סיפור בהמשכים לופ

  • הוסף לסימניות
  • #41
  • הוסף לסימניות
  • #43
פחות נהניתי מהמעבר הטוטאלי לעולם הפנטזיה.
זה לא הסיפור שעבר לעולם הפנטזיה, כמובן, אלא הגיבורים שנכנסו אליו (לאחר שגיבור אחד נכנס לעולם האקשן). זו בדיוק הנקודה! (התלבטתי אם לשבור את הקיר הרביעי במפורש בפרקים הבאים בנוגע לכך, התגובה מוכיחה שכנראה יש צורך)
עוד לא התבהר לי כדי הצורך... :(
הכוונה הייתה שיתבהר באופן מוחלט שהמתח הוא מתח פארודי ולא רציני. הנחתי שנחש ורוד שדופק עם פטיש על ראשיהם של אנשים ומכנה את עצמו 'צדק פואטי' יעשה את העבודה..
פנטזיה זה אחד מהדברים שאני הכי אוהבת כשהיא כתובה טוב, (ואת לגמרי עונה להגדרה הזו) הצתת לי את הדמיון באופן סופי.
תמשיכי עם הפנטזיה זה טוווב.
תודה, רק אציין שאני לא אישה. בנוסף, ההחלטה האם להישאר בעולם הפנטזיה או להמשיך הלאה תלויה ברצונם של גיבורינו
 
  • הוסף לסימניות
  • #44
הכוונה הייתה שיתבהר באופן מוחלט שהמתח הוא מתח פארודי ולא רציני. הנחתי שנחש ורוד שדופק עם פטיש על ראשיהם של אנשים ומכנה את עצמו 'צדק פואטי' יעשה את העבודה..
אתה צודק, אני ציפיתי למשהו אחר....
אבל זה לא מוריד מיופיו של הסיפור!
 
  • הוסף לסימניות
  • #45
הכוונה הייתה שיתבהר באופן מוחלט שהמתח הוא מתח פארודי ולא רציני. הנחתי שנחש ורוד שדופק עם פטיש על ראשיהם של אנשים ומכנה את עצמו 'צדק פואטי' יעשה את העבודה..

כשאתה שבוי במתח מפונטז, אין לך מושג מה נחש ורוד עלול לעולל. וכשהוא הוא קורא לעצמו צדק פואטי,ובכך מתנפץ לו הלופ, אתה מצפה לפחות שההתרחשויות שלא היו הומוריסטיות בשעתן, יקבלו הסבר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #47
11.
הדי יריות נשמעות ממרחק בהפסקות קצובות. אבנר מהדק את אחיזתו בנשק וחושק את שפתיו. הוא חייב להתרכז, אסור לו להיכשל. הוא מוכרח להחזיר את הילד בשלום.

האזור אליו נכנס מאופיין בעיקר בבניינים קטנים ונמוכי קומה, חרכי ירי מהחלונות והגגות מזכירים לו מחנות אימונים. הוא מחשב במהירות את טווחי הירי האפשריים, ומנסה אגב כך לנחש לאן פנו חוטפיו של טרפון.

אוזניו הדרוכות מזהות קולות דיבור שקטים שהולכים ומתרחקים. בהתחשב בעובדה ששמר על פער לא גדול בינו לבין רכבם של החוטפים הוא מחליט להיאחז באפשרות שאלו הם.

הסמטאות אפלות למרות שהשמש זורחת. הוא מדלג על שלוליות עכורות וחומק בין יריות תועות. עיניים אפלות מציצות בו מהחצרות והבתים. עורב שחור תולה בו זוג עיניים נבונות ומקרקר. ידיו מזיעות כשהוא אוחז בנשק בחוזקה, מעביר אותו בתנועות מהירות מאזור איום אחד לאחר.

שני האנשים נכנסים לבניין בן שלוש קומות. הוא נכנס אחריהם ומספיק לשמוע את הדלת ננעלת בקומה העליונה. בדיוק בשביל זה יש חלונות. ומרזבים.

פעם היה בכושר ספורטיבי טוב בהרבה, הוא חש היטב בפערים כאשר הוא מטפס על המרזב החלקלק ושריריו כואבים. כשהוא כמעט ומחליק הוא תופס בזיזי הקיר ונעצר לנשום ולאגור כוח, הדרך ארוכה וקשה משחשב.

כשהוא מגיע לבסוף לחלון העליון הוא מציץ הישר אל חדר בקרה חשוך. מסכים רחבים מציגים חלונות רבים של מצלמות אבטחה, ושני אנשים יושבים מולם ולוגמים בירה ברוגע, מאחוריהם עומדים שני אלו שאחריהם עקב. בקבוקי בירה ובדלי סיגריה זרוקים סביב ברשלנות ומשרים אווירה קלת דעת.

הוא מתבונן בהם רגע, ואז מסובב אחד מהעומדים את ראשו ומבחין בו.

זהו רגע של הכרעה. ראשו מנתח במהירות את האפשרויות. הוא יכול לברוח ברגע זה, אבל אז יהפוך לנמלט ולא יוכל עוד לעשות דבר.

ההחלטה מתקבלת ברסיסי שניות, והוא מרים את עצמו לזינוק שמסתיים במרכז החדר, לרגליהם של הארבעה.

רובה אחד השאיר למטה, ואת האחר ארז על גבו. כשארבעת האנשים נעמדו מולו ושולחים ידם אל כלי הנשק שלהם, הוא חסר אונים לחלוטין.

כשהיה במלוא כושרו ידע לעשות איגוף שוודי. חבטה מדויקת באגרוף ימין באויב הראשון, והדיפה מהירה ברגל שתפיל את השני על השלישי ותותיר אותו להתמודד עם הרביעי בלבד. עכשיו הוא נעמד מולם ותוהה האם עוד יש ביכולתו לעשות זאת, ואיזו משמעות יש לתהייה הזו אם למעשה אין עוד שום ברירה אחרת.

תפילה מהירה וחסרת קול הקדימה את האגרוף, כאב חד ברגל הגיע מיד לאחר הבעיטה. אסור לו אפילו להיאנח כאשר הוא נותר להתמודד עם הרביעי, שמבטו נותר נחוש ושליו.

ברגעים הבאים הוא מתקשה להתרכז, הכאב הולם בו בגלים והוא פועל כמכונה חסרת רגשות או הבנה. מקלדת, שולחן קטן ואפילו ידית של דלת מהווים חלק מהקרב שמתנהל ביניהם לפני שהוא מצליח לשלוח את ידו אל אחד מבקבוקי הבירה. חפץ תמים שבידיו האמונות הופך לכלי נשק משונן ואכזרי, ומסיים את הקרב המחומש.

סוף סוף הוא יכול לשלוח ידו אל הרובה. "שבו", הוא אומר בקול קשה, וצונח בעצמו אל אחד הכיסאות בצורה שחושפת בפניהם לראשונה עד כמה בעצם הוא פצוע וחלש.

הם מצייתים בשתיקה. החדר נראה כזירת קרב קשה, וחמשת הנוכחים פצועים ברמות שונות. ריח הסיגריות מכה פתאום באפו, מתערב בריח אלכוהול וזיעה.

"איפה הילד?" הוא שואל בשיניים חשוקות.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #48
12.
"אנחנו לא יודעים", הרביעי מימין הוא זה שמדבר. מחוסר כסאות הוא יושב על השולחן ונשען ברפיון על הקיר, אור המסכים הכחלחל מרצד על פניו ויוצר להם גוון מסתורי.

אבנר חורק שן, הפציעות החלישו אותו והפכו אותו לחסר סבלנות באופן מסוכן.

הוא דורך את הנשק בתנועה מופגנת.

"אני לא מציע לכם לנסות את הסבלנות שלי", הוא מצהיר בקול צרוד. "כל מי שעשה את זה בעבר - התחרט".

הם מסתכלים עליו בדממה.

"אנחנו לא יודעים", מסנן אחד מהם, הימני. הוא אוחז באפו ומנסה לעצור דימום.

"יש לכם רק שתי אפשרויות, או שתאמרו לי עכשיו, או שתאמרו לי אחר כך. אבל רק באפשרות הראשונה אני לוקח אחריות על מה שיקרה לכם בינתיים".

אבנר רגיל שמפחדים ממנו, אבל הם רועדים ממש. הוא מעיף מבט בשמשת החלון ונרתע. פניו הפצועות משוות לו מראה שטני.

"איפה התחבושות כאן?" הוא שואל בעייפות.

הם מצביעים על ארון עזרה ראשונה, והוא מורה לבריא שבהם להגיש לו את כל התחבושות.

הם מסתכלים כשהוא חובש את עצמו. על המסך מרצדות בינתיים דמויות שיורות זו בזו במרץ בלתי נדלה.

אחר כך הוא דורש מהם לקשור את עצמם באזיקונים שמצא בארון. ידיהם רועדות בחוסר שליטה, וההליך מתעכב בהתאם.

"לא עשינו לילד כלום", אומר אחד שיושב על כיסא מנהלים שמסתובב יחד עם רעדת גופו. "רק עקבנו אחריכם קצת וזהו. זה מה שהבוס שלנו אמר".

"הבוס.." מעודד אותו אבנר בחביבות מתקתקת.

הרביעי מדבר שוב: "הבוס שלנו. הוא מגלה בכם הרבה עניין".

"למה?" תוהה אבנר, עורב מקרקר במרחק והוא שואל את עצמו האם זהו אותו אחד שפגש קודם.

"אין לי מושג. נכון פגשת לפני יומיים ארבעה חבר'ה עם רובים? הוא שלח אותם".

"אני מקווה שהוא למד את הלקח מהתוצאה", לועג אבנר, ורק אז נופל לו האסימון. "זה ממש לא הגיוני. הגענו לשם בדיוק רגע לפני, הוא לא יכול היה לנחש שזה יקרה".

הרביעי מושך בכתפיו כמה שכבליו מאפשרים לו, השאר מתבוננים.

אבנר משפשף את מצחו. "אוקיי. תגיד לבוס שלך שכדאי לו להחזיר את הילד לפני שיהיה מאוחר".

"אתה פשוט לא יודע להקשיב, הה?" הבחור מכיסא המנהלים נרגז כשם שהוא נפחד. "הילד הזה לא אצלנו. ובכלל, הבוס שלנו הוא לא בדיוק איש רך. רק תראה את הכובע שלו ותבין במי מדובר. תאמין לי שזה לא מישהו שאתה רוצה להתעסק אתו".

"תאמין לי שאין לך מושג לגבי. תאמין לי שכדאי לך לספר את האמת על הילד אם אתה רוצה לראות את היום הבא, ולא מבעד למסך".

הם מסתכלים עליו באותו מבט מוזר, הרביעי מדבר שוב: "אחי, תרגיע. למה אתה מדבר כאילו אתה במחזה של שייקספיר?"

אבנר לא מגיב, אצבעותיו משחקות בהדק, מהדקות ומרפות.

"אנחנו יכולים להוכיח לך בקלות", אומר זה ששתק עד כה, להוט להסיר את האיום. "ראינו אותם במצלמות".

אם מבטים יכלו לחתוך, היו שלושת חבריו מנקבים אותו ככברה. אבנר מחייך חיוך עקום: "אז אתם כן יודעים".

הארבעה חורקים שן כשאצבעותיו מתעסקות עם העכבר, מתברר שישנה מצלמת אבטחה בכניסה למתחם, והוא צופה בסרט בשתיקה. שאלותיו נפטרות בזו אחר זו, ולבסוף נפטרת גם השאלה מדוע חששו הארבעה לספר על הסרטון:

"מי זה הבחור הזה?" הוא שואל למראהו של ענק חמוש בסכין שיוצא בעקבות חבריו.

הם שותקים, והוא מעודד אותם קלות בעזרת הנשק שבידו.

"אחד השומרים", אומר הרביעי בחוסר חשק.

החיוך שב לפניו של אבנר. רחב יותר, עקום יותר: "אז אתם לא ממש צדיקים תמימים, מה?"

"לא אמרנו כזה דבר, ז'ול הוא דווקא בחור חביב, אבל קצת כעסן. וזה אתם שהתעקשתם להיכנס לטריטוריה שלנו".

הוא מריץ את הסרט שוב, ליבו מחיש פעימה.

"איפה הם?"

הם מביטים זה בזה. הימני עונה: "נכנסו לשטח האחר, מסכנים".

"למה מסכנים?" תוהה אבנר , צופה בפעם הרביעית ברגע המפתיע בו טרפון נשלף מהמכונית בעזרת חבריו. "מה זה המקום הזה?"

"אף אחד לא יודע.." מתחנן זה שחשף קודם את מצלמות האבטחה, אצבעותיו הקשורות ממוללות בדל של סיגריה. "בבקשה. אנחנו לא נכנסים לשטחים האחרים. אנחנו לא יודעים כלום. עזוב אותנו".

"מה אתם כן יודעים?"

"זה מקום מוזר, מוזר מאוד. אם החברים שלך הלכו לשם, אני במקומך הייתי דואג".

דבריו חודרים סוף סוף למוחו, ועימם הידיעה שחברם החביב אך הקצת כעסן היה חמוש בסכין: "אני חייב ללכת".

הם זעים באנחת רווחה. "אני מבין שאתה לא הולך לשחרר אותנו", מעיר היושב על כיסא המנהלים.

"אתה לא טועה", אבנר מתרומם בלאות, חש היטב כל אחד ואחד מאיבריו.

קולו של הרביעי משיג אותו: "תשמע, אתה בחור אלים. חדרת לחדר שלנו ופצעת אותנו בלי שעשינו לך כלום. יהיה יפה אם תתנצל".

"אני ממליץ לך להגיש תלונה רשמית", אבנר לא מעיף בהם מבט כשהוא מדדה בקושי אל הפתח.

על מפתן הדלת הוא נעצר ומסב אליהם את מבטו: "תגידו לבוס שלכם שהתמודדתי עם כוחות חזקים בהרבה ממנו ומכם. תמליצו לו בשמי ללכת להתמודד עם אויבים אחרים, ובאופן כללי למצוא לו בחורים אחרים מארבעה מקקים עלובים כמוכם". הוא אומר. "שאו ברכה".
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #52
13.
על פלג מים שקופים כזכוכית, למרגלותיו של עץ גבוה כתורן ותחת שמים בהם מרחפים דרקונים נושפי להבות, יושבים להם שלושה אנשים וילד. הנוף הססגוני, יופיו של הפלג ובעיקר השקט והשלווה אמורים היו לגרום להם להיות נינוחים מאי פעם, אך הבעת פניהם מעידה כי הם רחוקים מנינוחות כפי שהם מרוחקים מצמרתו של העץ.

אבנר שותק מאז שמצא אותם כמה שעות לפני כן, פצוע ובעיניו מבע מרוחק. הוא סיפר בקצרה על שעבר, מגלה טפח ומכסה טפחיים. את כל הצעותיהם לסייע לו דחה בבוז, ונשכב לנוח למרגלות העץ כשהוא מחניק גניחות כאב. לוי וחיים מנסים לפתוח שיחה וכושלים בכך פעם אחר פעם, כאשר הפתיחים מסרבים למצוא לעצמם המשך ונעלמים אל האוויר.

"הזוי שאף אדם לא נמצא במקום המדהים הזה", מנסה לוי פתיח נוסף, עשירי במספר.

חיים להוט לתפוס בעוגן שניתן לו: "גם טרפון אמר את זה, נכון טרפון?"

כעת הם שמים לב שגם טרפון אינו משתתף בשיחה. הוא יושב על שפת הנחל ומשליך אליו אבנים קטנות שחוזרות כבומרנג אל הקרקע ברגע שהן פוגעות במים, מה שלא מונע מהן לעורר גל חסר פרופורציה.

"טרפון?"

הוא לא עונה, עיניו מרוכזות בנחל.

"הכל בסדר ילד?" שואל חיים בחשש.

"לא", הוא אומר בקול עמום. אבן נוספת עושה את דרכה אל המים.

"מה קרה?"

"כבר אמרתי לכם מקודם, אני פחדתי במכונית של הערבים". האבן חוזרת בתנופה אל הקרקע קרוב למקום מושבו.

חיים ולוי מחליפים מבטים מודאגים, ואפילו אבנר זע על מקומו בעניין וחוסר נוחות.

"אתה רוצה לדבר על זה?" מברר לוי לאחר רגע, קולו מגשש כאילו אבד. קודם סברו הוא וחיים שטרפון שכח מהעניין כאשר גילה את נפלאות המקום, אך נראה שהפחד הטריד אותו יותר משחשבו.

"אתם יודעים כמה מבצעים החבורה שלנו עשתה?" מגיב טרפון, במה שנראה לחלוטין לא ממין העניין. "היינו בפראג, איפה שהב'תכנסת של המהר"ל, והגולם וכל זה. היינו בציריך, העיר בירה של שוויץ. מצאנו שם אוצר יהודי אבוד מהתקופה של הכמרים הרשעים של האינקוויזיציה. היינו במנהרות סודיות בחיפה והצלנו את העיר מפצצת אטום שהאיראנים החביאו שם. נלחמנו בהמון רשעים, ממש המון".

אבנר חושב שטרפון מנסה להתחמק מהשאלה, חיים חושב שכל העניין של ילדים משוטטים בחו"ל לא ממש חינוכי, לוי חושב שהסיפורים מגוחכים, ושציריך אינה בירת שוויץ. שלושתם לא אומרים כלום, פשוט כי הם לא יודעים מה.

הפלג ממשיך לזרום, קול הפכפוך העדין מתערב בניגון כינור שמייבב בשקט מגזע עץ. ריח בלתי מוגדר אך מרגיע נישא על הרוח.

"והיו רשעים, המון!" קולו של טרפון עולה. "וכולם פחדו, אבל אני בחיים לא פחדתי. תמיד הייתי אמיץ ועודדתי את החבורה".

קולו מצטרד, ובליבם של שלושת המאזינים, איש איש וסגנונו, עולה חשש אחד.

"כי לכל אחד בחבורה יש תפקיד. עקיבא הוא גאון, בנימין אוהב סיפורים.. ואני אף פעם לא פוחד".

את האבן הבאה הוא משליך בעוצמה רבה כל כך, שהפלג כולו מזדעזע.

"וזהו.. זה נגמר. כי כבר פחדתי.. ועכשיו יעיפו אותי מהחבורה, כי הם כבר לא צריכים אותי יותר בכלל.."

ואז קורה הדבר ממנו חששו הגברים יותר מכל, והבכי פורץ מתוכו בגלים. בתחילה קטנים אותם הוא מנסה להחניק, ואז בזרם אחיד ורועם.

אבנר נצמד אל העץ בחוסר אונים, לוי נושך שפתיים וממלמל לעצמו מלמולים שאינם נהירים לסביבה, וחיים נלחץ בצורה איומה כל כך, עד שהוא פשוט פולט את המשפטים הראשונים שעולים במוחו:

"לא נורא, טרפון. אני בכלל לא מבין למה צריך לעשות איזו חבורה עלית שבטח סתם מעוררת קנאה ושנאה בכיתה. עדיף באמת שתמצא לך חברים נחמדים אחרים".

זה כנראה לא הדבר הנכון לומר, כי הזרם מתחזק והופך למבול. חיים מביט בייאוש במעשה פיו, ולוי מנסה את מזלו: "טרפון, אף אחד לא יזרוק אותך מהחבורה. זה פשוט מגוחך. בחיים לא שמעתי על דבר כזה, ילד שלא פוחד. כולם מפחדים כשמפחיד. אני אדם מבוגר ורעדתי כאן מפחד, שיהיה לך ברור".

הבכי לא נחלש: "אני לא! אני 'טרפון האמיץ'. מה אני אהיה עכשיו?"

"אתה אמיץ מאוד", מצהיר אבנר ומתיישב במאמץ. משהו בקולו הבטוח מרגיע מעט את הילד וגורם לו לתלות בו זוג עיניים רטובות. "ואומר לך את זה אדם שיודע כמה דברים על אומץ, ופגש כמה אמיצים בחייו".

טרפון עדיין מתייפח יפחות קטנות, ידו מנקה שוב ושוב את לחייו.

"מי שיזרוק אותך יהיה ממש טיפש", מודיע חיים. "אתה ילד כל כך נחמד וטוב, יש לך בדיחות מצחיקות. אני בטוח שאתה חבר נאמן. אלו מעלות שהרבה יותר חשובות לחברות מאומץ, ודאי מוגזם".

חבורה של יצורים קטנים ומשעשעים בעלי מראה בבוני צועדת מהעבר השני של הנחל. "ודאי מוגזם", הם מחקים במקהלה אחידה של קולות צרודים ותוכיים. "ודאי מוגזם".

"זה גם לא נכון לרדד אדם לתכונה אחת", מוסיף לוי, מחייך למראה החבורה העליזה. "לא נכון מבחינה מציאותית אבל ודאי לא נכון כדרך. מה פירוש שאתה 'אמיץ' או חבר שלך 'אוהב סיפורים'? מה בדיוק קורה בשאר הזמן? מי החליט שזו התכונה שמאפיינת אתכם, ולמה אמורה להיות תכונה שמאפיינת? זה ממש מעליב".

טרפון לא ממש מבין את המשפט האחרון, אבל דמעותיו יבשות לגמרי, והוא ממשיך להשמיע רק יפחות קצובות של אחרי בכי, כמו טפטוף של טיפות אחרונות מכלי שהיה מלא.

"ובכלל, אין שום סיכוי שיעיפו אותך מהחבורה", מסיים לוי בפסקנות. טרפון מרים אליו עיניים ומחייך חיוך ראשון מבעד לפנים הרטובות.

"למה?" הוא מתעניין.

"קוראים לכם 'חבורת מעשים טובים', נכון? אז אפשר למצוא תחליף למשה או בנימין ואפילו לעקיבא, אבל גם אם החברים שלך יחפשו בכל העולם הם לא ימצאו עוד ילד אחד עם שם שמתחיל באות ט'".
 
  • הוסף לסימניות
  • #53
"קוראים לכם 'חבורת מעשים טובים', נכון? אז אפשר למצוא תחליף למשה או בנימין ואפילו לעקיבא, אבל גם אם החברים שלך יחפשו בכל העולם הם לא ימצאו עוד ילד אחד עם שם שמתחיל באות ט'".
חזק! הרבה זמן לא צחקתי ככה משני משפטים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #55
פארודיה מעולה ממש! מלוה בהומור דק ומעקצץ, כיף לקרוא ולהנות ולזהות דמויות אהובות (ומלאות אומץ:))

"קוראים לכם 'חבורת מעשים טובים', נכון? אז אפשר למצוא תחליף למשה או בנימין ואפילו לעקיבא, אבל גם אם החברים שלך יחפשו בכל העולם הם לא ימצאו עוד ילד אחד עם שם שמתחיל באות ט'".
זה נחמד, אבל שבריר שניה וכבר מקפץ לו טוביה שדופק קצת את הפאנץ...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #58
14.
הימים עברו בעצלתיים, כאילו חלה על הזמן עצמו איזו השפעה פנטסטית עלומה. אבנר החלים לאיטו, אך מצב רוחו הרע לא השתפר. הערותיו והוראותיו הנרגזות העכירו את האווירה, ותגובותיו העוקצניות של לוי הפכו אותה לעגומה ממש.

היו, כמובן, גם צדדים טובים. המקום אכן היה מדהים וקסום, ועם כל יום שעבר נתגלתה הפתעה נוספת. מלבד אבנר שבעיקר נח, שוטטו שלושת האחרים בשטחים הנרחבים והריקים מאדם, ונדהמו לחשוף שוב ושוב מקומות ויצורים שנדמו כנחושים לאתגר כל חוק מדעי שנחקק אי פעם. בינם לבינם ידעו בני החבורה שאם רק היו פני הדברים שונים יכול היה הזמן החולף להיות מהנה למדי. אבל הדברים לא היו שונים, והאווירה המתוחה מנעה לחלוטין את תחושת החוויה.

אבנר דחק כל העת לעזוב את המקום ולהמשיך הלאה, ודרישתו זו עמדה במוקד הוויכוחים. חיים ובעיקר לוי תהו מהו אותו הלאה אליו עליהם למהר, ודרשו בתוקף להמתין לפחות עד שאבנר יחלים לחלוטין. אבנר הנרגז עשה כמיטב יכולתו, ולאחר שהסיר את תחבושותיו והוכיח כי שב לכוחו הקודם נאלצו האחרים להסכים ולהתכונן להמשך מסעם.

מאחורי אחד הארמונות עמד מגדל מופלא. מבחוץ נראה מגדל רגיל ודומם, אך לעומד בראשו נדמה היה שהמגדל מטפס כל העת מעלה בתנועה סיבובית, ומתקדם בהתמדה לעבר השמים. בלילה האחרון לשהותם במקום חיפש חיים את לוי, ומצא אותו יושב על גדר המגדל ומתבונן החוצה, אל הקרקע שהלכה והתרחקה מתחתיו.

"מה אתה עושה פה לבד?" שאל, והתיישב לצידו.

"שום דבר. רק מסתכל" השיב לוי מבלי לנוע.

"ועל מה אתה מסתכל?" התעניין חיים.

במקום תשובה החווה לוי בתנועה רחבה אל הקרקע החשוכה שתחתיהם. צמחייה עבותה גדלה פרא בתחתית המגדל, ולהק גדול של גחליליות רחש בתוכה. הן האירו במגוון אורות כהים ומסתוריים, והעניקו ממד אפל ופרוע לאזור כולו.

"אם הייתי יודע לצייר, הייתי רוצה לצייר את זה". לחש בשקט, כירא להפר קדושה עלומה.

חיים ניער את ראשו בחוסר הבנה בולט. "כשהייתי בכיתה א' ציירתי פעם באמצע השיעור". סיפר, הוא התעקש לדבר בקול גבוה. "המחנך העניש אותי בכך שהראה לכולם את הציור שלי. זה היה עונש גדול מספיק". הוא המתין לרגע שדבריו יחלחלו והוסיף: "אני מאמין שזו היתה אחת הפעמים האחרונות שציירתי, ולא בגלל הסיפור הזה".

לוי עיקם שפה, מסרב להשלים עם המסר הבוטה: "מה כל כך משונה? בעיני זה כמו כל הנופים האלו, הדברים המפעימים. אלו שגורמים לכל אחד את התחושות האלו.. נו, אתה יודע על מה אני מדבר.."

חיים גיחך, הוא ירד מהגדר באיטיות. "אתה יודע, עשית עליי רושם אחר לגמרי עד עכשיו. לא ידעתי שאתה כזה רגשן".

לוי ירד גם הוא ונעמד מולו:

"נו, ברצינות." הוא חיפש את המילים בהן יבטא מה שרצה לומר, והתקשה בכך. "זה עניין אנושי מינימלי. לא צריך להיות מדי רגשן כדי להתלהב בכל מיני מצבים, או מול נוף או.. יודע מה? שכח את הדוגמאות השטותיות האלו. לך זה בטח קרה כשאתה לומד. נכון? אתה מלהב, מתרגש.." קולו נחלש, "אתה לא יודע על מה אני מדבר.."

"את השטויות האלו אני נוהג להשאיר לאשתי", חיים גיחך בשנית. "תקרא לי אדם קר, מרובע. אני חושב שדווקא אתה קצת שונה, מצטער".

רוח קרה חלפה ביניהם וצמררה אותם קלות. המגדל הוסיף להתקדם, מתקרב כל העת לשמים, ונשאר רחוק מהם באותה המידה בדיוק.

"שכח מזה", אמר חיים בסוף, "זה בין כך לא משנה לשום דבר. עדיף שנדבר על דברים שנוגעים אלינו באמת. אבנר רוצה שנצא מחר, אבל אני לא בטוח שהוא בריא כפי שהוא חושב".

"או כפי שהוא רוצה לחשוב", לוי שילב את ידיו. "או רוצה שאנחנו נחשוב".

הקרקע כבר התרחקה כל כך שאור הגחליליות לא נראה, אבל הם ידעו שאם רק ירדו מספר מדרגות ויצאו מבעד לדלת ימצאו את עצמם עומדים עליה.

"אני לא מבין מה עבר עליו מאז שנכנס למקום ההוא." מלמל חיים חרש, "הוא השתנה לגמרי, לא?"

"נראה לי שהוא בחיים לא נפצע ככה". חיווה לוי את דעתו, "סופרמן שלנו קצת המום לגלות שגם לוחם ומנהיג מהולל כמוהו נחלש אחרי שיוצאים מהגוף שלו כמה ליטרים של דם".

יצור כלשהו ייבב במרחק יבבה ממושכת כשחיים שאל: "למה אתה שונא אותו כל כך?"

"שונא? מה פתאום?!" לוי זקף את ראשו בחדות. "מה פתאום. זה רק מצחיק אותי כמה שהוא שחצן, אנוכי ושקוע בעצמו".

חיים נטה להימלט בעקשנות מכל ויכוח בין השניים, וכשנאלץ לנכוח באחד כזה התאמץ תמיד לשנות את הנושא. גם הפעם לא שינה ממנהגו.

"מאז שהיינו שם על החול, הכול כל כך מוזר". פתח בנימה מהורהרת. "זה כמו פאזל שרק הולך ומסתבך ככל שאנחנו מתקדמים. שום דבר לא מסתדר".

הסחת הדעת עבדה, פניו של לוי הפכו למהורהרות.

"מה אתה חושב?" עודד אותו חיים.

"דווקא היה לי קצת זמן בכל הימים האלו. היו לי כל מיני מחשבות, ולמען האמת התגבשה לי איזו תיאוריה, התחלה של תיאוריה לפחות".

"נו?" תהה חיים.

"לא יודע, היא לא מושלמת. ובעיקר, אני לא מבין איפה אני ואתה משתלבים בכל העסק הזה", הוא הניד קלות בראשו כמבקש לשכנע את עצמו, ואז הוסיף: "אבל בנוגע לאבנר וטרפון, זו נראית לי האפשרות היחידה".

הוא השתתק.

"על מה אתה חושב עכשיו?" תהה חיים, מליון כוכבים מילאו את השמיים מעליהם, נעים לאטם לקצב סיבוב המגדל. דרקון כהה חלף ביעף במרחק גדול מעליהם, והבזק אש מהיר חצץ לרגע בינם לשמיים.

"סתם.." לוי בהה לרגע ביצור המכונף. "זה מוזר שלטרפון קוראים בדיוק טרפון, כך שהוא יכול להתאים בדיוק לחבורת 'מעשים טובים'. אני מתכוון, זה לא שההורים שלו יכלו לדעת מראש שהוא יהיה חלק מאיזו חבורת גנגסטרים צעירה ומוזרה שהורגת רשעים באמצעות מצוות.."

חיים הרהר בשאלה לשנייה או שתיים: "טוב," הוא שף את זקנו כאשר השיב, "הרי כתוב בספרים הקדושים שיש רוח הקודש בהורים כשהם בוחרים את שמות הילדים שלהם".

לוי סובב אליו את מבטו בחדות. "אתה באמת מרובע" אמר, ונימת קולו אינה מוגדרת.

חיים לא הגיב. אור קלוש של עלות השחר הפציע ממרחק, צינת בוקר קיררה אותם, ואגלי טל קטנים ובוהקים מילאו את קירות המגדל.

יומם האחרון בארץ הפנטזיה הגיע.
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אתגר קשרי מילים נוסף, מתחלף כל יום ב-13:00

מוזמנים לשלוח רעיונות לאתגר sheva.motion בג'ימייל
וכן אם יש רעיון למשחק מילים אחר שאשמח לבנות.

- ללא התחייבות לאתגר מדי יום
- ללא התחייבות לרמה גבוהה... מי שקל לו מדי, שייתן לילדיו הרכים לפתור

ועוד משחק נחמד שיצרתי בין לבין
אפשר לשנות את רמת הקושי בגלגל השיניים
🎉🎉🎉🎉🎉🎉🎉
האתר!
האתר המיוחד על סדרת דופליקטים!

מה יש לנו שם?

❓ חידונים

📰 מאמרים

🖼️ תמונות

ועוד׳

האתר אינו פתוח בנטפרי עדיין, אז נשמח אם מישהו יוכל לשלוח לבדיקה!

לשליחת מאמרים : שלחו אימייל מסודר אל <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

והמאמר שלכם יפורסם ברגע שנוכל! (נבקש לא להטריד בנושא)
לשליחת חידונים

האתר בשלבי הקמה על כן לא כל הפתורים שתראו יעבדו!

וזהו... !
תהנו!!!

אשכולות דומים


הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.



בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.

את הסיפור הבא כתבתי יחד עם אחותי ( הניק
@לאי הארט ) לכן את הפרק הראשון אני אעלה ואת שאר הפרקים נעלה בתורנות. נשתדל להעלות פרק בשבוע.
חשוב לציין שהסיפור לא עבר הגהה ממשית, לכן נשמח לקבל הערות והארות.


פרק 1

שווייץ 1957


האדים שיצאו מקטר הרכבת התפוגגו לאיטם באוויר הצלול. יהודה, נער בן שבע עשרה בעל עיניים חומות חודרות ושיער כהה, ירד מהקרון יחד עם פרץ אביו. לנגנאו, עיירה שוויצרית קטנה וציורית, נפרשה בפניהם במלוא הדרה: שורות של בתים צבעוניים עם גגות רעפים אדומים, נהר שוצף שחוצה את העיירה, ופסגות מושלגות מתנשאות ברקע.

פרץ, סוחר יהלומים מנוסה וקשוח, צעד בשקט לצד בנו יהודה. עיניו החדות של פרץ סקרו את תחנת הרכבת הקטנה ואת הרחובות הסמוכים."יהודה, תישאר קרוב אליי," אמר פרץ, קולו נמוך ורציני כהרגלו. יהודה הנהן בהבנה. הוא ידע שאביו לא אוהב עיכובים, הפרעות או סיכונים מיותרים.

הם התמקמו במלון קטן במרכז העיירה. החדרים היו מעוטרים ברהיטים עתיקים ובשטיחים יקרים, ומהחלונות נשקף נוף עוצר נשימה. פרץ יצא מיד לפגישה, ויהודה יצא לטייל באוויר הצח. הוא הסתובב בין הסמטאות הצרות והמפותלות, התרשם מחלונות הראווה המקושטים של החנויות הקטנות, והאזין לצלילי הכינורות שהגיעו מאי שם. "סליחה", הוא שמע קול קורא מאחוריו. "אתה יהודי"?

הוא הסתובב וראה נער יהודי צעיר, גבוה ובעל שיער חום בהיר, עומד מאחוריו. היו לו עיניים כחולות בהירות וחיוך ידידותי.

"כן, מי אתה?"

"נעים מאוד, אני בנציון", אמר הנער, "אני גר כאן", בנציון הושיט את ידו ללחיצה.

"אה, נעים מאוד," נענה יהודה ליד המושטת, " יהודה".

"אתה לא מפה, נכון?", שאל בנציון בחיבה יהודית.

יהודה הניע בראשו לשלילה.

"מה מביא אותך ללנגנאו?"

"אבי הוא סוחר גדול, הוא הגיע לכאן לצורך עסקה גדולה".

"איזו עסקה?"

"עסקה עם סוחר יהודי כאן בעיירה, יהודי בשם שמעון".

"שמעון? סוחר בדים?", בנציון הביט בו בהפתעה.

"כן".

"איזה צירוף מקרים מדהים, זה אבא שלי".

"אבא שלך"? פליאה בעיניו של יהודה, "לא יאמן איך מכל האנשים דווקא אותך פגשתי כאן".

"אתה רוצה שאכיר לך את העיירה?"

יהודה הסכים, והשניים החלו לטייל יחד. בנציון הראה ליהודה את הנהר, את הגשר העתיק, ואת הכיכר המרכזית, שם עמד מגדל שעון מרשים. הוא סיפר לו על ההיסטוריה של העיירה, על האגדות המקומיות ועל המקומות המיוחדים שאפשר לבקר בהם. יהודה התרשם מהידע של בנציון ומהאהבה שלו לעיירה.

"לנגנאו זה מקום מיוחד," אמר בנציון. "יש כאן אווירה שקטה ורגועה, אבל תמיד יש משהו מעניין שקורה."

יהודה הנהן, אך תחושה מוזרה תקפה אותו, כאילו מישהו מסתכל עליהם. הוא הבחין בדמויות חולפות וחש שמשהו מתרחש.

"אתה מרגיש את זה?" שאל יהודה את בנציון, קולו נמוך וחשדני.

"מרגיש מה?" שאל בנציון, מרים גבה.

"כאילו מישהו עוקב אחרינו."

בנציון צחק קלות. "אתה מדמיין. אין כאן אף אחד."

אבל יהודה לא היה רגוע. הוא המשיך להסתכל סביבו, מחפש סימנים. דמות לבושה במעיל כהה ארוך עומדת בפינת רחוב צדדי צדה את עיניו. הדמות הסתתרה בצללים של בניין גבוה, אבל יהודה ראה בבירור עיניים צופות בהם, חודרות ומאיימות.

"בנציון, תראה שם," אמר יהודה, מצביע על הדמות.

בנציון הסתכל לכיוון שאליו הצביע יהודה, אך הדמות כבר לא הייתה שם.

"אני לא רואה כלום," אמר בנציון, קולו מבולבל. "בוא נלך, אולי אתה סתם עייף מהנסיעה."


במרתף תחת אחד מרחובות לנגנאו

הקור המקפיא של המרתף חדר לעצמותיהם, האוויר היה דחוס וטחוב, ריח של עובש וברזל חלוד עמד בו. נר בודד דלק בעששית קטנה, מטיל אור עמום וצללים ארוכים ומוזרים על קירות האבן המחוספסים. במרכז החדר עמד שולחן עץ כבד, עליו מפה מפורטת של העיירה לנגנאו. קווים ועיגולים אדומים סימנו נקודות ציון, ופתקים קטנים עם כתב יד צפוף היו פזורים סביבם.

האיש המבוגר, בעל פנים שנראו כאילו נחצבו בסלע, הניח את אצבעו המקומטת על נקודה במפה. "הם כאן," אמר בקול נמוך. "המטרה הגיעה, וזה אומר שהגיע הזמן לפעול. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עיכובים או טעויות. כל שנייה קריטית."

הגבר הצעיר, בעל פנים חלקות ועיניים קרות וחדות, הנהן באישור. "אני מבין," אמר בקול שקט, "אני כבר הכנתי את כל מה שצריך. הכל מוכן לפעולה. הציוד, התוכניות, הנתיבים – הכל מוכן."

האיש המבוגר הסיט את מבטו מהמפה אל הצעיר, עיניו החדות בוחנות את פניו. "טוב מאוד," אמר, אבל קולו שידר חוסר שקט. "אני עדיין מודאג. יש יותר מדי דברים שיכולים להשתבש. אמנם זו עיירה קטנה ושקטה, אבל יש בה עיניים בכל מקום. אנחנו צריכים להיות זהירים, מאוד זהירים."

הצעיר חייך חיוך קל, חיוך שלא הגיע לעיניים. "אל תדאג," אמר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אני דאגתי לכל פרט. אף אחד לא יפריע לנו. יש לי אנשים במקומות הנכונים, ואני יודע איך להעלים עקבות."

המבוגר הניח את ידיו על השולחן, אצבעותיו מתופפות בעצבנות. "אני מקווה שאתה צודק," אמר, עיניו בוחנות את פניו של הצעיר, כאילו מנסות לקרוא את מחשבותיו. "הדבר הזה חייב להתבצע בצורה חלקה, בלי שום בעיות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו תקלות. אם נטעה, זה לא יהיה טוב."

"אני מבטיח לך," אמר הצעיר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אתה יכול לסמוך עליי. אני יודע מה אני עושה. הכל יהיה בסדר."

המבוגר הנהן באישור, אבל עיניו נשארו חשדניות. הוא ידע שהצעיר הוא אדם מוכשר, קר רוח, אך הוא גם ידע שהוא שאפתן וחסר מעצורים. הוא קיווה שהוא לא יתחרט על הבחירה שלו, על האמון שנתן בו.

"טוב," אמר המבוגר, קם מכיסאו, תנועותיו איטיות ומדודות. "בוא נלך. יש לנו הרבה עבודה לעשות."

הם יצאו מהמרתף, דלת ברזל כבדה נסגרה מאחוריהם בטריקה חזקה, האור העמום של הנר נשאר דולק, מטיל צללים על הקירות, שומר על סודותיו האפלים של המרתף.​
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  1  פעמים
למעלה