שיתוף - לביקורת ליראם 2

[ת.עקבי]

שוב.


*

כמו זיק העולה משפשופן של אבני הצתה, יוצר מדורה במגעו עם קרשים, היה הזיכרון התחלה לחייו. זיכרון שמלבד להיותו בסיס, היה גם משענת. באותה מידה – חידה לא פתורה.

הלילה, על אף היותו מרופד כוכבים, היה אפל. וכפות הידיים שתפסו בראשו, הצמידו אותו לחזה בעליהן, היו חמימות. מנוגדות לרוח שצלפה בהם בלי רחמים, ריססה אותם חול מדבר, צרבה גוויהם בקור עז.

מאחור ניצבו שערים, סגורים על בריח. עליהם תלוי שלט, עבש משנים. מעבר עמד המבנה, שלוש קומות אבן וארובה מעלת פיח. מלפנים היסס אבא, החליק יד אחת על לחיו, בשנייה תפס סנטר.

"השחר יגיע, תכף", הוא פצה פה. עיניו התקבעו בשלו, כהות ורכות. "ואתה - המתן פה. יאספו אותך בבוא העת".

יאספו אותו? הקור מילא את כל כולו, טיפס אל פניו. ידיו תפסו בחלוקו של אבא. עיניו ביקשו שלא ילך. שלא ישאיר אותו לחסדי אחרים.

אבל אבא, כמו תווי פניו, היה החלטי. וכשהפריד אצבעות מבגדו, רק אמר חרש: "יהיה לך טוב פה. ליראם, אני בטוח".

ליראם לא בטוח. אך הכדור שמנע מהאוויר לגלוש בגרונו, גם לא איפשר לו לדבר. לבטא את חששו, את פחדיו וגעגועיו.

אבא פרק מעל כתפיו אדרת זאבים, עטף בה את שלו. נשף עליו אוויר רועד והצמיד אותו לחזהו, שוב.

החום שאפף אותו היה איתן. תבליטי הצלם שנשא אבא תדיר על צווארו, נעצו בפניו חניתות. וכשאבא פתח ידיים, סובב גב ופצח בצעדה מהירה, הלכו איתו כל אלה. הותירו אותו מאחור.

אותו והקלף. קשור בענף דק, גמיש. אחוז בין אצבעותיו, מחשב להיחנק מעוצמת הלפיתה.

השחר אכן האיר, כתום ובוהק. אך איש לא אסף אותו, פתח לו שערים. צהלות ילדים הדהדו באוזניו מאוחר יותר, כשהשמש ההבילה על פניו, ורגליו - יחפות כתמיד - חשו כל גרגר חול לוהט.

הם שרו, הילדים. צווחו בכל פה. והוא רק עמד משתומם. תהה איך אפשר לאסוף חול אל כפות ידיים, לזרות אותו באוויר.

"היי, אתה!" מישהו הבחין בו. ופתע פתאום, מיהרה כל ההמולה אליו. אגרופים, קטנים וגדולים, כיסו מתכת. צווחות החרישו אוזניים.

"למה אתה שם?" שאל מנהיג החבורה, השתיק את כולם. בעיניו סקרנות תהומית של ילד שלא חווה את החוץ. "רוצה להיכנס? אתה גם יתום, אתה?!"

ליראם איגרף כפות. צעד לאחור. הבחין באישה המפלסת דרך בינות נהר הילדים.

היא סילקה אותם חזרה אל החול, פתחה את השערים ונעצה בו עיני דבש חמות, מסובבות קמטים. ידה הייתה יציבה כשתפסה בשלו, הובילה אותו פנימה, אל חדרון קטן מימין לדלתות המבנה הגדול. הורתה לו לשבת לצד שולחן עגול, קטן.

הוא ירד על ברכיו, הניח עליהן אגרופים. גבותיה ירדו מטה, התרוממו. אצבעותיה חילצו את הקלף מידיו, פתחו קשר, פרשו.

עיני הדבש רצו על פני השורות. שוב. ושוב. ושוב. הקמטים במצחה העמיקו, עוד ועוד. מבטה הועף עליו מדי פעם. מוטרד, תוהה.

"ליראם?" היא שאלה בסוף. הוא – הנהן. היא – נאנחה. "בא", אמרה לבסוף. "אתה מן הסתם מותש".

הוא גם צמא. ורעב. ומבולבל. אבל הקלף לא הוחזר לו, וידו מתרוממת מעלה, מבקשת בלי קול.

עפעפיה צנחו, לשונה לחלחה שפתיים. "מצטערת", כולה הייתה התנצלות. "הקלף מוען אליי", ובאותה נשימה, האיצה בו להיעמד. הצעידה אותו עד חדר גדול, עמוס קלחות, שהאח להטה באמצעו.

ספל מים צוננים מצאו אליו דרך. קערה מדיפת ניחוח הונחה על שולחן צר. אך עיניו התמקדו באש, בקלף בו היא מלחכת בתיאבון.

מאכלת מילים. הסברים. תשובות. מפזרת פיח ומעלה עשן.