שיתוף - לביקורת מצרים

  • הוסף לסימניות
  • #1
אשר התעללתי במצרים


כל הרצון הטוב שלי חווה חיבוטים מפה ומשם.
ואני מבינה שזו התעללות במצרים, במקום הצר ומיצר שבתוכי.
אלוקים לא סתם התעלל במצרים.
היתה לכך מטרה, עצם זה שאדם חי בתודעת מצרים הוא חווה התעללות כי מצרים זו חשיבה מתעללת, מגבילה, חשוכה, צרה.
ההתעללות זו היא חלק מהרצון האלוקי שנצא משם.
אף אחד לא יודע מה התיקון הזה, שזרק אותו לאן שזרק אותו, בדרך לתיקון נשמתו.
*
אנחנו עוברים דברים.
רבי עקיבא אמר על כל גל שעבר עלי הורדתי את ראשי ונתתי לגל לחלוף.
אבל לפעמים אדם נקלע למערבולת.
*


לאחר כל מה שעברתי אני מבינה כמה תיקון החברה שלנו צריכה.
כמה תיקון אני צריכה.
אבל אני לא היחידה.
כולנו צריכים תיקון.
התיקון שלי הוא לקבל את עצמי כמו שאני ולהמשיך בדרך שלי שכוללת תהיה וחיפוש.
התיקון של החברה הוא... להבין.
שיש את מה שאנחנו רואים ויש גם דברים נסתרים.
להכנע לנסתר. לא לחשוב שאנחנו מבינים הכל, כי אנחנו לא מבינים...
*
אני חיה דחיה, אמת.
אני יוצרת דחיה, גם נכון.
אני מחפשת דחיה, לחלוטין נכון.
אבל דחיה זה פחד.
ולחוות את הדחיה זה להתקרב לתוך הפחד.
לטעום ממנו.
זה לא אומץ, זו חרדה.
*
אבל מה באשר לאלו שדוחים?
למה הם דוחים?
הם כנראה פוחדים.
אני לא מזדהה עם פחד של התנהלות שיוצרת דחיה,
אני כן מבינה אותה.
מבינה את הפחד הזה.
מבינה שהוא קיים גם בתוכי.
ומאמינה שיום אחד הכל יהיה טוב.
בינתיים אני עדיין בפחד הזה.
הוא קשוח, מבלבל, מרגיש לא נכון.
אבל יש בו גם אמת.
אז תודה לך פחד מדחיה.
תודה לך גם דחיה.
אין לי פתרון לדחיה, או לפחד מדחיה.
אבל יש בי מודעות לכך שדחיה זה דבר שלילי, פוגעני, אינטרסנטי ופחדני.
יש לי מודעות לכך שדחיה היא גם דבר מבורך, אם דחיה לא היתה מבורכת היא לא היתה בעולם.
כך שדחיה, עם כל הפספוס שיש בה, בעצם מגישה אפשרות לבנות/ליצור משהו חדש.
אז אני מחליטה להיות חזקה ושמחה.
כי לכל אדם יש דרך משלו, וגם אם הוא חווה קשיים או חוסר הצלחה, זה בעצם שלבים בסולם שאמורים להעלות אותו למקום גבוה יותר.

תודה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
לאחר שפרסמתי את המאמר הנ''ל חשבתי אולי לדווח עליו תוכן שלילי, כדי שימחק, כי אני חוששת שלא יבינו... ואולי מדובר בתוכן קצת כבד.

מצד שני חשבתי אולי להשאיר, יתכן שיהיו שימצאו במסר הזה תועלת.

*
כך שבאמת אין לי מושג... אם התוכן נראה לכם לא מובן או כבד או לא מתאים, אז אנא לחצו דווח תוכן שלילי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אני רוצה לספר לכם מה הרקע לטקסט הזה:

אולי לא שיתפתי אתכם כאן מספיק על הדרך הארוכה שעשיתי בחיי כדי לכתוב ספר.

העליתי לכאן את תחילת הספר. סודו של הנסיך, כשסיימתי לכתוב שלחתי להוצאה לאור.

חיכיתי לתשובה, והיא היתה חיובית!

כן בתחילת השבוע הודיעו לי שהספר מתקבל להפצה דרך הוצאה לאור.
זו היתה שמחה אדירה, פשוט שמחתי.
כאילו חיוך משמים, בעיקר כי התפללתי על זה הרבה.
השמחה היתה גדולה.
תחושה של קבלה.
מקבלים אותי. הכתיבה שלי טובה, יש אישור ממקום מאוד נחשב...
עוד יום שמחה ועוד יום.
הייתי מאושרת.
ממש.
אבל,
היה פרט קטן שפתאום גרם לספר להידחות.

וואו.

זו היתה נפילה חיצונית, לא משהו שקשור לרגש הפנימי אלא ממקום של שמחה וגאולה למקום של דחיה נוראה.
מצד אחד שמחתי מהדחיה כי הרגשתי שלא בא לי להצליח.
מצד שני אמרתי לעצמי: הספר יכול לעשות טוב בעולם, איזה כיף. וכבר דמיינתי איך הוא יראה.
*
זו היתה שמחה אדירה של כמה ימים.
שמחה, במהלכה הבנתי בקטנה מה זו השמחה של גאולה!
באמת שמחה לא נורמלית, אמרתי לעצמי שהתקיים בי הפסוק הזורעים בדמעה ברינה יקצורו.
תחושה של גאולה!

ואז הדחיה.

*
האמת שאני בדיעבד כן מכירת תודה שזה קרה, השמחה ואחריה הסירוב.
גם כי נוכחתי לרגע מה זה "תשועת ה' כהרף עין".
וגם כי הבנתי שהעמל והעבודה הפנימית של האדם מול עצמו איכותית יותר כשיש לב חסר.
וכן הרגשתי שאני לא באמת צריכה להיות סופרת או צריכה להצליח כי האדם לא צריך להצליח, הוא צריך להתקדם, ואם יש הצלחה זה חיצוני ולא פנימי.

ושאני צריכה להיות בשמחה בלי קשר להצלחה גדולה. אלא להגיע לשמחה פנימית שלא תלויה באישור חיצוני.

אז כעת התייאשתי, אבל זה יאוש מתוק שמגיע מעבודה קשה.
אני ממשיכה עם הכתיבה אבל מתוך יאוש.
כי באמת כבר עברתי הרבה בתחום הזה, וביאוש יש מנוחת נפש.
יש השלמה וגם הכנעה.
וגם הבנה שלא תמיד יש בהצלחה חיצונית ערך, אלא לפעמים צריך פשוט לעשות מה שאפשר
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
השיתוף הזה כל כך יפה, וכל כך מעודד! ואם זה מה שדחיה קשה כזאת מוציאה ממך, אז זה פשוט מדהים. ואני מקווה ממש שאת לא מתכוונת לגנוז את סודו של הנסיך לעולמים, כי כתיבה טובה יש הרבה שיודעים או ממש לא יודעים לכתוב, אבל עלילות שכיף לקרוא והן לא יושבות על מבנה ספציפי צפוי מראש, חסר מאוד. והספר שלך סיקרן וריתק מכל הבחינות, כתיבה, עלילה, דמויות, צורת תיאור, והאווירה!
אני ממש אתאכזב אם הוא לא ישכון ביום מין הימים על המדף אצלי. ניסית את כל ההוצאות לאור הרלוונטיות? זה לא איזה משהו ששכתוב קטן יעזור לו?
ובכל מקרה, אותי ממש עודדת, אני בעבודה על ספר, ומבחן ההוצאה לאור מנצנץ לי מרחוק באורות מהבהבים.(די מרחוק... מובן לכל מי שהתנסה אי פעם בכתיבה והגיבור שלו פשוט לא מוכן להתקדם הלאה להמשך העלילה, שלא באשמת הכותב!), אבל מה שכתבת כאן הרגיע אותי באופן אישי שגם אם אקבל סירוב זה לא אומר שהספר או הכתיבה גרועים, אלא שפשוט זה לא צריך לקרות עכשיו. ואולי אצטרך לתת לזה להשתבח כמו יין ישן. (אם כי מסתבר שהתגובה הראשונית תיהיה יותר, דיכאון כבד, והעברה מהירה של הקובץ לצד ג' בטרם בטעות אמחק את הספר גם מסל המיחזור. אחח! נקווה לטוב🤒).
תוך כדי כתיבת השורות האלה דפדפתי שוב למעלה. ללא ספק כתיבת הרקע שפכה אור חדש על התוכן ופשוט התפעמתי. תודה רבה על התובנות החשובות!
ואל ייאוש! (רק לימים הקרובים כדי לאסוף כוח ולכתוב שוב. גם אם לא בשבלך, לפחות מתוך אמפתיה זעירה עד מועטה לקוראים האומללים שממש ישמחו לקרוא את מה שאת כותבת. אופס. איך הפכתי את עצמי לרבים... (אם כי בטוח ישנם עוד רבים רבים) אבל במחשבה שניה הניק שלי ואני זה שניים לפחות😏) מחכה ממש להמשך!
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
תודה על התגובה המדהימה והרבה הצלחה בכתיבה ובהכל.

אני לא חושבת להפסיק לכתוב.
כתיבה היא דבר מעצים בפני עצמו, וכתיבת ספר זה תהליך מופלא, בלי קשר אם הוא יוצא לאור ומי קורא אותו.
אמנם מקסים אם הספר היה זוכה להפצה, אבל בס"ד התחלתי לכתוב את החלק השני של הספר.
אגב, ההוצאה לאור רמזו לי שאולי אנסה בהמשך.. חשבתי שיתכן ואוציא לאור את הספר כחלק אחד ולא שני חלקים, בהמשך.
אבל המלצה שלי היא להשתדל לכתוב ספר שמעניין מאוד את הכותב, כך לפחות הכתיבה יעילה עבור הכותבת לכל הפחות.

אני חושבת שהכותבים צריכים להפריד בין הרגש לתהליך הכתיבה והיציאה לאור, רק ככה אפשר לעבור את זה בלי דרמה אלא ביציבות
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
שלום,
החלטתי להכנס לשוק ההון, מתוך הבנה שזהו אפיק שיכול להניב רווחים גדולים בעזרת ה'.
כמובן שלהכנס לנושא כה רחב וגדול- עם אפס ידע (זה בגדול מה שיש לי...)- לא מומלץ.
אני מחפשת קורס מקיף ואיכותי שלאחריו אני אוכל לעוף קדימה עצמאית.
מחיפוש ברשת, נתקלתי במכללת דניאל דמארי,- שהוא, כך הבנתי מלמד את הנושא בצורה מעמיקה ויסודית.
אני לא אכתוב מחיר מדויק, אבל הם לוקחים בסביבות התשע אלף, ונותנים בתמורה מעטפת מאוד מושקעת, של כמעט 24/7 עם קבוצת ווצאפ צמודה שבה אפשר לשאול הכל ועונים ממש מהר, תיעוד ביומני מסחר- שהם עוברים עליו כל שבוע ומפדבקים אותי, בנוסף יש סקירה שבועית על כל מה שקורה בשוק מדניאל עצמו בה הוא מפרט על כל מה שכנראה הולך לקרות והמהלכים שהוא עצמו הולך לעשות.
וגם- פתיחת חשבון דמו- ולווי צמוד עליו, ורק אחרי שהם רואים שאני יודעת להתנהל איתו מעולה, הם עושים בדיקה ומשחררים אותי לפתיחת חשבון אמיתי.
וגם- הם מדגישים שהליווי שלהם הוא לכל החיים.
שאלתי היא-
שווה?
האם יש קורסים אחרים שנותנים מענה דומה בפחות מחיר?
זה מחיר הגיוני בשוק?

אשמח לכל מידע.
תודה רבה!!!
אני מעלה את האתגר של @שבשבה , באיחור ניכר עקב תקלות טכניות.
@מנהל ai מקווה שזה בסדר...

________________________________________________________________________

תודה רבה ל @משתמש חדש דנדש על האתגר היפה, לכל המדרגים, ול @מנהל ai על הניהול הבאמת מסור.

האתגר יהיה על תמונות מיציאת מצרים, עם דגש על תמונה איכותית מרשימה וריאליסטית, שיכולה להיות על כל סצנה, בין מהשיעבוד, מהמכות, מהיציאה, ואפילו מהמרדף של המצרים וקריעת ים סוף. וכמובן ניתן להוסיף תוכן הומוריסטי בתמונה.

📌 כללי האתגר:
🔹 בכל הודעה ניתן להעלות יצירה אחת בלבד.
🔹 היצירה נוצרה במיוחד לצורך האתגר ובבינה מלאכותית בלבד.
🔹 יש להעלות תמונה בפורמט JPG או PNG בלבד (קבצי webp לא נתמכים).
🔹 לפני ההשתתפות באתגר, חובה לקרוא את חוקת האתגרים.
🔹 נא לוודא שהתמונה עומדת בכללי האתר.
🔹 לפי כללי פרוג, אין להעלות תמונה של בנות מעל גיל 3.
🔹 פטפטת בנספח בלבד!
⏰זמני האתגר:
מעכשיו
ועד הערב בשעה 23:59.
שימו לב! יצירות שיעלו אחרי השעות המותרות ימחקו על ידי המנהל!
דוגמאות:
השיעבוד.
תמונה שנוצרה


מכת ברד
תמונה שנוצרה

יציאת מצרים
תמונה שנוצרה

מצרים רודפים אחרי בנ''י
תמונה שנוצרה

אז קדימה, בהצלחה!
חידון הדופליקטים
העליתי חידון קצר לחובבי הדופליקטים ומי שיכול שיעלה עוד וילא בוא נראה אתכם
@יונה ספיר בוא נראה אותך מצליחה גם

אשכולות דומים

סבתא שלי עלתה מפרס, איראן, הם עלו מהעיר כשאן, שמרו על המסורת: חגים וכו'.
היא מאוד אהבה תורה, אהבה דתיים, כמה שיותר צדיקים יותר טוב.
הם עלו מסורתיים, עם הזמן למדו והתחזקו בגלל ילדיהם שחזרו בתשובה.
למרות המרחק, נהגה ללכת בימי זקנתה לבית הכנסת עם הליכון, למרות הדרך שהיתה מלאה בחול.
היא ודודה שלי סיפרו לא פעם בעלבון על מקרה שקרה להן: הן עלו על אוטובוס לקברי צדיקים, ואדם אחד קפץ וצעק: "הם לא משלנו".
הן ירדו מההסעה בבושת פנים.
*
העולם בתקופות ההן היה עולם עם פחות מודעות.
היום יש יותר שיח על שיוויון, אהבת אדם וכו'.
בעבר היו אתגרים שונים, ביניהם אפשרות של אנשים לשלול או לדחות אלו את אלו.
אני זוכרת שכששמעתי את הסיפור הזה, הבנתי שלי זה לא היה קורה.
כי באופי שלי - לא הבנתי למה ללכת למקום בו יש אנשים שונים ממך, מצידי היה להשאר בבית ולא ללכת ללימודים, אני ממש מעדיפה את אזור הנוחות שלי ולא מבינה למה צריך להידחף איפה שיש סיכוי קל שידחו אותך, זו אחת הסיבות שהייתי מתרחקת מחברות, שמא ידחו אותי מתישהו, כי שהבנתי שיש סיבות לדחות אותי.
אני ממש לא מעניינת אף אחד, לפי דעתי, הכוונה שאין בי משהו שעלול לגרום לחברות תחושת ערך שהן בקרבתי, וכדי להיות חלק מחברה, צריך שיהיה לך ערך כלשהו. (זה לא רע או טוב, זו תוצאה).
*
בקיצור, רציתי לכתוב על היציאה לאור (או על כל עשיה אחרת, כמו למצוא עבודה, שידוך וכו')
שכן מחייבת את האדם פעמים לא מעטות לעמוד מול דחיה: שוב ושוב ושוב.
מה עוזר לי כיום להשתדל פה ושם, להפיץ את הכתיבה שלי, למרות הרצון לא להידחף למקומות לא-לי ולא לחוות דחיה?
זה בגלל ההבנה שאני לא העניין כאן, אלא דרישת העולם ורצון ה'.

ביציאה לאור עדיף לנטרל את החשיבה סביב ה'אני', שזו חשיבה שחוששת מדחיה ויכולה להוביל לתחושות לא טובות.
ביציאה לאור האדם מתנתק מעצמו, או אולי מתחבר לעצמו, ופונה לעבר חשיבה אחרת, חשיבה של שליחות.

הערך בחשיבה של שליחות:

האדם היוצא לאור לא חש מחויב, לא חש שהוא צריך משהו, לא רוצה לתת, לא לקחת, לפיכך גם אין פחד מדחיה, כי אם אתה לא מעורב עם ה'אני' שלך
אתה לא חש מעורבות רגשית אלא להיפך, לשיטתך אתה מגשים את שליחותך בעולם.
אתה מתנדב.
ולבוא ליציאה לאור מתוך גישה נדיבה של "אני מתנדב", זה מקסים כי אתה לא חש צורך להתלהב אם אתה מצליח, כי ההצלחה לא שלך, אבל אתה גם מצליח להיות יותר שכלי ופחות אמוציונלי, כי אתה עושה את שליחותך בעולם, ושליחות זו לא צריכה להיות מופלאה ומעוררת השראה, מספיק שתאפשר לעצמך להסכים לעצמך להגשים את עצמך ולהקשיב לרצון הפנימי שסולל את הדרך, תוך הקשבה לתורה.

אז כיום אני לא חוששת מדחיה כי למדתי להביט על זה ממבט שיכלי ולא רגשי: הרגש חושש מדחיה אבל השכל מבין שהכל בסדר, מלכתחילה אף אחד לא אמור לקרוא אותי או לקבל אותי, מספיק שאני מקבלת את עצמי וקוראת את כתיבתי ומאפשרת לעצמי להתבטא פה ושם.

אני לא צריכה שיקבלו אותי או את הרעיונות שלי או את הכתיבה שלי, להיפך, אני צריכה לשמוח ולהודות על מה שכן הצלחתי עד כה, להבין שזה לא מובן מאליו, ולשמוח שיש בעולם אנשים נוספים שמביאים הרבה אמירות עם מסרים טובים.
אנשים לא ממש צריכים אותי כי תוכן כמו שלי יש במקומות רבים (הרב פנגר, שיטת ימימה , פנימיות התורה, ועוד ועוד) ומה שאני כן משתדלת ואשתדל זה בגלל תחושת שליחות שאמורה להיות משותפת, כי כולנו ערבים זה לזה וכל אחד תורם היכן שאפשר: בתפילה למען הכלל, תרומה, חסד, אומנות, כתיבה, הפצה וכו'

*

הדרך הכי טובה להביא את עצמך לידי ביטוי היא לחיות את עצמך, להקשיב לרגשות, למצוקה, למחשבות, להבין שמה שאתה עובר זה משהו יחודי, כי אף אחד לא חושב כמוך ולא מרגיש כמוך, זווית הראיה שלך חשובה עבור העולם.
כי העולם במצב רחוק מיעודו האמיתי, כרגע, וכל אדם שיכול לצאת לאור תורם לעולם דבר מה.
התורה נותנת במה אפילו לבלעם הרשע ונותנת את האמירות של לבן הארמי, דבר שלדעתי מוכיח שגם אם אתה לא מושלם אתה יכול לומר את האמירות שלך וה' יכוון את הכל לטוב.
*
ולגבי האמירה "הם לא משלנו"
אני חושבת שמשם קורץ החרם, אותו חרם חברתי שקורה כמעט בכל מקום: החל מהמשפחה הגרעינית בה פעמים רבות יש אפליות או השונים מוצאים את עצמם קצת מחוץ לתמונה, ועד לחברה כולה.
אין לי פתרון לחרם (מלבד הספרון דובי שיר והכתר האמיתי שנותן כלים להתמודדות עם חרם)
אבל אני חושבת שהחשיבה צריכה להשתנות: במקום לעודד גאוות יחידה שגורמת לחברתיות רעילה , לעודד שוויון, עין טובה, הקשבה.
לפעמים יש פחד שאם נעודד שוויון אז חלילה הציבור יאבד מהיחודיות שלו ויטמע בעולם הכללי.
החשש הזה מוצדק, אי אפשר לעודד שיוויון בלי להבין את הערך היחודי והתרומה האדירה שיש במגזריות, כי בכל מגזר יש ערך בפני עצמו, ואין צורך לבטל את עצמך כדי להגיע לשיוויון, שיוויון לא הופך אותך לשווה, אלא מוציא את החשיבה מחשיבת פילוג לחשיבה אחדותית שמכירה בכך שבורא עולם הוא המנהיג של העולם כולו, ויש בכל דבר בעולם אלוקות.
מאמר שכתבתי על אחדות, מהספר החדש "דמות משנה"

אחדות ישראל היא גן-עדן.


ולמה?

תחשבו על זה שכולנו מבינים שכולנו אחד.

בלי מחנות, מגזרים, אידיאולוגיות, דעות.


כולנו אחד בגלל אלוקים שהוא אבא של כולם.


תחשבו על זה שכשנבין שכולנו אחד, נקבל את עצמנו, את הזולת.

נפסיק לדחות, לזלזל, לשפוט, לכעוס, לחוש קנאה...


תארו לכם שאנו מסכימים לשמוח בשמחת הזולת ומסכימים לתת לעצמנו לחיות טוב בלי פחד מקנאה או עין הרע או דחיה.

מתוך הבנה שיש לכל אחד מקום ואם מישהו שמח - השכינה שמחה ואנחנו רוצים לשמוח בשמחת השכינה. (את הרעיון הזה שמעתי מסופרת אחת).


תחשבו על זה שבתור עם שהוא 'אחד' נלמד להקשיב לזולת כי נבין שבורא עולם שלח לכל אחד אמירות יחודיות, למען עולם טוב יותר.

שבתור עם אחד כל אחד יבין שזה קריטי לעם שלנו שכל אדם ישמיע את דבריו ויזכה להקשבה.


ואם נלמד זה מזה ונקשיב זה לזה נזכה להתפתח באופן אישי כי העם שלנו מורכב מהרבה אנשים עם ערך ואם נלמד מכל אחד ערך, נהיה עם כל המעלות שבעולם.


תחשבו על זה שלמרות שכולנו אחד אנו מסכימים שמותר לזולת לחשוב אחרת מאיתנו.

מותר לזולת לחיות אחרת מאיתנו.

שמותר לנו לחשוב אחרת מהזולת.

באחדות אין מחויבות להיות מישהו שהוא לא אני, יש חשיבות להכיר במרחב ובמעלות של זולתי.

תיכנסו לשם שניה, בדמיון, איזה חופש ואושר זה להיות בתוך עולם של אחדות מלאה, זה יבוא אם כל אחד יזכה להגשים את עצמו ולתת לעצמו מקום.

אם נגיע לשם, לתחושת אחדות, נזכה להיות בתודעת גן עדן.
מישהי שלחה לי קטע שכתבה וביקשה שאפרסם עבורה.
הקטע חשוב מבחינתה.
קראתי, הבנתי שהקטע צריך להגיע לציבור.
אבל לא יכולתי לפרסם.
'אין לי כ"כ קהל' אמרתי לה, 'אני עצמי מוצפת בחומר שאני כותבת ולא מפרסמת את כולו כי אין לי למי, אין לי גישה לציבור הרחב, אין לי מושג איך לבנות קהל'.
'תפרסמי איפה שאת תמיד מפרסמת' אמרה.
*
אני בעד שחומר שנכתב צריך להגיע לציבור, בעיקר אם הכותבים חשים שהתוכן חשוב מבחינתם.
אני מבינה ביותר את הקושי: כשאנו כותבים אין לנו כח להתעסק עם הפרסום וההפצה.
בד"כ הכותבים הם אנשים עם רגש גבוה, ולעיתים אין להם את הפניות הרגשית להשקיע ולו קמצוץ בהפצה.

כתבתי? יאללה שיגיע איכשהו לציבור, או שלא יגיע...

אבל צריך לדעת שמי שרוצה שדבריו ישמעו - צריך להשמיע אותם.
זה לא מוריד מהכבוד שלנו, זה לא אמור להשפיע עלינו, למרות שזה נשמע מאתגר להגיע לציבור הקוראים, למרות שזה קצת מוציא מאיזור הנוחות, זה באמת מאתגר, אבל פעמים רבות זה יותר קושי תודעתי, מקום בו האדם לא מבין למה בכלל הקהל או הציבור אמור להתעניין בכתיבה שלו ברמה שדורשת ממנו להתאמץ.
*
אין לי תשובה לכך, נכון שזה קשה מאוד להפיץ את הכתיבה.
אבל צריך להגיע לתחושה של אכפתיות מאוד משמעותית ולהבנה מאוד משמעותית שכל אמירה טובה חשובה, וצריכה להגיע לעולם הרחב, גם אם יש סיכוי לקבל דחיה או זלזול או התעלמות, כדי שאדם יסכים לעצמו להעביר הלאה את דבריו.

אנשים רבים לא מוכנים להתעמת מול הקושי הזה.
אך זה העולם: כדי להתעקש שישמעו אותך, צריך להיות עם רצון גבוה ובהירות.
מה המטרה שלי?
האם היא באמת חשובה לי עד כדי שתצליח לבטל את הקולות המחלישים?

המטרה הכי חזקה לדעתי היא:
1. שאיפה לעולם טוב ומתוקן.
2. הבנה שהעולם מלא בדיבורים, חלקם ממש לא ראויים, וחשוב שגם אני יהיה שליח של ה' ואדבר דיבורים שבאים מתוך רצון טוב.
3. זה לא משנה מה הדיבורים - אם הם קודש או חול - כל עוד המטרה היא לעשות טוב בעולם, הדיבורים הופכים לראויים.
לא רק ראויים אלא הם ממש חשובים, כי כל שיח, תוכן או טקסט של שומרי מצוות, הוא בעל פוטנציאל לגאולה.

זה קצת מסובך, כי האדם חושב: למה מי יקרא אותי? מי יתייחס לדברי?

זה נכון, אבל על זה נאמר: "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין לבטל ממנה".
לאדם אין יכולת להשפיע על התוצאה, אבל גם אם אינו יכול להשפיע על התוצאה, זה לא אומר שהוא צריך להימנע ולא להשקיע איפה שהוא כן מסוגל ויכול.

אז נכון, כל אחד יעשה מה שביכולתו לפי כוחותיו ויכולתו, שגם הם מאת ההשגחה, אבל אדם לא יכול לכבול את עצמו, להשאר באזור הנוחות, ולא לעשות כלום...
לא בגלל שהוא מחויב, אלא כי זו הזכות של כולם.
שיתוף - לביקורת ציפי והאופנים....
מעשה באופנים

לציפי עוד שניה יש יומולדת, היא מתרגשת, היא רוצה מתנה ליומולדת, בקשה מאבא. אבא. תקנה לי בבקשה אופניים!!!! אני רוצה!! א ו פ נ י ם. אבא מקשיב. אבא רשם. שמח. ציפי לא יודעת אבל הוא כבר הכין לה אופניים מזמן.... אבל ציפי,היא ילדה קטנה בינתיים, לא למדה עדיין לרכוב על אופניים, הוא ישמור לה את זה, כשתהיה בנויה עוד יותר. חזקה עוד יותר. תדע לרכוב עליהם... קודם שתדע ללכת לבד ורק אז אופניים. אז הוא לוחש לה את זה ושומר לה אותם, וציפי, לא קבלה אופניים בינתיים. אבל ציפי לא שומעת... ציפי רוצה אופנים.ועכשיו!!! אז היא מבקשת שוב. אבא, מתי נקנה לי אופנים? אני רןצה א ו פ נ י ם . ממש עוד מעט יש לה יומולדת. חשוב לה עד היומולדת לקבל אופנים. להרבה חברות שלי יש אופניים, אבא, אתה יודע? רק לי אין! אני גם רוצה! אני לא חווה את עצמי בצורה חיובית בלעדיהם, אתה יודע? אני פיזית מדכאת בי כוחות... אבא הקשיב. אבא שומע. הוא תמיד שומע את ציפי. והוא שמח. כי הרי יש לה אופניים. הוא הכין לה,הוא כבר קנה! בול למידה שלה. לא גדולים מידי. ולא קטנים מידי. אופניים שיתאימו בדיוק למידות של ציפי! זה אצלו. הוא רק מחכה שהיא תגדל טיפה, מה לא ברור? רק טיפה! אם היא תתנהג יפה, ותקשיב בקולו, גם כשמשהו לא מריח לה כל כך טוב, ומתחשק לה נורא לדחוף את דעותיה האישיות והתאוריות המוזרות שלה, והיא תרכין את הראש, אז הוא יקנה לה. אבל רק שתרגע. ועכשיו תרגע. כי הוא יודע מה הוא עושה!!! אז הוא לוחש לה, ציפי, מי אוהב אותך הכי בעולם? אבא שלך! מי יודע הכי טוב מכולם מה טוב לך? אבא! אז תנשמי, את תקבלי אופניים , אבל לא עכשיו.. .אבל ציפי לא שומעת. היא מתעלמת, אולי. אין לה אופניים, נקודה. היא לא רואה אופניים אז הוא לא אוהב אותה. הוא שכח אותה!! הוא פיזית שכח אותה!!!! ציפי רוצה אופניים ועכשיו! אז למה אבא לא קונה לה??? היא בוכה יותר חזק. אני רוצה אופניים. ובכלל לא אכפת לי כלום! וגם לא מה שטוב! אבא אתה מתעלם ממני??? ואבא רואה אותה. הוא מסתכל. והוא שמח, שוב. כי היא רוצה אופניים ויש לו אפניים מיוחדות בשבילה. איזה כיף שהיא רוצה אותם. אבל הוא גם בוכה. כי ציפי בוכה. והיא עצובה. והיא לא מבינה שהוא כבר הכין לה. מה לא ברור, ציפי!!! אז הוא בוכה איתה. חזק הוא בוכה. כי גם היא בוכה חזק. הרי מי שיודע להיות שמח מאוד, הוא לפעמים עצוב מאוד. הכל חזק אצל ציפי. עוד יום עובר. ואותו דבר... ציםי מסיקה מסקנה שאבא לא אוהב אותה. מה כבר ביקשתי, אופניים לדהור עליהם? היא עצובה. חבל. חבל שציפי לא מבינה, שהאופניים מתחבאות ממש לידה, אבל היא לא תקבל אותם שנייה לפני שהוא ירגיש שהיא מוכנה לרכוב עליהם. כי אבא אוהב אותך ציפי. הכי בעולם.
ואבא חזק. ואבא גיבור. שום דבר לא שובר אותו. איזה כיף שאבא אף פעם לא נאנח.... ככה הוא לא נשבר מהדמעות שלה. וממשיך לעשות אתה מה שהכי טוב ל ה .
וחבל. שלפעמים אנחנו כמו ציפי.... בוכים. או בורחים. ולא סומכים עליו מספיק...

אז.... דבר ראשון אשמח לביקורת
ודבר שני אשמח לדעת אם הייתי ברורה
.
שיתוף - לביקורת להקים אימפריה
כל אחד מאיתנו הוא עולם.
יש בנו הכל: ים יבשה, אור חושך, מלחמה ושלום.

בכל אחד פועם עולם מדהים ויחודי שרוצה לקבל ביטוי ולהשפיע.
ולמה להשפיע?
מכיוון שאנחנו אמנם חיים בתוך עולמנו הפרטי,
אבל אנחנו חלק מהכלל, ויש לנו רצון לתרום, רצון זה הוא החלק האלוקי שבנו שרוצה להשפיע על העולם.
והוא לא יתן לנו מנוחה עד שלא נסכים להקשיב לו ולמצוא את ייעודנו הייחודי.
*
כדי להגיע לעולם מושלם, צריך שכל אחד יכיר את כוחותיו, יכיר בכך שיש עוד אנשים מלבדו, ויצליח לחיות את עצמו בשילוב עם העולם מסביב.
לכן האדם צריך ללמוד גם לתת וגם לקחת.
לתת מה שיש לו לתת: כסף, יכולת, כשרון או רעיונות וכו'
וגם להסכים לקחת.
*
איך אפשר לתת?
האם לרדוף אחרי אנשים שיקחו?
לא. אין צורך לרדוף, כל אחד מלך,
וכל אחד צריך להקים אימפריה.
*
איך מקימים אימפריה?
להבין שאני - אני.
להסכים לעצמי להיות, לחיות, לחשוב, להבין שאין אף אחד מעלי, אלא כולם שווים.
ואז להסכים לעצמי ליצור משהו חדש: עסק, לימודים, ספר, קורס, או כל דבר אחר.
כמובן שכדי ליצור משהו צריך לעבור תהליך של ערך עצמי והתגברות על חרדות וכו', אבל להזכיר לעצמי כל העת שיש לי ערך.
יש לי ערך.
אולי לא ערך חיצוני עצום, של הערצת קהל חיצוני וכו'.
אבל יש לי ערך אמיתי, הכי אמיתי והכי פשוט שיש. יש בי משהו ייחודי.
ומשם - אפשר רק להתקדם.
*
הערך האמיתי שלי הוא אינסופי בגלל שה' נמצא בתוכי.
אם ככה - אין צורך שמישהו חיצוני יאשר לי כל הזמן שאני בסדר.
אלא אני צריך לאשר לעצמי שאני בסדר, וזה יעשה על ידי עבודה מול עצמי.
אפשר ללמוד מהסביבה אבל לזכור שאני העיקר.
כי אני - אני.
אין לי יכולת השפעה על אנשים אחרים, כי כל אחד חושב אחרת, וכל אחד בוחר איך יושפע, ממי ומתי.
כן יש לי יכולת השפעה על עצמי.
*
בקיצור, לפי דעתי להקים אימפריה זה להקים עסק או משהו אחר שיעזור לאדם לבוא לידי ביטוי, כמו עיצוב אופנה, ספר, עיתון, עלון, קורס, פודקאסט, אתר וכו'
כל זה בלי שיש קהל שמתעניין.
אלא אתה מגדיר את עצמך בתור מאסטר בתחום מסוים שאתה טוב בו ומתפתח בתחום הזה, בלי לצפות להגיע לקהל.
בשלב זה, אתה מקים אימפריה מול עצמך.
אתה משווק את עצמך - לעצמך בתור: " סופר", "מעצב", "הוגה דעות", "מומחה לבוטניקה", "יועץ", "עיתונאי", "מרצה" וכו', אפילו שאין לך קהל אלא האדם היחיד שמכיר באימפריה שלך זה אתה עצמך.
ואז אט אט אתה מחפש איך האימפריה שלך תתרום לעולם.
בקצב שלך, כי תמיד האדם נשאר מול עצמו.
מקשיב לעולם - אם יש התעלמות, דחיה, כישלון זה כי צריך עדיין לחפש או לתקן משהו.

אין צורך להקים אימפריה חיצונית מהדהדת.
האדם צריך את הערכת עצמו, את ההסכמה של עצמו לעצמו להתקדם ולהתבטא, ואת זה שהוא מכיר בערך של עצמו.
כל השאר בונוס.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  4  פעמים
למעלה