סיפור בהמשכים סודות מן החדר

[מהממתתת]

סוף סוף זה הגיע... רק מציינת שהפרק קשה לקריאה. לא מומלץ לבעלי לב חלש במיוחד.

פרק י"ג / חולת נפש

לא דפקתי על דלת ביתי. לא התחננתי, נואשת, שיפתחו לי. לא ניסיתי ליצור קשר עם אמונה. לא רציתי שתגאל אותי.
כל אחת מהאפשרויות הללו הייתה עוד צעד בדרך לכישלון שלי. ואני, הבטחתי לנצח.


בהחלטה של רגע ירדתי את גרמי המדרגות במהירות. כאילו יש לי לאן ללכת. כאילו אי מי מחכה לי למטה, תוהה לעצמו מדוע אני שוב מאחרת.

הרחוב קיבל אותי בתרועות כישלון. הכבישים היו לחים, ספוגים במים. חתולים שחורים חמקו מצפרדעים ירוקות, חיפשו מזור לבטן רעבה. מכוניות דהרו על הכביש, לכל אחת מהן היה נתיב ברור. יעד מוגדר.

זחלתי בין פנסי הרחוב, קיוויתי שמישהו עוקב אחרי מהחלון, שומר על צעדיי. שלא אלך רחוק מדי. שלא אאבד את עצמי בדרך. אבל אף דמות מוכרת לא נראתה ממרחק. אף קול לא הדהד אחרי, התחנן שאחזור.

הבטתי על כפות רגלי. פונות ימינה. פונות שמאלה. הולכות לשום מקום.


סוף רחוב ז'בוטינסקי נראה באופק. לו היה בי את הכח, הייתי חוצה ערים. מדלגת יבשות. מחפשת את עצמי ביוון או בהודו. לא משנה איפה. כל מקום שהיה פותח לי זרועות, הייתי רצה אליו. נופלת על זרועותיו ומבקשת נחמה.

אחרי הליכה ממושכת, רגליי אותתו לי שנותרו להן מספר מוגבל של צעדים לפני הקריסה. המשכתי ללכת אל הלא נודע.

עשרה צעדים אחרונים הובילו אותי לפתח של בניין נטוש על גבול רמת גן. זה לא היה בית, רק מקום מכסה שיכולתי להתגונן בו מפני רוחות קרות ויצורים חסרי זהות.


קיר מחוספס, מוכתם בגרפיטי צועק עמד מאחורי. השענתי את הגב אל הקיר השותק וירדתי באיטיות אל שפת המדרכה. בהיתי בכיפת השמים החסרה שכוכבים בודדים ניקדו אותה וניסיתי לדובב את עצמי.

אבל בדיוק אז, נשבו לכיווני זיכרונותיי. הם תמיד הגיעו עם השקט. התעופפו סביבי, זמזמו באוזניי ולא אפשרו לי להסיט אותם לאחור.

הייתי בכיתה ה' כשחליתי בדלקת ריאות חריפה. זוכרת את עצמי דבוקה למיטה שבועיים. מתקפלת מכל הבזק של שיעול. נאבקת בכל נשימה. ואין מאושרת ממני.

בגלל הטלפון שצלצל במרכז הסלון, הכניס לביתנו מנגינה שלא הכרתי. בגלל המכתבים שנשלחו אלי בדואר- דאגה זרה שנשבה בין מילים.

כל יום התקשרה חברה אחרת. שאלה איך אני מרגישה ומה שלומי. ואני התענגתי על כל פיסה של יחס. ואפילו שידעתי שהמחנכת הכריחה אותן להתקשר, ואפילו ששמעתי מבעד לקול שלהן שהן מתקשרות רק בשביל לצאת ידי חובה - עדיין שמחתי.

כי רק לשבועיים לא הייתי הכיסא השותק בכיתה ההומה. לא הייתי הצל מאחורי הלוח. הייתי אפרת: ילדה שמסוגלת להרגיש. עובדה שהייתי חולה.

וכשהצלחתי לנשום מבלי להילחם, קצת התאכזבתי. בגלל הילדה שחזרתי להיות: ניצבת על במה. לא מדברת, לא מביעה דעה. רק חלק מתפאורה.

הבטתי על רחובות רמת גן הערומים, ופתאום דמיינתי את עצמי פצועה ומדממת, זרוקה על מיטה חיוורת בבית חולים קר. וכולם עומדים מסביבי, מרחמים. אוהבים אותי רק בשל היותי חולה וחסרת אונים.

לרגע אחד נבהלתי מהמחשבה הזו, וברגע שלאחר מכן חיבקתי אותה בשתי ידיים פצועות.

כי רק כשהייתי חולה הרגשתי איך הכעס כלפי מתפוגג ונעלם כאילו לא היה קיים מעולם. ורק כשהייתי מרותקת
למיטה הפסקתי לחלק לעצמי ציונים רדודים. פשוט הבנתי שמותר לי להרפות, להרגיש חלשה. האנטיביוטיקה שלקחתי הייתה התרופה הכי חזקה לנשמה.

* * *
עם המחשבות נחתו עפעפי. הנחתי את הראש על שקיות הבגדים שהבאתי איתי מירושלים והותרתי לעיניי להיעצם באיטיות.


כשאור ראשון של בוקר הציף את היקום, התעוררתי. לקח לי כמה שניות לעבד את המציאות ההזויה. הרי הייתי צריכה להיות עכשיו מתחת לפוך, למצמץ לזריחה ולהתהפך לצד השני כשחיוך מנומנם חוצה את פני.

זה פשוט לא הגיוני שאני כאן. בשום מקום. מה לא בסדר איתי? מה לא בסדר עם הילדה שהייתי? מה לא בסדר עם מי שגדלתי להיות?


סקרתי את הנוף שהתחדש עם השמש: ציפורים קרקרו על עמוד חשמל ומספר קשישים יצאו לריצת עלות השחר. לאחר מכן אישוניי נחתו על המדרכה ששברי זכוכיות בגוון ירוק מבריק עיטרו אותה.

הנחתי את כפות ידיי על שברי בקבוק הזכוכית, מיששתי.

מבוהלת הבטתי בדם שהסתלסל בין אצבעותיי, הכתים את כפות ידיי הרועדות.

'את חולת נפש!!', צרחו הקולות השפויים שעוד נותרי בי. 'אם לא אכפת לך שיקרה לך משהו רע אז מה שאת: פשוט חולה'.

עכשיו לחכות שבועיים??
את לא עושה לנו את זה....

 

[Yes it's me]

אימלה די מסכנה....
אוףףף למה הם לא פתחו לה את הדלת??
קשה לי לחשוב שמישהי עברה כזה דבר

 

[אליש:)]

קראתי עכשיו את כל הסיפור מההתחלה..
מושלם
אין מילה אחרת
תפסיקי לבקש הארות כין אין!
ואין מצב את מושכת אותי ואת כל הקוראים-קוראות שבועיים!!
סיפור מדהים והשברי זכוכיות..וואו
זה מהסיפורים שאי אפשר להפסיק לקרוא!

 

[ליליאן]

סוף סוף זה הגיע... רק מציינת שהפרק קשה לקריאה. לא מומלץ לבעלי לב חלש במיוחד.

פרק י"ג / חולת נפש

לא דפקתי על דלת ביתי. לא התחננתי, נואשת, שיפתחו לי. לא ניסיתי ליצור קשר עם אמונה. לא רציתי שתגאל אותי.
כל אחת מהאפשרויות הללו הייתה עוד צעד בדרך לכישלון שלי. ואני, הבטחתי לנצח.


בהחלטה של רגע ירדתי את גרמי המדרגות במהירות. כאילו יש לי לאן ללכת. כאילו אי מי מחכה לי למטה, תוהה לעצמו מדוע אני שוב מאחרת.

הרחוב קיבל אותי בתרועות כישלון. הכבישים היו לחים, ספוגים במים. חתולים שחורים חמקו מצפרדעים ירוקות, חיפשו מזור לבטן רעבה. מכוניות דהרו על הכביש, לכל אחת מהן היה נתיב ברור. יעד מוגדר.

זחלתי בין פנסי הרחוב, קיוויתי שמישהו עוקב אחרי מהחלון, שומר על צעדיי. שלא אלך רחוק מדי. שלא אאבד את עצמי בדרך. אבל אף דמות מוכרת לא נראתה ממרחק. אף קול לא הדהד אחרי, התחנן שאחזור.

הבטתי על כפות רגלי. פונות ימינה. פונות שמאלה. הולכות לשום מקום.


סוף רחוב ז'בוטינסקי נראה באופק. לו היה בי את הכח, הייתי חוצה ערים. מדלגת יבשות. מחפשת את עצמי ביוון או בהודו. לא משנה איפה. כל מקום שהיה פותח לי זרועות, הייתי רצה אליו. נופלת על זרועותיו ומבקשת נחמה.

אחרי הליכה ממושכת, רגליי אותתו לי שנותרו להן מספר מוגבל של צעדים לפני הקריסה. המשכתי ללכת אל הלא נודע.

עשרה צעדים אחרונים הובילו אותי לפתח של בניין נטוש על גבול רמת גן. זה לא היה בית, רק מקום מכסה שיכולתי להתגונן בו מפני רוחות קרות ויצורים חסרי זהות.


קיר מחוספס, מוכתם בגרפיטי צועק עמד מאחורי. השענתי את הגב אל הקיר השותק וירדתי באיטיות אל שפת המדרכה. בהיתי בכיפת השמים החסרה שכוכבים בודדים ניקדו אותה וניסיתי לדובב את עצמי.

אבל בדיוק אז, נשבו לכיווני זיכרונותיי. הם תמיד הגיעו עם השקט. התעופפו סביבי, זמזמו באוזניי ולא אפשרו לי להסיט אותם לאחור.

הייתי בכיתה ה' כשחליתי בדלקת ריאות חריפה. זוכרת את עצמי דבוקה למיטה שבועיים. מתקפלת מכל הבזק של שיעול. נאבקת בכל נשימה. ואין מאושרת ממני.

בגלל הטלפון שצלצל במרכז הסלון, הכניס לביתנו מנגינה שלא הכרתי. בגלל המכתבים שנשלחו אלי בדואר- דאגה זרה שנשבה בין מילים.

כל יום התקשרה חברה אחרת. שאלה איך אני מרגישה ומה שלומי. ואני התענגתי על כל פיסה של יחס. ואפילו שידעתי שהמחנכת הכריחה אותן להתקשר, ואפילו ששמעתי מבעד לקול שלהן שהן מתקשרות רק בשביל לצאת ידי חובה - עדיין שמחתי.

כי רק לשבועיים לא הייתי הכיסא השותק בכיתה ההומה. לא הייתי הצל מאחורי הלוח. הייתי אפרת: ילדה שמסוגלת להרגיש. עובדה שהייתי חולה.

וכשהצלחתי לנשום מבלי להילחם, קצת התאכזבתי. בגלל הילדה שחזרתי להיות: ניצבת על במה. לא מדברת, לא מביעה דעה. רק חלק מתפאורה.

הבטתי על רחובות רמת גן הערומים, ופתאום דמיינתי את עצמי פצועה ומדממת, זרוקה על מיטה חיוורת בבית חולים קר. וכולם עומדים מסביבי, מרחמים. אוהבים אותי רק בשל היותי חולה וחסרת אונים.

לרגע אחד נבהלתי מהמחשבה הזו, וברגע שלאחר מכן חיבקתי אותה בשתי ידיים פצועות.

כי רק כשהייתי חולה הרגשתי איך הכעס כלפי מתפוגג ונעלם כאילו לא היה קיים מעולם. ורק כשהייתי מרותקת
למיטה הפסקתי לחלק לעצמי ציונים רדודים. פשוט הבנתי שמותר לי להרפות, להרגיש חלשה. האנטיביוטיקה שלקחתי הייתה התרופה הכי חזקה לנשמה.

* * *
עם המחשבות נחתו עפעפי. הנחתי את הראש על שקיות הבגדים שהבאתי איתי מירושלים והותרתי לעיניי להיעצם באיטיות.


כשאור ראשון של בוקר הציף את היקום, התעוררתי. לקח לי כמה שניות לעבד את המציאות ההזויה. הרי הייתי צריכה להיות עכשיו מתחת לפוך, למצמץ לזריחה ולהתהפך לצד השני כשחיוך מנומנם חוצה את פני.

זה פשוט לא הגיוני שאני כאן. בשום מקום. מה לא בסדר איתי? מה לא בסדר עם הילדה שהייתי? מה לא בסדר עם מי שגדלתי להיות?


סקרתי את הנוף שהתחדש עם השמש: ציפורים קרקרו על עמוד חשמל ומספר קשישים יצאו לריצת עלות השחר. לאחר מכן אישוניי נחתו על המדרכה ששברי זכוכיות בגוון ירוק מבריק עיטרו אותה.

הנחתי את כפות ידיי על שברי בקבוק הזכוכית, מיששתי.

מבוהלת הבטתי בדם שהסתלסל בין אצבעותיי, הכתים את כפות ידיי הרועדות.

'את חולת נפש!!', צרחו הקולות השפויים שעוד נותרי בי. 'אם לא אכפת לך שיקרה לך משהו רע אז מה שאת: פשוט חולה'.

דווקא לא מזעזע אותי.
ללכת לפגישות בי איפור
ולא לבחור בגדים 19 שנה
היה יותר מזעזע.

 

[ליליאן]

סוף סוף זה הגיע... רק מציינת שהפרק קשה לקריאה. לא מומלץ לבעלי לב חלש במיוחד.

פרק י"ג / חולת נפש

לא דפקתי על דלת ביתי. לא התחננתי, נואשת, שיפתחו לי. לא ניסיתי ליצור קשר עם אמונה. לא רציתי שתגאל אותי.
כל אחת מהאפשרויות הללו הייתה עוד צעד בדרך לכישלון שלי. ואני, הבטחתי לנצח.


בהחלטה של רגע ירדתי את גרמי המדרגות במהירות. כאילו יש לי לאן ללכת. כאילו אי מי מחכה לי למטה, תוהה לעצמו מדוע אני שוב מאחרת.

הרחוב קיבל אותי בתרועות כישלון. הכבישים היו לחים, ספוגים במים. חתולים שחורים חמקו מצפרדעים ירוקות, חיפשו מזור לבטן רעבה. מכוניות דהרו על הכביש, לכל אחת מהן היה נתיב ברור. יעד מוגדר.

זחלתי בין פנסי הרחוב, קיוויתי שמישהו עוקב אחרי מהחלון, שומר על צעדיי. שלא אלך רחוק מדי. שלא אאבד את עצמי בדרך. אבל אף דמות מוכרת לא נראתה ממרחק. אף קול לא הדהד אחרי, התחנן שאחזור.

הבטתי על כפות רגלי. פונות ימינה. פונות שמאלה. הולכות לשום מקום.


סוף רחוב ז'בוטינסקי נראה באופק. לו היה בי את הכח, הייתי חוצה ערים. מדלגת יבשות. מחפשת את עצמי ביוון או בהודו. לא משנה איפה. כל מקום שהיה פותח לי זרועות, הייתי רצה אליו. נופלת על זרועותיו ומבקשת נחמה.

אחרי הליכה ממושכת, רגליי אותתו לי שנותרו להן מספר מוגבל של צעדים לפני הקריסה. המשכתי ללכת אל הלא נודע.

עשרה צעדים אחרונים הובילו אותי לפתח של בניין נטוש על גבול רמת גן. זה לא היה בית, רק מקום מכסה שיכולתי להתגונן בו מפני רוחות קרות ויצורים חסרי זהות.


קיר מחוספס, מוכתם בגרפיטי צועק עמד מאחורי. השענתי את הגב אל הקיר השותק וירדתי באיטיות אל שפת המדרכה. בהיתי בכיפת השמים החסרה שכוכבים בודדים ניקדו אותה וניסיתי לדובב את עצמי.

אבל בדיוק אז, נשבו לכיווני זיכרונותיי. הם תמיד הגיעו עם השקט. התעופפו סביבי, זמזמו באוזניי ולא אפשרו לי להסיט אותם לאחור.

הייתי בכיתה ה' כשחליתי בדלקת ריאות חריפה. זוכרת את עצמי דבוקה למיטה שבועיים. מתקפלת מכל הבזק של שיעול. נאבקת בכל נשימה. ואין מאושרת ממני.

בגלל הטלפון שצלצל במרכז הסלון, הכניס לביתנו מנגינה שלא הכרתי. בגלל המכתבים שנשלחו אלי בדואר- דאגה זרה שנשבה בין מילים.

כל יום התקשרה חברה אחרת. שאלה איך אני מרגישה ומה שלומי. ואני התענגתי על כל פיסה של יחס. ואפילו שידעתי שהמחנכת הכריחה אותן להתקשר, ואפילו ששמעתי מבעד לקול שלהן שהן מתקשרות רק בשביל לצאת ידי חובה - עדיין שמחתי.

כי רק לשבועיים לא הייתי הכיסא השותק בכיתה ההומה. לא הייתי הצל מאחורי הלוח. הייתי אפרת: ילדה שמסוגלת להרגיש. עובדה שהייתי חולה.

וכשהצלחתי לנשום מבלי להילחם, קצת התאכזבתי. בגלל הילדה שחזרתי להיות: ניצבת על במה. לא מדברת, לא מביעה דעה. רק חלק מתפאורה.

הבטתי על רחובות רמת גן הערומים, ופתאום דמיינתי את עצמי פצועה ומדממת, זרוקה על מיטה חיוורת בבית חולים קר. וכולם עומדים מסביבי, מרחמים. אוהבים אותי רק בשל היותי חולה וחסרת אונים.

לרגע אחד נבהלתי מהמחשבה הזו, וברגע שלאחר מכן חיבקתי אותה בשתי ידיים פצועות.

כי רק כשהייתי חולה הרגשתי איך הכעס כלפי מתפוגג ונעלם כאילו לא היה קיים מעולם. ורק כשהייתי מרותקת
למיטה הפסקתי לחלק לעצמי ציונים רדודים. פשוט הבנתי שמותר לי להרפות, להרגיש חלשה. האנטיביוטיקה שלקחתי הייתה התרופה הכי חזקה לנשמה.

* * *
עם המחשבות נחתו עפעפי. הנחתי את הראש על שקיות הבגדים שהבאתי איתי מירושלים והותרתי לעיניי להיעצם באיטיות.


כשאור ראשון של בוקר הציף את היקום, התעוררתי. לקח לי כמה שניות לעבד את המציאות ההזויה. הרי הייתי צריכה להיות עכשיו מתחת לפוך, למצמץ לזריחה ולהתהפך לצד השני כשחיוך מנומנם חוצה את פני.

זה פשוט לא הגיוני שאני כאן. בשום מקום. מה לא בסדר איתי? מה לא בסדר עם הילדה שהייתי? מה לא בסדר עם מי שגדלתי להיות?


סקרתי את הנוף שהתחדש עם השמש: ציפורים קרקרו על עמוד חשמל ומספר קשישים יצאו לריצת עלות השחר. לאחר מכן אישוניי נחתו על המדרכה ששברי זכוכיות בגוון ירוק מבריק עיטרו אותה.

הנחתי את כפות ידיי על שברי בקבוק הזכוכית, מיששתי.

מבוהלת הבטתי בדם שהסתלסל בין אצבעותיי, הכתים את כפות ידיי הרועדות.

'את חולת נפש!!', צרחו הקולות השפויים שעוד נותרי בי. 'אם לא אכפת לך שיקרה לך משהו רע אז מה שאת: פשוט חולה'.

דווקא לא מזעזע אותי.
ללכת לפגישות בלי איפור
ולא לבחור בגדים 19 שנה
ושנעלו על ילדה דלת
היה יותר מזעזע.

 

[הודיה לוי.]

דווקא לא מזעזע אותי.
ללכת לפגישות בלי איפור
ולא לבחור בגדים 19 שנה
ושנעלו על ילדה דלת
היה יותר מזעזע.

צודקת. אבל התופעה שציינתי בסוף הפרק קשורה להתמודדות נפשית מאוד מורכבת. זו כבר לא התמודדות רוחנית.
ואפילו שקראתי על התופעה לפני שכתבתי אותה, ואפילו ששוחחתי עם מישהי שחוותה את זה על בשרה - עדיין הייתי צריכה לאגור אומץ בשביל לעלות את זה על הכתב. ואגב, בפרק על השידוך כן כתוב שהיא התאפרה.

 

[Yes it's me]

צודקת. אבל התופעה שציינתי בסוף הפרק קשורה להתמודדות נפשית מאוד מורכבת. זו כבר לא התמודדות רוחנית.
ואפילו שקראתי על התופעה לפני שכתבתי אותה, ואפילו ששוחחתי עם מישהי שחוותה את זה על בשרה - עדיין הייתי צריכה לאגור אומץ בשביל לעלות את זה על הכתב. ואגב, בפרק על השידוך כן כתוב שהיא התאפרה.

מרשה לי לנחש לגבי התופעה הנפשית המורכבת?
מי שלא רוצה לדעת שלא יפתח (מסתמא זה לא יאמר לכם הרבה)

ספוילר: הניחוש

תסמונת מינכהאוזן

 

[אליש:)]

מרשה לי לנחש לגבי התופעה הנפשית המורכבת?
מי שלא רוצה לדעת שלא יפתח (מסתמא זה לא יאמר לכם הרבה)

מה משמעותה?
היא כבר נהיית מתמודדת נפש?

 

[~שפרה~]

הרעיון של התמודדות הנפש יכל להיות טוב, אם הוא היה בה בהדרגה ולא בגילוי פתאומי.
מאפייני התסמונת הזו לא צצים ביום בהיר, זה מתחיל ממשיכה שנראית סמויה, ומתפתח לאט.
זה שהיא נזכרת עזר לזה, אבל בהחלט היה תמים מידי בשביל להתקרב לאמת. צריך להביא עוד אירועים, כבר קודם. נגיעות שיאמרו לקורא 'אההה וואו, אז זה לא סתם כל מה שהיא עשתה בפרקים הקודמים'.
האופן בו הבאת את זה כאן - חסר גב, לדעתי.

 

[וריטסרום]

מרשה לי לנחש לגבי התופעה הנפשית המורכבת?
מי שלא רוצה לדעת שלא יפתח (מסתמא זה לא יאמר לכם הרבה)

ספוילר: הניחוש

תסמונת מינכהאוזן

מרשה לי לחלוק על שם התופעה?
(עשיתי גוגל, כן? אבל זה פשוט לא מתקשר למה שעובר על אפרת)

היא לא מעמידה פני חולה, או פצועה כדי למשוך אליה אהדה.
היא פשוט פוגעת בעצמה כדי להרגיש משהו,
כדי להשתיק קצת את הכאב הפנימי המשתק,
להצליח לחוות מעט שליטה אפילו בצורה כזאת.

תופעה זו מכונה בשפה המקצועית Nssi - non suicidal self-injury כלומר, פגיעה עצמית שלא נועדה להתאבדות.

אגב, אני לא בטוחה שאפשר להגדיר את זה בתור תופעה, זה לבנתיים פגיעה עצמית חד פעמית,
עוד לא הפך לאופן פעולה שיטתי.

 

[Yes it's me]

מה משמעותה?
היא כבר נהיית מתמודדת נפש?

עוד לא, אבל היא מתחילה לפתח משהו (אם צדקתי באבחנה)

מרשה לי לחלוק על שם התופעה?
(עשיתי גוגל, כן? אבל זה פשוט לא מתקשר למה שעובר על אפרת)

היא לא מעמידה פני חולה, או פצועה כדי למשוך אליה אהדה.
היא פשוט פוגעת בעצמה כדי להרגיש משהו,
כדי להשתיק קצת את הכאב הפנימי המשתק,
להצליח לחוות מעט שליטה אפילו בצורה כזאת.

תופעה זו מכונה בשפה המקצועית Nssi - non suicidal self-injury כלומר, פגיעה עצמית שלא נועדה להתאבדות.

אגב, אני לא בטוחה שאפשר להגדיר את זה בתור תופעה, זה לבנתיים פגיעה עצמית חד פעמית,
עוד לא הפך לאופן פעולה שיטתי.

דוקא לא עשיתי גוגל
יצא לי לשמוע על התופעה
באמת יותר נשמע שהתופעה שאת כתבת זה ממש המצב שלה...
מקווה ש- @הודיה לוי. לא תכעס עלינו שהקדמנו קצת את המאוחר...

 

[אליש:)]

אחד הסיפורים המעניינים
מוצאת את עצמי חושבת על אפרת ומה איתה
כמעט התפללתי עליה..
תעלי פרק בהקדם האפשרי!
פליז!

תודה!

 

[Sara led]

זה פשוט הולך ומשתבח!!!
גם העלילה וגם הכתיבה

מחכה במתח להמשך

 

[הודיה לוי.]

תסמונת מינכהאוזן

זאת לא התופעה. אין לי זמן כרגע לפרט, אבל בעז"ה מחר אכתוב בדיוק במה מדובר.

 

[הודיה לוי.]

קודם כל אקדים ואומר: אפרת לא מכונה מתמודדת נפש.

מה כן?

התופעה שהזכרתי בקטע מכונה בשפה המקצועית Nssi - non suicidal self-injury כלומר, פגיעה עצמית שלא נועדה להתאבדות.

הביטוי שלה בפועל הוא ביצוע חתכים באיברי הגוף, באמצעות חפצים דוקרים (מחט, עפרונות, מחוגה ועוד.), חפצים חותכים (סכין או מספריים. במקרה של אפרת זה היה זכוכיות), תלישת שיער, הכאה עצמית חוזרת (אגרוף היד בקיר, פעולה הנפוצה יותר בקרב בנים), צריבה וגרימת כוויה עצמית (למשל על ידי טפטוף נר על העור). בקרב בנות נפוץ יותר לראות פעולה של חיתוך או דקירה.

אז למה בעצם נועדה הפגיעה העצמית?
בהרבה מהמקרים בני נוער פוגעים בעצמם לא על מנת לגרום לעצמם נזק גופני ולא על מנת להתאבד, כאמור, אלא על רקע רגשי.

עבור רבים זוהי פעולה המסייעת להם לתת ביטוי לכאב או צער רגשיים שהם חווים באותו רגע, במקרים אחרים הפגיעה העצמית היא ביטוי למצוקה או תסכול, לעיתים בני נוער עושים זאת כפעולה שמסייעת להם להרגע או להתחבר לעצמם ולעיתים כאקט של קריאה לעזרה.

לעיתים, בני נוער חשים צורך להביע את הרגשי בגופני ובכך טוענים כי הם תחושותיהם מקבלת ממשות שקל להם יותר להתמודד עמה.

המשותף לכולם היא תחושת השליטה שמעניקה פועלת החיתוך על הסבל הרגשי שהם חווים.

פעולה החיתוך מעניקה תחושת הקלה על הצורך הראשוני, הקלה אשר מתגלה כזמנית בלבד ומותירה את בן הנוער בשנית עם אותן מצוקות שהוא חש מלכתחילה.

הרעיון של התמודדות הנפש יכל להיות טוב, אם הוא היה בה בהדרגה ולא בגילוי פתאומי.

מה משמעותה?
היא כבר נהיית מתמודדת נפש?

חשוב לי שוב להדגיש, לא מדובר בהתמודדות נפשית. אני מאמינה שאם הייתי בוחרת לכתוב על גיבורה שהיא מתמודדת נפש הסיפור היה מלווה ע"י פסיכולוגית.

ושוב תודה לכולכם על הפרגון, העידוד והמשוב. זה ממש נותן כוח ותמריץ להמשיל לכתוב. אשתדל להעלות את הפרק הבא הכי מוקדם שיתאפשר לי.

 

[~שפרה~]

קודם כל אקדים ואומר: אפרת לא מכונה מתמודדת נפש.

בטח שכן. מהיכן נובעים כל הרצונות האלה? מהנפש.

 

[הודיה לוי.]

אוףףף למה הם לא פתחו לה את הדלת??
קשה לי לחשוב שמישהי עברה כזה דבר

שימי לב שאפרת לא דפקה על הדלת.

לא דפקתי על דלת ביתי

ייתכן מאוד שאם היא הייתה דופקת כן היו פותחים לה.
ואגב, בתור קוראת, אם הייתי מגלה שהדלת נפתחה והכל התנהל כשורה בפרק הבא הייתי מתאכזבת.
בהרבה מהספרים שקראתי ככה פתרו קונפליקטים. וזה תמיד גרם לי לתחושת החמצה בלתי מוסברת

בטח שכן. מהיכן נובעים כל הרצונות האלה? מהנפש.

אבל היא לא מוגדרת כאחת שיש לה לקות נפשית. זה ממש לא ההגדרה.
אם תעשי גוגל על התופעה תגלי שהיא נפוצה מאוד בקרב בני נוער.
ולמה זה לא קרה עד עכשיו? כי הדלת הנעולה הייתה ההתמודדות הכי גדולה שלה עד עתה שהכי הכאיבה לה.

 

[לוצ'י]

עוקבת ברתק. מחכה להמשך!

אגב, מכירה את האתר 'בין הזמנים'? מתפרסם שם סיפור בהמשכים שמזכיר לי קצת את הסיפור שלך : )

 

[חיפושיתוש]

עוקבת ברתק. מחכה להמשך!

אגב, מכירה את האתר 'בין הזמנים'? מתפרסם שם סיפור בהמשכים שמזכיר לי קצת את הסיפור שלך : )

יש לך קישור?

 

[לוצ'י]

יש לך קישור?

ארכיון קיץ ארוך מידי - עמוד 4 מתוך 9 - בין הזמנים

beinhazmanim.iyun.org.il