הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
העירו לי שהפרולוג מרתיע מדי. מה אומרים, היה קורץ לכם בחנות, או ממש לא?
פרולוג
לא הרבה אני זוכר מאותו היום. הכול החל בו, ובאותה המידה - גם נגמר.
הייתה מסגרת טרפזית, בתוכה חלפו שלל מראות ואורות. מהירים מדי לתפיסת עין, מהפנטים כל כך. היו קולות דיבור מהוסים, צחוק ולעיתים זעם. קולות קטנים וגדולים התערבבו סביבי, התגוששו ביניהם. והיה דחוס, חם ממש, ומשהו לחץ לי על הבטן והחזה, הקשה עליי לנשום.
עוד הרבה דברים סבבו אותי, כמו קול שאון תמידי שזמזם לי באוזניים, מגעו של בד רך על הלחי ועיניים גדולות - שכשנחו עליי משכו אותי להסתכל בהן - חייכו אליי בחום והתפוגגו לאי שם.
הייתי עייף, או שהייתה זו התנועה המתמדת שהתישה את עפעפיי, הצניחה אותן מטה עם ראשי. שוב ושוב, שכן תמיד אירע משהו שהפריע – אור חד, תנועה פתאומית או צעקה נרגזת – שהקיצו אותי אל אותם מראות רצים, חולפים.
הרבה הפרעות היו, אבל האחרונה נצרבה בי חזק, לא נשכחה על אף כל שעבר עליי מאז. היא החלה בתנודה קלה שטלטלה אותי שמאלה, המשיכה בצרחה חדה שנגמרה בקול התנגשות אימתני. בעקבותיו הוטחתי קדימה, בחפץ אפור שעמד לפניי, יציב ודומם כמו אבן.
כאב לי. כאב שפשט במהרה בכל גופי, עם רטיבות שכיסתה עליי, ולרגע אחד, בטרם חשבתי לצרוח, שררה דממה. לא היה שאון, לא היו קולות. גם לא היו מראות, כמו שלא היו עיניים. נואש חיפשתי אותן, את העיניים והחום, אבל רק החפץ האפור, שהתלכלך בטיפות אדומות, נראה לעיניי.
המולה קמה כשהתחלתי לצרוח. קול דק שאג בכאב; אחר, צפצפני, פרץ בצעקות; ונוסף ייבב, כמעט לא נשמע. צרחתי חזק יותר, אולי חששתי שקולותיהם יגברו עליי, ישכיחו אותי. אולי חסרו לי העיניים. אולי הפחיד אותי הדם. שלי.
צרחתי את כולי. עד ששקעתי לתוך בועה שחורה, מרחפת. נבלעתי בה והקצתי במקום אחר. לבן, חריף, שקט וכואב.
זמן רב עבר מאז. הכאבים חלפו, גם הלבן והחריף. רק השקט נשאר.
הוא פמפם לי באוזניים באדוותיו של ים, בקושי הניח לקולות אחרים לחדור את הכרתי, להרעיד אותי.
אבל יום אחד גם השקט אזל. תחתיו באה פעילות קדחתנית, גלגולים רועשים של מיטת מתכת, דמויות בלבן שגהרו עליי מכל כיוון. מכשירים צפצפניים נותקו ממני כשהורדתי מן המיטה לטובת משטח צונן, כוסיתי בזכוכית שלקחה איתה את הקולות.
כשחזר השקט, החל המשטח להתחמם. חום גדול, נוראי, מחק ממני מחשבות ורצונות. איבריי נמסו לאיטם, נטפו ממני באגלי דם, מילאו את המיכל בקצף ובעבוע.
החום שכך, נותר על טמפרטורה חמימה, רגועה. היה בה משהו מרדים, מעייף כל כך. הלאות נגסה בי, עמוק פנימה, וכשהוזרמתי החוצה, אל מבחנות זכוכית קטנות, לא היה בי כוח להתנגד, לשצוף אל מעבר לשפתן.
דמי שלי, וורידיי, עורקיי, איבריי, גידיי. כל כולי הייתי כלי ביד היוצר, משוסע ומפורק לאלפי מבחנות אדמדמות, נוזליות. כאילו מעולם לא הייתי גוף, רק יישות מעורפלת, מתקשה לתפוס במציאות.
הרגשתי אותן, כל מבחנה ומבחנה. כל מולקולה ומולקולה שבה. אך לא יכולתי לעשות דבר בשביל לחזור להיות עצמי. מגובש, חי, נושם, פועל.
חלוקים לבנים נעו סביבי. דיבורים גבוהים, בתבניות שרק מאוחר יותר הצלחתי לקלוט ולפענח, נשפכו מפיהם. הם תמיד מיהרו, תמיד החמירו סבר ותמיד הציקו - שקשקו וייצבו. חיממו וקיררו. שפכו ואספו. פיצלו ולא איחדו.
הפיצול כאב לי. כאילו ניתקו ממני רגל, עקרו עין, חתכו זרוע. לא יכולתי לזעוק, לא היה לי פה לעשות זאת. תססתי בשקט, העליתי קצף לתוך עצמי, מילאתי מבחנות, פוצצתי אחת לאחת.
הם היו מהירים ממני, שאבו אותי בגלילי גומי גדולים בטרם הספקתי לאחד את כל חלקיקיי, לנסות להתגבש אל עצמי הישן. הרתיחו תחתיי מתכת, בעבעו אותי עד אובדן מחשבה.
ערפל אפף אותי, לקח ממני כל יכולת לפעול, וכשפוצלתי שוב למבחנות, נקרע בכאב שלא יכולתי לבטא, הבנתי שעדיף להניח להם לעשות בי כחפצם מלנסות לפרוץ שוב את גבולות הזכוכית.
ימים עברו כך. שבועות ששתקתי, שהכלתי כל ניסוי אפשרי. חודשים שלמדתי שפה, מילים ומושגים לצד עוצמות כאב.
חודשים שגם הם הצטברו איתי - על שולחנות, תחת מיקרוסקופים, בתוככי כוסות מדידה ולצד מסמכים – לשנים ארוכות, מייגעות כל כך.
דווקא טמפרטורת החדר, שהחלה להצטנן ביום ככול הימים, הצביעה על שינוי קל בהלך הרוח. מאוחר יותר, כשכבר הקור הצליח לחדור אליי ולצמק אותי לתוך עצמי, למרקם ג'לי אוורירי וחלקלק, הועלו כל מבחנותיי על שולחן ארוך ומכיל.
מכונות זרוע נתלו מעליו, צבתותיהן נעו מעליי בתזזית, פוקקו את מיכלי הזכוכית הזעירים שאצרו אותי בתוכן. רציתי לתסוס, לפרוק את עצמי מהכלים המגבילים, לזרום אל הרצפה, למצוא מפלט ולברוח מהמקום שסגר עליי. אבל החלוקים חשבו על מזימתי, ושואבים, שהוכנו מבעוד מועד, החלו לרעום סביבי. ינקו אותי אל תוכם והשליכו אותי, את כולי, אל תוך קופסא אטומה, עשויית מתכת.
המתכת צרבה אותי בקור, הידקה את המולקולות שלי זו לזו, וכשתדהמה מהולה בכעס שיחקה בי, החלו הללו להסתדר. סוף סוף.
עור וגידים נרקמו בי. עצמות התקשו ואיברים התעצבו. הלמות לב סדירות, רכות, הזרימו דם בעורקיי, ועצבים הנידו את בוהניי קלות, במעט המקום שנמצא להן.
הייתי אני. ממש אני. גדול בהרבה משזכרתי. השמיעה הפכה אמיתית, תחושתית ולא תִידְרִית; עפעפיי, שהתקשו להתנתק, גילו בפקיחתן רק חושך, אך כזה שניתן לחוש, לא רק לשער; ונחיריי, שרטטו עם נשימותיי, החדירו לתוכי גם ריח. ריח שלי, חסר דם.
רציתי לבכות, ליילל על השנים שאבדתי מעצמי, אך פחדתי מכל אלה שסגרו אותי בקופסא. פחדתי שישחקו שוב במולקולות שלי. שישחקו בי.
החושך נמשך עוד רגעים ארוכים, בהם יכולתי לחוש בתנודות הקופסא, כאילו גולגלה אל מקום אחר. כשאלו תמו, נשמע קול פקיעה וכשהחלה המתכת שמעליי לנוע מעלה, באלכסון, כיסה את שדה ראייתי גל של הבל קור, התערבל מעליי באדים.
מצמצתי מול האור הפתאומי, ניסיתי להטות את ראשי הצידה, לחמוק מהכאב שהסב לי. חשתי גם כך יותר מדי לאחרונה. לא הצלחתי, המתכת עליה נחתי הייתה בעלת גבולות ברורים, לא אפשרה לי דרך מוצא מלבד לעצום עיניים בחוזקה, לכאוב רגע ארוך של אדמימות בוהקת תחת שמורות עפעפיי.
האדמימות הלכה וכהתה, הבוהק התרכך והתערפל, אך עוד לפני שהחלטתי לפקוח שוב את עיניי, נשמעו לי הקולות.
הם היו מוכרים, שכן שמעתי אותם היטב במהלך השנים האחרונות, וכמו תמיד, גם אז עסקה שיחתם בי. זו הפעם – על צורתי הברורה, חזי העולה ויורד ונשימותיי האיטיות.
"פנס", הגה אחד מהם מילה לא מוכרת, בטון שכולו פקודה.
רשרוש ארוך נשמע ומשהו חמים נגע פתאום בצמד עפעפיי, ניתק ביניהן ומיקם מעל עיני האחת אור אדיר.
"האישון מצטמצם", המהם הקול ההוא. אצבעותיו התרוממו ממני, נעו שמאלה עם האור.
פקחתי את עיני השנייה, הרמתי את שמאלי והיכיתי בידו של החלוק, דחפתי אותה ממני והענקתי לעצמי רווחה.
בעתה איבדה את הצבע מפניו, מכשיר האור החליק מאצבעותיו ועיניו התעגלו באי אמון. אך לא לזמן רב. "שלום, רד", הוא התעשת, אסף את המכשיר וגזל ממנו, בלחיצה על ראשו, כל שביב אור. "לא חשבנו שתתעורר כל כך מהר!"
רציתי להגיד שהייתי ער כל הזמן, שסבלתי נורא ושאני מאד מאד רעב עכשיו, אבל במקום זאת שפתיי רק נעו לאט, ברטט: "ר-רד?"
לא קראו לי רד. הייתי בטוח שלא. אבל לא זכרתי שום דבר אחר. רק את העיניים ההן, הגדולות.
"דוקטור ניידל, נעים גם לי", הרים החלוק את ידו הריקנית, פרש את כפה מולי. "לא תלחץ?" הוסיף ברמז לחיוך, שהלך וצנח כשלא הגבתי.
"ערכתי איתך היכרות", חזר והבהיר, טלטל את ידו מולי. "כעת עליך ללחוץ לי יד, או שאינך מבין אותי?!"
פחדתי ממנו באותו הרגע, פחד שגרם לי להניע את ראשי מעט, בטווח שהמתכת סיפקה לי, ימינה ושמאלה. לצרף בחשש, בקול דק וצרוד: "לא. לא מבין אותך בכלל".
זוויות שפתיו של החלוק רעדו, גניחה נמלטה מהן. הפכה לצחוק שטלטל את גוו והדביק את שאר החלוקים.
כעס מילא אותי. נשכתי שפה, קימטתי גבות וקמצתי אגרופים. החלוק הבחין בהבעתי הנרגזת, יישר את שפתיו לפס מהודק וחושב.
"אני שמח שאנו מבינים זה את זה, רד", הוא השמיע את קולו כששפתי שוחררה מלחץ שיניי. כפו הושטה אליי שוב ועיניו הבזיקו כאשר אמר: "ועוד יותר להודיע לך שאנו נעשה דברים גדולים יחד, גדולים משהאנושות מסוגלת לדמיין!"
פרולוג
לא הרבה אני זוכר מאותו היום. הכול החל בו, ובאותה המידה - גם נגמר.
הייתה מסגרת טרפזית, בתוכה חלפו שלל מראות ואורות. מהירים מדי לתפיסת עין, מהפנטים כל כך. היו קולות דיבור מהוסים, צחוק ולעיתים זעם. קולות קטנים וגדולים התערבבו סביבי, התגוששו ביניהם. והיה דחוס, חם ממש, ומשהו לחץ לי על הבטן והחזה, הקשה עליי לנשום.
עוד הרבה דברים סבבו אותי, כמו קול שאון תמידי שזמזם לי באוזניים, מגעו של בד רך על הלחי ועיניים גדולות - שכשנחו עליי משכו אותי להסתכל בהן - חייכו אליי בחום והתפוגגו לאי שם.
הייתי עייף, או שהייתה זו התנועה המתמדת שהתישה את עפעפיי, הצניחה אותן מטה עם ראשי. שוב ושוב, שכן תמיד אירע משהו שהפריע – אור חד, תנועה פתאומית או צעקה נרגזת – שהקיצו אותי אל אותם מראות רצים, חולפים.
הרבה הפרעות היו, אבל האחרונה נצרבה בי חזק, לא נשכחה על אף כל שעבר עליי מאז. היא החלה בתנודה קלה שטלטלה אותי שמאלה, המשיכה בצרחה חדה שנגמרה בקול התנגשות אימתני. בעקבותיו הוטחתי קדימה, בחפץ אפור שעמד לפניי, יציב ודומם כמו אבן.
כאב לי. כאב שפשט במהרה בכל גופי, עם רטיבות שכיסתה עליי, ולרגע אחד, בטרם חשבתי לצרוח, שררה דממה. לא היה שאון, לא היו קולות. גם לא היו מראות, כמו שלא היו עיניים. נואש חיפשתי אותן, את העיניים והחום, אבל רק החפץ האפור, שהתלכלך בטיפות אדומות, נראה לעיניי.
המולה קמה כשהתחלתי לצרוח. קול דק שאג בכאב; אחר, צפצפני, פרץ בצעקות; ונוסף ייבב, כמעט לא נשמע. צרחתי חזק יותר, אולי חששתי שקולותיהם יגברו עליי, ישכיחו אותי. אולי חסרו לי העיניים. אולי הפחיד אותי הדם. שלי.
צרחתי את כולי. עד ששקעתי לתוך בועה שחורה, מרחפת. נבלעתי בה והקצתי במקום אחר. לבן, חריף, שקט וכואב.
זמן רב עבר מאז. הכאבים חלפו, גם הלבן והחריף. רק השקט נשאר.
הוא פמפם לי באוזניים באדוותיו של ים, בקושי הניח לקולות אחרים לחדור את הכרתי, להרעיד אותי.
אבל יום אחד גם השקט אזל. תחתיו באה פעילות קדחתנית, גלגולים רועשים של מיטת מתכת, דמויות בלבן שגהרו עליי מכל כיוון. מכשירים צפצפניים נותקו ממני כשהורדתי מן המיטה לטובת משטח צונן, כוסיתי בזכוכית שלקחה איתה את הקולות.
כשחזר השקט, החל המשטח להתחמם. חום גדול, נוראי, מחק ממני מחשבות ורצונות. איבריי נמסו לאיטם, נטפו ממני באגלי דם, מילאו את המיכל בקצף ובעבוע.
החום שכך, נותר על טמפרטורה חמימה, רגועה. היה בה משהו מרדים, מעייף כל כך. הלאות נגסה בי, עמוק פנימה, וכשהוזרמתי החוצה, אל מבחנות זכוכית קטנות, לא היה בי כוח להתנגד, לשצוף אל מעבר לשפתן.
דמי שלי, וורידיי, עורקיי, איבריי, גידיי. כל כולי הייתי כלי ביד היוצר, משוסע ומפורק לאלפי מבחנות אדמדמות, נוזליות. כאילו מעולם לא הייתי גוף, רק יישות מעורפלת, מתקשה לתפוס במציאות.
הרגשתי אותן, כל מבחנה ומבחנה. כל מולקולה ומולקולה שבה. אך לא יכולתי לעשות דבר בשביל לחזור להיות עצמי. מגובש, חי, נושם, פועל.
חלוקים לבנים נעו סביבי. דיבורים גבוהים, בתבניות שרק מאוחר יותר הצלחתי לקלוט ולפענח, נשפכו מפיהם. הם תמיד מיהרו, תמיד החמירו סבר ותמיד הציקו - שקשקו וייצבו. חיממו וקיררו. שפכו ואספו. פיצלו ולא איחדו.
הפיצול כאב לי. כאילו ניתקו ממני רגל, עקרו עין, חתכו זרוע. לא יכולתי לזעוק, לא היה לי פה לעשות זאת. תססתי בשקט, העליתי קצף לתוך עצמי, מילאתי מבחנות, פוצצתי אחת לאחת.
הם היו מהירים ממני, שאבו אותי בגלילי גומי גדולים בטרם הספקתי לאחד את כל חלקיקיי, לנסות להתגבש אל עצמי הישן. הרתיחו תחתיי מתכת, בעבעו אותי עד אובדן מחשבה.
ערפל אפף אותי, לקח ממני כל יכולת לפעול, וכשפוצלתי שוב למבחנות, נקרע בכאב שלא יכולתי לבטא, הבנתי שעדיף להניח להם לעשות בי כחפצם מלנסות לפרוץ שוב את גבולות הזכוכית.
ימים עברו כך. שבועות ששתקתי, שהכלתי כל ניסוי אפשרי. חודשים שלמדתי שפה, מילים ומושגים לצד עוצמות כאב.
חודשים שגם הם הצטברו איתי - על שולחנות, תחת מיקרוסקופים, בתוככי כוסות מדידה ולצד מסמכים – לשנים ארוכות, מייגעות כל כך.
דווקא טמפרטורת החדר, שהחלה להצטנן ביום ככול הימים, הצביעה על שינוי קל בהלך הרוח. מאוחר יותר, כשכבר הקור הצליח לחדור אליי ולצמק אותי לתוך עצמי, למרקם ג'לי אוורירי וחלקלק, הועלו כל מבחנותיי על שולחן ארוך ומכיל.
מכונות זרוע נתלו מעליו, צבתותיהן נעו מעליי בתזזית, פוקקו את מיכלי הזכוכית הזעירים שאצרו אותי בתוכן. רציתי לתסוס, לפרוק את עצמי מהכלים המגבילים, לזרום אל הרצפה, למצוא מפלט ולברוח מהמקום שסגר עליי. אבל החלוקים חשבו על מזימתי, ושואבים, שהוכנו מבעוד מועד, החלו לרעום סביבי. ינקו אותי אל תוכם והשליכו אותי, את כולי, אל תוך קופסא אטומה, עשויית מתכת.
המתכת צרבה אותי בקור, הידקה את המולקולות שלי זו לזו, וכשתדהמה מהולה בכעס שיחקה בי, החלו הללו להסתדר. סוף סוף.
עור וגידים נרקמו בי. עצמות התקשו ואיברים התעצבו. הלמות לב סדירות, רכות, הזרימו דם בעורקיי, ועצבים הנידו את בוהניי קלות, במעט המקום שנמצא להן.
הייתי אני. ממש אני. גדול בהרבה משזכרתי. השמיעה הפכה אמיתית, תחושתית ולא תִידְרִית; עפעפיי, שהתקשו להתנתק, גילו בפקיחתן רק חושך, אך כזה שניתן לחוש, לא רק לשער; ונחיריי, שרטטו עם נשימותיי, החדירו לתוכי גם ריח. ריח שלי, חסר דם.
רציתי לבכות, ליילל על השנים שאבדתי מעצמי, אך פחדתי מכל אלה שסגרו אותי בקופסא. פחדתי שישחקו שוב במולקולות שלי. שישחקו בי.
החושך נמשך עוד רגעים ארוכים, בהם יכולתי לחוש בתנודות הקופסא, כאילו גולגלה אל מקום אחר. כשאלו תמו, נשמע קול פקיעה וכשהחלה המתכת שמעליי לנוע מעלה, באלכסון, כיסה את שדה ראייתי גל של הבל קור, התערבל מעליי באדים.
מצמצתי מול האור הפתאומי, ניסיתי להטות את ראשי הצידה, לחמוק מהכאב שהסב לי. חשתי גם כך יותר מדי לאחרונה. לא הצלחתי, המתכת עליה נחתי הייתה בעלת גבולות ברורים, לא אפשרה לי דרך מוצא מלבד לעצום עיניים בחוזקה, לכאוב רגע ארוך של אדמימות בוהקת תחת שמורות עפעפיי.
האדמימות הלכה וכהתה, הבוהק התרכך והתערפל, אך עוד לפני שהחלטתי לפקוח שוב את עיניי, נשמעו לי הקולות.
הם היו מוכרים, שכן שמעתי אותם היטב במהלך השנים האחרונות, וכמו תמיד, גם אז עסקה שיחתם בי. זו הפעם – על צורתי הברורה, חזי העולה ויורד ונשימותיי האיטיות.
"פנס", הגה אחד מהם מילה לא מוכרת, בטון שכולו פקודה.
רשרוש ארוך נשמע ומשהו חמים נגע פתאום בצמד עפעפיי, ניתק ביניהן ומיקם מעל עיני האחת אור אדיר.
"האישון מצטמצם", המהם הקול ההוא. אצבעותיו התרוממו ממני, נעו שמאלה עם האור.
פקחתי את עיני השנייה, הרמתי את שמאלי והיכיתי בידו של החלוק, דחפתי אותה ממני והענקתי לעצמי רווחה.
בעתה איבדה את הצבע מפניו, מכשיר האור החליק מאצבעותיו ועיניו התעגלו באי אמון. אך לא לזמן רב. "שלום, רד", הוא התעשת, אסף את המכשיר וגזל ממנו, בלחיצה על ראשו, כל שביב אור. "לא חשבנו שתתעורר כל כך מהר!"
רציתי להגיד שהייתי ער כל הזמן, שסבלתי נורא ושאני מאד מאד רעב עכשיו, אבל במקום זאת שפתיי רק נעו לאט, ברטט: "ר-רד?"
לא קראו לי רד. הייתי בטוח שלא. אבל לא זכרתי שום דבר אחר. רק את העיניים ההן, הגדולות.
"דוקטור ניידל, נעים גם לי", הרים החלוק את ידו הריקנית, פרש את כפה מולי. "לא תלחץ?" הוסיף ברמז לחיוך, שהלך וצנח כשלא הגבתי.
"ערכתי איתך היכרות", חזר והבהיר, טלטל את ידו מולי. "כעת עליך ללחוץ לי יד, או שאינך מבין אותי?!"
פחדתי ממנו באותו הרגע, פחד שגרם לי להניע את ראשי מעט, בטווח שהמתכת סיפקה לי, ימינה ושמאלה. לצרף בחשש, בקול דק וצרוד: "לא. לא מבין אותך בכלל".
זוויות שפתיו של החלוק רעדו, גניחה נמלטה מהן. הפכה לצחוק שטלטל את גוו והדביק את שאר החלוקים.
כעס מילא אותי. נשכתי שפה, קימטתי גבות וקמצתי אגרופים. החלוק הבחין בהבעתי הנרגזת, יישר את שפתיו לפס מהודק וחושב.
"אני שמח שאנו מבינים זה את זה, רד", הוא השמיע את קולו כששפתי שוחררה מלחץ שיניי. כפו הושטה אליי שוב ועיניו הבזיקו כאשר אמר: "ועוד יותר להודיע לך שאנו נעשה דברים גדולים יחד, גדולים משהאנושות מסוגלת לדמיין!"
