- הוסף לסימניות
- #261
עכשיו לחכות שבועיים??סוף סוף זה הגיע... רק מציינת שהפרק קשה לקריאה. לא מומלץ לבעלי לב חלש במיוחד.
פרק י"ג / חולת נפש
לא דפקתי על דלת ביתי. לא התחננתי, נואשת, שיפתחו לי. לא ניסיתי ליצור קשר עם אמונה. לא רציתי שתגאל אותי.
כל אחת מהאפשרויות הללו הייתה עוד צעד בדרך לכישלון שלי. ואני, הבטחתי לנצח.
בהחלטה של רגע ירדתי את גרמי המדרגות במהירות. כאילו יש לי לאן ללכת. כאילו אי מי מחכה לי למטה, תוהה לעצמו מדוע אני שוב מאחרת.
הרחוב קיבל אותי בתרועות כישלון. הכבישים היו לחים, ספוגים במים. חתולים שחורים חמקו מצפרדעים ירוקות, חיפשו מזור לבטן רעבה. מכוניות דהרו על הכביש, לכל אחת מהן היה נתיב ברור. יעד מוגדר.
זחלתי בין פנסי הרחוב, קיוויתי שמישהו עוקב אחרי מהחלון, שומר על צעדיי. שלא אלך רחוק מדי. שלא אאבד את עצמי בדרך. אבל אף דמות מוכרת לא נראתה ממרחק. אף קול לא הדהד אחרי, התחנן שאחזור.
הבטתי על כפות רגלי. פונות ימינה. פונות שמאלה. הולכות לשום מקום.
סוף רחוב ז'בוטינסקי נראה באופק. לו היה בי את הכח, הייתי חוצה ערים. מדלגת יבשות. מחפשת את עצמי ביוון או בהודו. לא משנה איפה. כל מקום שהיה פותח לי זרועות, הייתי רצה אליו. נופלת על זרועותיו ומבקשת נחמה.
אחרי הליכה ממושכת, רגליי אותתו לי שנותרו להן מספר מוגבל של צעדים לפני הקריסה. המשכתי ללכת אל הלא נודע.
עשרה צעדים אחרונים הובילו אותי לפתח של בניין נטוש על גבול רמת גן. זה לא היה בית, רק מקום מכסה שיכולתי להתגונן בו מפני רוחות קרות ויצורים חסרי זהות.
קיר מחוספס, מוכתם בגרפיטי צועק עמד מאחורי. השענתי את הגב אל הקיר השותק וירדתי באיטיות אל שפת המדרכה. בהיתי בכיפת השמים החסרה שכוכבים בודדים ניקדו אותה וניסיתי לדובב את עצמי.
אבל בדיוק אז, נשבו לכיווני זיכרונותיי. הם תמיד הגיעו עם השקט. התעופפו סביבי, זמזמו באוזניי ולא אפשרו לי להסיט אותם לאחור.
הייתי בכיתה ה' כשחליתי בדלקת ריאות חריפה. זוכרת את עצמי דבוקה למיטה שבועיים. מתקפלת מכל הבזק של שיעול. נאבקת בכל נשימה. ואין מאושרת ממני.
בגלל הטלפון שצלצל במרכז הסלון, הכניס לביתנו מנגינה שלא הכרתי. בגלל המכתבים שנשלחו אלי בדואר- דאגה זרה שנשבה בין מילים.
כל יום התקשרה חברה אחרת. שאלה איך אני מרגישה ומה שלומי. ואני התענגתי על כל פיסה של יחס. ואפילו שידעתי שהמחנכת הכריחה אותן להתקשר, ואפילו ששמעתי מבעד לקול שלהן שהן מתקשרות רק בשביל לצאת ידי חובה - עדיין שמחתי.
כי רק לשבועיים לא הייתי הכיסא השותק בכיתה ההומה. לא הייתי הצל מאחורי הלוח. הייתי אפרת: ילדה שמסוגלת להרגיש. עובדה שהייתי חולה.
וכשהצלחתי לנשום מבלי להילחם, קצת התאכזבתי. בגלל הילדה שחזרתי להיות: ניצבת על במה. לא מדברת, לא מביעה דעה. רק חלק מתפאורה.
הבטתי על רחובות רמת גן הערומים, ופתאום דמיינתי את עצמי פצועה ומדממת, זרוקה על מיטה חיוורת בבית חולים קר. וכולם עומדים מסביבי, מרחמים. אוהבים אותי רק בשל היותי חולה וחסרת אונים.
לרגע אחד נבהלתי מהמחשבה הזו, וברגע שלאחר מכן חיבקתי אותה בשתי ידיים פצועות.
כי רק כשהייתי חולה הרגשתי איך הכעס כלפי מתפוגג ונעלם כאילו לא היה קיים מעולם. ורק כשהייתי מרותקת
למיטה הפסקתי לחלק לעצמי ציונים רדודים. פשוט הבנתי שמותר לי להרפות, להרגיש חלשה. האנטיביוטיקה שלקחתי הייתה התרופה הכי חזקה לנשמה.
* * *
עם המחשבות נחתו עפעפי. הנחתי את הראש על שקיות הבגדים שהבאתי איתי מירושלים והותרתי לעיניי להיעצם באיטיות.
כשאור ראשון של בוקר הציף את היקום, התעוררתי. לקח לי כמה שניות לעבד את המציאות ההזויה. הרי הייתי צריכה להיות עכשיו מתחת לפוך, למצמץ לזריחה ולהתהפך לצד השני כשחיוך מנומנם חוצה את פני.
זה פשוט לא הגיוני שאני כאן. בשום מקום. מה לא בסדר איתי? מה לא בסדר עם הילדה שהייתי? מה לא בסדר עם מי שגדלתי להיות?
סקרתי את הנוף שהתחדש עם השמש: ציפורים קרקרו על עמוד חשמל ומספר קשישים יצאו לריצת עלות השחר. לאחר מכן אישוניי נחתו על המדרכה ששברי זכוכיות בגוון ירוק מבריק עיטרו אותה.
הנחתי את כפות ידיי על שברי בקבוק הזכוכית, מיששתי.
מבוהלת הבטתי בדם שהסתלסל בין אצבעותיי, הכתים את כפות ידיי הרועדות.
'את חולת נפש!!', צרחו הקולות השפויים שעוד נותרי בי. 'אם לא אכפת לך שיקרה לך משהו רע אז מה שאת: פשוט חולה'.
את לא עושה לנו את זה....
הנושאים החמים

Reactions: איש בן פרצי, פילפלית ו-לארג'3 //