שיתוף - לביקורת רד ג'לי

  • הוסף לסימניות
  • #21
לא, התכוונתי שאני עליו עד לסיום בע"ה. אוחזת ב50K כרגע.

רוצה. תעזרי לי למצוא במה ;)
בעיקרון הייתי אומר קטיפה, הבעיה שכבר התחיל סיפור חדש במקום "הנשר נחת" של יונה ספיר...
אז...

:giggle:
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
וואו!
רד- אחד הסיפורים המיוחדים שהיו כאן בקהילה...
זה המקום לכתוב סוף-סוף את חיבתי האישית לרד (אז בזמנו עוד לא היה לי הרשאה...)
אהבתי במיוחד שהצלחת להגיש פנטזיה ברגש.

בקשר לפורולוג- אני אהבתי ממש, ברור יותר מהמקורי, עם זאת התיאורים בפורולוג המקורי היו לדעתי יפים יותר.

ובקשה קטנה- תני לי ולעוד כמה תאווי מילים עוד כמה פרקים, אנחנו ממש מתגעגעים!
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
וואו!
רד- אחד הסיפורים המיוחדים שהיו כאן בקהילה...
זה המקום לכתוב סוף-סוף את חיבתי האישית לרד (אז בזמנו עוד לא היה לי הרשאה...)
אהבתי במיוחד שהצלחת להגיש פנטזיה ברגש.
תודה!
בקשר לפורולוג- אני אהבתי ממש, ברור יותר מהמקורי, עם זאת התיאורים בפורולוג המקורי היו לדעתי יפים יותר.
מסכימה, אבל נוצר לי צורך לעשות שם כמה שינויים משמעותיים, בעיקר ברקע, כך שהרבה עניינים מהעבר אינם ורק מעט נותר זהה. מכיוון שלא שכתבתי אלא כתבתי מחדש בלי להציץ בקטע הישן - בעתיד כנראה אעשה מיזוג קל להשלמת החסר.
ובקשה קטנה- תני לי ולעוד כמה תאווי מילים עוד כמה פרקים, אנחנו ממש מתגעגעים!
בע"ה. בעיתו ובזמנו. ייקח זמן, יש לי כמה גיבורים בספרים אחרים שמוכרחה להוציא אותם מביצה עמוקה :)
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

בין שלל הדיווחים העדכונים והפריצות לשידור, שמות הנטבחים וסיפורי הניצולים, תקיפות בעז"ה וחיסול המחבלים, החדשות הטובות והפחות, המתח והחרדות, האזעקות והמרחב המוגן, הטלפון והמרחב הקולי.

חשוב שיהיה גם מקום אחר, אווירה טובה, להתאוורר ולנשום עמוק, להביט על עם ישראל היפה, להתמקד בחדשות הטובות, פוסטים שמעלים חיוך, סרטונים ותמונות עם הומור בריא, שיעזרו לנו לעבור את התקופה. יהיה טוב!


כמה כללים בסיסיים:
  • אין להעלות תכנים כפולים.
  • ללא ציטוטים ושרשורים. לזה יש נספח.
  • הודעות מאולצות או תת רמה - מיותרות, אין טעם להעלותם.
  • אין לדון כלל! בדברים שיעלו פה.
  • יש להעלות רק דברים שמתאים לרוח אתר חרדי.
  • ללא תמונות נשים.
  • ללא בקשות "אפשר בזיפ"! (תוכלו לפנק את המנוטפרים בלי שיבקשו).
  • ללא מחזור קרשים ישנים, בדיחות מלפני שנה או עשור מיותרות.


עריכה:
כפי ששמתם לב, האשכול השתנה מעט, מעלה רמה ומחליף פורמט.
כל הדירוגים התאפסו. מהיום, אתם מחליטים מה מתאים ומה בדיחת קרש מאולצת ומיותרת.

אשכול זה מיועד לבדיחות ותכנים הרצים ברשת וקשורים למלחמה בלבד.
יש לכם בדיחה טובה? מעולה! תכתבו אותה פה.
מישהו העלה בדיחה, ויש לכם מה לומר עליה, כתבו בנספח. אין לפתוח פה ציטוטים ושרשורים.

צופים יקרים, שימו לב! אתם מצבעים ומשפיעים איזו הודעה מתאימה, ואיזו מאולצת או תת רמה.
ההצבעה אנונימית, וכל אחד יכול להשפיע. הודעה שתקבל דירוג שלילי, תוסר מהאשכול.

כמובן, הודעה כפולה, או כזאת הנוגדת את כללי האשכול, תקבל אף היא את הדירוג השלילי שלכם,
וכך תעזרו לנו לשמור עליו נקי עם רמה גבוהה.
אני רוצה לצבוע קיר דומיננטי בחדר שינה
וראיתי באתר של טמבור צבע שנקרא 'משי פראי'
זהו צבע היוצר מרקם המדמה בד משי פראי.
אשמח לדעת, האם יש מישהו שראה את הצבע על קיר?
האם זה טרנדי? או מיושן?
מה הסגנון שמתקבל? מלכותי? מודרני?
אני רוצה גוון נוטה לורוד, איזה סוג ורוד מתקבל? ורוד עתיק? פנינה? אפרורי?
אשמח לכל מידע!
תודה רבה!
כמה הבהרות לגבי הקטע הנ"ל. 1. זה לא סיפור בהמשכים;) ולכן לא מתחייבת לעלות עוד קטעים נוספים. 2. זה לא ממש סיפור. זו התמודדות. התמודדות אמיתית, מהחיים. מכירה מקרוב את הבחורה שהתמודדה איתה. מכירה גם את ההורים שלה. 3. אני לא מפחדת מביקורת.


מעולם לא השתתפתי בפעילות הסמינר. על מחנות קיץ וחורף יכולתי רק לחלום.
אף פעם לא הבנתי את הסיבה שעומדת מאחורי ה'לא' הנחרץ של אמא. גם את הסירוב של אבא לא הצלחתי להבין.

גדלתי בבית שלא שואלים בו שאלות.
אבא ואמא החליטו. וכשההחלטה נפלה, הייתי צריכה ליפול לידה. ולא משנה כמה הנפילה הזו ריסקה, ריסקה אותי מבפנים.

כשניסיתי לברר למה רות כהן - שאבא שלה ראש כולל נחשב ואמא מנהלת סמינר גדול, לא מפספסת אף תוכנית. קיבלתי תשובה אחת, ברורה: "מה זה משנה איך זה אצל האחרים? ככה זה אצלינו בבית".

שנאתי את 'האצלינו', שנאתי את 'הבית' וגם 'ככה', זו בכלל לא תשובה.

המציאות הכריחה אותי להדביק שפתיים. כמעט תמיד, מצאתי את עצמי שותקת.

שתקתי מול מורה מבולבלת שבאמת לא הצליחה להבין למה אני נעדרת מכל פעילות חברתית.
שתקתי מול חברות שלא ניסו להכאיב לי כששאלו למה אני חולה בקביעות לפני מחנות.

שתקתי מול ההיגיון.

ופתאום, כבר שום דבר לא היה אכפת לי.
ככל שניסיתי להסביר את עצמי, הבנתי עד כמה אני נשמעת מגוחך.
ככל שניסיתי לתרץ את אורח החיים שלי, הבנתי עד כמה אני שונה, מוזרה אפילו בעיני עצמי.

חברות דיברו על המצב הכלכלי שלנו, שאולי הוא הסיבה העיקרית שבשלה אני לא מגיעה לאף טיול או מחנה. ולי, כבר שום דבר לא היה אכפת.

מורות התייעצו ביניהן מה אפשר לעשות עם ההסתגרות המוזרה שלי וכיצד ניתן לפתור אותה. ולי, כבר שום דבר לא היה אכפת.

התרגלתי להיות אחרת: התלמידה ההיא, בספסל האחורי, שאף אחד לא שומע אותה: הילדה עם העיניים הגדולות שעומדת מאחורי הסורגים, צופה במשחקי 'שבויים' מהצד, נושכת שפתיים מול המציאות: הבחורה מאחורי המחיצה.

כולם דיברו על ההתנהגות המסתורית שלי. על הסודות שאני מחביאה. ולי, באמת ששום דבר כבר לא היה אכפת.
איבדתי כל רגש. של שמחה או כאב. איבדתי כל תחושה. של סיפוק או החמצה.

איבדתי את עצמי.
וזה, היה הפחד הגדול ביותר שלי.

אשכולות דומים

תמיד חיפשתי את השקט, בין כל הסערות שהציפו אותי.
הרעש הרגיש כמו מבול שממאן לעצור,
ואני מדרדרת איתו כאילו היה הר של חול.


תמיד חיפשתי שלא ידעו מי אני, גם האנשים הקרובים אליי.
רדיפה אחרי אימה עליי לאבד אותי,
כולם מחפשים אותי כשאני עדיין לא מצאתי את עצמי.


תמיד חיפשתי את הרוגע בכל מקום שהייתי.
הלחץ סגר עליי, ולא השאיר לי מקום.
ואני נדחסת בתוך עצמי, כאילו אני איזה מחבוא, מסתור.


תמיד חיפשתי לשים את עצמי מקום ראשון לפני כולם.
המחיקה העצמית גמרה אותי לרסיסים.
אנשים דורכים עליי כשאני לא בניתי עדיין שרירים.


תמיד חיפשתי וחיפשתי,
ואז זה בא.
השקט,
הרוגע,
הייתי במקום הראשון,
אף אחד לא ראה אותי...
ואז שוב חיפשתי וחיפשתי...


חיפשתי הפעם הפוך,
שיספרו אותי, שיראו אותי.
פחדתי להיעלם בשקט,
והרוגע גמר עליי.
ומרוב ששמתי אותי מקום ראשון, כבר דרכתי על כולם.


ואז הבנתי
שלא את זה אני מחפשת,
אלא את האיזון.


ברעש למצוא שקט.
בין האנשים לראות גם את עצמי.
ובלחץ להתנהג ברוגע.
ולהכיר לאנשים אותי, הפנימית.



מאחלת לכולם למצוא את האיזון בכל דבר
שיתוף - לביקורת ד"ש מוירטואז'
לא יכולתי שלא לשתף. עימכם הסליחה...

*


"תבוא הביתה?" שואל מורזס כשהלילה מעמיק ודממתו מסוככת על שנינו. "לפחות תנסה?"

כוכבים מנצנצים בשמיים, דאונים נראים כפוגעים בהם במרחק, ועצי הגן, ברושי ענק דקיקים, נעים עם רוח הססנית, מלטפת. "לא", אני חותם, כי למה לי לכאוב את השממה? לבכות את האובדן, במקום לצאת ולנקום אותו?

מורזס אינו מברר את מידת החלטיותי, רק מניח על כתפי יד ונושם אל עורפי. מקפל את אצבעותיו כחלוף רגע ארוך. "לילה טוב", הוא מאחל. "אם תתחרט – כל אחד יוכל להדריך אותך לשם".

אני לא צריך הדרכה. צריך רק שקט. לעכל את מות היקרים לי, להתאבל עליהם שוב ולהבין את תוכניתי העתידית. בכל זאת מהנהן, אחי לא אשם ברגשנות שתקפה אותי עם הזיכרונות.

הוא הולך, בתום נקישות צעדיו עוטפת אותי שוב הדממה. קול פכפוך מים חודר אליה, מרוחק ונוגה, ורק שלוש קומות מפרידות ביני לגינת הארמון.

רק שלוש קומות. כמה זמן עבר מאז נפלה עליי ההחתמה הארורה? מאז גיליתי את יכולתי לנתר?

פחות משבוע. זה הכול. ידיי תופסות במעקה, מושכות את רגליי בעקבותיהן. שנייה אחת אני משתהה לצפות בנוף האפל ואחר כך נוחת על ברוש, גולש ממנו מטה.

האדמה רכה תחת נעליי, ופכפוך המים מתחזק כשהן דורסות אותה. מועכות אליה דשא טרי, ירקרק. אור כחול מרצד היכן שאני שם את עיניי, נעצר על נחל דק. חלוקי אבן ממסגרים אותו, בוץ מעטר את שוליו, ומעברו השני מורמות אליי פנים חתוליות.

זהו לא לאון. רעמתו של האריה שחורה, עיניו יציבות ושפמו מלא את תשעת שערותיו. רוֹדוּ.

"חזרת", הוא מנגב בלשונו מים שניגרו מסנטרו, עובר לצידי ומחכך בגב כף ידי את חוטמו. "טינאה כועסת. עדיף שתבוא בפעם אחרת, כשתירגע".

פרוותו מקפצת למגע ידי, סומרת כשעיניים כתומות מביטות אליי מבעד לשיח צפוף עלעלים. "ברח", הוא נושף, דוחף אותי בחוטם לח. "מהר!"

ברחתי כבר. הותרתי משפחה מצומקת מאחור, ניתקתי חברויות, מצאתי לעצמי מטרות יבשות וחסרות כל קשר לרצונותיי האמיתיים. לברוח שוב? למה לי?!

"טינאה?" אני לוחש, מרים יד רועדת וקרב צעד אחד, בודד אך נחוש. מגלגל חלוק אחד אל המים הזורמים.

עיניה הופכות לחריצי אש ונהמה מתגרגרת בגרונה. העשב מרשרש כשגופה חותך דרכו, מזנק מעל לנחל ומטיח בי כף שמאלית, שלופת טפרים.

אווחחח. ידעתי שמכתה תכאב, אך כנראה לא ידעתי לשער עד כמה. לחיי כמעט יורדת מעליי ויציבתי כושלת אל האדמה, אל דשא מדגדג, שותה את כחול דמי.

"אתה הבטחת לי!" היא רושפת. כפה דורכת על חזי ועיניה קרובות לשלי, בוהקות בזעם. פיה מדיף אליי ריחו של טרף וזנבה צולף על זרועי. "הבטחת! ואיבדת לו שתי נשמות חיים!"

עור לחיי כבר התגבש חזרה, הכאב גם הוא נמוג. אבל לכעסה, שבולט היטב מתנוחת גופה, אין ולא תהיה תקנה. "מצטער", רעד נוגע בשפתיי, ועל אף שאני יכול בקלות להעיף אותה ממני, איני מוצא בכך תועלת כלשהיא. תהיה זו בריחה לכל דבר. "לא התכוונתי, איבדתי גם את עצמי. אם הייתי יודע -" התירוץ שמתגמגם ממני מטופש כל כך שאני עוצר באמצעו. לו ידעתי – לא הייתי מתרחק לאי שם, מאבד את ימיי בעבור השגת צרכי הכישוף של אחרים.

כף פוגעת בי, חורצת מגרוני ומטה שבילי דם. "הייתי הורגת אותך", מסננת הלביאה, מתרוממת מעליי ומפנה לי גב. "אבל זה כבר בלתי אפשרי, ואני צריכה לחזור אל לאון", שיערות זנבה מוטחות בפניי, והיא נעלמת אל החשיכה.

רגע או שניים עוברים עליי בהכנסת אוויר לריאות. הכאבים חולפים הרבה לפני, בגדי הוא שנותר קרוע, אות וסימן. אני מתרומם, מבחין ברודו לוגם שוב מהמים, שאנן.

"שרדת", הוא אומר כששכמותיו מתייצבות מעלה. "ובכל זאת – עדיף שתניח לה כרגע. היא סוערת, ובצדק".

היא סוערת, וצודקת, אבל איבדתי כל כך הרבה שאני נואש לזכות שוב במה שאפשר. "אני רוצה לראות את לאון", לא מפחד לומר, לא מפחד לנסות. מכת טפרים נוספת, אפילו מאה, רק תגרום לי לדמם ולכאוב, לא מעבר.

רודו מלחלח את שפתו. "בטוח?" הוא שואל, מניח כף קדמית אחת במים. "לא תתחרט?"

כתפיי נמשכות, והוא, בתגובה, רק אומר: "אחריי", וכבר פותח בריצה אל הלא נודע.

רגליו קלילות, נוגעות ולא נוגעות באדמה, וכשהוא צובר עליי פער, מותיר אחריו עקבות מהוהות, מתבהר לי ההבדל בין יכולתי לנתר לבין גמישות תנועתו.

מתנשף ומזיע אני עוקב אחר גבו וכשהעצים מתרבים סביבי ומבליעים את דמותו – נעצר מדי פעם להריח את מיקומו. בולם בפתחה של מאורה סלעית, שאריות בשר ועצמות שבורות זרוקות בקדמתה.

צל מהיר חולף מימיני, אחד נוסף מתרומם מעליי. מבטי נישא אל כפיר העומד מעל סלע המאורה, וגופי נופל כשהצל מימין קופץ עליי. לשונו, רטובה ודוקרנית, מגרדת בפניי.

"מספיק", אני אומר וצוחק כשאוֹפַלְד לא מניח לי בליקוקיו. בד בבד נגעל. "הבנתי, התגעגעת", סונט כשעוצר אותו ביד, דוחף אותו ממני.

הוא קַטֶן, מתקרב אליי שוב בזנב עולז, מתרפק בין זרועותיי. סנטרי מונח על פדחתו ושפתיי ננשכות עד זוב. למה הלכתי בכלל?

אני יודע את התשובה, שנוגעת לקרניי. יודע שנבוכותי ללכת כך, מחוסר את היקר לי, את חותמי האלפיגוטי. ועדין – למה?

כואב לדוש בשאלה כעת, כשממשפחתי הקרובה נשאר רק מורזס, כשמספר השנים שעברו מאז נפגם הממוס לא ידועות לי וכשהזיכרונות העיקריים שלי נוגעים בטראומות שגרמו לי לסגת, להתבודד במקום לא לי.

כואב לי. אני מאמץ את אופלד אל ליבי כשנעמד, חודר אל המאורה בגב כפוף. בוחר להתיישב סמוך לרודו ולהתעלם מהכעס שנושפת אליי טינאה, עיניה מזגזגות ביני לבנה החבוק אצלי.

אני משחרר אותו. הוא חומק מכובדו של האוויר אל החוץ, מהשתיקה הנוגעת בסלעים המאובקים. לאון, שמונח קרוב לחזַה, בין רגליה המקופלות לאדמה, מיילל. מפר אותה. ולאט, כדי לא להזניק עליי את חמת אימו, אני קרב אליו, משחיל יד מתחת לחוטמה ומלטף את שערותיו.

הן דלילות, ורכות כל כך, ובלי שרודו או טינאה יסבירו, ברור לי כי יכולתו לגדול תשוב אליו רק כשישלים שנת חיים. "מצטער", אני לוחש שוב. "מצטער ממש", משום שגודל האבידה הוחוור לי רק כעת.

זיכרונותיו אבדו עם הרוח, ימיו נעלמו כלא היו. חמש שנים העברתי עמו, שנתיים שלמות בקרטרה. ביום אחד, בעיתו של בן אנוש, נדרסה נשמתו. לאון נולד מחדש, אך אין מי שיזכיר לו את שהיה, וגם אם כן – הוא לא ייזכר לעולם.

טיפות יורדות מעיניי, רעד מטלטל את גווי, ולראשונה זה שבוע אני בוכה את אבדותיי כולן.

בכי מנקה, בכי מטהר. אולי אמרה לי אמא כך כשהייתי קטן, אולי היה זה דווקא אבא. אין לי היכולת לדעת, ייתכן גם שאיש לא יטרח להזכיר לי זאת אי פעם.

דבר אחד אני יודע - הבטחתי כל כך הרבה. לטינאה, לקאלט, לעצמי. הגיע בהחלט הזמן לקיים.

לסתותיי מתהדקות ואוויר מרפרף דרך אפי.

בני אנוש, היזהרו. יומכם קרב, והוא יהיה האחרון.
אני מצטער שאני כותב לך את זה בערב יום הכיפורים, זה לא זמן מתאים למריבות!
אבל אני מרגיש שהגיעו מים עד נפש! ואני כבר לא יכול לחכות עם זה אפילו שניה...



אוף!
תעזוב אותי כבר!
מה אני קשור אליך?
אתה נדבק אלי כאילו נולדתי איתך ביחד, כאילו שאני חלק ממך, ואני לא!
אני לא סובל אותך, ולדעתי אתה גם לא סובל אותי...
אתה סתם מתוסבך ולא מוצא את דרך לרדת מהעץ ולהגיד לי שאתה שונא אותי ושנמאס לך ממני

הנה אני אומר לך את זה בצורה הכי מפורשת -
אני רוצה לנתק איתך כל קשר, לא רוצה יותר להכיר אותך!
וזה לא רק בשבילי, זה גם בשבילך, אתה תרגיש הרבה יותר טוב כשתהיה לבד
אתה תחיה חיים הרבה יותר טובים כשתהיה בלעדי.

המצב כרגע הוא בלתי אפשרי!

אני לא מבין איך הפכת אותי לחלק בלתי נפרד מהחיים שלך
מבחינתי תחשוב עלי שאני סתם אבק, אל תתייחס אלי, אל תסתכל לכיווני, אל תפנה אלי, ואל תדבר עלי!

נמאס לי מזה שאתה סוחב אותי אתך לכל מקום.
תשחרר אותי!
תשתחרר ממני כבר!
זה כבר מזמן הגעיל אותי! אבל זה הגיע למצב בלתי נסבל, אז אנא ממך תעזוב אותי!

תעזוב אותי!
בבקשה!


על החתום -
החטא.
הפרטים טושטשו, הסיפור אמיתי בפרטים שאני יודעת/ שמעתי/ ראיתי, חלק כמובן שונה.

אני הולך בעולם שלכם.
מסתובב בעולם שלכם.
רואה את העולם שלכם.
אבל חיי את העולם שלי.

בעולם שלי כולם רעים.
בעולם שלי אין טובים.
בעולם שלי הכל שחור.
בעולם שלי אין לבן.
בעולם שלי גם אין צבעוני.
הכל שחור, מר, בלתי נסבל.

רואים אותי, אומרים משוגע.
מסתכלים עליי, צעד אחורה לוקחים.
מביטים בי- איפה הכלבה? שואלים.
מי אני בכלל? לא מנסים להבין.

שומעים אותי מדבר כבת,
רואים אותי לובש עגיל, ולא באף,
צופים בי עונד על ידי טבעת
מזהים לצווארי אפילו שרשרת.

אולי אתם לא יודעים,
אולי אתם לא מעוניינים
לדעת על מה ולמה כל זה.
למה בכלל אני נראה כזה.

אספר לכם סיפור קטן.
ילדים טובים ה' לי נתן.
ילדי חמד, כיפה לראשם.
נמצאים הם אי שם.

גדלתי בבבית, שני הורים לי.
שכנים לידי, שכנים ממולי.
בית קטן וחמים לי משלי.

בא הזמן, חלף לו ועבר.
הלכו הילדים
הלכה גם האישה.
הלכו ההורים
הלכו גם האחים.
הלכו כולם לדרכם.

ואני לבדי נותרתי
אני והכלבה
הכלבה ואני.
הייתה לי כבת.
שמרתי עליה כבבת.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  2  פעמים
למעלה