סיפור בהמשכים לכתחילה

[מגבת]

פליז, עוד פרק.

 

[אמונה..]

פליז, עוד פרק.

מצטרפת

 

[הני ר.]

ל"ב.
סבתא אוספת אותי בחיבוק ורצה להכין תה.
נכנסים.
משחררת אנחה שקטה.
הכל ממהר לי פתאום אפילו הלב. אני מתיישבת. סבא מסתכל לתוך נשמתי. מרגישה שהוא יודע הכל.
סבא מחייך ובעיניו הטובות אהבה ענקית.
"היסוד החמישי בעולם הוא אהבה. רק שאנשים כל כך לא אוהבים את עצמם לכן הם לא יודעים את זה"
אני זעה באי נוחות.
"שוין. אז מה שלומכם?"
שלוימי מחייך חיוך רחב. אין לו דאגות לאיש שלי.
"ואת מירילה? מה איתך?"
"אני בסדר"
"מירילה. מילא לשקר עליי. אבל על עצמך? את לא נראת לי בסדר."
"אני מבולבלת" מרגישה שאני צריכה להתעורר.
סבתא נכנסת ומתיישבת לידי. נותנת לי כח.
סבא נשען לאחור עוצם עיניים ומתחיל לדבר.
"אתם לא יודעים עליי הרבה. אבל כל מה שיש לי זה מהסבתא הצדקת שלכם"
מתאים לסבא לפרגן לה אני מחייכת.
סבתא מסתכלת עליי.
"אני הולך לספר לכם משהו שאף אחד לא יודע. אתם יודעים שעליתי מליטא אחרי המלחמה.
לא ממש ליטא. זה היה על גבול אוקרינה ואולסקו. אצלנו הגבולות היו סגורים ועליתי ארצה רק באחד הסיבות שזכיתי לעלות לארץ זה בגלל חבר יקר שהצליח לגנוב נשק והצלחנו לברוח"
את הסיפור הזה שמעתי הרבה פעמים.
סבא מתנער וממשיך. "הגעתי לארץ ילד בן שתיים עשרה שאיבד הכל. לבד. לאורך כל הדרך ידעתי שאני בדרך לארץ ישראל ושיש לי דוד בירושלים. במחשבה שלי ראיתי את המשיח מגיע איך שאני דורך על האדמה הזו. הייתי בטוח שאפגוש פה את ההורים וכולם יחכו לי כאן."
"לא חיכה לי פה כלום. כלום. רק חלום אחד שסחבתי בלב. אני רוצה לדעת להחזיק נשק. אני רוצה ללכת לצבא. לא סיפרתי לאף אחד על החלום לא היה גם למי. אחרי כמה חודשים הצלחתי לאתר את דוד שלי שלא היה לו לתת לי מאומה. הוא לקח אותי לבני ברק. שם נכנסתי לישיבה. גדלתי למדתי. זכיתי ללמוד עם הגדולים של הדור הקודם והדור שלנו. יחד איתם גדל החלום. דודי קיים את הבטחתו לאבי ודאג לי מבחינה רוחנית ולשידוך. את אחיינית שלו סבתא שלכם"
סבא מסתכל על סבתא במבט מעריך. סבתא מסתכלת עליו בחזרה ואני מקנאה בהם.
"סבתא שלכם לא ידעה כלום. אמרו לה שאבי היה רב. ושאני מיוחס בן אחר בן לרב לוי יצחק מברדצ'ב. כמו שאתם יודעים סבתא באה ממשפחה ירושלמית שורשית שלא פוחדים מכלום.
התארסנו. לא בגלל שהתאמנו ולא בגלל שבחרנו אלא כי לא היה.
התחתנו בחתונה קטנה. והגענו הביתה.
בבוקר הראשון שאחרי השבע ברכות הנחתי את הפצצה.
"אני הולך לצבא"
"מה???" הפעם לא אני צועקת. זה שלוימי.
הלם.
"כן. לצבא. סבתא דברה איתי. שיכנעה אותי. הזכירה לי את הבית ממנו באתי. הייתי שבוי בתוך רצון שהיה חזק ממני. זוכרת מה אמרתי לך?" סבא פונה לסבתא. היא מחייכת.
"אמרתי לה שאני הולך.אבל מוכן להתגרש אם היא מרגישה שזה מקח טעות"

 

[RACHELIZ]

אהלן, כיף שחזרת!
מחכה להמשך.

 

[אהרון1]

ככה? באמצע? חייב את ההמשך.

 

[הני ר.]

ל"ג.
אני לא נושמת.
כוס התה צוחקת עליי קרה.
"סבתא לא ענתה לי. היא אמרה לי שאני מציע לה הצעה והיא רוצה כמה שעות כדי לענות לי תשובה"
"הלכה להתייעץ עם סבא שלה?" שלוימי. וחיוך בעיניו.
"חילך לאורייתא. בדיוק."
סבתא מספרת לי את סיפור חיי על חלומות שאיפות ורצונות טובים. ריח מתוק של בראשית בחדר.
ענן ורדרד עוטף את מילותיה.
מילים של רעיה.
אשה.
"סבא שלי איש ירושלים אמר לי אנחנו לא נלך איתך. ולא אסכים לחתנים לדבר איתו. לא תוכלו לשבת איתנו בחגים ושבתות עד שהוא יסיים את השירות הזה.
אבל את, הוא אמר בזעקה. את תלכי איתו. ותשבי איתו. ותיהיי איתו. כי הוא הבעל שלך. כי הוא חצי של נשמתך.
והיה אם תצליחי לעזור לו, שיהיה לו מרגוע גם בלי ללכת לצבא, עוד יותר טוב.
ואם לא תצליחו, עלייך להיות לו לעזר עד שיגיע למקום שהכי טוב לו. 'עולה עימו ואינה יורדת'"
סבתא מתנשפת. עיניה טובות ליבה רטוב.
"את יודעת מה הכוונה עולה עימו ואינה יורדת?"
"שאם האשה הייתה עשירה בעלה מחוייב לתת לה כמו שהיא רגילה" שלוימי עונה. אני פחות בעינייני גמרא.
"זה הפשט. יש כאן הבטחה אחרת."
סבא מטפס על כיסא אני עוצמת עיניים בפחד.
"מירילה. אני עולה לפה לפחות פעם בשבוע. קחי."
סבא מושיט לי תמונה של איש צעיר כבן 17 עם מדים.
עולם שלם מתפוצץ לי בפרצוף. לא דומה ראיה לשמיעה. הגמרא מנצחת.
"סבא נתן לי הבטחה שאם איהיה בשבילו גם אם אצטרך לרדת הוא לוקח אחריות למצבי הרוחני.
לא הוא לוקח את האחריות אלא חז"ל. שעומדים אחרי זה"
סבא מחייך.
"עוד דבר אמר האלטער. הוא אמר שסבתא תיהיה ישרה לא לגנוב על הדרך."
מבט מהיר עובר בין שניהם.
"חצי שנה הייתי בשירות. התפכחתי והבנתי שאת הכאב שלי לא אצליח להשכיח לא על ידי צבא ולא באימונים. בכל יום ראשון קבלתי מכתב מסבא. למרות שכולם ידעו שהוא לא מדבר איתי."
סבא מטפס שוב.
דפים צהבהבים אני נושמת הסטוריה מרגישה אבק.
סבא פותח אני אקריא מתורגם, כדי שתוכלי להבין.
'קיווע שלנו.
איך עבר השבוע? אני שולח לך שוב את התזכורת שקבענו.
אתה נשאת את עטל זכור שאתה מחוייב לה.
לשמח אותה. לדאוג לה. לתת לה בטחון ושייכות לעולם שלך. אל תאבד את המחוייבות הזו בשביל חירות לא אמיתית.
'עבד ה' לבד הוא חופשי' ככל שתיהיה עבד ה' לרצונו. וככל שתשמח אותה תיהיה חופשי באמת.
זכור שמחכים לך בכל יום ובכל שעה. מזכיר לך שוב שכל מה שהוצאתי אותך ממשפחתינו הינו זמני ורק בשביל חינוך הילדים.
אוהב אותך מאד ומצפה לך בבניין ירושלים אמן."
"שלוימי. אני רוצה שמירי תלך איתך. באש ובמים. אני יעזור לה לעשות את זה."
סבא משתתק נאנח.
"אבל אתה שלוימי, אתה יכול להתחייב לה?"

 

[מגבת]

"אבל אתה שלוימי, אתה יכול להתחייב לה?"

בטוח שאין סמיילי בוכה?

 

[.כותבת.]

וואו, פרק יפהפה ומעניין בכיוונו

סבא פותח אני אקריא מתורגם, כדי שתוכלי להבין.

חסרות מרכאות

מחכים מאד מאד להמשך, בהצלחה!

 

[פרוגמטי]

אני מודה לה' עכשיו, על שתי דברים.
1. על שגיליתי את הסיפור.
2 על שגיליתי אותו עכשיו ולא הייתי צריך להיות במתח בכל אותן הפסקות שהיו במהלך הזמן.
מקווה שעכשיו זה יהיה ברצף.

 

[הני ר.]

ל"ד.
סבא יוצא ומשאיר אותנו לבד.
"אני מחוייב לך מתמיד." שלוימי. מתרווח
שונאת קולות של קנאקים. שבירות מכל סוג עושים לי רע.
"אתה לא."
"אני כן."
"אתה לא. אני נזכרת בעשרים דברים לפחות שלא היית מחוייב לי."
"תני לי דוגמא"
"כשעברנו דירה."
"הסברתי לך. לא העזתי להגיד לאמא שלי שאת לא אוהבת את הדירה וכבר לא היה נעים לרדת מזה."
"זה לא שאני לא מחוייב לך."
"זה בדיוק זה. ועם השם של מאיר."
"את הסכמת."
"אמרת לדוד שלך שאתה מסכים ואפילו תשמח. ואז הודעת לי את ביום של הברית. לא היה סיכוי לשנות את זה."
"אני יכולה להביא לך עוד דוגמאות. אם אתה רק רוצה זה בדיוק הנקודה, שלוימי. אתה לא מחוייב לי."
ענן אופף אותי. מרגישה את החרדה מעקצצת אותי בגב. לא פוחדת משום דבר. גם לא ממך גברת חרדה.
החיים שלי על השולחן.
חרדת נטישה.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני טובה. רק אל תעזבו אותי.
"כמה פעמים השארת אותי לריב עם השכנים?"
"כמה פעמים הייתי צריכה לגלות כל מיני דברים שלא בדיוק אמרת לי ו.."
לא רוצה לדבר לעצמי.
מאה עשרים שניות רצות ביננו.
"אז אני לא מסוגל. זה מה שאני יכול. והגיע הזמן שתדעי את זה."
"כי אתה לא אוהב אותי."
"אולי. אני לא יודע. את אומרת."
"אתה לא."
"אולי אני לא יודע לאהוב"
מפולת סלעים נופלת עליי.
סלע ועוד אחד ועוד כמה. לא התרגלתי. ולא התרגל הלב שלי כי הוא נבהל גם הפעם.
סבא נכנס. לא פוחד ממפולות.
"מירי. שלוימי. יש לי סוד לגלות לכם. ילדים גדולים שכמוכם"
שלוימי מרים עיניים דוק על פניו. קשה לי בשביל שנינו.
"אתם הכי קרובים לבחור. אל תתפתו לוותר על זה."

 

[נ. גל]

וואו! חתיכת שיחה...

"כמה פעמים השארת אותי לריב עם השכנים?"
"כמה פעמים הייתי צריכה לגלות כל מיני דברים שלא בדיוק אמרת לי ו.."
לא רוצה לדבר לעצמי.

לא הצלחתי להבין מי אומר מה במשפטים האלה...

"אולי אני לא יודע לאהוב"
מפולת סלעים נופלת עליי.

וואי וואי... גם עלי נפלו כמה.

 

[הני ר.]

וואו! חתיכת שיחה...

לא הצלחתי להבין מי אומר מה במשפטים האלה...

וואי וואי... גם עלי נפלו כמה.

מירי מדברת עם שלוימי.

 

[חדוי לינד]

מירי מדברת עם שלוימי.

מדהים! תסדרי רק אולי את המרכאות. שיהיה יותר ברור.

 

[AtArA R]

- - - 16 עמודים. קראתי. עכשיו. ברצף. כולל התגובות.
העלילה והתיאורים שואבים, מהפנטים, נושמים ובועטים.
תודה!!
ובכל הנימוס הראוי-
עוד!!!!

אה, ואני רואה שאת אוהבת ביקורת ונהנית מתגובות. אז קבלי את שלי
2 דברים מרכזיים שהפריעו לי לאורך העלילה:
קודם כל, הפיסוק, האיות והמרווחים הלא הגיוניים. אם רק הייתה עריכה והגהה צמודה, בטוחה שהנאת הקריאה הייתה קופצת בכמה קומות.
דבר שני- האיפיון. הוא כל כךךך טובבבב!! כל כךךךך אנושי!!!! אבל פה ושם היו סתירות קטנות, ותהיות, כנראה בעיה של ניסוח או השמטה של פרטי מידע, מה שקצת סירבל ובלבל את העסק. ובטעם אישי- לי מפריע שדמויות מרכזיות בסיפור (ובמיוחד בסיפור כמו זה שאין בו כמעט גיוון בדמויות ובסצנות) מאופיינות בדמיון מובהק כל כך וקרוב אחת לשניה. אז נכון, זה מולבש בצורה שונה ואפילו הפוכה, הזמנים הם אחרים, הסיטואציות רחוקות. אבל בתכל'ס, שורה תחתונה: שלוימי=יפי=סבא בצעירותו. איכשהוא, קיטשי לי מדי.

ועוד קטנות פה ושם, שמצאתי את עצמי מהנהנת בהסכמה על התגובות, על התשובות. לא יודעת איך היה הסיפור בעיניים שלי בלי לקרוא גם את כל המסביב, מה שמביא אותי שוב למסקנה שאם הוא אמור להתפרסם כספר הוא יהיה חייב לעבור עריכה מקצועית ומדוקדקת.
אבל בבקשה- אל תתני לזה להסיג אחורה אף אחת וחצי ורבע מהתכניות העתידיות של היצירה המופלאה הזאת.

 

[הני ר.]

ל"ה.
"אני לא יכולה" לואטת.
"כל כך הרבה לבד. ניסיתי הכל.זה לא רק השקרים שלו. הוא באמת לא יודע להיות..להיות בעל"
סבא שותק עיניו מלטפות.
"שום דבר לא מספיק לך. את רוצה דברים שאין לי מושג מה. אסור לצאת עם חברים. אסור למכור את הדירה. אסור לנשום"
למכור את הדירה.
תמיד היה לו חלום להתעשר בקלות.
"נמכור את הדירה. נקנה שתיים..נמכור נקנה.."
זה נגמר בזה שאמרתי לו חד משמעית שאני לא בסיפור הזה.
"אתה פשוט מדומיין. חסר תקנה יש אלפים כמוך, שלא נשאר להם כלום"
"ויש כמוך פחדנים שלא מתקדמים לשום מקום"
"אתה פשוט מנותק"
"נכון" עונה לי שלוימי ומשתתק.
אאוצ' על הלב שלי.
שלוימי לא טוב במלחמות אולי לכן גם אני משתתקת. לא מסוגלת לנצח אותו.
"אתה מנותק שלוימי?" סבא שואל. ושלוימי מהנהן חרש.
"ואת מחוברת מירי?"
"כן" מנסה לא להתכבד בקלונו של שלוימי.
הכי פוחדת שסבא שוב יציע לי להתגרש. ושלוימי פשוט יסכים.
אין לו בעיה. הוא כל כך נח וסתגלתן זוכרת באיזה קלות הוא נכנס לבית הוריי. כאילו היה שם תמיד.
מה הוא צריך אותי? קנאית מרובעת פחדנית שלא משחררת אותו להנות ולחיות.
עוד יותר מפחיד אם אי פעם הוא יתחתן ויטעם חיים אחרים. מאפשרים.
אוחחח אני מצתמררת.
"על מה את חושבת מיריל'ה?"
"שאם שלוימי קונה פלאפון עם הודעות או עושה רשיון אני לא יעמוד בזה. ואין לי מושג למה.
יש לי הרבה חברות שלבעלים שלהם יש. אני סתם חונקת אותו"
"אז למה לא? אם הוא רוצה?"
"אני פוחדת לאבד אותו" אני לוחשת
"וככה? ככה את לא מאבדת אותו?"
"אני כן."
"וזה עדיף לך"
"אני לא מצליחה אחרת"
"שלוימי היית רוצה ללכת ליעוץ?"
"לא אכפת לי. אם זה יעזור לה, בשמחה"
"אתה לא צריך עזרה?"
"לא, אבל בשבילה אני מוכן בכיף"
שלוימי מחייך אליי.
"לי אין בעיה איתה. לה יש בעיה איתי. אולי שמירי תלך לטיפול?"
תום בעיניו של שלוימי ולי הוא מרגיש רשע ואכזר וזר.

 

[נ. גל]

בז... פרק מדהים, מדוייק עד העצם.
רק - הפיסוק קצת מקשה על הקריאה. יש משפטים עם נקודה בסופם, יש כאלו שאיבדו אותה. והמשפט האחרון:

תום בעיניו של שלוימי ולי הוא מרגיש רשע ואכזר וזר.

חזק עד זעזוע, אך משהו בו קצת מתפתל, עם עודף של וא"וים.

בכל מקרה - שיהיה להם המון בהצלחה. מחכים לשמוע על המשך ההתפתחויות...

 

[RACHELIZ]

וולקאם, תודה!

"לי אין בעיה איתה. לה יש בעיה איתי. אולי שמירי תלך לטיפול?"

אני מבינה את מה שהוא מתכוון לומר, אבל אם מישהו מרגיש חנוק אז כן יש לו בעיה עם החונק. אני מאמינה שכל הזמן היא נותנת לו תחושה שהוא לא מספיק טוב, לא מספיק ירא שמים וכו'.

אבל אולי נתפסתי לקטנות וזה סוג של הומור ואירוניה.

 

[הני ר.]

ל"ו
"מירי בוודאי יכולה ללכת לטיפול. במיוחד שיש לה בעל מאפשר כמוך" סבא קורץ לשלוימי והוא נבוך.
מכירה אותו עוד יותר ממנו.
"השאלה אם אתה לא מרגיש אתה צריך טיפול?"
"המ..כן. אני מוכן"
"הוא לא שואל אם אתה מוכן. אתה לא מבין?" אני צועקת ומתנשמת בכבדות.
"סבא רק רוצה לדעת אם אתה מבין שיש לך בעיה"
"רגע, אז מה הבעיה שלי בדיוק?"
שלוימי שואל ואין זיק או שמץ מלחמה על פניו.
קשה להילחם איתו. אין גם למה. נזכרת שלפני שנתיים הלכנו לחתונה של בן דוד שני. האירוע היה בהפרדה מינימלית הגענו בשם המשפחה להגיד מזל טוב וללכת.
אם המשפחה כל כך שמחה שהגענו והכניסה אותה לבפנים.
שלוימי נכנס כולו חיוכים. הבני דודים אוהבים אותו.
ניסיתי לקרוא לו בעיניים. לרמוז לו. הוא לא הבין.
כשהתחילה המוזיקה והרגשתי שאני מעדיפה שהאדמה תפצע את פיה ותבלע אותי קראתי לו לצאת.
"מירי נהנית? ראית איזה אוכל מושקע?" שלוימי אור בעיניו.
"מושקע? אוכל? לא מצליחה לראות כלום חוץ מזה שזה לא המקום שלנו. וכל החיוכים הזחוחים שלך פשוט מיותרים גם אבא שלי וגם אבא שלך היו בורחים מפה. בשביל קצת צומי מדודה אתה מאבד את מי שאתה?"
נכבה.
שפוף משהו נכנס לקחת את המגבעת מבפנים.
יצאנו.
נזכרת בלידה של רבקי. הרופאה שלחה אותי לבית חולים. תחילת בין הזמנים.
מתקשרת דבר ראשון לשלוימי שיחה מתינה.
מנסה שוב. חוזרת הביתה.
"הו מירי טוב שחזרת את יודעת איפה הבגד ים שלי?"
"כן. אבל אני צריכה לצאת לבית חולים. ואתה לא עונה לי!"
"אהה הייתי באמצע שיחה עם חבר. יש לך מושג איפה שמתי אותו?"
"את מי?"
"את הבגד ים"
"אאני צריכה לצאת לבית חולים. ואני רוצה שתבוא איתי"
אז עוד הייתי מחונכת.
ביקשתי יפה. היה לו מידי קשה, אז ויתרתי. יצאתי לבד. הוא הגיע בערב עייף ושפוך.
בלילה כשהוא רדום על כסא בקצה המסדרון העבירו אותי מחלקה. גם אז ביקשתי להתקשר אליו.
הטלפון שקט. בבוקר כשהוא הגיע לחדר היה מופתע לגלות שאני במחלקה למעלה חובקת תינוקת קטנה.
"אתה מנותק ממני. מעצמך. מהחיים. ואתה צריך טיפול כדי להיות מחובר אני לא יכולה לשאת את הניתוק שיש לך מהניתוק."
"אם את מרגישה כזאת מחוברת. אולי הגיע הזמן שתתחברי לזה שאני מנותק."
"לאאא רוצההה לא יכולה יותר. אני כבר משתגעת. יש לי חרדות ובלאגן בראש. לא מסוגלת יותר. שלוימי אני רוצה בעל. שותף. משהו לחיות איתו את החיים ביחד. באמת.. עם שיתוף ואמון"
סבא מביא לי טישו ולוחש משהו לשלוימי.
"אין לי מושג. אי אפשר בחיים להרגיע אותה" הוא לוחש בחזרה.

 

[מגבת]

הדוג' האחרונה קצת חורגת מהאופי הרגיל שלו, נכון שהוא מעופף, מעגל פינות, לא עקבי,
אבל כאן- היא הולכת ללדת והוא לים??
זה מרגיש חולני מידי.. לא כ"כ מתאים לאופי המסור שלו...

 

[הני ר.]

הדוג' האחרונה קצת חורגת מהאופי הרגיל שלו, נכון שהוא מעופף, מעגל פינות, לא עקבי,
אבל כאן- היא הולכת ללדת והוא לים??
זה מרגיש חולני מידי.. לא כ"כ מתאים לאופי המסור שלו...

הוא ביקש היא הסכימה.
למה חולני?
[היא נסעה בלי צירים או משהו קיצוני]
הוא מדמיין שזה יקח זמן, והוא יספיק גם וגם. שזה יהיה משעמם ועוד.



זה מקרה אמיתי שהגיע אליי, שם הבעל נסע למקום אחר.