אתגר אתגר דו שבועי - עין רואה

[ימים טובים יבואו]

הרחפן עולה.
המשקפת מתמקדת.
המצלמה מבזיקה.
עין רואה!

באתגר השבוע נעלה על מסוק, נתצפת במשקפת או נצלם במצלמה - נתרחק, ונגלה מחדש סצינה מוכרת.

כלומר-
את המאבק בין איסתרק ליוסף שמענו וראינו מקרוב. איך זה נראה מרחפן?

ישראל הניח לאבריימי תפילין. אנחנו מכירים אותם מקרוב, וזה ממש ריגש אותנו. אך איך הסתכל על זה החייל שעמד מהצד?

המשימה של האתגר היא לבחור סצינה מספר קיים, ולתפוס ממנה מרחק. להיכנס לדמות של הצופה מהצד, מהרחפן או מהמצלמה.
הצופה לא יודע שום דבר על הסצינה, מעבר למה שהוא רואה.

איך נדע שכתבנו קטע טוב עבור האתגר?

1. אורך בין 150 ל1500 מילים
2. כתבנו מזווית ראייה חיצונית, ושמנו לב שלא הכנסנו שום מידע שהצופה לא יודע.
3. קטע מעניין, כתוב תקני ומפוסק טוב.
4. קטע שאפשרי לזהות מתוכו את הסצינה מהספר.
5. הסצינה מספר חרדי, כמובן(:

חשוב לכתוב בספוילר מאיפה הסצינה (אם אפשר גם עמוד - עוד יותר טוב)

בהצלחה רבה! מצפה לעומס בכמות ובאיכות

האתגר יינעל בעוד שבועיים מהיום, יום שני י"ט חשוון בשעה 00:000

לנספח

 

[קפטן אמריקה]

טפיפות רגליהם נשמעות כפקודות רועמות בשקט הצורם. עם כל קומה שמתפתלת במורד המדרגות הטחובות, האוויר נעשה דחוס וחנוק.
ריח רטוב ומזיע עומד באוויר, מדמם.
עזריאל פוסע חרישית, תוך שמירת מרחק נשימה מהדמות החזקה ביותר בממלכה. גלימתה ההדורה כעת נעדרת, הכתר חסר. רק ההליכה הבטוחה, האצילית - מסגירה את זהותו של הגבר החסון.
גרם המדרגות האחרון, מעוקל במיוחד. מעקה המדרגות חלוד ואכול.
בתוך סימפוניית נשימות עמוקות ומאומצות עזריאל מזהה ריאה שלישית מצטרפת לקוצר הנשימה. מנוסה יותר, למודת סבל, מקצב משווע לצדק.
סוף סוף נגלית לפניהם דלת שחורה, כבדה. עזריאל צועד קדימה, תוחב מפתח ארוך אל מנעול. סיבוב, שניים.
חריקת צירים מזעזעת מצטרפת אל היצירה העגומה.
דמות מתגבשת באפלוליות התא, מכווצת אל תוך עצמה.
עזריאל נע, מאפשר למלך לפסוע פנימה, אל התא הזעיר.
חצי מגופו מוטה אל מחוץ לתא, פניו מכוונות קדימה.
"האביר דיאלדיאן" הדמות גונחת במאמץ שברי מילים מבעד לשפתיים חשוקות.
עזריאל נושך שפה. נאלם דום. אילמות כפולה.
"לא ייאמן, שרוי במצב הגרוע ביותר בו בן אנוש יכול לדמיין את עצמו, ובכל זאת שומר על כבוד אבוד, פצוע אנוש"
שיעול מחריד, הדמות מטלטלת הלוך וחזור. גופה שדוף וצילה נע בריקוד עוועים על קיר התא.
"לא ייאמן, אך הדברים מתארים דווקא את מצבך באופן מדויק להפליא" שיעול נוסף.
שליפת חרב מנדן, שורטת את האוויר באוושה המביאה רק דבר אחד בכנפיה. לא עלה של זית.
"מותך העלוב יביא צדק בממלכה כולה".
המלך נע צעד אחד קדימה, חרבו חולפת על בשרו של דמות הבוגד.
"אבל את נשמתך, הוא ירדוף עד יומה האחרון עלי אדמות" עונה הדמות חרישית.
עזריאל עוצם את עיניו, דימה לראות זיק מחויך באפילה.
מהלומה אחת.
דמעה נושרת על לחיו שעה שהריאה נושמת את נשימותיה האחרונות, קצובות.
המלך מסתובב באחת, עזריאל פוקח את עיניו.
"המום?" שואל הלה, קולו טעון.
עזריאל שותק, כמו מאז ומקדם. מיום היוולדו.
"אתה לבטח מבין מדוע נבחרת להתלוות יחידי לביצוע גזר הדין הזה".
הנהון.
רקתו של המלך נוצצת מזיעה.
הוא מתקרב אליו, הבל נשימותיו על פניו המזועזעות.
אצבע נשלחת לשפתיו של עזריאל.
"שתיקתך הנצחית, היא זו שזיכתה אותך להיות חלק מהמעמד הזה"
יד אוחזת בסנטר. הוא עוצר את נשימתו.
"ראה זאת כעוצמה, עזריאל".
...

האם זה עומד בכללי הפורמט? כך או כך, חוש הטעם הספרותי שלי לקח אותי ישירות לסצינה הזו.

 

[דודה]

סצנה מתוך 'שניה לפני האור', באירוסין של חיה, עמוד 152

מלכי שפינדר מברכפלד מנופפת לי בהתלהבות מהקצה השני של האולם, מסמנת לי לבוא. אני מסמנת לה בחזרה שאני באה, אך במהלך הביצוע מתברר לי שחציית אולם מקצה אל קצה עשויה להיות משימה מורכבת למדי. את הגודל של משפחת שפינדר המסועפת אני כבר מכירה, ולפי האולם הגדוש נראה שגם משפחת הכלה- איך קוראים להם? גולד? סילבר? - גם אינה משפחה קטנה במיוחד.

מנסה לחתור בים האנשים הגועש. סוקרת בהיחבא את משפחת גולד, (או סילבר), ואת הכלה- בת דודתי החדשה. הן נראות כולן כמו משפחה שציפה, דודתי בעלת הטעם האנין, בחרה להשתדך איתה: עדינות, חינניות, צנועות. 'משלנו', בטח הייתה ההגדרה של ציפה.

אני כמעט צולחת את המחסום האנושי, אבל נעצרת. זו לא הגברת ההדורה שנעמדה לפניי, משוחחת בערנות, ממלאת את המעבר הצר בין השולחן לבר. אלו המילים שהצלחתי לשמוע בתוך בליל הדיבורים שממלא את האולם.

"נראה לי שסבתא קנתה לאביטל שמלה במידה קטנה מדי", אומרת אחת ממשפחת הכלה, נראית מהמבוגרות שבהן. שתיים נוספות מחליפות מבטים. אחר כך משפילות אותם. לא שמעתי מה אמרו המבטים, אבל ראיתי בבירור שהם דיברו.

לא קשה למצוא את אביטל המדוברת בתוך קבוצת הילדות המשחקות בסמוך. היא לובשת שמלה זהה לאחייניות הכלה, וזה המכנה המשותף היחיד שלה איתן. התסרוקת, העגילים, הנעליים, אפילו השמלה הזהה נראית עליה אחרת כל כך, קצרה.

"מירי!", המבוגרת לא מבחינה בשיח המבטים, היא מחפשת מישהי בתוך הקהל. מתוך גוש הילדות מגיחה אחת, בת מצווה בערך, שערה פזור וסרט אוסף אותו מקדימה, "מה, אימא?"

"תעשי לי טובה, תבדקי רגע בזהירות מה המידה של השמלה של אביטל. אני חושבת שזו מידה שתיים, והיא קטנה לה מדי. אולי נציע לה את השלוש שנשארה לנו, כי הייתה גדולה על חומי? הבאתי אותה כאן בשקית, שסבתא תוכל להחזיר לחנות".

הילדה לא ששה למשימה. "לא נעים לי", היא מתגמגמת. "וחוץ מזה", היא לוחשת, אבל קרבתי אליה מאפשרת לי לשמוע גם את ההמשך, "אין לך מה לבדוק. היא בטוח קיצרה את השמלה. תראי, היא יותר קצרה משל חומי שלנו. ולחומי לקחנו מידה שתיים".

אני רוצה לברוח משם. לא להיות בתוך הסבך המשפחתי העדין הזה, לא לראות חוט אחד שנראה כעומד להיתלש ממנו. אבל מישהי, שלא צריך להפעיל מאמץ מחשבתי רב מדי כדי להבין שהיא אימא של אביטל, מגיחה מאחור. "הכול בסדר", הקול שלה ענייני, כאילו. משפחת גולד\סילבר נראית יותר כמו משפחת ארגמן בצבע הלחיים. "היא ילדה בת שנתיים וחצי. הכול טוב. אפשר לעבור לנושא הבא".

וברגע הזה אני מוצאת סוף סוף את רגלי ומצווה עליהן בנחישות להיעלם משם, כדי לא להמשיך להיווכח שגם למשפחות הקרויות גולד או סילבר יש חלקים פחות נוצצים.​

 

[צביה ר.]

"אני ממש אהבתי את השמלה הטורקיז עלייך. מתאימה לך לעיניים". אומרת עכשיו השחרחורת לחברתה.
אני מרגישה את הפרגון שעובר ביניהן והוא מרגש אותי.

הן נכנסו לחנות לפני כרבע שעה, מתוקות ועדינות כל כך. מייד תפסו לי את העין ואת הלב.
אנשים תופסים לי את הלב.
אנשים מיוחדים עוצרים את נשימתו.
הלב שלי יודע להבחין בלבבות של אנשים מיוחדים. כאלו הם הלבבות של השתיים האלה, שעומדות עכשיו מול המראה בחנות שלי.

"זאת לא יותר יפה?" הבהירה מסתכלת במראה.
"שתיהן יפות. לא יודעת איזו יותר".
"את גם לוקחת אחת?" שואלת הבהירה את השחרחורת.
"לא נראה לי. אולי בהזדמנות". אני רואה אותה מדפדפת במתלה השמלות, מציצה בתגים. הלב שלי נמעך.
אני מרגישה כמה היתה רוצה לקנות לעצמה שמלה אחת מתוך המבחר המרהיב. רואה את השפתיים הננשכות, את ההשלמה השקטה.

כמה הייתי רוצה לשמח את המתוקה הזו ולהעניק לה שמלה במחיר סמלי. בפרט ש - אם הבנתי נכון מהמשפטים שעברו ביניהן - היא כלה. עוצרת את עצמי בפעם המי-יודע-כמה, יודעת שחיי ופרנסת בני ביתי קודמים. נאנחת.

"אז תקחי, ואני אקח את השניה. זה יעזור לי להחליט". הבהירה.
"מצחיקה, מה הקשר אליי?"
"שלא נלבש אותו דבר בחגים או בחתונות וכאלה".
אני רואה שוב את השפתיים הננשכות, את ההשלמה, את החיוך העדין: "באמת שאני לא צריכה. קניתי כבר די הרבה בגדים לשבע ברכות. לא נראה לי שאני צריכה עוד".
"אבל היא ממש יפה עלייך". הבהירה מתעקשת.
"בסדר, אז מה?"
"אז תקחי אותה".
השחרחורת לא עונה.

שתי דקות אחר כך עומדות שתיהן ליד הדלפק שלי. הבהירה מגישה לי את השמלות.
"שתי אלה?" אני שואלת.
"כן, תודה". היא מוציאה ארנק.
השחרחורת מצטחקת: "אני רואה שלא הצלחת להחליט איזו את אוהבת".
"שתיהן ממש יפות". אני רואה את המבט שלה מתחמק מעיניה של השחרחורת, ונדמה לי שאני מבינה.
דקה אחר כך, כשהיא מבקשת ממני שקית נוספת, אני בטוחה בזה.

והלב שלי עוצר נשימה.


הסצינה הראשונה מ'דומי נפשי' של ליבי קליין, עמ' 12-13.

 

[צלולה]

בשבע בדיוק סובבה מפתח, העלתה את האור, הדליקה מזגן.
חשבה על המשמרת המשתרעת לפניה, ארוכה. היא לא יכלה לסרב לתומר, לא כשחשבון הבנק רעב כל כך.
לא כששכר הדירה עומד לרדת בעוד יומים.
בלעה פיהוק, חשבה על החיים. על שכר הלימוד, יקר, על המילגות הלא מספקות. שוב עלתה בה העליבות.
נסתה לדחוק אותה הצידה, הלכה לטפל במכונת הקפה. אולי תענה לה אימא הלילה, אולי תסכים להעביר חמש מאות שקל לעו"ש.
מעבר לקירות הזכוכית נעו דמויות בירוק ולבן, דחפו אלונקות וכסאות גלגלים. איש צעיר לכד את עיניה, גאה ונרגש. בהתה בו, מוסתרת למחצה באדיבות הלוגו של 'קפה הלל'. באישה שלצידו, חובקת חבילה רכה. בבלון ההליום שהתנוסס מעליהם, הכריז: כמה טוב שבאת.
הסבה גב לזוג מאושר, המשיכה להאבק בכתמים הכהים.

בשבע ועשרה נעו הדלתות השקופות לכבוד משהי .

משהי מגנטה אותה: הבגדים הקמוטים, השיער שנמלט מהגומיה, העינים: אדומות ונואשות.
כל הסימנים ללילה ראשון מחוץ לבית.
נטשה את מכונת הקפה, שאלה: "את רוצה משהו?" לא אמרה: את צריכה עזרה, אני יודעת. לא חיבקה, כמובן. הזכירה לעצמה שהיא רק מוכרת מ'קפה הלל'.
משהי חייכה חיוך נבוך, בקשה טלפון, להתקשר לאבא.
רק מוכרת הנהנה, הצביעה על הקיר, שאלה את עצמה אם גם למשהי זרקו את הטלפון בלילה של תהום. אם גם היא מפחדת שאבא יזהה את הקול, ינתק.
'כמה את קרועה, רק תגידי. בואי נהיה בסרט הרע הזה ביחד.'
הציעה למשהי משהו לאכול, לשתות, על חשבונה. מי כמוה מכירה את הרעב. משהי סרבה. חייכה חיוך אומלל, זקן.
"אני רק רוצה לדבר איתו".
הנידה ראש, תכננה לסגת בנימוס. ידיה התמרדו, התהדקו לדלפק. האזינה להדים שעלו מהשיחה. לדמעות.

-"אבא?" לחשה משהי שבעים סנטימטרים ממנה.
חמלה גדולה מלאה אותה מול משהי, זרה, וכמה קרובות הן היו.

-"אני..אה..."

-"אני לא יכולה לחזור הביתה" נשטפה משהי בבכי. "עדין לא. רק התקשרתי לומר לך שאני בסדר.
אני מצטערת שהדאגתי אותך ואת אימא, לא התכוונתי."

מוכרת מקפה הלל בולעת רוק, המומה. מעבר לדלפק עומדת ילדה של אבא.
פתאום היא מזהה. את הצלילים, את הלחן. כמו שיר ערש ישן: רק בואי, נעשה הכל.

ואיש לא אומר לה שתעוף, הרגע. ואיש לא מטיח: את הורגת אותנו.
ואיש לא צועק, שככה את לא נכנסת הביתה, חצופה!

זה לא הסיפור שלך, טפשה, איך לא זיהית. זה לא מותחן האימה שאת נמצאת בו.
זו אגדה: נסיכה עושה שטות, בורחת, אבאלה ואימאלה כורעים ברך. פורשים שטיח אדום. ברוכה הבאה. תמיד.

ילדה של אבא מסיימת את השיחה, משיבה את השפופרת למקומה. מוכרת מבררת : בטוחה שאת
לא רוצה משהו לשתות?
נסיכה מנענת ראש לשלילה. יוצאת.
היא מביטה בה, רק מוכרת, ממותחן אחר, נותנת לחמלה להציף אותה שוב.
כי הסיפורים שונים, אבל הכאב הוא כאב. והשבר - שבר.
ומה בכלל אפשר לדעת על תהומות של נפש אחרת.

ספוילר

שומרת השערים, 445-451

 

[ניק 144552]

פַסֵר ירד מהסוס והתיישב לנוח על ההר.
"אל תדאג" אמר כמנהגו "כשנגיע ליעד תתוגמל היטב."
הסוס פלט נהימה מתמשכת.
"אני מבין שאתה רעב" פסר טפח על סוסו, "כשנגיע למקום יישוב תקבל קש משובח."
פסר פתח את המשקפת, לראות אם יש מקום יישוב קרוב.
המשקפת מגדילה מאוד, רואה עד למרחוק.
הוא רואה פתאום מצודה לבנה על צוק מרשים.
הוא מסיט מעט את המשקפת למטה, רואה גדוד צבאי שנראה כאויב החיילים שנמצאים על המצודה.
אחרי כמה דקות הוא רואה שיירה ממש רחוק, שנראית כדוהרת אל הגדוד הצבאי.
פסר הרפה את אחיזתו במשקפת, מדמיין נקודה שחורה קטנה על קצה הצוק.
פסר התעורר מנמנום קל, מתבונן שוב במשקפת.
פסר נתקף תדהמה.
הוא ראה על מדף הקשתים שניצב שם חייל מחיילי הכובשים מגלגל שניים מהקשתים.
תוך דקה החייל התוקף הספיק לגלגל עוד אחד לתהום.
החיילים השומרים על המצודה התעשתו.
'הו, יבורך הקל' חשב פסר.
חלק הקשתים תפסו את קשתותיהם ואילו הקרובים יותר שלפו את חרבותיהם.
הקרב היה מהיר, כנראה החייל מאומן היטב.
החייל התחיל במהירות לפגוע בקשתים, דורך על קשת אחד מהם.
חץ אחד פגע בתוקף, מעט מעל ברכו.
נראה שהמורל של החיילים עלה.
הם הסתערו על התוקף מחדש.
התוקף קורס, נתמך בקיר.
אך בקצב מהיר הפולש הרג עוד חייל, לוקח את חרבו ותוקף עוד קשת.
הקשת הצליח להתחמק מהמכה, אך מיתר קשתו נקרע.
התוקף נחלש, מגן על עצמו מעוד תקיפה, וקורס אל תוך עצמו.
ופתאום משום מקום נירו חיצים על ארבעת החיילים האחרונים.
פסר חש שהוא לא יכול יותר,
עד כמה אכזריים הם הכובשים שרוצים להשתלט על השטח, אולי הממלכה, בכוח הזרוע.

ספוילר: הסצנה:

אולדנמאר, כיבוש הרוטוויל.

 

[ג'ו מארץ']

זו פעם ראשונה שאני משתתפת באתגר,
אל תחסכו בהערות / הארות
----------------------------------------------------------------------

ואליס נכנס לאוהל המקושט, מתעלם מפאלוק שעמד בקצהו השני, מנופף לו לשלום בהתרגשות לא מוסווית.
הוא בז לפחותי המעלה האלו, שמחצינים את בוסריותם ואת הטריות שלהם בערבי נגינה שכאלו.
אבל למרות זאת, הוא לא יכול להכחיש את ההתרגשות שמפרפרת בתוכו, את הציפיה לשמוע את הצלילים המדהימים זורמים אל ליבו.
הוא יכול רק להפוך אותה למרשימה.
בהליכה שחצנית וראש מורם הוא פילס דרכו בין הנכבדים שמילאו את האוהל אל עבר כסאו השמור מראש, ממש מאחורי קאה-הי, דודו.
המופע הזה דובר במאהל כבר זמן רב. כל שיחות המדורה בשבוע האחרון נסובו על מאה ותשעים הנגנים, על יופי כלי המיתר, על קולם הערב של הזמרים...
עכשיו הוא ממתין בשקט לכניסתו של קאה - הי למאהל ולתחילתו של המופע.
עבד צעיר הציע לו מגש פירות אך הוא פטר אותו בנפנוף, מתמקד בנגנים שהחלו מתמקמים בעמדותיהם, מכוונים את כלי המיתר ומבריקים את כלי הנשיפה.
ידרת, בן דודו, נכנס בלוויית יורש העצר הכוזרי, איסתרק – בחור בהיר שיער ומרשים, שנראה עוד יותר מרשים עם חישוק נחושת על מצחו ובחליפה הרקומה שכאילו נתפרה עבורו.
עיני ואליס נעצרו עליו. לא גבוה במיוחד, לא נוצץ במראהו, ועדיין כל תנועה שלו שידרה יציבות ואישיות חזקה – משהו שהכריח את הסובבים לשים לב אליו.
"ערב נפלא, ואליס בן דודי" אמר ידרת במתיקות מבחילה. שניהם נאלצו להסתיר את שנאתם אחד לשני באירועים שכאלו, ועל כן הוא ענה ביבושת: "ערב טוב גם לך, ידרת."
ידרת עיקם את שפתיו לחיוך צר שנמוג ברגע, וסימן לאיסתרק לשבת ליד כורסתו המרופדת של קאה הי.
ואליס נדהם לראות את הצעיר הכוזרי מכווץ מעט בכסאו, אוחז בפניו בשתי ידיו, בולט-לא בולט על רקע האווירה החגיגית שמסביב.
האוהל עומעם אט אט מאורו כשמשרתים החלו מכבים את העששיות הפזורות בו, והחל להשתרר שקט.
קאה -הי נכנס לאוהל, מחייך בשביעות רצון אל עבר הנוכחים, מניד בראשו בתנועה מלכותית כמעט. הוא התיישב ליד איסתרק, שרטט כמעט בלתי נראה עבר בגבו.
כמה שניות לאחר מכן, יצא נסיך העצר החוצה, בדיוק כשהחלילים החלו לחקות את ציוצן המאושר של ציפורי דרור.
ואליס הרגיש את הציפורים מצייצות בכל נים ונים בגופו, ותחושה קלילה ומאושרת כמעט והצליחה למלא אותו. הוא מיקד את מבטו בחלילן הראשי, בדיוק כשאיסתרק חזר למקומו, חוסם את שדה הראיה, ושפת גופו לא נינוחה.
קאה לחש משהו לאיסתרק, והלה הנהן בחיוך גדול מדי. ואליס, מתוסכל מהעובדה שאיסתרק מסתיר את החלילן, ניסה לשפר את זווית הראייה שלו, רק כדי לגלות את יד הברזל של קאה סוגרת על פרק זרועו של איסתרק.
ואליס הכיר על בשרו את נחת זרועו של דודו, וידע היטב שאיסתרק משלם על משהו. סקרנותו גברה, והוא החל סורק את איסתרק כדי למצוא מה הכעיס את קאה כל כך.
כינורות החלו מייללים באוהל הגדול, ואיסתרק הסב ראשו אל עבר קאה, חושף בכך את פיסת הבד התחובה באוזנו. נשיפת צחוק נפלטה מפיו של ואליס.
קאה נגע בתנוך אוזנו ולחש משהו, ואיסתרק בלע את רוקו. בתנועה מהירה שלף איסתרק את פיסות הבד, וכעת ואליס לא יכל שלא להתבונן בדממה בקאה ובאיסתרק. לא מתוך עניין, אלא מתוך הדחף לזהות ראשון מי מהם חלש יותר.
איסתרק נראה עצבני למדי, ולעומתו קאה תופף על משענת הכורסא בנינוחות מוחצנת.
ככל שהצלילים הלכו והתגברו, איסתרק הלך ונרגע, עוקב בתדהמה אחר הנגנים, הזמרים, והאומנות המופלאה שמתחוללת מולו ברגעים אלו ממש.
ואליס ראה את דודו מביט באיסתרק, מרוצה מהתלהבותו של הבחור. קאה שילב רגל על רגל, ארשת ניצחון וחשיבות על פניו.
יורש העצר הרשים, אך לא כפי שואליס ציפה; המראה שלו הטעה את ואליס, והוא נזף בעצמו על הטעות בהתרשמותו מאיסתרק.
הוא חזר להתמקד בערב המוזיקלי , מתחרט על שבזבז את זמנו בפענוח האנשים שבשורה מלפניו.

-------------------------------------
כמובן שהסצינה מאיסתרק, עמ' 191-192

 

[מ. ש]

הם הלכו ביער בשורה עורפית מסודרת

זה היה מוזר משתי סיבות גם כי ביער הזה כמעט ולא הסתובבו אנשים וגם בגלל הצורה המסודרת בה הלכו אחד אחרי השני

שמעתי צחוקים ועקיצות משהו על נמלים עוקצות

הלכתי אחריהם בדממה מסתתר מאחורי העצים הרבים שהיו שם

הם הגיעו לקרחת יער קטנה וניסו להתיישב למרות הנמלים, ריחמתי עליהם כי מניסיון זה נעים

שקעתי לרגעים על הרהורים על חברים שלא היו לי

כששמעתי פתאום על חבורה

חבורה! כזאת שדמיינתי תמיד.

ההצעות ששמעתי האלו בת צחוק על פני כך שגיחכתי בלי קול היה שם רעיון על חבורת המכתביות ועוד כמה מגחכים שממש הנחתי יד על הפה כדי לא להפריע לרגע הגדול.

ואז שמעתי את זה "חבורת מגשימי החלומות" וואו!

אהבתי את זה כל כך והתחלתי לדמיין על החלום שהחבורה הנחמדת תוכל להגשים לי.

כשהתאפסתי על הדמיונות שרקדו לי כמו מחול שדים מול העיניים(לא אני לא יפרט את הרעיונות אבל רמז זה היה קשור לחברה) החבורה החלומית כבר לא נראתה באופק

גם לא ראיתי אותם יותר.
כל כך אוהבת את הספר הזה עד שלא נשארו בו דפים, כתבתי מתוך זכרון ולכן אין ציטוטים

 

[חנוך בן ירד]

היה זה יום שגרתי עסקתי בצחצוח הפמוט הגדול כשהזקן נכנס לבית ואז גילתי שלא הכול כ"כ שגרתי מאחורי הזקן נגרר לא פחות ולא יותר נער יהודי שפשפתי את עיני בתדהמה אבל הנער לא נעלם בפסיעות יציבות ובטוחות הוא צעד בעקבותיו של הזקן והתיישב על הספה הנמוכה זאת עם הריפוד האדום
הזקן והנער התיישבו בניחוחות והזקן החל לדבר אתו מהמילים הראשונות הבנתי שהנער הזה נרדף ע"י חיילי הוד מעלתו אנטיוכוס אפיפנס בשל כך שסירב להקריב חזיר לאליל דמי רתח בעורקי! איזה חצוף! אם הייתי במקום הזקן בזה הרגע הייתי משליך אותו מהבית
אבל הזקן לא נראה היה כמי שהולך לצעוד בכיוון הזה הוא שוחח עם הנער בניחוחות וממילה למילה דמי הלך ורתח יותר ויותר הזלזול הבוטה בכל מה שהתחנכתי עליו בערכים ובאידאות עליהם גדלתי התסיס את דמי ציפיתי לרגע שהזקן יתעשת ויפסיק את הביזיון הזה
אבל הזקן לא הפסיק הוא שוחח עם הנער בניחוחות ומרגע לרגע היה נראה שהוא הולך ומשתכנע כבר לא הייתי מסוגל לחזות במחזה הזה
אבל אז לפתע נראה היה שהנער הצליח להרגיז את הזקן "דמיטרי" קרא לי הזקן "קח את הנער הזה וכלא אותו באחד החדרים" ואני מיהרתי לציית להוראה דבר לא הכין אותי למה שיקרה בלילה
בלילה הזקן נכנס לבית שטוף דמעות בהחלטיות הוא ניגש לעבר כלאו של הנער והחל להתעסק במנעולים שנעלו את הדלת "מה אתה עושה אדוני?" שאלתי בזעזוע הזקן לא הגיב הוא פתח את הדלת לרווחה שוחח עם הנער הודה באוזניו שהוא צודק! צודק! והנער יצא לדרכו נשארתי במקומי המום ותוהה אבל עם הבנה שאם הזקן בכבודו ובעצמו הודה שהנער צודק מי אני שאגיד אחרת?
"דיאלוגים עם העבר והעתיד-חזונו של אפלטון" [פורסם בפרוג תחת הכותרת דו"ח הועדה הרובוטית: שני מכתבים]

 

[אינפרא]

פדהאל 303-306

לא כולם מקבלים את החיים כמוהו.

לא כולם יכולים לקבל את החור בארנק ולדעת שזה מה שיש.

אך גם החיוך נמחק לפעמים רק מאיזה הרהור קטן שלא כולם צריכים לאכול באיזה פונדק עלוב עם לחם ומרק בצל.
הוא עלוב, כן. אך לכמה אנשים יש להם את מה שיש לו?

יש לו שמחה כזאת, מדבקת. רק חבל שהיום אין מישהו כמוהו שיחזיר לו את החיוך לפנים.
לפעמים יש ימים אפורים בלי סיבה.

ראזל נכנס במן נשיפה כאשר מקדם אותו הפונדקאי במן מבט תוהה. הוא לא מכיר כאן איש בשונה מכל הלקוחות הקבועים. הוא נכנס למבואה הצדדית לאחר רפרוף קל של החלל החמים והמדיף ניחוחות שגורמות לראזל לשיעול עמוק ומטריד.

יש שם קשיש אחד, שנראה להוט לחברה. הוא פחות בנושא ומסיט את עיניו בין השולחנות הצפופים. שני ציידים כבדי גוף ואפס נימוסים ראויים לשמם מבריחים אותו לשולחן הבא. אנשים מוכרים נמצאים שם באמצע ויכוח, וקשה לו כאשר הם מצרפים אותו לשולחנם.

אין לו כח לשמוע אותם שואלים בטון מריר מדוע הוא נשאר כאן בכלל. מפקיר משפחה בצידו השני של הגבול וידידים לאינספור ובוחר להישאר באדמה שכל כך רע לו בה.

וגם אם יש ימים קשים שהגעגוע נוגס בו, הוא עדיין איתן בבחירתו. אז הוא שקט לצידם כאשר הם מרכלים עליו, והוא רק מסיט את עיניו לכוון איש צעיר שכמוהו תר אחר שולחן פנוי.

האיש מתיישב ליד מונדרי אחד שמוריד את תרמילו על הארץ וממלמל משהו במבוכה. הצעיר נראה כמהורהר ובעל פרצוף עגום שגורם לראזל רצון להניח יד על שכמו בעידוד.

ראזל לא שומע את שאר הדו-שיח, הוא רק קולט שהמונדרי נראה נרעש ועיניו המרצדות נראות כמוכות אימה. מתברר שהפחד של המונדרי היה מצודק כאשר הציידים מתרוממים במן ארשת מעוררת בהלה.

ארבעת ידידיו המרכלים מפסיקים באחת את שיחתם.

צייד שלישי מופיע וחוסם את הפתח עם הבעה זחוחה.

ראזל פוקח את עיניו לכוון המונדרי המבועת שנראה מגונן על תרמילו.

"עכשיו אתה בא איתנו בשקט ובלי לעורר מאומה", קולו הצרוד העביר צמרמורת בגוו של ראזל. "ואתם כולכם יושבים בשקט. אף אחד לא צריך לצעוק, אף אחד לא צריך לקום ואף אחד לא ייפגע".

מעניין כמה טיפש יכול איש להיות, אך אולי יש אנשים שבטוחים שעליהם לא שפר גורלם והם מוכנים לעשות הכל בשביל קצת.

ואת זה הוא צריך להבהיר לאנשים שמולו אחרי שהכל יגמר, הצעיר הזה לדעתו של ראזל גם צריך שפשוף הגון בכל הנוגע לפינוק וסלילת דרך.

לפחות עכשיו הוא למד. הוא מקווה שגם הצעיר ילמד יום אחד.

 

[ניק 144552]

פַסֵר ירד מהסוס והתיישב לנוח על ההר.
"אל תדאג" אמר כמנהגו "כשנגיע ליעד תתוגמל היטב."
הסוס פלט נהימה מתמשכת.
"אני מבין שאתה רעב" פסר טפח על סוסו, "כשנגיע למקום יישוב תקבל קש משובח."
פסר פתח את המשקפת, לראות אם יש מקום יישוב קרוב.
המשקפת מגדילה מאוד, רואה עד למרחוק.
הוא רואה פתאום מצודה לבנה על צוק מרשים.
הוא מסיט מעט את המשקפת למטה, רואה גדוד צבאי שנראה כאויב החיילים שנמצאים על המצודה.
אחרי כמה דקות הוא רואה שיירה ממש רחוק, שנראית כדוהרת אל הגדוד הצבאי.
פסר הרפה את אחיזתו במשקפת, מדמיין נקודה שחורה קטנה על קצה הצוק.
פסר התעורר מנמנום קל, מתבונן שוב במשקפת.
פסר נתקף תדהמה.
הוא ראה על מדף הקשתים שניצב שם חייל מחיילי הכובשים מגלגל שניים מהקשתים.
תוך דקה החייל התוקף הספיק לגלגל עוד אחד לתהום.
החיילים השומרים על המצודה התעשתו.
'הו, יבורך הקל' חשב פסר.
חלק הקשתים תפסו את קשתותיהם ואילו הקרובים יותר שלפו את חרבותיהם.
הקרב היה מהיר, כנראה החייל מאומן היטב.
החייל התחיל במהירות לפגוע בקשתים, דורך על קשת אחד מהם.
חץ אחד פגע בתוקף, מעט מעל ברכו.
נראה שהמורל של החיילים עלה.
הם הסתערו על התוקף מחדש.
התוקף קורס, נתמך בקיר.
אך בקצב מהיר הפולש הרג עוד חייל, לוקח את חרבו ותוקף עוד קשת.
הקשת הצליח להתחמק מהמכה, אך מיתר קשתו נקרע.
התוקף נחלש, מגן על עצמו מעוד תקיפה, וקורס אל תוך עצמו.
ופתאום משום מקום נירו חיצים על ארבעת החיילים האחרונים.
פסר חש שהוא לא יכול יותר,
עד כמה אכזריים הם הכובשים שרוצים להשתלט על השטח, אולי הממלכה, בכוח הזרוע.

פסר לא ידע, אבל הוא היה עד, שיורה החיצים אינו בוגד.

ספוילר: הסצנה

אולדנמאר, כיבוש הרוטוויל.

 

[תמרוז]

הטיסה לא אמורה לקחת יותר מחצי שעה, לפיכך התרווחתי על כיסאי בנינוחות מתכוון לנצל את הזמן לקריאת המטלות המצפות לי בארץ.

לא עברו חמש דקות וגניחות נשמעו מאזור המושבים שמלפני, תקעתי אוזניות, והעמקתי במטלה מספר 6:

#משימה 6- ארגון ישיבת הסברה על המוצר החדש שהחברה הולכת לשווק.

הגניחות חדרו מבעד לאוזניות 'אוף איזה חברה דפוקה, פעם הבאה אני לא מתפשר, אני צריך להזמין את הזן החדיש ביותר, הוא יודע לאטום רעשים.'

כשהרעש המשיך, רציתי לקום לדייל שיפסיק את ההטרדה. לפני שהספקתי להתרומם ראיתי דייל ניגש עם כוס מים לנוסע שעל פי לבושו נראה כסוכן מכירות, הנוסע התנודנד במקומו וניסה בידיים מזיעות לפתוח את כפתורו העליון, נראה שהיה דו שיח בין הדייל לנוסע, כוס המים נשפכה על רצפת המטוס, סוף סוף הורדתי את האוזניות ורעש החרחורים מלווים בדברי ההרגעה של הדייל הציפו את אזני בבת אחת.

לפתע צץ גבר חרדי עם משאף בידו, הוא הצמיד את המשאף לפיו של האיש, רעש החרחורים נהיה עמום משהו, ' כנראה זה לא עוזר' חשבתי בעוד האיש ההולך ונחנק מרחיק מעליו את המשאף וקולו שורקני כשהוא לוחש: "אין- כאן רופא-? אין לי- אוי-ר."

דממה.

"רופא? חובש? מישהו?" זה האברך.

בתיאום מושלם, מזנקים שני צעירים, אחד בהיר, מנומש, גבה קומה, בעוד השני נמוך ,לא מרשים, שיער שחור כהה, אבל בזויות עיניו שכנו קמטי צחוק.

הבהיר מבקש באדיבות מהדייל תיק עזרה ראשונה בעוד שהשני גורר את האדם הנחנק ומשכיב אותו על הרצפה בחוסר עידון ומרים את ראשו בנסיון לפתוח פתח אוויר.

הפעולה לא משנה את המצב, האברך נראה מודאג, צמד הבחורים עובדים במהירות מסחררת, בתיאום מושלם, מושלם מידי- כאילו הם קוראים אחד את השני בלי מילים.

"הרגישים מבין הנוסעים ייטיבו לעשות אם יביטו בנוף המרהיב..." כך הצעיר.

אותי זה ענין יותר מהנוף.

בעינים קרועות הסתכלתי איך האחד מוציא סכין, השני מנסה לשבור פתח אווורור, זעקות הנוסעים התערבבו בצעקות הדיילים למנומש שיפסיק את הברבריות, ובלי מידי גינוני נימוס הכהה מתחיל לנסר את גופו של האיש שכבר איבד את הכרתו.

דייל אחד אוזר עוז וניגש לעצור את המפגע, הבחור פשוט- בלי בושה, דוחף אותו לכיסא של החרדי ומצווה עליו להשאר שם. הרגשתי שאני נמצא בסרט.

הזוג ממשיך לעבוד בזריזות, מחלק פקודות, אחד מהם החדיר את הצינור אוורור לגופו של האיש, 'וואו! טלי לא תאמין לי שראיתי ניתוח במו עיני!.'

קול יציאה של אוויר נשמע, שמתי לב שהם סיימו לטפל באיש, וכבר הספיקו לחבוש אותו.

' וואו, איזה צמד מטורף- עובדים כמו רובוטים!'

האיש הספיק להתעורר, הדייל הגיש לו וויסקי,

"נוסעים נכבדים: הכל בסדר, תכף הדיילים ינקו את הלכלוך שנוצר ותוכלו לחזור למקומותיכם."

לפי המבטא שלו, והאדיבות, אני מנחש שהבחור מגיע משוויץ.

לפתע התנערתי, 'אני חייב להמשיך לקרא!'

#משימה 7- לשלוח למשטח הדיגיטלי של המעצבים כמה שינויים.

אחד מאלף, עמודים 66-70

 

[ifatrosh]

בפרסום הבטיחו שאגלה עולמות חדשים.

אני מתרגשת לשמע הזמזום העדין של הרחפן החדש שלי. עם הלחיצה על כפתור ההפעלה, הוא מתחיל לרחף. במסך שבידי אני רואה את החצר, הוא ממשיך לעלות לפתע נושבת רוח, אני מפחדת לאבד אותו, מנסה להוריד אותו, אבל הרחפן מאבד קשר. אני מנסה לזהות לאן הוא טס, רואה את הרחוב לידנו, ואז הבזקי צבעים לא ברורים. כנראה שהוא נפל. אני רצה החוצה ומבטי במסך.

ואז זה קורה, התמונה במסך מתחדדת.

גג של מבנה גדול מאוד, עליו מונחים בסדר מופתי מיכלים כהים, נראים כמו דודי מים. שתי משאיות מתקרבות אל המבנה באורות כבויים. איש אחד יוצא, תיק ביד שלו, הוא מתקרב אל הדלת בהיסוס.

אני מנסה להנמיך את הרחפן כדי לראות מה הוא עושה, להפתעתי הרחפן נשמע להוראה שלי. הרחפן מתקרב, אני רואה בחור בערך בן שבע עשרה, ציציותיו משתרכות על הרצפה בשעה שהוא רוכן אל הדלת, הוא מרוכז במלאכתו, לא נראה שזמזום המנוע של הרחפן מפריע לבחור.

לאחר מספר דקות, ומספר כלים שהוא מוציא מהתיק, הדלתות נפתחות לרווחה. הוא קם במהירות, אני נבהלת כשאני רואה במסך את העיניים שלו, אני מרחיקה את הרחפן.

נראה שהוא לא שם לב, הוא רץ אל המשאית ולפתע יוצאים מספר מניינים של בחורים משתי המשאיות הם רצים אל המבנה ויוצאים עם חבילות, מעמיסים על המשאיות ושוב נכנסים ושוב יוצאים.

הבחור מתקשר ומדבר בהתרגשות, תנועות ידיו מהירות, ולאחר מספר דקות מגיעות עוד שלוש משאיות ומהן יוצאים בחורים נוספים. מתברר שהמחסן מכיל הרבה סחורה. המון סחורה. מגיעות עוד משאיות.

אני מציצה לשעון, עוד לא עברו עשר דקות והמשאיות הראשונות יוצאות לדרכן. הבחור נשאר במקום ומפקד על העניינים.

אני מאוד סקרנית, ומחליטה להמר, אני מורידה את הרחפן ונכנסת בעד הדלתות הגדולות. אלו מחסני ענק של מזון, מדפים מלאים קמח, סוכר, שמן, שימורים ועוד.

הבחור מתפרץ לתוך המחסן, הוא צועק אל שאר הבחורים, "שתי דקות וכולם יוצאים. נגמר המקום".

אחד עונה לו בצעקה, "אולי כדאי לארגן עוד מקום, אחר כך לא יהיה".

הבחור מתעלם מדבריו.

הם מזדרזים לצאת. אני לא מספיקה להבין מה קורה, ואז הבחור שופך נוזל שקוף, מוציא חבילת גפרורים ומדליק אחד. זורק על הנוזל ואש אדירה מתפרצת, אני מסובבת במהירות את הרחפן מחפשת מקום מילוט, מוצאת חלון קטן, מקווה שהרחפן שלי יוכל לעבור. הוא עובר.

לוחצת על הכפתור שמעלה את הרחפן. אני רואה שהמבנה בוער, להבות יוצאות מהחלונות הקטנים, יש לאש הרבה חומר בערה, עשן שחור עולה. אני מרגישה כמין מחנק. למרות שאני לא שם.

לוחצת על הכפתור של השלט המורה לרחפן לחזור אל הבסיס.

הבזקי צבעים לא ברוריםכמו קודם, לפני כעשרים דקות, ואז אני רואה את הרחוב שלי כמו מבט של ציפור, אני רצה ורואה את הרחפן מתקרב אלי.

אני מריחה אותו, ריח של אש נדבק בו.

אני לא מבינה מה ראיתי. כשאני פותחת את הספר ירושלים תשפ"ה בעמוד 301, וקוראת את מה שר' שמואל סיפר בקול יבש וסדוק.

אני מבינה מה ראיתי.


ממליצה מאוד לקרוא את הספר "ירושלים תשפ"ה" מאת מאיר ספרא.

 

[הטעם המושלם]

אבא כועס.
כשהוא כועס, הפנים שלו נהיים כמו של עגבניה.
אני לא אוהבת עגבניה.
אני לא אוהבת שאבא כועס.
למה אבא כועס?
"דודי, מי זה בטלפון?"
אני מושכת לאבא במכנסיים.
רוצה חיבוק.
רוצה לדבר עם סבתא סילבר.

רק לה הוא אומר אמא. אני אומרת סבתא.
אני לא אומרת אמא.
רק יפה'לה.
ככה אבא אומר.
ככה גם אני אומרת.

"סבתא, אני רוצה את סבתא!"
אבא הולך למרפסת.

אני נשכבת על הרצפה.
"סבתא, סבתא, רוצה סבתא!!!!!!!!!"

אבא לא עונה לי.
הוא בטלפון.
עם סבתא.

"אבל למה?"
זה מה שהוא שואל סבתא.
הוא כועס.
גם אני כועסת.
מה, סבתא לא מרשה לו ממתק?

"דודי, תנמיך קצת טונים! אביטל בוכה בגללך!"
אמא גם לא אוהבת שאבא כועס.
היא גם לא אוהבת עגבניות?
היא לוקחת אותי למטבח. לאכול.
עגבניה.
אז היא כן אוהבת.

החלטתי לוותר על החברותא. כל שיחת טלפון שתבחרו מתוך הספר שניה לפני האור בין דודי לאמא שלו.

 

[ימים טובים יבואו]

סליחה על האיחור.. האתגר ננעל. שיפוט בקרוב בעז"ה

 

[ימים טובים יבואו]

וואו, התלבטות חזקה ממש. יש כאן כל כך הרבה קטעים יפים שקשה לי לבחור..
קטעים עוצמתיים ממלכה במבחן (הסדרה האהובה עליי) קטעים מרגשים מסצינות, בגובה העיניים (זה מעניין ששתי כותבות בחרו מזווית של מוכרת.. מה שבטוח שעשיתם את זה מושלם) קטעים מותחים, קטעים מזווית ילדותית, קטע מתוך פרוג ומה לא..
ב"ה, אפשר לסכם שעשיתם את זה בהצלחה - רבתי!
(ואני האומללה שצריכה לשפוט.)

אז.. דבר ראשון שתדעו שכל קטע כאן - מקום ראשון!
דבר שני, היו כמה קטעים ממש יפים, רק שלא ממש עמדו בכלל שהצופה לא יודע כלום על הדמויות..
דבר שלישי..

מקום שלישי
@דודה עם קטע שאהבתי כל כך.. כתוב טוב, נוגע ללב, מזווית מעניינת.. קטע מושלם. (וגם סצינה חזקה. עובדה שאני זוכרת אותה לפרטים אחרי לפחות שלוש שנים שלא קראתי את הספר)

מקום שני
@אינפרא קטע חד ומושחז, כל מילה פנינה. קצת בסגנון של מ. קינן. סצינה גורלית, מספר אהוב..

ו.. מקום ראשון!!
@צלולה עם קטע מדהם מכל בחינה. כתיבה מהממת, (השתלבת עם דבורי רנד) זווית מיוחדת - נוגעת ללב, מאירה את הסיפור מזווית אחר.. בנית עוד עלילה שלימה מהסצינה..

כל הכבוד לכולם! נהנתי
@צלולה שרביט האתגר עוברת אלייך..

 

[צלולה]

מתרגשת נוראות! תודה על האתגר הזה!
אתגר חדש בקרוב, בעזרת השם.