתקרה.

***

"יצאנו!" היא הביטה סביב, בוחנת את כולם, את מורדי החסר.

"הוא לא בא??" אלי לחשש, תוהה. הוא היה בטוח שמורדי ייכנע באיזשהו שלב.

"כנראה שלא".

"אני הולך אליו. אולי לי הוא יקשיב". אלי מיהר לכיוון החדר, מביט על מורדי בשקט, רק שניה אחת. "מורדי! מה נראה לך? למה אתה לא בא לבר מצווה של אח שלך?"

"אין לי מה ללבוש". מורדי אמר שוב, הפעם לאוזניו של אחיו.

"תקשיב מורדי, אני מבין שרצית משהו מסוים, אין לך אותו כרגע. אין מה לעשות, תבוא עם מה שיש".

"שתוק אתה".

"אל תדבר אליי ככה. למה אתה עושה את זה לאבא ואמא?"

"ככה".

"מורדי!"

"אלי, שחרר אותי, אוקי?" מורדי נשף. המצפון שעדיין לא נעלם על פציעתו של אלי, יחייב אותו לעשות כל מה שאלי יבקש ממנו, אם כך, עדיף להשתיק את אלי, וכמה שיותר מהר. שלא ינסה לשכנע אותו להגיע.

"אבל מורדי-" אלי השתתק בחוסר אונים. הוא הסתובב אחורנית, יוצא מהחדר.

***

"היי, מזל טוב!! איך אתה מרגיש? יותר טוב? התאוששת כבר מהפציעה שלך? הראש שלך בסדר?" דוד אבי לחץ את ידו של אלי בהתלהבות, מבטו נע לצדדים לאחר שסיים לסקור את אלי. "איפה אח שלך, מורדי?"

אלי הסמיק. "הוא בבית, מתארגן".

"מורדי הזה..." דוד אבי חייך. "בטח הוא יגיע מייד, נכון? תכף מתחילים".

אלי הנהן, נסוג מעט אחורנית, שיישאלו את כל השאלות הללו מישהו אחר. לא אותו, הוא לא יודע מה עונים ואיך, על כאלו שאלות.

עשר דקות לאחר מכן הגיע אליו דוד אבי שוב, הפעם הביא עימו תגבורת, דוד מנחם ודודה שרה.

"אלי, איפה מורדי??"

אלי משך כתף. "בבית".

"הוא לא מתכוון להגיע לבר מצווה של א ח ש ל ו ? ?" דודה שרה נדהמה בקול, הנייד שלה כבר בין אצבעותיה, מחייג פעם אחר פעם למורדי. "הוא לא עונה". היא הודיעה לאחר שמונה ניסיונות סרק. "ננסה פעם אחרונה".

"הלו".

"מורדי!!! למה אתה עצבני?"

"מה את רוצה?"

"איפה אתה?"

"בבית".

"תגיע לבר מצווה! מה נראה לך בדיוק?"

"לא רוצה".

ניתוק.

"הוא ניתק לי". דודה שרה בהתה בנייד שלה.

"אז מה עושים?" דוד אבי נלחץ.

"ניסע אליו לבית. ונביא אותו". דודה שרה היתה נחרצת. "קדימה".

***

"מורדי!"

"שרה, מה את עושה פה?"

"גם אני כאן". דוד אבי הודיע, נכנס גם הוא לחדר, מביט בהלם על מורדי המפוג'ם, מתעשת במהירות. "קדימה. תתלבש ותבוא".

"לאן בדיוק?"

"לבר מצווה! מה זאת אומרת?" דודה שרה נבעתה. "אתה לא מרגיש טוב, מורדי? יש לך חום? נדבקת מאלי?"

"מרגיש מעולה". מורדי התאפק לא לצחוק. "לא בא לי לבוא לבר מצווה".

"אין כזה דבר, חמוד. קדימה, קום ותתלבש".

"שחררו אותי". מורדי עצם את עיניו בהפגנתיות, מגרש את דודיו הדואגים, המלהגים מעליו.

***

"מורדי!!!" בליל קולות נשמעו מכיוון הפתח, מתקרבים אל חדרו של מורדי במהירות.

"אוי לא". מורדי עיקם את פיו למראה עשר מחבריו, שאסף מכל הישיבות בהן למד. כולם לבושים למשעי, מאורגנים לאירוע.

"הלכנו לאולם של הבר מצווה של אחיך, אמרו לנו שאתה בבית. תגיד לי, אתה שפוי?"

"לא".

"תמיד ידעתי את זה!!!" אורי צהל לכיוון שאר חבריו. "לא האמנתם לי".

מורדי גיחך.

"באנו לכאן במיוחד מירושלים, בני ברק, אלעד, אופקים ולא יודע מאיפה עוד. אתה לא יכול להגיד לנו לחזור עכשיו כאילו כלום!" הודיעו לו. "יאללה, קום".

מורדי משך כתף. "אני לא הולך לבר מצווה. אם אתם רוצים אתם יכולים ללכת לשם, תרקדו, תאכלו, תשתו".

"ברור. אין ספק בעניין".

"אנחנו עכשיו רצים לשם". הם סנטו במורדי. "זה סופי מבחינתך?"

"כן".

"חד משמעי".

"לא יודע מה זה". מורדי חייך מעט. "אבל אני לא בא".

"חבל. זה אח שלך, אדוני הלא שפוי".

"בקטנה. תאמין לי ששום דבר לא יקרה אם אני לא אהיה בבר מצווה שלו. אולי יהיה פחות בושות להורים שלי".

"מה בושות, אתה לא עושה שום בושות, תאמין לי, מצידם אתה יכול להגיע גם עם פיג'מה".

"לא נראה לי".

"בוא תנסה".

מורדי עיקם את פיו. "מוותר על התענוג".
מצחיק וכיף
וכמו תמיד ההסתכלות של מורדי מעלה חיוך
אהבתי שהבאת את חברים שלו מכל החיים בישיבות והוא מבחינתו לא שם עליהם..
שיבואו מבחינתו 100 וזה לא יזיז לו מהדרך שלו
סיפור מוצלח לבני נוער..
ששום דבר לא יזיז אותם מהאמת הפנימית שלהם..
נשמח תמיד לאורך הזה!
 
למה נגמר הפרק הזה, למה?
 
רק עכשיו גיליתי שפספסתי כמה פרקים לא עליכם
כמובן שחרשתי אותם מיד
אני מתלבט האם אני מזדהה עם מורדי כי אני מכיר מישהו שקצת דומה לו, או שלכל אחד יש מורדי קטן בלב
 
פרק ארוך מתמיד ;) אשמח לתגובות.




בין ארגון והלבשת הילדים הקטנים לבין הכלת ההתרגשות של חתן בר-המצווה שהסתובב סביב עצמו וסביב הוריו באופן מעט מטריד, היא שלחה מבט לכיוון חדרו של מורדי.

מהבוקר הבחור לא יצא מהחדר, כעת, השעה חמש וחצי, עוד פחות משעה הם כבר צריכים לצאת לאולם, ומורדי – ישן בחדר.

"מורדי!" היא נכנסה אליו לחדר, משאירה את ההכנות הנותרות לבנותיה. "מורדי?"

"מה, אמא?" הוא התרומם בתנועת קרב, כאילו רק חיכה לרגע הזה.

"קום. תתלבש. עוד חצי שעה יוצאים לבר מצווה".

"אני לא בא!" הוא הודיע שוב, נחרץ באותה מידה. "אין לי מה ללבוש, ואת יודעת את זה".

אימו כלאה אנחה. "יש לך מה ללבוש. לפני חודשיים קנית חליפה חדשה, השתמשת בה רק פעם אחת".

"היא לא יפה. את יודעת שאני רוצה ללבוש משהו אחר".

"טוב, מורדי", היא לא שיחזרה את הוויכוח, מעיפה מבט אל השעון. תכף הם צריכים לצאת, והיא עצמה עדיין לא מאורגנת. "אני אמרתי את שלי. אם אתה רוצה, תתלבש מהר, אנחנו תכף יוצאים".

"מורדי". קול נוסף נשמע מפתח החדר. אבא. "כרגע אין לך את הבגדים שרצית, נכון?! תתארגן מהר ותבוא".

מורדי לא ענה. הוא נשכב אחורנית בשתיקה, עיניו נעוצות בתקרה.

***

"יצאנו!" היא הביטה סביב, בוחנת את כולם, את מורדי החסר.

"הוא לא בא??" אלי לחשש, תוהה. הוא היה בטוח שמורדי ייכנע באיזשהו שלב.

"כנראה שלא".

"אני הולך אליו. אולי לי הוא יקשיב". אלי מיהר לכיוון החדר, מביט על מורדי בשקט, רק שניה אחת. "מורדי! מה נראה לך? למה אתה לא בא לבר מצווה של אח שלך?"

"אין לי מה ללבוש". מורדי אמר שוב, הפעם לאוזניו של אחיו.

"תקשיב מורדי, אני מבין שרצית משהו מסוים, אין לך אותו כרגע. אין מה לעשות, תבוא עם מה שיש".

"שתוק אתה".

"אל תדבר אליי ככה. למה אתה עושה את זה לאבא ואמא?"

"ככה".

"מורדי!"

"אלי, שחרר אותי, אוקי?" מורדי נשף. המצפון שעדיין לא נעלם על פציעתו של אלי, יחייב אותו לעשות כל מה שאלי יבקש ממנו, אם כך, עדיף להשתיק את אלי, וכמה שיותר מהר. שלא ינסה לשכנע אותו להגיע.

"אבל מורדי-" אלי השתתק בחוסר אונים. הוא הסתובב אחורנית, יוצא מהחדר.

***

"היי, מזל טוב!! איך אתה מרגיש? יותר טוב? התאוששת כבר מהפציעה שלך? הראש שלך בסדר?" דוד אבי לחץ את ידו של אלי בהתלהבות, מבטו נע לצדדים לאחר שסיים לסקור את אלי. "איפה אח שלך, מורדי?"

אלי הסמיק. "הוא בבית, מתארגן".

"מורדי הזה..." דוד אבי חייך. "בטח הוא יגיע מייד, נכון? תכף מתחילים".

אלי הנהן, נסוג מעט אחורנית, שיישאלו את כל השאלות הללו מישהו אחר. לא אותו, הוא לא יודע מה עונים ואיך, על כאלו שאלות.

עשר דקות לאחר מכן הגיע אליו דוד אבי שוב, הפעם הביא עימו תגבורת, דוד מנחם ודודה שרה.

"אלי, איפה מורדי??"

אלי משך כתף. "בבית".

"הוא לא מתכוון להגיע לבר מצווה של א ח ש ל ו ? ?" דודה שרה נדהמה בקול, הנייד שלה כבר בין אצבעותיה, מחייג פעם אחר פעם למורדי. "הוא לא עונה". היא הודיעה לאחר שמונה ניסיונות סרק. "ננסה פעם אחרונה".

"הלו".

"מורדי!!! למה אתה עצבני?"

"מה את רוצה?"

"איפה אתה?"

"בבית".

"תגיע לבר מצווה! מה נראה לך בדיוק?"

"לא רוצה".

ניתוק.

"הוא ניתק לי". דודה שרה בהתה בנייד שלה.

"אז מה עושים?" דוד אבי נלחץ.

"ניסע אליו לבית. ונביא אותו". דודה שרה היתה נחרצת. "קדימה".

***

"מורדי!"

"שרה, מה את עושה פה?"

"גם אני כאן". דוד אבי הודיע, נכנס גם הוא לחדר, מביט בהלם על מורדי המפוג'ם, מתעשת במהירות. "קדימה. תתלבש ותבוא".

"לאן בדיוק?"

"לבר מצווה! מה זאת אומרת?" דודה שרה נבעתה. "אתה לא מרגיש טוב, מורדי? יש לך חום? נדבקת מאלי?"

"מרגיש מעולה". מורדי התאפק לא לצחוק. "לא בא לי לבוא לבר מצווה".

"אין כזה דבר, חמוד. קדימה, קום ותתלבש".

"שחררו אותי". מורדי עצם את עיניו בהפגנתיות, מגרש את דודיו הדואגים, המלהגים מעליו.

***

"מורדי!!!" בליל קולות נשמעו מכיוון הפתח, מתקרבים אל חדרו של מורדי במהירות.

"אוי לא". מורדי עיקם את פיו למראה עשר מחבריו, שאסף מכל הישיבות בהן למד. כולם לבושים למשעי, מאורגנים לאירוע.

"הלכנו לאולם של הבר מצווה של אחיך, אמרו לנו שאתה בבית. תגיד לי, אתה שפוי?"

"לא".

"תמיד ידעתי את זה!!!" אורי צהל לכיוון שאר חבריו. "לא האמנתם לי".

מורדי גיחך.

"באנו לכאן במיוחד מירושלים, בני ברק, אלעד, אופקים ולא יודע מאיפה עוד. אתה לא יכול להגיד לנו לחזור עכשיו כאילו כלום!" הודיעו לו. "יאללה, קום".

מורדי משך כתף. "אני לא הולך לבר מצווה. אם אתם רוצים אתם יכולים ללכת לשם, תרקדו, תאכלו, תשתו".

"ברור. אין ספק בעניין".

"אנחנו עכשיו רצים לשם". הם סנטו במורדי. "זה סופי מבחינתך?"

"כן".

"חד משמעי".

"לא יודע מה זה". מורדי חייך מעט. "אבל אני לא בא".

"חבל. זה אח שלך, אדוני הלא שפוי".

"בקטנה. תאמין לי ששום דבר לא יקרה אם אני לא אהיה בבר מצווה שלו. אולי יהיה פחות בושות להורים שלי".

"מה בושות, אתה לא עושה שום בושות, תאמין לי, מצידם אתה יכול להגיע גם עם פיג'מה".

"לא נראה לי".

"בוא תנסה".

מורדי עיקם את פיו. "מוותר על התענוג".
נהדר כרגיל.

יש לי הרגשה שלאט לאט הסיפור ניהיה קצת... עצוב, מאמין שזה מכוון.
 
רק עכשיו גיליתי שפספסתי כמה פרקים לא עליכם
כמובן שחרשתי אותם מיד
אני מתלבט האם אני מזדהה עם מורדי כי אני מכיר מישהו שקצת דומה לו, או שלכל אחד יש מורדי קטן בלב
אולי גם וגם...
נהדר כרגיל.
תודה!
יש לי הרגשה שלאט לאט הסיפור ניהיה קצת... עצוב, מאמין שזה מכוון.
ברורר
רק בפרוג הסיפורים כל הזמן מצחיקים
סיפור אמיתי חייב קצת עצב
זה עצב ממבט קצת אופטימי, אולי.
לראות גם את החלקים הטובים, המצחיקים, גם בסיטואציה לא מצחיקה, ואפילו קשה, להורים, למשפחה...

אתם נגד הכיוון הזה? או להמשיך ככה?
(אומר את זה מי שיום אחד עוד יכתוב אלפי ספרים) אולי
בעז"ה...
 
טוב--
בקשר לפרק הבא, ובאווירת אדר - עדיף משהו מחייך יותר, או להישאר על הרציני?
מה הייתם מעדיפים?
גם וגם!
עד אשר לא נדע להבדיל בן ברוך מרדכי לבין ארור המן ;)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

כולם מוזמנים
גאה בעצמי שניחשתי כבר לפני שבועיים שדוד בן הוא מקסימילאן
נהניתי מכל רגע בקריאה, מקווה שגם אתם
ספר פשוט מטורף
לדעתי - הכי טוב בינתיים מכל הסדרה
ותודה ל
@יונה ספיר על שהוא נגמר בנימה עצובה אך אופטימית מאוד
קצת הפריע לי שהעלילה המרכזית לא הייתה שנת ההתגלות, אלא כל המסעות בעבר / בבועת האוצרים
ושכמו תמיד דני לא הצליח לקבל את המקום הראשון
אגב, האם למישהו זה היה הפתעה שהתפרצות הר הגעש הייתה האר"ן? זה היה ברור לי מהשניה הראשונה
יאללה שוטו
  • שכוייח!
Reactions: טונקס1 //
16 תגובות
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  4  פעמים
למעלה