הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #281
הפרק הזה מוקדש בהערכה אמיתית למי שמזדהה עם הפרק [פירוק עולמות ובנייתן]
כ"ו
אני מחייגת ליפי ומתחילה לבכות.
מספרת לה שיש חרדה מחרדות. ושאני לא מסוגלת לחיים כאלה.
אני מתיישבת במדרגות. ומרגישה שהעולם שלי נעצר. אפילו לחזור לבית, אני פוחדת.
"מירי. את בקטע לשמוע משהו עמוק?"
"אני לא בשום קטע. יפי המח שלי כמו פופקורן. מבטיחה לך"
יפי מתחילה לצחוק.
אני ממשיכה לבכות.
"מירי. אם היית יודעת כמה נשים מזדהות עם כל מילה והרגשה שלך, היית רגועה. אנשים הכי חכמים סובלים מחרדות"
"יפי כל מילה שלך מרגיעה אותי. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך"
"הופההה מירי, לשמוע ממך מחמאה. גדלת."
"מה רצית להגיד לי קודם?"
"רציתי להגיד לך שאני שומעת את הרב שרמן. הוא מדבר הרבה על ביטחון"
"זה מהעלונים? הוא חסיד משהו..הוא?"
"בדיוק. האמת זה התחיל ששמעתי משהו בטעות. וזה הציל את בעלי. מאז אני שומעת אותו קבוע. קיצר הוא אמר שבן אדם מאמין במשהו או במישהו אז ה' מנענע אותו בכוונה כדי שיהיה לו בטחון רק במשהו אמיתי. הוא סיפר משל מדהים. תארי לך שאת נמצאת באוניה ופתאום היא מתפרקת ואת מוצאת את עצמך על קרש ואת מחזיקה אותו בכל הכח. נאחזת בו כמו שכל החיים שלך תלויים בזה.
ועכשיו תארי לך שמגיעה אוניה חדשה כדי לאסוף את כל האנשים. ואני רואה אותך נשארת על קרש, ולא מוכנה לעבור לאוניה. מה אני עושה לך?"
"מסבירה לי"?
"הסברתי. לא עוזר"
"צועקת?"
"צעקתי. לא עוזר."
"לא יודעת..מרביצה לי?"
"חחח. מירי את מפתיעה. אז נגיד שאם את חשובה לי, אז כן. אני יעשה הכל כולל הכל כדי לנער אותך משם. עד שתסכימי לעבור לדבר האמיתי שיתן לך בטחון."
"אז מה זה קשור אליי?" בדרך כלל אני מבינה מהר. לא הפעם.
"זה קשור. שאת תפוסה בכל מיני דברים כמו 'מה יגידו' או אני לא יודעת מה, וה' רוצה שתיהיי תלויה רק בו. ולא בשום דבר חיצוני אחר. אז הוא שובר ומפרק לך את כל האמונות שאת אוחזת בהם"
"וואו" אני אומרת ולא יוצאת לי מילה נוספת מהפה. זאת התחושה. כאילו משהו שובר ומפרק לי את החיים.
עוד לא שבוע מהצונאמי הזה.
"מתחשק לי לנסוע לים. אני רוצה לראות גלים"
"חחח מירי. הורסת. את רוצה ים?? כי אם את רצינית אני באה לאסוף אותך ויוצאים"
"כן. אני רוצה."
"סבבי. שלוש דקות אני אצלך. דוח לים לחצי שעה וחזור. אין לי בייבי סיטר היום"
אני נכנסת ומבקשת שחרור מוקדם. ממלמלת שאני לא מרגישה הכי טוב.
אני מקבלת פטור בתנאי שאני משלימה את העבודה.
נראה.
בנתיים אני קונה שתי פחיות קולה ותפוצ'יפס. מחכה ליפי.
יפי מגיעה ואני נבלעת בתוכה.
הנסיעה עוברת בשתיקה.
יפי מדליקה שיר שקט מהסוג שאני לא מכירה. '....ורק אתה יכול לאסוף מספדי למחול...'
אני בוכה ויפי שומרת על מרחק. נותנת לי להתנקות.
יורדים בים ואני נזכרת שלא עדכנתי את שלוימי.
"מה???" שלוימי בהלם.
"נסעתי לנקות את הראש. חצי שעה ואני יוצאת. עם יפי לוין"
"טוב" הוא אומר ובולע אי אלו מילים שהוא רוצה להגיד ומזהה שאני ממש לא במצב לשמוע מאומה.
"תודה שלוימי שאתה כזה..כזה זורם ולא חופר"
"בכיף. תהני"
אם זה היה הפוך הייתי הורגת אותו.
איזה נס השלוימי הזה. פשוט נס.
כ"ו
אני מחייגת ליפי ומתחילה לבכות.
מספרת לה שיש חרדה מחרדות. ושאני לא מסוגלת לחיים כאלה.
אני מתיישבת במדרגות. ומרגישה שהעולם שלי נעצר. אפילו לחזור לבית, אני פוחדת.
"מירי. את בקטע לשמוע משהו עמוק?"
"אני לא בשום קטע. יפי המח שלי כמו פופקורן. מבטיחה לך"
יפי מתחילה לצחוק.
אני ממשיכה לבכות.
"מירי. אם היית יודעת כמה נשים מזדהות עם כל מילה והרגשה שלך, היית רגועה. אנשים הכי חכמים סובלים מחרדות"
"יפי כל מילה שלך מרגיעה אותי. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך"
"הופההה מירי, לשמוע ממך מחמאה. גדלת."
"מה רצית להגיד לי קודם?"
"רציתי להגיד לך שאני שומעת את הרב שרמן. הוא מדבר הרבה על ביטחון"
"זה מהעלונים? הוא חסיד משהו..הוא?"
"בדיוק. האמת זה התחיל ששמעתי משהו בטעות. וזה הציל את בעלי. מאז אני שומעת אותו קבוע. קיצר הוא אמר שבן אדם מאמין במשהו או במישהו אז ה' מנענע אותו בכוונה כדי שיהיה לו בטחון רק במשהו אמיתי. הוא סיפר משל מדהים. תארי לך שאת נמצאת באוניה ופתאום היא מתפרקת ואת מוצאת את עצמך על קרש ואת מחזיקה אותו בכל הכח. נאחזת בו כמו שכל החיים שלך תלויים בזה.
ועכשיו תארי לך שמגיעה אוניה חדשה כדי לאסוף את כל האנשים. ואני רואה אותך נשארת על קרש, ולא מוכנה לעבור לאוניה. מה אני עושה לך?"
"מסבירה לי"?
"הסברתי. לא עוזר"
"צועקת?"
"צעקתי. לא עוזר."
"לא יודעת..מרביצה לי?"
"חחח. מירי את מפתיעה. אז נגיד שאם את חשובה לי, אז כן. אני יעשה הכל כולל הכל כדי לנער אותך משם. עד שתסכימי לעבור לדבר האמיתי שיתן לך בטחון."
"אז מה זה קשור אליי?" בדרך כלל אני מבינה מהר. לא הפעם.
"זה קשור. שאת תפוסה בכל מיני דברים כמו 'מה יגידו' או אני לא יודעת מה, וה' רוצה שתיהיי תלויה רק בו. ולא בשום דבר חיצוני אחר. אז הוא שובר ומפרק לך את כל האמונות שאת אוחזת בהם"
"וואו" אני אומרת ולא יוצאת לי מילה נוספת מהפה. זאת התחושה. כאילו משהו שובר ומפרק לי את החיים.
עוד לא שבוע מהצונאמי הזה.
"מתחשק לי לנסוע לים. אני רוצה לראות גלים"
"חחח מירי. הורסת. את רוצה ים?? כי אם את רצינית אני באה לאסוף אותך ויוצאים"
"כן. אני רוצה."
"סבבי. שלוש דקות אני אצלך. דוח לים לחצי שעה וחזור. אין לי בייבי סיטר היום"
אני נכנסת ומבקשת שחרור מוקדם. ממלמלת שאני לא מרגישה הכי טוב.
אני מקבלת פטור בתנאי שאני משלימה את העבודה.
נראה.
בנתיים אני קונה שתי פחיות קולה ותפוצ'יפס. מחכה ליפי.
יפי מגיעה ואני נבלעת בתוכה.
הנסיעה עוברת בשתיקה.
יפי מדליקה שיר שקט מהסוג שאני לא מכירה. '....ורק אתה יכול לאסוף מספדי למחול...'
אני בוכה ויפי שומרת על מרחק. נותנת לי להתנקות.
יורדים בים ואני נזכרת שלא עדכנתי את שלוימי.
"מה???" שלוימי בהלם.
"נסעתי לנקות את הראש. חצי שעה ואני יוצאת. עם יפי לוין"
"טוב" הוא אומר ובולע אי אלו מילים שהוא רוצה להגיד ומזהה שאני ממש לא במצב לשמוע מאומה.
"תודה שלוימי שאתה כזה..כזה זורם ולא חופר"
"בכיף. תהני"
אם זה היה הפוך הייתי הורגת אותו.
איזה נס השלוימי הזה. פשוט נס.
זה קורה לכל אחד, בפתאומיות. צריך רק לדעת לזהות שזה זה, ולהרפות.
