"אלי!"
"מה, אמא?"
"יש לך כוח?"
אלי פתח את עיניו והתיישב על הספה עליה נח. "בשביל מה?"
"סבתא רוצה שאתה ומורדי תלכו לעזור לה לנקות לפסח".
"דבר ראשון, פסח בעוד חודשיים---"
"אתה מכיר את סבתא שלך".
"נכון. דבר שני, מורדי ישן, אז אני אלך לבד".
"תודה אלי. בהצלחה שם".
***
אלי נקש על הדלת ופתח אותה, מוצא את עצמו בדיוק מול סבתא, ללא הכנה מראש.
"אלי! ברוך הבא! השם יברך אותך! רוצה לאכול משהו?" סבתא הריעה מולו, בלעה אותו לחיבוק ושתי נשיקות והסתובבה אל המטבח, מתחילה לרוקן את תכולת המקרר אל השיש.
"תירגעי סבתא. הרגע הגעתי מהבית, לא מהמדבר". אלי גלגל את עיניו מאחורי גבה של סבתא, ניגש לעניין לשמו הגיע הנה. מעוניין לסיים איתו כמה שיותר מהר. "אז מה את רוצה שאני אעשה?"
"תתחיל".
אלי השתעל ברוב רושם. "להתחיל מה?"
"לנקות. אתה יכול להתחיל במרפסת, אחר כך נראה לאן תמשיכו".
"סבתא, אני לא מתכוון לבלות כאן את שארית חיי". קולו של אלי היה נחוש. הוא מיהר להוריד את הציפיות ממנו. "וזה לא תמשיכו, אלא תמשיך". דייק.
"למה?" היא הסתובבה באחת, "היי, מורדי לא בא איתך?"
"לא בא ולא נעליים. תשכחי ממנו סבתוש". אלי חייך במתיקות. עצבני על מורדי שהשכיל מראש, בלי כוונה, להתחמק מהמשימה.
"נראה לך שאני אשכח מהנכד שלי?! חס וחלילה! תתקשר אליו שיגיע מיד".
"הוא לא יבוא". אלי נאנח, על אף שהוא בהחלט היה מעדיף את עזרתו של מורדי כאן. "הוא ישן".
"ישן עכשיו?" סבתא פערה עיניים לכיוון השעון. "ארבע בצהריים עכשיו, אלי". כמעט-נזפה בו.
"הוא לא ישן כל הלילה". אלי עדכן ונכנס למטבח, מוזג לעצמו כוס מים, התחלה לשעות העבדה שלפניו.
"למה הוא לא ישן כל הלילה? יש לו נדודי שינה?"
אלי כלא בתוכו את הרצון לצרוח בתסכול-ולצחוק בו זמנית. במקום זה הוא רק נשף אוויר. "הוא שיחק פוקר, סבתא".
"מה זה פוקר?"
"לא משנה". אלי לגם את הכוס בבת אחת. "אני אלך לראות מה המצב במרפסת".
"המצב בלגן. יש שם הרבה עבודה". היא עדכנה את אלי באדישות, "אבל לפני זה, תשמע רגע מה חשבתי".
אלי, על אף חוסר סבלנותו, נותר בחור מכבד, עם דרך ארץ. הוא נשען על השיש,מתמקם בעמדת האזנה. "נו?"
"אני אביא למורדי חמש מאות - שש מאות שקל. שיקנה לו בגדים".
"יש לו המון". אלי צמצם את עיניו, מתחיל להבין לאן סבתא שלו חותרת. "אולי תביאי את הכסף לי?"
סבתא צקצקה בלשונה. "מורדי צריך לקנות בגדים נורמליים. לך יש". פסקה.
"שזה אומר?" אלי רצה לשמוע מילים ברורות.
"חולצות לבנות, מכנסיים שחורים – כמו בן תורה".
אלי עיקל את שפתיו לחצי חיוך. "אבל הוא לא".
"חס ושלום! חס וחלילה! אלי, אל תדבר ככה! הוא יהיה בעזרת השם בן תורה, אל תדאג!"
"אמן". אלי סיכם את צעקותיה של סבתו. "אבל בינתיים חוץ מג'ינסים וטריקו הוא לא מוכן ללבוש כלום".
פניה של סבתא החמיצו. "אז אני לא אתן לו את הכסף?"
"תלוי בשביל מה את רוצה להביא לו אותו". אלי גיחך. "חמש מאות שקל יעזרו לו דווקא במשהו אחר. מאוד יעזרו לו".
"למה, אין לו כסף?"
"לא, איזה... הוא לא עובד". אלי אמר בזלזול. "מקבץ נדבות מכל מי שחי סביבו".
"מקבץ נדבות?? השם ישמור! בשביל מה הוא צריך כסף עכשיו?"
"פשוט..." אלי ניסה לנסח את תשובתו באופן שלא תגרום לסבתא שלו להתעלף. לבסוף - החליט לדבר ישירות, מבלי ניסוחים מצטעצעים. במקרה הכי גרוע, הוא ישפוך עליה קצת מים... "הוא באמצע רישיון על אופנוע".
"אופנוע????"
"סבתא, אל תתעלפי", אלי התחרט על כך שזלזל בהתעלפות של סבתא. "פשוט תתפללי שהוא לא יעבור את הטסט".
סיפור בהמשכים איך תמיד זה קורה לי?!
Reactions: טו גזר, אברהם בן, הפתעה ועוד 107 משתמשים110 //