שיתוף - לביקורת תרעלה 14

  • הוסף לסימניות
  • #21
מדהים!!! (למרות שהמילה הזאת נראית די נדושה אחרי שכולם כתבו אותה, עדיין החלטתי לכתוב כך, כי זה באמת מדהים).

אומנם לקח לי קצת זמן להבין מה זה K14, אבל כשהבנתי המסר קיבל את משמעותו ביתר תוקף. במיוחד אהבתי את הכדורים האדומים בסוף ;). שכוייח עצום (צריך להביא למשגיחי דורנו. לא מגזים.)

ד"א, לא כ"כ קשור, אבל הבעלים של K14 הוא גם הבעלים של 'קול חי' (למי שישים לב, צילמו את 'המאסטרו' באולפנים שלהם...)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

עודכן בכסליו תשפ"ג

שלום לכל הותיקים
פתחתי פורום למתחילים, ללא ידע מוקדם בשוק ההון, ששוקלים את צעדיהם הראשונים בניהול חסכונותיהם.
בואו ננסה יחד לעזור להם.
אני מתחיל ראשון בכמה הודעות.

תחילה,
למידע שקיים בפרוג.
יש בפרוג 'פרקי הקדמה להשקעה בשוק ההון' שנכתבו ע"י:
@מקצועי בלבד
שמאד יעזרו לכם אם אתם לא מכירים את התחום.
במאמר הראשון של @מקצועי בלבד יש הסבר מפורט בנושאים הבאים:
  • אופי ההשקעה של הישראלי לעומת מקבילו האמריקאי.
  • מה זה מניות ?
  • מה זה איגרות חוב ?
  • טענה ששוק ההון מסוכן מאוד.
  • מהו הפלח המנייתי המומלץ ל'תיק ההשקעות' ?
  • ממי לא לשמוע עצות וטיפים ?!
  • איך ממזערים סיכון ?
  • פיזור מניות.
  • השקעה לטווח ארוך.
  • השקעה פאסיבית.
  • לא למכור בשפל.
  • מה זה מדד תל אביב 125. ומהו מדד 35.
על כל אלו ועוד תוכלו לקרוא במאמר הראשון של @מקצועי בלבד על שוק ההון.

ובמאמר השני של @מקצועי בלבד תוכלו לקרוא על הנושאים הבאים:

  • תשואה ממוצעת בשוק ההון, 7% לפחות.
  • מהי ריבית דריבית, ואיך מחשבים אותה ?
  • תוכנית השקעה מצוינת לנישואי הילדים.
  • סיכונים שיש בשוק ההון.
  • פיזור השקעות.
  • למידת ההשקעה.

תתחילו במאמרים האלו.
תקראו פעמיים ותחזרו לכאן.
באשכול זה ננסה יחד להשלים לניקים בפרוג את המידע החסר להם כדי להגיע להשקעה בפועל.
תקראו
תישנו על זה לילה.
תחפשו עוד תחשבו
ואל תהססו לחלוק לחשוב אחרת ולשאול
ובסוף להשקיע.
שלום,
החלטתי להכנס לשוק ההון, מתוך הבנה שזהו אפיק שיכול להניב רווחים גדולים בעזרת ה'.
כמובן שלהכנס לנושא כה רחב וגדול- עם אפס ידע (זה בגדול מה שיש לי...)- לא מומלץ.
אני מחפשת קורס מקיף ואיכותי שלאחריו אני אוכל לעוף קדימה עצמאית.
מחיפוש ברשת, נתקלתי במכללת דניאל דמארי,- שהוא, כך הבנתי מלמד את הנושא בצורה מעמיקה ויסודית.
אני לא אכתוב מחיר מדויק, אבל הם לוקחים בסביבות התשע אלף, ונותנים בתמורה מעטפת מאוד מושקעת, של כמעט 24/7 עם קבוצת ווצאפ צמודה שבה אפשר לשאול הכל ועונים ממש מהר, תיעוד ביומני מסחר- שהם עוברים עליו כל שבוע ומפדבקים אותי, בנוסף יש סקירה שבועית על כל מה שקורה בשוק מדניאל עצמו בה הוא מפרט על כל מה שכנראה הולך לקרות והמהלכים שהוא עצמו הולך לעשות.
וגם- פתיחת חשבון דמו- ולווי צמוד עליו, ורק אחרי שהם רואים שאני יודעת להתנהל איתו מעולה, הם עושים בדיקה ומשחררים אותי לפתיחת חשבון אמיתי.
וגם- הם מדגישים שהליווי שלהם הוא לכל החיים.
שאלתי היא-
שווה?
האם יש קורסים אחרים שנותנים מענה דומה בפחות מחיר?
זה מחיר הגיוני בשוק?

אשמח לכל מידע.
תודה רבה!!!

אשכולות דומים


רגע של שיתוף



אל הידית העגולה של דלת המרפאה נשלחה יד קמוטה, נאחזה בה ומשכה.

הדלת נפתחה כדי רבע, ונעצרה. אחר כך נעה לכאן ולשם, מתאמצת, רועדת, ומתחילה להיסגר בחזרה כשפתאום תפסה בחלקה העליון יד אחרת, איתנה. ובתנופה פתחה אותה עד הסוף. "בבקשה אדוני, תזהר אדוני מהמדרגה".

והזקן מודה למושיעו בניד ראש ויוצא בצעד איטי אל השביל.

בעל היד האיתנה מוסיף להחזיק בדלת פתוחה, שריריו הצעירים גוברים בקלות על קפיץ המשקוף הלוחץ כנגדו. והוא מביט אחרי הדמות הכפופה המתרחקת לאט, ומשהגיע למסקנה שהזקן בסדר, עזב את הדלת ונכנס פנימה, מניח לקפיץ להסיע את הדלת הכבדה בתנועה איטית אך נחושה, ולסגור אותה בנקישה נחרצת.

הזקן פסע לאורך השביל וכשהגיע לספסל התיישב עליו באנחה.

מכיסו הוציא טלפון נייד ישן שחוק ומרופט, שכפתוריו נשרו ממנו ומסכו הסדוק מודבק ברצועות סלוטייפ צהובות. הוא לחץ לחיצה ארוכה על הכפתור היחידי שנותר במכשיר, והרימו אל אזנו.

לאחר מספר רגעים התפשטה נהרה על פניו החרושות. "חנה מרים?"

"כן כן, ברוך השם ברוך השם, הכל הכל בסיידר".

"בטח, הוא עבר על הבדיקות בעיון רב, בעיון רב הוא הסתכל על כל הבדיקות, חמש דפים גדולים, הוא הסתכל על הכל בדקדוק. את מכירה את דוקטור אלכסנדר, עם הפה ככה, עקום קצת. את יודעת זה שעושה בדיחות. את היית אצלו גם כן...

נכון זה היה מזמן, הרבה שנים.

בקיצער, הוא מסתכל טוב טוב בניירות, קורא בדקדוק גדול. ואחר כך הוא אומר לי: מר אייזן! - את שומעת חנה מרים, ככה הוא קורא לי - מר אייזן. שכה יהיה לי טוב.

מר אייזן יש לך לב כמו נער בן שש עשרה!

ככה הוא אוהב, את יודעת, לעשות בדיחות.

רק קצת ברזל הוא אומר, ותבוא עוד חצי שנה לביקורת.

את שמחה חנה מרים? מאושרת?! ידעתי שתהיי מאושרת, בגלל זה צלצלתי. דבר ראשון אחרי שיצאתי מהרופא התיישבתי על ספסל לבשר לך. ואני מאושר שאת מאושרת. חנה'לה. אני מאושר מזה שאת מאושרת יותר מעצם הבשורה.

בקושי הצלחתי לצאת מהמרפאה, בקושי. הדלת שם, שרעקלאך. מישהו היה צריך לעזור לי לפתוח. אבל הלב, חנה מרים. לב של נער בן שש עשרה!

לץ, דוקטור אלכסנדר הזה, הוא לוחץ במחשב שלו קצת פה וקצת שם ופתאום יוצא מרשם לברזל, יוצא לבד מהמכונה שלידי. היית צריכה לראות. פלאי פלאים. 'שני כדורים ביום אחרי האוכל' הוא אומר לי. ואז הוא שם את היד שלו על הברך שלי, והפה שלו העקום, נהיה עוד יותר עקום, בזמן שהוא אומר לי 'תבוא עוד חצי שנה לביקורת'. איזה משפט יפה זה, חנה מרים, הא, כמו שיר. חצי שנה בריאות. לא שבוע לא חודש, חצי שנה! וכשאני קם ללכת הוא אומר "אל תשכח את הכרטיס מר אייזן". עוד פעם מר אייזן. לץ שכזה.

ואני ישר מחפש ספסל להתקשר אליך. כי. הבדידות, חנה מרים. אוי כנגד הבדידות אפילו לב בן שש עשרה לא עומד. ילד כי ימצא צדף יפה על החוף, ירוץ מיד להראות לאימו. בחורה שגמרה מבחן חוץ, מיד מתקשרת לחברות. את זוכרת את המבחני חוץ של אסתי? גהינום, הא.

בקיצור, האדם אין שמחתו שלמה עד שישתפנה עם אחרים, עם אהובים.

ואם כל המתח הגדול הזה, הרשרושים, הסחרחורות, הבדיקות המקיפות, חמש דפים גדולים באנגלית. פתאום נעלם בבת אחת - 'קצת ברזל וביקורת עוד חצי שנה'. כל השמחה הזאת, האושר הנפלא הזה, שווה כקליפת השום.

קליפת השום, חנה'לה!

אם אין לך למי לספר אותו. לשתף".

עיניו של הזקן נצצו בלחלוחית וידו התהדקה על מכשיר הטלפון.

"ואין נחמה ל'מר אייזן', ואין ולו טיפת שמחה בלב של נער בן שש עשרה. כי הלב הזה מת. מת מגעגוע".

קולו של הזקן מתרסק "נו די, חנה מרים, די עם הרגשנות. אני צריך למהר לבית מרקחת לקנות את הברזל.

אז להתראות, בנתיים.

נפגש עוד חודשיים וחצי בערך הא, י"ג תמוז. ארבע עשרה שנה כבר, איך שהזמן טס. ואסתי תניח לך הזמנה, ותשים עליה אבן שלא תעוף.

זהו, שלום חנה מרים, שלום".

ילד קרב אל הזקן בהיסוס

"אפשר שיחה? אני צריך להתקשר לאמא שלי".

"מצטער ילד, אין לי טלפון", ענה הזקן.

וכשראה שהילד מסתכל בו בעיני פליאה, ננער "אה, זה? זה לא עובד! הנה, אפילו בטריה אין פה. רואה, וגם הכפתורים נפלו חוץ מהכפתור הזה, שאיתו אפשר לצלצל רק למישהו אחד". ענה בהתרוממו מהספסל.

"למי?" שאל הילד בקול תמים.

אך הזקן שכבר הסתובב והחל ללכת לא ענה.

רק כתפיו רטטו.
ב"ה

פחדים בתחפושת

הפחדים הגדולים שלנו – אלה עם הכובעים השחורים והכותרות המבהילות,
כבר הבינו שאם הם ייכנסו ככה בדלת הראשית, נברח להם מהחלון.
אז הם התחילו להתחפש.

פתאום זה לא "מה אם יפלו טילים?", אלא,
"מה אם בדיוק ייגמר הטישו כשאני בממ"ד?"
לא "האם המלחמה תימשך?", אלא,
"אם נדחה את הטיול השנתי – מתי נספיק לעשות שקופיות?"

והכי מפחיד:
האם אמא באמת תתעקש לשמור את כל השוקולד ל'שעת חירום'?
(וכולנו יודעים שהשעה הזאת מגיעה ברגע שמישהו משאיר כפכף באמצע המסדרון.)

הפחדים הגדולים התעייפו מלהפחיד בגדול,
אז הם התחילו לפחד בקטן.
בקטנות.
בקטנוניות.

שלא ייגמר החלב.
שלא נתקע במעלית בזמן אזעקה.
שלא נצטרך לשחק טאקי עם דודה רבקה עוד פעם.

ובינתיים, אנחנו עסוקים בלהתמודד עם הדרמות הקטנות,
כשהפחד הגדול יושב בצד, שותה תה,
ואומר:
"מצוין. תמשיכו ככה. אני לא צריך להתאמץ בכלל."

אז הנה,
רשימה ארוכה של פחדים קטנים בזמן גדול
(או: למה במלחמה דווקא הפחד הכי מלחיץ הוא שלא יהיה שוקולד…)

• "תפסיקו לשתות מים! אם תהיה הפסקת מים, מה תשתו??"
• "תשתו הרבה מים, שלא נתייבש מהלחץ!"
• "למה קניתם רק 12 חבילות פסטה? מה יקרה אם ניתקע פה חודשיים??"
• "למה קניתם כל כך הרבה פסטה? איפה אני אמורה לשים אותה?! גם אני צריכה חמצן!"
• "אני שומרת את העוגיות לאזעקות. רק לאזעקות!"
• (אחרי ביס חמישי) "טוב, זאת הייתה אזעקה פנימית. של העצבים."
• "אני לא ישנה. אני דרוכה. מישהו צריך להקשיב לחדשות!"
• (שעה אחרי): "מה? הייתה אזעקה? לא שמעתי, הייתי באמצע משבר לאומי, הקוטג’ נגמר במדפים."
• "אם הבית יהיה מבולגן ונצטרך לרדת למקלט, מה יחשבו עלינו השכנים?"
• "בבקשה, רק תסדרו את הסלון! לא אכפת לי מהטילים – אכפת לי מהבלגן!"
• "מי לקח את המטען של הפלאפון? אני שומרת אותו לזמן חירום!"
• (אחרי דקה): "מה זאת אומרת נשאר לך רק 4%? איך לא שמרת אותו לזמן חירום?!"
• "לא לגעת בשום דבר! אני מתעדת את המזווה, שאם תהיה קטסטרופה, נדע בדיוק מה היה!"
• "אל תשבו קרוב לקיר, אולי הוא יתמוטט."
• "תשב צמוד לקיר, מה אתה באמצע החדר?!"
• "אני שומעת את החדשות רק ברקע."
• (בפועל): "שקט כולם! אני מנסה להבין אם אמרו 'יירוט' או 'יריב'!"
• "תורידו ווליום באזעקה, היא מלחיצה את אבא."
• "תעלה ווליום, שלא נפספס עוד אחת!"
• "שמרתי לכם טונה ובמבה לימי חירום."
• (אחרי חמש דקות): "הילדים כבר גמרו הכול...
טוב, נצא למכולת, אבל רק לדברים חשובים,
טונה, במבה, ושוקו. ולחמניות. וחיתול.

ויש את הפחד הכי מוכר מכל,
שלא נצליח להרדים את הקטנים בזמן.

אנחנו משכיבים אותם בעדינות.
מניחים ראש על הכרית, לוחשים שיר ערש,
מסדרים את הדובי בזווית אסטרטגית,
נושמים נשימה של ניצחון,
ואז: אזעקה.

הכול מתחיל מהתחלה.
להרדים. שיר ערש.
"שכחתי לנשק את הדובי."
ואז שוב אזעקה.
בשלב הזה הילדים כבר שואלים אם יש טקס השכבה בהמשכים.

וההורים?
שומרים על קור רוח,
כי אם נבהל גם מזה, מי יכין את הקפה של הבוקר?

והפחדים הקטנים לא עוצרים שם.
יש להם תחפושות נוספות, מתוחכמות הרבה יותר.
הם יודעים להסתנן פנימה דרך הסדקים של העצבים המרוטים.

למשל:
– שאם לא נשתוק בדיוק עכשיו – יהיה פיצוץ (לא חיצוני).
– שאם מישהו שוב יגיד "מה קרה? הכול בסדר", לא נוכל להבטיח שנשיב תשובה רגועה.
– שאם הילד שוב ישאל "יש משהו טעים?" בדיוק כשנגמר הקפה – אולי נצעק עליו בטעות גם אם הוא רק בן ארבע.

ויש גם את הרגע שבו כולנו יודעים:
אין יותר גבול בין רוגע מתוח לבין מתח רגוע.

אנחנו שוטפים כלים כאילו מדובר בנשק להשמדה רגשית.
מנקים את הבית כאילו מישהו הולך להיכנס לבדוק אם טאטאנו מתחת לספה.

ואז, בין כותרת מבהילה למריחת שוקולד חשאית מהמגירה הסודית,
אנחנו נזכרים:
אה, נכון. הפחדים הגדולים שוב התחפשו.
והקטנים, שוב ניצחו אותם בנקודות.

ובינתיים, הפחד הגדול יושב לו בפינה, שותה תה בשקט,
מסתכל על הפאניקה הקטנה שעושה עבודה מעולה,
ואומר לעצמו:
"אני בכלל לא צריך לעבוד קשה.
הם כבר עושים את זה בשבילי."
שעות חיכיתי לתקיעת שופר.
כי אז היה קצת אקשן.
בשאר הזמן כולם מלמלו והתנדנדו מלמלו והתנדנדו, ולי היה משעמם נורא. וקצת פחדתי שאלוקים יעניש אותי על זה שאני משתעמם, כי ראש השנה וזה...
וגם חיכיתי לתקיעות בשביל המלאכים, כי אבא אמר שמהשופר יוצאים מלאכי רחמים.

כשר׳ יהודה לייב, עם העיניים הקטנות והמצח המכווץ שלו, הוציא את השופר מתחת לטלית, עליתי על כיסא ממולו והבטתי היטב היטב ולא ראיתי שום מלאך.
אחר כך יצאתי מהבית כנסת והסתובבתי בחוץ בשמש. הרחובות היו ריקים, ואני הייתי עצוב, שאני לא מסתדר עם כל המילמולים. ואולי השם יתן לי עונש כי מה זה טיולים כאלה בראש השנה...
וחזרתי לבית כנסת שהיה קר מאד מהמזגנים, וגם הלב שלי היה קר, וחשבתי שבגלל שאני רשע לא נראו אלי המלאכים.

אחר כך הייתה הסעודה, ואח שלי התחיל לחקות את החזן של מוסף, ואחותי אמרה בדיחה, וכולם התחילו לפטפט בעליצות, אפילו אבא היה חופשי לגמרי וסיפר על הויכוחים של דודה שלו עם ביטוח לאומי, וחשבתי שמותר להם להתפרק קצת כי הם התפללו יפה, אבל אני...
ומחר עוד יום, יום שלם כזה. למי יש כוח...

ושוב מילמולים, ושוב הגיעה השעה, ור׳ יהודה לייב במצח מקומט וחמוץ מוציא את השופר. ואני עומד על כיסא ממולו, נשען על הבימה בין מרפקי המבוגרים
טווווווווווווווו
מהשופר יצא לאיטו, מלאך.
היו לו תלתלים בלונדיניים יפהפיים, וגוף כמו ענן בוהק ביום קיץ, הוא הבחין בי וחייך.
הושטתי לו את שתי ידי, והוא ריחף אלי.
”משעמם לך, נכון?” הוא אמר בקול הכי רך בעולם.
”השם יודע שמשעמם לך, הוא לא כועס על זה. אתה עוד ילד”.
”שנה הבאה אני בן אחת עשרה” אמרתי.
” זה עדיין ילד. השם לא מצפה ממך שתעשה דברים שמעצבנים לך. רק שתגיד תודה פשוט, ותבקש שיהיה לך שנה מוצלחת, ותתכנן להיות טיפה יותר טוב”.
”אבל...” אמרתי, והמלאך רק נשק אותי על המצח ונעלם.
ואז אבא העיר אותי לתפלת שחרית של היום השני.

וכשכולם התנדנדו ומילמלו ומילמלו והתנדנדו, הרגשתי את המלאך מהחלום, יושב לידי, ועיניו מאירות בעידוד.
אמרתי מה שיכולתי, וזה היה קצת מאד. אבל בלב אמרתי תודה חזקה ובקשתי שנה מוצלחת, וקבלתי על עצמי לא לצחוק יותר על יהושע, אפילו בזמן שהוא לא רואה. וגם להוריד זבל כשאמא מבקשת, מיד בפעם הראשונה.

כשהגיע זמן תקיעת שופר.
דממה הייתה הרבה זמן, ופתאום יצאה מין נשיפת אוויר מחרחרת, ואחריה עוד אחת,
ור׳ יהודה לייב עצם עיניים וניגב את שפתיו במטפחת לבנה.
ואז יצא ציוץ קצר ושוב נשיפה כמו בלון שעזבו אותו.
הצבע של ר׳ יהודה לייב היה אדום כהה, והוא החליף לשופר אחר. זה גם לא עזר לו. אנשים הסתכלו לצדדים כדי לא להביך אותו, ושני ילדים קטנים, התאומים של רוזנברג ציחקקו.

ואז לחשתי למלאך שלי ”לך, לך תעזור לו”. וגם הבטחתי שבתפילת מוסף אני אגיד שלושה עמודים שלמים מהמחזור לאט ובכוונה.

המלאך עשה את שלו.
המעיין נפתח.
וסדרת התקיעות יצאה לדרך, צלולה, ומדוייקת.
אנשים הרשו לעצמם להביט בר׳ יהודה לייב ולחייך. והרב שעמד לידו והקריא לו את התקיעות, עשה לו עם האצבעות סימן של שביעות רצון.

בסעודת החג, אח שלי שר ונתנה תוקף ואחר כך דיברו על התקיעות של ר׳ יהודה לייב, ואבא הסביר איך השפתיים צריכות להיות בדיוק כדי שזה יצליח. והראה לנו כשהוא מדגים עם המלחייה.
אבל אני ראיתי פתאום דמות מרחפת מעליו, עם תלתלים זהובים. ושנינו חייכנו. כי ידענו שלא כיווץ נכון של שפתיים, הוא זה שהוציא את התקיעות היפות.
בעין אחת כאובה, אדומה מבכי, היא מציצה מבעד לאבקת הסוכר הדביקה אל המדפים שמסביב.

פעם היא הייתה המלכה, הסופגנייה האחת והיחידה – מחוללת הריור הרשמית והבלעדית של החורף. אבל היום? מי יקריב את מכנסיו לאבקה הלבנה הפשוטה? מי יסכן חולצה לבנה עבור ריבה אדומה חסרת אופי? ומי יבזבז מכסת פחמימות על סתם סופגנייה?

מסביבה על המדפים ניצבות קונסטרוקציות מרהיבות, ארכיטקטורות מלכותיות מבוססות סוכר, מוטציות מופרעות של עצמה שיצאו משליטה וגונבות את ההצגה.

מתקבל אצלה הרושם שבמהדורה הראשונה של הסופגניות, שבאה לציין את נס פך השמן, הייתה סופגנייה אחת חתומה בחותמו של הנחתום הגדול, שהסתתרה מיהודים טובים שקמו עליה לכלותה. ומאז היא הלכה ותפחה, עד שכעבור מאות רבות של שנים היא הגיעה לממדים העצומים האלה.

במבט נוגה היא עוקבת אחרי מרצה בכיר לבניין, עם עדת סטודנטים חרוצים. הם נכנסים למאפיה, חולפים על פניה בהתעלמות מוחלטת, ועוצרים ליד סופגניית המרשמלו: שלושה מטרים גובה, מבנה א-סימטרי מסועף שבנו בנאים סיניים חרוצים.

"היציקה המורכבת הזאת", מכריז המרצה, בעל תואר שני בהנדסה ודוקטורט בדיבור תוך כדי ריור מסיבי, "אמנם מושתתת על בצקון מטוגן קטן ויש לה את כל הסיבות לקרוס, אבל היא אינה קורסת – פלא גאומטרי."

הוא לא מסתיר את התפעלותו, ואת כוונותיו הזדוניות שהוא זומם לפלא הגאומטרי בטווח הזמן המיידי.

"הבאתי אתכם לכאן כדי שתקבלו השראה לתכנון יצירתי ויוצא דופן. ועכשיו, צאו מכאן כולכם. אני עומד לבדוק אם הפלא המדהים הזה בנוי מרכיבים מתכלים. מסוכן מאוד להיות כאן בזמן הפירוק", הוא מכריז ויוצר לעצמו מרחב לעיסה נעים ונטול שותפים.

הסטודנטים יוצאים עצובים, הם לא יזכו לראות סופגניית מרשמלו ראוותנית מתפרקת במקצוענות הנדסים מעוררת השראה, בתוך לועו של מרצה בכיר. בדרכם האבלה החוצה, חלפו שוב ליד סופגנייה עממית כאובה, ולא הביטו לכיוונה. אפילו כפרס ניחומים לא בחרו בה.

רק סטודנט אחד רחום בלם פתאום ואסף אותה לתוך שקית נייר חומה. "מזל שיש עוד צעירים עם טעם טוב ונוסטלגי, שיודעים להעריך איכות טהורה", חשבה וניגבה דמעה אדמדמה בשקית הנייר.

רק באוניברסיטה היא הבינה, למרבה הטרגדיה, שהסטודנט החרוץ בעל מוטיבציית הוכחה למרצה, רכש אותה כדי שתשמש בסיס לעבודת גמר. וככה מצאה את עצמה קבורה מתחת לבטון, חול וברזלים.

"יפה מאוד, אבל עדיין רחוק מאוד מהמרשמלו", שמעה במעומם את הביקורת הקפדנית והמעליבה של המרצה על העבודה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  1  פעמים
למעלה