שיתוף - לביקורת מצרים

[להאמין ביכולות שלי]

אשר התעללתי במצרים


כל הרצון הטוב שלי חווה חיבוטים מפה ומשם.
ואני מבינה שזו התעללות במצרים, במקום הצר ומיצר שבתוכי.
אלוקים לא סתם התעלל במצרים.
היתה לכך מטרה, עצם זה שאדם חי בתודעת מצרים הוא חווה התעללות כי מצרים זו חשיבה מתעללת, מגבילה, חשוכה, צרה.
ההתעללות זו היא חלק מהרצון האלוקי שנצא משם.
אף אחד לא יודע מה התיקון הזה, שזרק אותו לאן שזרק אותו, בדרך לתיקון נשמתו.
*
אנחנו עוברים דברים.
רבי עקיבא אמר על כל גל שעבר עלי הורדתי את ראשי ונתתי לגל לחלוף.
אבל לפעמים אדם נקלע למערבולת.
*


לאחר כל מה שעברתי אני מבינה כמה תיקון החברה שלנו צריכה.
כמה תיקון אני צריכה.
אבל אני לא היחידה.
כולנו צריכים תיקון.
התיקון שלי הוא לקבל את עצמי כמו שאני ולהמשיך בדרך שלי שכוללת תהיה וחיפוש.
התיקון של החברה הוא... להבין.
שיש את מה שאנחנו רואים ויש גם דברים נסתרים.
להכנע לנסתר. לא לחשוב שאנחנו מבינים הכל, כי אנחנו לא מבינים...
*
אני חיה דחיה, אמת.
אני יוצרת דחיה, גם נכון.
אני מחפשת דחיה, לחלוטין נכון.
אבל דחיה זה פחד.
ולחוות את הדחיה זה להתקרב לתוך הפחד.
לטעום ממנו.
זה לא אומץ, זו חרדה.
*
אבל מה באשר לאלו שדוחים?
למה הם דוחים?
הם כנראה פוחדים.
אני לא מזדהה עם פחד של התנהלות שיוצרת דחיה,
אני כן מבינה אותה.
מבינה את הפחד הזה.
מבינה שהוא קיים גם בתוכי.
ומאמינה שיום אחד הכל יהיה טוב.
בינתיים אני עדיין בפחד הזה.
הוא קשוח, מבלבל, מרגיש לא נכון.
אבל יש בו גם אמת.
אז תודה לך פחד מדחיה.
תודה לך גם דחיה.
אין לי פתרון לדחיה, או לפחד מדחיה.
אבל יש בי מודעות לכך שדחיה זה דבר שלילי, פוגעני, אינטרסנטי ופחדני.
יש לי מודעות לכך שדחיה היא גם דבר מבורך, אם דחיה לא היתה מבורכת היא לא היתה בעולם.
כך שדחיה, עם כל הפספוס שיש בה, בעצם מגישה אפשרות לבנות/ליצור משהו חדש.
אז אני מחליטה להיות חזקה ושמחה.
כי לכל אדם יש דרך משלו, וגם אם הוא חווה קשיים או חוסר הצלחה, זה בעצם שלבים בסולם שאמורים להעלות אותו למקום גבוה יותר.

תודה.

 

[להאמין ביכולות שלי]

לאחר שפרסמתי את המאמר הנ''ל חשבתי אולי לדווח עליו תוכן שלילי, כדי שימחק, כי אני חוששת שלא יבינו... ואולי מדובר בתוכן קצת כבד.

מצד שני חשבתי אולי להשאיר, יתכן שיהיו שימצאו במסר הזה תועלת.

*
כך שבאמת אין לי מושג... אם התוכן נראה לכם לא מובן או כבד או לא מתאים, אז אנא לחצו דווח תוכן שלילי.

 

[להאמין ביכולות שלי]

אני רוצה לספר לכם מה הרקע לטקסט הזה:

אולי לא שיתפתי אתכם כאן מספיק על הדרך הארוכה שעשיתי בחיי כדי לכתוב ספר.

העליתי לכאן את תחילת הספר. סודו של הנסיך, כשסיימתי לכתוב שלחתי להוצאה לאור.

חיכיתי לתשובה, והיא היתה חיובית!

כן בתחילת השבוע הודיעו לי שהספר מתקבל להפצה דרך הוצאה לאור.
זו היתה שמחה אדירה, פשוט שמחתי.
כאילו חיוך משמים, בעיקר כי התפללתי על זה הרבה.
השמחה היתה גדולה.
תחושה של קבלה.
מקבלים אותי. הכתיבה שלי טובה, יש אישור ממקום מאוד נחשב...
עוד יום שמחה ועוד יום.
הייתי מאושרת.
ממש.
אבל,
היה פרט קטן שפתאום גרם לספר להידחות.

וואו.

זו היתה נפילה חיצונית, לא משהו שקשור לרגש הפנימי אלא ממקום של שמחה וגאולה למקום של דחיה נוראה.
מצד אחד שמחתי מהדחיה כי הרגשתי שלא בא לי להצליח.
מצד שני אמרתי לעצמי: הספר יכול לעשות טוב בעולם, איזה כיף. וכבר דמיינתי איך הוא יראה.
*
זו היתה שמחה אדירה של כמה ימים.
שמחה, במהלכה הבנתי בקטנה מה זו השמחה של גאולה!
באמת שמחה לא נורמלית, אמרתי לעצמי שהתקיים בי הפסוק הזורעים בדמעה ברינה יקצורו.
תחושה של גאולה!

ואז הדחיה.

*
האמת שאני בדיעבד כן מכירת תודה שזה קרה, השמחה ואחריה הסירוב.
גם כי נוכחתי לרגע מה זה "תשועת ה' כהרף עין".
וגם כי הבנתי שהעמל והעבודה הפנימית של האדם מול עצמו איכותית יותר כשיש לב חסר.
וכן הרגשתי שאני לא באמת צריכה להיות סופרת או צריכה להצליח כי האדם לא צריך להצליח, הוא צריך להתקדם, ואם יש הצלחה זה חיצוני ולא פנימי.

ושאני צריכה להיות בשמחה בלי קשר להצלחה גדולה. אלא להגיע לשמחה פנימית שלא תלויה באישור חיצוני.

אז כעת התייאשתי, אבל זה יאוש מתוק שמגיע מעבודה קשה.
אני ממשיכה עם הכתיבה אבל מתוך יאוש.
כי באמת כבר עברתי הרבה בתחום הזה, וביאוש יש מנוחת נפש.
יש השלמה וגם הכנעה.
וגם הבנה שלא תמיד יש בהצלחה חיצונית ערך, אלא לפעמים צריך פשוט לעשות מה שאפשר

 

[הלוויתן הכחול]

השיתוף הזה כל כך יפה, וכל כך מעודד! ואם זה מה שדחיה קשה כזאת מוציאה ממך, אז זה פשוט מדהים. ואני מקווה ממש שאת לא מתכוונת לגנוז את סודו של הנסיך לעולמים, כי כתיבה טובה יש הרבה שיודעים או ממש לא יודעים לכתוב, אבל עלילות שכיף לקרוא והן לא יושבות על מבנה ספציפי צפוי מראש, חסר מאוד. והספר שלך סיקרן וריתק מכל הבחינות, כתיבה, עלילה, דמויות, צורת תיאור, והאווירה!
אני ממש אתאכזב אם הוא לא ישכון ביום מין הימים על המדף אצלי. ניסית את כל ההוצאות לאור הרלוונטיות? זה לא איזה משהו ששכתוב קטן יעזור לו?
ובכל מקרה, אותי ממש עודדת, אני בעבודה על ספר, ומבחן ההוצאה לאור מנצנץ לי מרחוק באורות מהבהבים.(די מרחוק... מובן לכל מי שהתנסה אי פעם בכתיבה והגיבור שלו פשוט לא מוכן להתקדם הלאה להמשך העלילה, שלא באשמת הכותב!), אבל מה שכתבת כאן הרגיע אותי באופן אישי שגם אם אקבל סירוב זה לא אומר שהספר או הכתיבה גרועים, אלא שפשוט זה לא צריך לקרות עכשיו. ואולי אצטרך לתת לזה להשתבח כמו יין ישן. (אם כי מסתבר שהתגובה הראשונית תיהיה יותר, דיכאון כבד, והעברה מהירה של הקובץ לצד ג' בטרם בטעות אמחק את הספר גם מסל המיחזור. אחח! נקווה לטוב).
תוך כדי כתיבת השורות האלה דפדפתי שוב למעלה. ללא ספק כתיבת הרקע שפכה אור חדש על התוכן ופשוט התפעמתי. תודה רבה על התובנות החשובות!
ואל ייאוש! (רק לימים הקרובים כדי לאסוף כוח ולכתוב שוב. גם אם לא בשבלך, לפחות מתוך אמפתיה זעירה עד מועטה לקוראים האומללים שממש ישמחו לקרוא את מה שאת כותבת. אופס. איך הפכתי את עצמי לרבים... (אם כי בטוח ישנם עוד רבים רבים) אבל במחשבה שניה הניק שלי ואני זה שניים לפחות) מחכה ממש להמשך!

 

[להאמין ביכולות שלי]

תודה על התגובה המדהימה והרבה הצלחה בכתיבה ובהכל.

אני לא חושבת להפסיק לכתוב.
כתיבה היא דבר מעצים בפני עצמו, וכתיבת ספר זה תהליך מופלא, בלי קשר אם הוא יוצא לאור ומי קורא אותו.
אמנם מקסים אם הספר היה זוכה להפצה, אבל בס"ד התחלתי לכתוב את החלק השני של הספר.
אגב, ההוצאה לאור רמזו לי שאולי אנסה בהמשך.. חשבתי שיתכן ואוציא לאור את הספר כחלק אחד ולא שני חלקים, בהמשך.
אבל המלצה שלי היא להשתדל לכתוב ספר שמעניין מאוד את הכותב, כך לפחות הכתיבה יעילה עבור הכותבת לכל הפחות.

אני חושבת שהכותבים צריכים להפריד בין הרגש לתהליך הכתיבה והיציאה לאור, רק ככה אפשר לעבור את זה בלי דרמה אלא ביציבות