מספר אחד
שמש תדע אִם הרצון שתישאר לחות יִוָצר. פוסק חום? פוסק סוף האל, שח: "לֵך!". סתיו פוגש תום (ידוע סוֹפה – עונת מעבר).
קר, עין הרקיע לחה, קורי חֹרף משפשף כוכב (טאטא שמים). מלבין שלג, צח יפֹּל. הנוף: מורד רכס צרפתי, דשא בצחור. גשם. ברק יכה אור. קפוא האי לפתע.
סר החֹרף. הבשן ירוק, כר יופי! צוהל עצמי. כותב: הנץ הפרח, מתת-אל. הֻשק בושם מיוחד ואביב נובל עזוּב, סֻלק – דְחפוֹ קיץ. מחום העור שורף, יומס. מול חוף ים מי אץ-אץ? האצות רצות. רוגש הים ולח גופי. מקדים תור רוע ופוסל טוב.
צפון מערב, רום גליל. רחשי תנשמות. חִור, לבן, הלילה ירד. חלום טרוּף (ישאר בדעתי נים-דמיון).
שמחה עשה ה', רון לבוש רקיע. שמש מותחת הכיפה. תסרוג העיקשת מִקרן שמש זורחת (ה' רואה, ינבא נוי). צִלה יואר. מימש גֵו חמה חום. תעגון שמש, תאיר קהל ילדים – ינעם לה. תחתור שמש לפרוש. הטיל שרב אל (הערה: שִגרה – גיהנם. לב ספוּג אש מרגיש. יש חום שממש-ממש מוחשי. שיגר משא גוף – סֵבל מנהיג, הרגשה רעה. לא בר-שליטה). שורף לשמש רותחת. "ה', למעני, מיד לילה!", קריאת שמש נוגעת (מוחה מחוג שמים), ראויה לציון. אבני האור התחרוז שמש? נרקמת שקיעה, גורסת: הפיכה. תחתום שמש עיקר שובל נוּרהּ.
השעה חמש. נוי מדמין (יתֻעד בראשי). פורט מול חדרי הלילה נֵבל-רוח.
תום שנתי. שחר. ליל גמור, ברעם נופץ – בוטל סופו. עוררות – מיד קם, יפוג חלומי השגור. תוצר (תוצאה) צאצאים מיפוּ (חלום סמוי). פֵּרוש רוע המוח מציק ופחד, קלס, בוז, עלבון בי באו. דחוי ממשוב קשה, לא תתם חרפה – צִנה בתוכי מצע לה וציפוי רך. קור ינשב, הפרח הרס. עת פליאה – אופק רואה כי קרב, מֻשג. רוחץ באשד. יתפרץ סכר. דרום פונה לפי חץ, גלשן יבלם. מי מש אט-אט בכוך? פשפש, מפרח ירוק החל עיקר הניע. רק רבע מתנועה פוסע ודי (מותש גוף, וָיְתֻסכל, חש לאה), פוסק. סוף.
מוחק סוף רצוי. תוּחל ראשית, שנוצרה מא' עד ת': שמש…
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מספר שתיים
שם, היא לקחה לשון ורדים וחולדה טרפה תולעת. לא נגרם אסון צורף וסבל. בַּרחוב, צעני בְּשֵם מתוּשלח דחף בְּחרוּף נפש רופא לבוּש צְחוֹרים. ברור וחשוב לציֵן: הבחור, השוכר דירות ברחוב פִּינֵס, זכר סוֹד רמאים והלך לדוּג בְּים הזּרמים הרמים. הזרמים נָטְרוּ סוּג פֶּלֶג לפוֹעלוֹ. נוצר בּוֹ המוּזר בתוך היּם.
זמר להקה עמד ושאב רוחות מפּרְשן שבוי. האיש בלט והפיח נועם בקורס הכנה לבחן בספורט.
איבה נוצרה והרצון הביא טֵרוּף. סב נח בּלֶה נכֵה סרוּק במעון חיפה וטל בשיא היוֹבש נשרף מתוח ורב אש ודמע.
הקהל רמז מי הכּוֹתֵב רֵזוּמֵה וברצונו לעוף לגלפּגוֹס, ורטן: מי מרזה? מי מרה מִיּם רזה? מי בּגוּד לכלה? ומי אמר: "דוֹס רכּז סְנִיף בּוֹחֵר בְּתוֹר יד רכוש"? הרוחב הניצל בו שחור ורב.
מי רוחץ שובל אפור? שפן פורח בפחד, חלש ותם משבי, נעץ בּוֹ חרב.
לבסוף: רוּץ, נוּס, אמרגן, אל תעלות הפרט הדלוח ומידרונו של החקלאי המּש.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אני הבנתי שנעם דובב חיבר אותם.

Reactions: chaim המלך, טובבבבבבב, צפונבון ועוד 4 משתמשים7 //