שיתוף - לביקורת עשה למען תורתך

  • הוסף לסימניות
  • #1
ב"ה

אותי לימדו כמה כללים לחיים, שהולכים איתי לאורך כל הדרך:
  1. דברים בעלי ערך יקרים ונדירים יותר.
  2. דברים בעלי ערך קשים יותר להשגה.
  3. דברים בעלי ערך עולים ביוקר, וככל שהדבר בעל ערך גבוה יותר, כך תשלם עליו יותר.
  4. כדאי לגלות את ערכם של הדברים, לבנות "סדר עדיפויות" בחיים, ולחתור להשיג את הדברים היקרים ביותר.
אחר כך לימדו אותי מהו הדבר היקר ביותר בעולם:
  1. בורא העולם, והקשר הישיר עמו, זהו הדבר הגבוה ביותר שקיים.
    לימדו אותי שאפשר ליצור חיבור כאן, בעולם הזה, בדרכים רבות ולהגיע לקשר קרוב עם בורא העולם.
    הקו, הוא המקום הגבוה ביותר להשגה, הקיווי אל ה' יתברך: "קיויתי ה' קיוותה נפשי".
  2. לימדו אותי גם את הדרך להגיע לקשר עם הבורא, באמצעות התורה והמצוות, ובאמצעות התפילה.
ומאז אני מכוונת את ליבי לחבר את החוט המשולש: קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל עמו, באהבה.

אני יודעת שלהגיע להישג דורש ממני כמה דברים:
ראשית, להכיר בדבר, כלומר להבין שיש כאן את הדבר היקר ביותר.
שנית, לנסות להשיג אותו.
ושלישית, להסכים לשלם את המחיר.

אלא שהמחיר יקר מאוד, כיאה לדבר היקר ביותר שקיים. איני מדברת רק על ויתורים חומריים כדי להשיג הישג רוחני, אלא על מעבר לכך, היכולת להתחבר דורשת מאמץ עצום.
לא קל להפוך את עולמך ורצונותיך לרצון רוחני.

גם אם יש בך רצון רוחני, לא תמיד תדע איך לתרגמו לחוויה רוחנית.
גם אם תרצה לעשות את רצון בוראך, לא תמיד תבין את הקשר שבין הרצון הרוחני למעשים רוחניים, חשובים ככל שיהיו.

כדי ליצור את החיבור עליך להעמיק בעניין, ללמוד אותו, לקרבו אל שכלך, לרצונך ולחווייתך.
ברגע שאתה מבין את התהליך, אתה לומד לרצות את הקשר, לומד לשמוע באוזניך את מילות התורה והתפילה, ולומד לאהוב את התורה והתפילה.

ואז אתה מרגיש חיבור עצום. אבל גם אז החיבור הזה חייב עבודה; הוא לא בא בקלות, אלא מתוך התרכזות, מתוך כוונה, מתוך מחשבה.
כמו שכל חיבור דורש חכמה, כך גם החיבור הרוחני דורש חכמה.

ההבנה הזאת היא מצד אחד כוח רוחני חזק, ומצד שני, דורשת ממך מאמץ אדיר.
כשאתה נוגע במאמץ הזה אתה מבין שזהו המחיר של החיבור והקשר לבורא עולם.

זהו מאמץ רוחני שמצד אחד מזין את הנפש ומקדם אותך, ומצד שני דורש השקעה רבה.

ואחת הדרכים להגיע למקום הרוחני היא דווקא באמצעות הכמיהה, ההתרפקות, הנינוחות, הקבלה, ההקשבה והמתינות.
וזהו בדיוק ההפך מן המאמץ.

השילוב הזה, של רצון וקיווי, של התרכזות והשקעה מצד אחד, ומנגד התרפקות ונינוחות, הוא שילוב נדיר. זהו חיבור רוחני שמביא אותך אל המקום שאליו אתה שואף.

וברגע שאתה מגלה את הסוד הזה, אתה חי, אבל באמת.

וכל זאת לא כתבתי אלא כדי להסביר את עומק התורה הקדושה, שעליה עומד העולם.
עמוד התורה יקר עד מאוד, ובאמצעותו, החיבור שלנו אל ה' יתברך.

וכל זה איננו אלא פתיחה להבין מהו עמוד התורה, היקר מכל, שהוא חיינו ואורך ימינו.

כאשר נתבונן בעיניים רוחניות נוכל לראות כיצד התורה היא יסוד הקיום, יסוד היקום.
וכמו כל דבר יקר ערך בעולם הרוחני, כאשר נמצאים במצב של גלות, הדבר מוסתר, ולעיתים חלילה אף מבוזה.

ככל שערכו עולה, כן הכוח שכנגדו מנסה להשפילו.
וכאשר לומדי התורה מושפלים, הרי זו עדות לרום מעלתה. אנו רואים את ההשפלה, אך בעין רוחנית ניתן לראות דווקא את ערכה האדיר של התורה הקדושה.

ובגלות הזאת אנו רואים גם את הקושי להשיג את מעלתה הגדולה של התורה, וגם את בני התורה מושפלים.

ואתה, בורא עולמים, רואה ויודע את מסירותם של בני התורה למען שמך.
יש לך, בורא עולם, שמות רבים, ואנו שואלים: מהו שמך הקשור בתורה?
הלא הוא הסיום בברכת התורה: "המלמד תורה לעמו ישראל".

ובאותה ברכה אנו מבקשים: "ונהיה אנחנו וצאצאנו יודעי שמך".
אם כן, עשה למען שמך זה! עשה למען תורתך, למען יחלצון ידידך, הלא המה לומדי התורה הקדושה.

ואם הגענו ל"יהיו לרצון אמרי פינו" ואם הגענו אל הסוף,
אז בבקשה: כאשר לומדי התורה מושפלים,

הרם קרן ישראל עמך,
הרם קרן משיחך,
הרם קרנם של לומדי תורתך לשמה,
למען שמך הגדול והקדוש!

ואם התורה היא החיבור שלנו אליך, היא הקיווי שלנו אליך,
תן לכל אחד ואחד מעם ישראל להכיר בחיבור הזה, לייקר אותו, להבין את חכמתו ואת שורשו.
תן לבניך לרצות את התורה, לבחור בתורה.

מאחלת לכל בניי היקרים ולכל עם ישראל, המתחילים את "זמן אלול":

שתרגישו, אשריכם, תלמידי חכמים.
ושיהיו דברי תורה חביבים עליכם ביותר.
ושכל עם ישראל יזכו לטעום מן היין המשובח הזה, ליהנות, להתחבר ולהעריך.

והכי־הכי, לקוות.
לראות מהרה בתפארת עוזך.

ממני, אמא שאוהבת תורה,
אוהבת אותך, אבא,
ואוהבת את עמך.
ומקווה - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת אם לא בריתי?
ב"ה

אתם, שמדברים נגד לומדי התורה.
אתם, שהפכתם את לימוד התורה למעשה פלילי.
אתם, שהחלטתם לכלוא בחורי ישיבות על עוון ההשתמטות, כלשונכם.
אתם, שיצרתם משוואה שאומרת: כשיש מלחמה, כולם צריכים להתגייס לשורות הצבא, כי במלחמה צריך את כל הבנים מגויסים כדי להילחם.
אתם, שסברתכם היא שותפות בנטל.

אם היינו מקשיבים לכם, הרי שאז לא היו בתי המדרש מלאים בבחורים השוקדים על דברי התורה.
האם חשבתם שלבטל את התורה הזאת, הקיימת והנצחית, זה מה שיוביל את עם ישראל לשמירה והגנה?

אם תחשבו לרגע לכמה שמירה אנו נצרכים, הרי שצבא שלם לא יכול להגן מפני יום של חרון אף ה'.
האם כל מה שעברנו, החל מהשביעי לעשירי, אינו מצביע באופן הכי מדויק שיכול להיות על מהלך על-טבעי?
כי אם אויבינו היו מסכימים פה אחד על אותו היום ואותה השעה, הרי שלא היו עוזרים כל כלי המלחמה וכל החכמים וכל החיילות כולם.

ראינו כמה נזק יכול להיגרם מכמה טילים איראניים, ורק מי שהיה מחובר למצבת פיקוד העורף יודע על רמת ההכנות לקראת קטסטרופה שהייתה יכולה להתרחש חלילה.

אין חולק על כך שהצבא וחייליו עושים עבודת קודש מתוך מסירות נפש אדירה.
כל חייל שיוצא לקרב משאיר צוואה, ויודע שיש סיכוי שהיא אכן תתממש.
זו מסירות נפש שאין כמותה, וזו זכות אדירה של עם ישראל.

וכל חייל שליבו דופק ופועם בעוז לקראת משימה של סיכון חייו בשטח אויב, מבקש שני דברים:
האחד, שמירה והגנה עצומה מלמעלה,
והשני, שתהיה בידו הזכות לשרת ולהגן בגופו על עם ישראל.

ואם השמירה מלמעלה מגיעה רק בזכות קיום התורה, הרי שכל חייל מבקש בעומק ליבו, שיהיה מי שישקוד על התורה למענו ולמען השמירה על כל עם ישראל.

התורה מוטבעת בנפש כל יהודי, וכל יהודי מתחבר אליה, מי בגלוי ומי בסתר, ובליבו פועמת קדושת התורה.
ומי שיבוא וילעג ויקרא: "לכו תילחמו עם התורה", כעת צריך לקום ולעשות מעשה.

או במילים אחרות: לא מספיק ללמוד תורה, צריך להכניע את האויב עם טנקים.

לאותם אלו אני קוראת את הקריאה שלי:
אתם, שמאמינים שבכוח הצבא להכניע את האויב.
אתם, שחושבים שכולם צריכים להיות שם במלחמה הזאת, כולל לומדי התורה.
האם אתם חושבים שטנק לבד יכול לשמור על עם קטן, מוקף באויבים?

ומה הסיבה שיש שנאה כל כך עמוקה כלפי עם ישראל?
אולי תתבוננו בשורש של הדברים?
אולי תשכילו להבין שהצבא הוא שליח של בורא עולם לשמירה על עם ישראל.

ואם ניקח את חוד החנית, שהוא לימוד התורה הקדושה, לב ליבו של עם ישראל, כיצד תהיה שמירה על העם?
הלא קודשא בריך הוא, ואורייתא, וישראל, חד הוא, הם דבר אחד.

היה מן הראוי שכל לוחם ילך ויבקש מלומד תורה בתחנונים:
למד לזכותי.
למד למען השמירה עליי ועל כל העם.

היה מן הראוי שאנחנו, כעם, נבקש את לימוד התורה הזה, נכבד אותו, נייקר אותו, ונרומם אותו.

לימוד התורה, והשמירה האדירה שהוא מביא אתו, זה הבסיס של הקיום שלנו.
"אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי".

אז כן, הרבה שליחים לו למקום, כדי להגן על עם ישראל: יש את לומדי התורה ויש את הלוחמים.
אבל האם אתם חושבים על כך שאתם מוותרים על השמירה הכי גבוהה שיכולה להיות, באמצעות דיבורכם?

הלא על הבל פה של לימוד התורה מתקיים העולם כולו, מתקיימים עם ישראל, וזו השמירה שתוביל אותנו לגאולת עולמים.

השומרים, ששומרים על הגחלת, למרות ועל אף.

ואם אתם, אלו שמבקרים את לומדי התורה, מוכנים ללחום בלי שמירה ובלי הגנה,
ואם מתי מעט שמעדיפים לחשוב שהכוח הפיזי הוא העיקר, ומוכנים להשפיל את לומדי התורה,
הרי ששפלותם היא רוממותם.

ואם הושפלנו על קיום העולם, ואם הושפלנו על עבודת השמירה, יבוא יום שנתרומם.
נוכל לראות אז את הכוח העצום, הכוח הרוחני.
נוכל לראות אותו במוחש.
נוכל לראות עננים של שמירה, שנוצרו כתוצאה מכוח לימוד התורה.

ואז כל מי שלא האמין, ואפילו נלחם בלימוד התורה, ובפרט בשעת מלחמה, יבין שכל המלחמה הייתה על התורה ועל לימודה.

ואם יש בכם חיבור של מסירות נפש בשביל עם ישראל, כדאי מאוד שתדברו במעלת לומדי התורה, והיה זה שכרכם.

לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל־כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ: (שיר השירים פרק א פסוק ג)
"לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים" -
שְׁמָנֶיךָ אותיות נשמה.
נשמת עם ישראל, אין כמותה.
היא מקבלת את כוחה מבורא עולם עצמו, כמו שנאמר: "שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ"
הנשמה מקבלת מבורא עולם, ודי למתבונן.

כשרואים את מסירות הנפש של הלוחמים, אי אפשר שלא לראות את הקדושה האדירה, העל־טבעית, שכולה נמשכת מכוחו של בורא עולם.
וכששומעים את לימוד התורה הקדושה, אי אפשר שלא לחוש את הקדושה האדירה היוצאת מתוך המילים.

כל מי שמתבונן, יכול להרגיש זאת.
ודי למבין.
הגיע הזמן להתעורר.

השם נתן לנו שתי סטירות.

לא במקרה.

זו גזירת שמיים וזו קריאה ברורה להתעוררות.

לאחרונה הלב נקרע למראה מקרים רצופים של מוות של תינוקות. איך אפשר להישאר אדיש, מול החיים הקטנים שנקטפו כל כך מוקדם, על הקול השקט שלא הספיק להישמע.

בשנים האחרונות נוצרה נורמה חדשה, שקטה אך דרמטית: תינוקות בני מספר חודשים בלבד, מבלים את רוב שעות היום מחוץ למקום הבטוח שהיו צריכים להיות. מחוץ לבית, בידיים זרות. לא של אמא.
ונכון, זה לגמרי לא מתוך בחירה חינוכית עמוקה, אלא מתוך אילוץ כלכלי.

השאלה הקשה אך ההכרחית היא:

איך השתגענו??
איך יכול להיות שאמא שהיא עיקר הבית, לא נמצאת בבית בשם הפרנסה, בשם חובת השעה, בשם "הנורמה"?
האם לשם כך נברא העולם?
האם זו התכלית של הקמת משפחה?
להביא ילדים ולמסור את עיקר גידולם לאחרים עד השעה 16:00?

זהו טקסט שלא יהיה נוח לקריאה.
לאף אחד.
לא לאימהות, ולא לאבות.

אך לעיתים דווקא אי הנוחות היא הסימן לכך שנגענו בנקודה אמתית.
רבים יאמרו:
אין ברירה. נקודה. זה המציאות.
יוקר המחיה, מציאות כלכלית מורכבת, הצורך בפרנסה כפולה.
חייבים לעזור לשם יתברך ולתת לו יד לפרנס אותנו יותר בכבוד)
אך דווקא כאן נדרש בירור עמוק יותר:
האם המציאות הזו היא גזירת גורל, או תוצאה של סדרי עדיפויות שיצרנו בעצמנו?

הרבה אימהות יכולות להזדהות עם התחושה הקשה, להשאיר את הילדים בבוקר עם אבא, בעוד שהן חייבות לצאת לעבודה, לפני שהילדים אפילו פקחו את עיניהם. הלב כואב, הרצון להיות שם, לתת חיבוק, לגעת , לחייך , כל זה נלקח על ידי הצורך הכלכלי.

בעבר הלא רחוק, גם במשפחות של תורה על מלא, יום העבודה של האם הסתיים בשעות הצהריים, סביב השעה 13:30.
אמא הייתה פותחת את הדלת ונמצאת שם עם הילדים, בכניסה וביציאה. נוכחת ברגעים הקריטיים של חייהם.

בואו נגיד את האמת,
אמא שמגיעה הביתה בשעה 16:00, משלמת מחיר בילדים ולעיתים בבן הזוג, שמכורח המציאות לוקח את תפקיד האמא לכל שעות הצהרים.

המחיר הזה אינו נמדד רק בעייפות, בחוסר סבלנות, בכוח או באהבה לילדים, גם. אלא בדור שלם שגדל ללא נוכחות ריגשת של אמא בשנותיו הקריטיות ביותר.
וזה קריטי לכל בעיות הנפש בהמשך החיים שמגיעות ישירות מתחילת החיים.

ושיהיה ברור,
תורה היא ערך! ערך גדול מאוד
לומדי התורה הם עמוד השדרה הרוחני שלנו, הם נושאים על כתפיהם את עתיד הרוח של עם ישראל. הם עמלים יום ולילה במסירות שאין לה גבול, ללא פשרות, לעיתים בלי תנאים כלכליים ראויים, ללא הכרה אמיתית מהמדינה או מהציבור הרחב. הם אינם עוסקים בתחביב , הם נשאים על כתפיהם אחריות רוחנית כבדה, מגדלים דור שלם של ערכים, מוסר ואמונה, והחיים הרוחניים של כולנו תלויים בהם.
לצערנו, המדינה לא מכירה בערכם.
אנו שמכירים צריכים להיות שם. עלינו להיות אלו שמבטיחים שלומד תורה לא יישאר ללא פרנסה נאותה, שהמאמץ, ההקרבה והעבודה הרוחנית שלהם יזכו להוקרה מלאה. כל אברך שמקדיש את ימיו ולילותיו ללימוד התורה חייב לקבל לא פחות מעשרת אלפים שקלים בחודש – סכום שמכבד את ההשקעה, את המסירות ואת התפקיד המרכזי שהם ממלאים בחיי עם ישראל.
אנחנו, שמכירים בערך האמיתי של התורה, חייבים להרים את הכפפה. אנחנו תומכים בכל הגופים למען עם ישראל – בספרי תורה, בארגוני אוכל, בארגוני הצלה, בהקמת בתי כנסיות, והגיע הזמן שגם אלו שמחזיקים את הנשמות יקבלו את התמיכה שמגיעה להם. הם ראויים להיות מעל לכל ארגון אחר, מכיוון שהם שומרים על הלב הרוחני שלנו, הם הבסיס עליו עומדת האמונה והעתיד של הדורות הבאים.
לכן חייבים להבטיח, לתת, להעניק להם שקט נפשי וביטחון כלכלי , בדיוק כפי שאנו תומכים בכל ארגון תורה אחר.
כי מגיע להם. הם לא צריכים נדבות או קצבה מינימלית, אלא שכר ראוי ומכובד, שמכבד את העבודה הרוחנית והמסירות האדירה שלהם. זהו חוב מוסרי שלנו, חובה שאנחנו חייבים לקחת על עצמנו, כי רק כך נשמור על הלב הרוחני של עם ישראל ועל עתיד התורה והערכים.


התבלבלנו בדרך וזה בטח גם לא רצון השם שהביא אותנו לעולם , ובחר בנו להיות אימהות לילדים שלנו והם צריכים להיות לפני הכל, בלב הבית, בלב חיינו.

יום עבודה שמסתיים סביב השעה 13:00 אינו פינוק, אלא תנאי בסיסי לבריאות נפשית של ילדים. אין תחליף לאמא בעולם למבט, לחיבוק, לשיתוף, להתעניינות, ללב של אמא ולנוכחות שלה בשעות הקריטיות הללו.

אנו נמצאים במשבר מוסרי ורוחני.
השאלה האם נמשיך לקבל את המצב הקיים, או שנתעורר ונפעל כדי להחזיר את האמא לבית, כדי שהילדים שלנו יקבלו את מה שמגיע להם , חום, נוכחות, בטחון ואהבה?

אם באמת מעריכים תורה, אם באמת אוהבים את ילדינו, עלינו להחזיר את האימהות אל המרכז. אל הבית, אל לב הילדים, אל ליבותינו. לא מדובר בנוסטלגיה, אלא באחריות. לא בסיסמה , אלא בעקרון. הבחירה בידינו, והעתיד בידינו.
שיתוף - לביקורת שגבנו טהרנו נורא
ב"ה

יום אחד הבטחתי לעצמי שאני אספר לכם איך מכינים מרק מופלא לכבוד שבת קודש,
וגם צ’ולנט הכי טעים בעולמות כולם, יעידו על כך כל הטועמים.
היו פעמים שכמעט וכתבתי, ולא ידעתי אם נכון לשמור את הסוד ביני ובין קוני,
או שמא דווקא השיתוף יוסיף עוד תבלין, ושמו שבת.

את הגעגוע האדיר להכנת המאכלים זכיתי לחוות באחת משבתות השנה,
שבה חגגנו ב"ה שמחה.
ורק הגעגועים עצמם הם שדחפו אותי להעלות את חוויית ההכנה אל הכתב.

נתחיל במרק, הלא הוא חמין ששסכה לי אימי בילדותי .
ומי היא אימי, אם תשאלו? הלא היא השכינה הקדושה, כמו שכתוב: “עד שהבאתיו אל בית אימי”.

להכין את המרק מלא בקדושה מתחילים בקציצת הבצל.
הו הבצל, הלבן הזה, שכל כולו מספר סיפור של לובן.
ומהו לובן, אם תשאלו.
לבן, כידוע מעולם הקבלה, הוא צבע של המתקת הדינים.
ולא פשוט לאחוז ביד מן הלבן הלבן הזה, שבו ממתיקים את הדין כפשוטו.

ותפילתי בפי:
אנא ריבונו של עולם, תמתיק לנו את הדינים.
תטהר אותנו כחוט שני ההופך ללבן, עדות לכפרה, סליחה ומחילה.
ומה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.

וכך בכל ירק וירק.
הגזר מבקש שתגזור עלינו גזירות טובות.
אותה סמליות של ראש השנה מוצאת את מקומה בכל שבוע ושבוע, לגזור עלינו שבוע מבורך.

כף מלח גדושה, שוב המתקה גדולה, שהרי המלח ממתיק.
והעצמות, הו, לו הייתם יודעים מה טמון בהן. מיום שחרב הבית ניטל טעם הבשר מן הבשר וניתן בעצמות.
“כל עצמותי תאמרנה ה’ מי כמוך”.

והתפילה נובעת:
שכל מי שטועם מן המרק, וכל הנלווים עלינו, וכל עמך בית ישראל, יזכו שהתורה תחדור לעצמותיהם,
שכל מהותם תהיה להכיר את שם ה’, לאהבה וליראה.

ותוך כדי הכנת המרק אני חותכת גם את הבצלים לצ’ולנט, ואותה תחינה שבה ועולה, להמתקה גדולה.

בצ’ולנט יש כמה מרכיבים סודיים, הידועים ליודעי ח"ן בלבד.
סילאן תמרים, הוא דבש התמרים, ובקשתו: “אמרתי אעלה בתמר”.
ודבש, שעמו הפסוק: “דבש וחלב תחת לשונך”,
ותקווה גדולה שירגישו כולם את המתיקות של לימוד התורה הקדושה.

כמה לשים?
כל זמן שמבקשים את הערבות הזאת, הסיבוב מתארך.
הכול לפי הכוונה.

והשעועית, מעלה כמיהה גדולה "שעה שוועת בני עמך"

יש גם מיץ רימונים, כנגד הפסוק: “שלחייך פרדס רימונים”.
ואחרי הגריסים, בתפילה שיהיו דברי תורה גרוסים בפינו, מגיע תור התיבול האחרון,
סיבוב של שמן זית, לכבוד הפסוק: “לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך”.

ועוד פסוק מתהילים:
“כשמן הטוב על הראש, יורד על הזקן, זקן אהרון”.

וכך, במשך הזמן שזה לוקח, גם העוף מקבל סיבוב של שמן זית, ותפילה לזכות בחכמת התורה.
ואין תפילה דומה לחברתה, ולכל סיר, הסוד שלו.

ועכשיו, כשתרצו לדעת את המתכון הסודי, תבינו שאינו בר גילוי.
הוא נסתר מעצם היותו, מקודש, וטעמו, טעם מעין עולם הבא.
שיתוף - לביקורת אהבת עולם
ב"ה

בדחילו ורחימו, דבריה של אם

אנחנו רגילים לחשוב שוויכוח הוא זירה של התנגשות.
שצריך להרים קול כדי להישמע, לדבר מהר כדי לא לאבד את רשות הדיבור.
גם כשמנסים להקשיב, זה בדרך כלל רק כדי להשיב.

וגם אני.
כשרציתי לשתף עמדה שונה, חשתי צורך להצטדק עוד לפני שהתחלתי.
כי יש דעות, שלא קל להן להישמע,
ולא בגלל שהן שגויות, אלא כי הן נולדות מתוך כאב עמוק,
וכאב, הוא דבר שקשה להכיל מבלי להישבר.

אני לא אם לחייל.
ילדיי לומדים בישיבות.
אז לכאורה, אין לי זכות דיבור.
מה לי, לעמוד מול אֵם ששולחת את בנה לקרב בעזה או בלבנון?
מה לי, לומר מילה, כשהמסירות שלה זועקת עד לשמים?

אני כותבת את הדברים האלה גם מתוך פחד.
פחד שיישמעו כיומרה, כי מה לי ולכאב האדיר של אם שמוסרת את בנה לקרב?
אני שואלת את עצמי האם מותר לי בכלל להשמיע קול אחר, קול של שקט ושל לימוד?
ואולי כי הקול הזה יש בו אמת, של להחזיק משהו גם כאשר יש אמת נוספת.
ואולי כולנו בכלל כואבים?
ואולי זה בכלל כאב אחד של עם שלם.

אבל דווקא מהמקום הזה של שתיקה רבת־שנים
אני בוחרת היום לומר משהו.
לא כהתנצחות, אלא כתחינה לקשב.
לתת קול גם לצד הפחות נשמע,
הצד שסופג ביקורת ולעיתים גם שנאה.

כי כך חונכתי:
שאין דבר נעלה יותר מלימוד תורה.
שקודשא בריך הוא, אורייתא וישראל, חד הם.
שכל רגע של לימוד מחזיק את הבריאה כולה.

וככה גם גידלתי את ילדיי
לא מתוך כפייה, אלא מתוך אהבה.
אהבת תורה לא כסיסמה אלא כהתמסרות, דרך חיים,
שבה מוותרים על הרבה כדי לזכות בקִרבה.

ובעוד אנחנו השקענו את שנותינו בבניין עולמות של רוח
עולמות שמבקשים לעלות מעלה
חמאס השקיע את כל כוחו בבניית עולמות של חושך, מתחת לאדמה.
אנחנו טיפחנו נשמות,
הם חפרו מנהרות.
אנחנו פנינו אל על,
הם ירדו מטה.
אנחנו חיפשנו גובה של נשמה,
הם חיפשו עומק של הסתרה.

זה לא רק עימות פיזי
זו התנגשות מהותית בין עולמות:
עולם שמקורו בשמי מעלה, שמחבר שמים וארץ,
מול עולם שמבקש לקבור את האור ולחפור אותו באדמה.

והגיעה השעה
ועם ישראל יצא למלחמה של קיום.
ובחורים יקרים, לוחמים, עובדי כפיים ועמלי רוח
נעמדו יחד, כל אחד בכוחו, בגוף או ברוח
להילחם במלחמה של אור מול חושך, של קדושה מול טומאה.

והנה עמל התורה הוא חזית רוחנית אמיתית,
שדורשת כוחות נפש אדירים.
במלחמת קיום, כמו גם בעמל התורה בונים חומה של אור,
שלא נראית בעין אבל מחזיקה את המחנה כולו.

והנה באחד הימים התבהר לי:
מי שנלחם בגופו עוסק בדברי תורה.
ומי שלומד עוסק בדברי תורה.

כי התורה היא שישים ריבוא אותיות,
וכל נשמה בישראל, היא אות חיה בתוכה.
וכל אחד שמוסר את נפשו, בגוף או ברוח
מוסיף אור לאותה תורה.

לקראת חג השבועות עלתה בי תפילה:
שהתורה שנלמדת בבית המדרש
שמילותיה עולות למרום ומקיימות את העולם,
והתורה שמתקיימת בשדה הקרב,
שמזככת ומוציאה לאור את היופי הפנימי של הנשמה
יתאחדו, ויעלו יחד לרצון לפני בורא העולם.

"אֶל-גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל, לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים..."

הגפן, היא לימוד התורה.
והרימונים, הם מעשי המצוות,
שנעשים בגוף, מתוך אחריות, מסירות ונשמה.

ואם נקשיב זה לזה באמת
אם נוכל לראות גם את הלומד וגם את הלוחם בעין טובה
נוכל להתחיל להתרפא.
ונזכה לקיים את מאמר רבי עקיבא:
"ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה."

אולי לא כולם יבינו אותי.
אולי רבים יחלקו על דבריי.
ואולי גם אני אמשיך לשאול את עצמי שאלות.

אבל יהיו כאלה שיאמרו:
"ניכרים דברי אמת."

אלו אותם האנשים שנפשם מחוברת לשורש הקיום,
שמרגישים עמוק בתוכם את קדושת עם ישראל ואת אחדותו.
אולי הם רבים וטובים,
ואולי רק צריך להסיט את המסך
המסך שיש בעולם,
זה שמסתיר את הלבבות,
מחשיך את האור,
ומעלים את האמת הפשוטה:
שכל יהודי, בעומק ליבו, רוצה לעשות רצון בוראו.
ושבלב כל נשמה, יש נקודה שמעריכה את התורה, גם אם לא בגלוי.

ואולי נתחיל לראות,
שכל אחד ואחד מעם ישראל,
בשלב כלשהו של קיומו
אולי בגלגול זה, ואולי בגלגול אחר
מסר נפש.

ואולי בכי השכינה על צער הגלות
הוא לא רק כאב של יחיד, אלא כאב של אומה.
כאב כללי, עמוק, חובק כל נשמה.
ותרשו לי,
תרשו לי לקחת בו חלק.
מתוך שותפות פנימית.
ותרשו לי לכאוב גם על הפילוג
הפילוג שמנסה לחדור דרך חומות של כאב,
ולבקש לו מקום גם בלב שמבקש אמת.

וכל אחד עושה זאת בדרכו, בעומק, במסירות,
בצורה נשגבת וראויה.

ואולי, אולי הגיע הזמן שנכיר בזה.
באמת.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה