סיפור בהמשכים לופ

[אריאל לוי]

אני מאמין שכבר בפרק הבא העניין יתבהר לחלוטין.

עוד לא התבהר לי כדי הצורך...

 

[Talya kadosh]

אוי, הסוף הצחיק אותי.
פנטזיה זה אחד מהדברים שאני הכי אוהבת כשהיא כתובה טוב, (ואת לגמרי עונה להגדרה הזו) הצתת לי את הדמיון באופן סופי.
תמשיכי עם הפנטזיה זה טוווב.

 

[מסוגל]

פחות נהניתי מהמעבר הטוטאלי לעולם הפנטזיה.

זה לא הסיפור שעבר לעולם הפנטזיה, כמובן, אלא הגיבורים שנכנסו אליו (לאחר שגיבור אחד נכנס לעולם האקשן). זו בדיוק הנקודה! (התלבטתי אם לשבור את הקיר הרביעי במפורש בפרקים הבאים בנוגע לכך, התגובה מוכיחה שכנראה יש צורך)

עוד לא התבהר לי כדי הצורך...

הכוונה הייתה שיתבהר באופן מוחלט שהמתח הוא מתח פארודי ולא רציני. הנחתי שנחש ורוד שדופק עם פטיש על ראשיהם של אנשים ומכנה את עצמו 'צדק פואטי' יעשה את העבודה..

פנטזיה זה אחד מהדברים שאני הכי אוהבת כשהיא כתובה טוב, (ואת לגמרי עונה להגדרה הזו) הצתת לי את הדמיון באופן סופי.
תמשיכי עם הפנטזיה זה טוווב.

תודה, רק אציין שאני לא אישה. בנוסף, ההחלטה האם להישאר בעולם הפנטזיה או להמשיך הלאה תלויה ברצונם של גיבורינו

 

[אריאל לוי]

הכוונה הייתה שיתבהר באופן מוחלט שהמתח הוא מתח פארודי ולא רציני. הנחתי שנחש ורוד שדופק עם פטיש על ראשיהם של אנשים ומכנה את עצמו 'צדק פואטי' יעשה את העבודה..

אתה צודק, אני ציפיתי למשהו אחר....
אבל זה לא מוריד מיופיו של הסיפור!

 

[הנף מקלדת]

הכוונה הייתה שיתבהר באופן מוחלט שהמתח הוא מתח פארודי ולא רציני. הנחתי שנחש ורוד שדופק עם פטיש על ראשיהם של אנשים ומכנה את עצמו 'צדק פואטי' יעשה את העבודה..

כשאתה שבוי במתח מפונטז, אין לך מושג מה נחש ורוד עלול לעולל. וכשהוא הוא קורא לעצמו צדק פואטי,ובכך מתנפץ לו הלופ, אתה מצפה לפחות שההתרחשויות שלא היו הומוריסטיות בשעתן, יקבלו הסבר.

 

[Talya kadosh]

אופס, סליחה
ומקווה שהם ירצו להמשיך.

 

[מסוגל]

11.
הדי יריות נשמעות ממרחק בהפסקות קצובות. אבנר מהדק את אחיזתו בנשק וחושק את שפתיו. הוא חייב להתרכז, אסור לו להיכשל. הוא מוכרח להחזיר את הילד בשלום.

האזור אליו נכנס מאופיין בעיקר בבניינים קטנים ונמוכי קומה, חרכי ירי מהחלונות והגגות מזכירים לו מחנות אימונים. הוא מחשב במהירות את טווחי הירי האפשריים, ומנסה אגב כך לנחש לאן פנו חוטפיו של טרפון.

אוזניו הדרוכות מזהות קולות דיבור שקטים שהולכים ומתרחקים. בהתחשב בעובדה ששמר על פער לא גדול בינו לבין רכבם של החוטפים הוא מחליט להיאחז באפשרות שאלו הם.

הסמטאות אפלות למרות שהשמש זורחת. הוא מדלג על שלוליות עכורות וחומק בין יריות תועות. עיניים אפלות מציצות בו מהחצרות והבתים. עורב שחור תולה בו זוג עיניים נבונות ומקרקר. ידיו מזיעות כשהוא אוחז בנשק בחוזקה, מעביר אותו בתנועות מהירות מאזור איום אחד לאחר.

שני האנשים נכנסים לבניין בן שלוש קומות. הוא נכנס אחריהם ומספיק לשמוע את הדלת ננעלת בקומה העליונה. בדיוק בשביל זה יש חלונות. ומרזבים.

פעם היה בכושר ספורטיבי טוב בהרבה, הוא חש היטב בפערים כאשר הוא מטפס על המרזב החלקלק ושריריו כואבים. כשהוא כמעט ומחליק הוא תופס בזיזי הקיר ונעצר לנשום ולאגור כוח, הדרך ארוכה וקשה משחשב.

כשהוא מגיע לבסוף לחלון העליון הוא מציץ הישר אל חדר בקרה חשוך. מסכים רחבים מציגים חלונות רבים של מצלמות אבטחה, ושני אנשים יושבים מולם ולוגמים בירה ברוגע, מאחוריהם עומדים שני אלו שאחריהם עקב. בקבוקי בירה ובדלי סיגריה זרוקים סביב ברשלנות ומשרים אווירה קלת דעת.

הוא מתבונן בהם רגע, ואז מסובב אחד מהעומדים את ראשו ומבחין בו.

זהו רגע של הכרעה. ראשו מנתח במהירות את האפשרויות. הוא יכול לברוח ברגע זה, אבל אז יהפוך לנמלט ולא יוכל עוד לעשות דבר.

ההחלטה מתקבלת ברסיסי שניות, והוא מרים את עצמו לזינוק שמסתיים במרכז החדר, לרגליהם של הארבעה.

רובה אחד השאיר למטה, ואת האחר ארז על גבו. כשארבעת האנשים נעמדו מולו ושולחים ידם אל כלי הנשק שלהם, הוא חסר אונים לחלוטין.

כשהיה במלוא כושרו ידע לעשות איגוף שוודי. חבטה מדויקת באגרוף ימין באויב הראשון, והדיפה מהירה ברגל שתפיל את השני על השלישי ותותיר אותו להתמודד עם הרביעי בלבד. עכשיו הוא נעמד מולם ותוהה האם עוד יש ביכולתו לעשות זאת, ואיזו משמעות יש לתהייה הזו אם למעשה אין עוד שום ברירה אחרת.

תפילה מהירה וחסרת קול הקדימה את האגרוף, כאב חד ברגל הגיע מיד לאחר הבעיטה. אסור לו אפילו להיאנח כאשר הוא נותר להתמודד עם הרביעי, שמבטו נותר נחוש ושליו.

ברגעים הבאים הוא מתקשה להתרכז, הכאב הולם בו בגלים והוא פועל כמכונה חסרת רגשות או הבנה. מקלדת, שולחן קטן ואפילו ידית של דלת מהווים חלק מהקרב שמתנהל ביניהם לפני שהוא מצליח לשלוח את ידו אל אחד מבקבוקי הבירה. חפץ תמים שבידיו האמונות הופך לכלי נשק משונן ואכזרי, ומסיים את הקרב המחומש.

סוף סוף הוא יכול לשלוח ידו אל הרובה. "שבו", הוא אומר בקול קשה, וצונח בעצמו אל אחד הכיסאות בצורה שחושפת בפניהם לראשונה עד כמה בעצם הוא פצוע וחלש.

הם מצייתים בשתיקה. החדר נראה כזירת קרב קשה, וחמשת הנוכחים פצועים ברמות שונות. ריח הסיגריות מכה פתאום באפו, מתערב בריח אלכוהול וזיעה.

"איפה הילד?" הוא שואל בשיניים חשוקות.

 

[מסוגל]

12.
"אנחנו לא יודעים", הרביעי מימין הוא זה שמדבר. מחוסר כסאות הוא יושב על השולחן ונשען ברפיון על הקיר, אור המסכים הכחלחל מרצד על פניו ויוצר להם גוון מסתורי.

אבנר חורק שן, הפציעות החלישו אותו והפכו אותו לחסר סבלנות באופן מסוכן.

הוא דורך את הנשק בתנועה מופגנת.

"אני לא מציע לכם לנסות את הסבלנות שלי", הוא מצהיר בקול צרוד. "כל מי שעשה את זה בעבר - התחרט".

הם מסתכלים עליו בדממה.

"אנחנו לא יודעים", מסנן אחד מהם, הימני. הוא אוחז באפו ומנסה לעצור דימום.

"יש לכם רק שתי אפשרויות, או שתאמרו לי עכשיו, או שתאמרו לי אחר כך. אבל רק באפשרות הראשונה אני לוקח אחריות על מה שיקרה לכם בינתיים".

אבנר רגיל שמפחדים ממנו, אבל הם רועדים ממש. הוא מעיף מבט בשמשת החלון ונרתע. פניו הפצועות משוות לו מראה שטני.

"איפה התחבושות כאן?" הוא שואל בעייפות.

הם מצביעים על ארון עזרה ראשונה, והוא מורה לבריא שבהם להגיש לו את כל התחבושות.

הם מסתכלים כשהוא חובש את עצמו. על המסך מרצדות בינתיים דמויות שיורות זו בזו במרץ בלתי נדלה.

אחר כך הוא דורש מהם לקשור את עצמם באזיקונים שמצא בארון. ידיהם רועדות בחוסר שליטה, וההליך מתעכב בהתאם.

"לא עשינו לילד כלום", אומר אחד שיושב על כיסא מנהלים שמסתובב יחד עם רעדת גופו. "רק עקבנו אחריכם קצת וזהו. זה מה שהבוס שלנו אמר".

"הבוס.." מעודד אותו אבנר בחביבות מתקתקת.

הרביעי מדבר שוב: "הבוס שלנו. הוא מגלה בכם הרבה עניין".

"למה?" תוהה אבנר, עורב מקרקר במרחק והוא שואל את עצמו האם זהו אותו אחד שפגש קודם.

"אין לי מושג. נכון פגשת לפני יומיים ארבעה חבר'ה עם רובים? הוא שלח אותם".

"אני מקווה שהוא למד את הלקח מהתוצאה", לועג אבנר, ורק אז נופל לו האסימון. "זה ממש לא הגיוני. הגענו לשם בדיוק רגע לפני, הוא לא יכול היה לנחש שזה יקרה".

הרביעי מושך בכתפיו כמה שכבליו מאפשרים לו, השאר מתבוננים.

אבנר משפשף את מצחו. "אוקיי. תגיד לבוס שלך שכדאי לו להחזיר את הילד לפני שיהיה מאוחר".

"אתה פשוט לא יודע להקשיב, הה?" הבחור מכיסא המנהלים נרגז כשם שהוא נפחד. "הילד הזה לא אצלנו. ובכלל, הבוס שלנו הוא לא בדיוק איש רך. רק תראה את הכובע שלו ותבין במי מדובר. תאמין לי שזה לא מישהו שאתה רוצה להתעסק אתו".

"תאמין לי שאין לך מושג לגבי. תאמין לי שכדאי לך לספר את האמת על הילד אם אתה רוצה לראות את היום הבא, ולא מבעד למסך".

הם מסתכלים עליו באותו מבט מוזר, הרביעי מדבר שוב: "אחי, תרגיע. למה אתה מדבר כאילו אתה במחזה של שייקספיר?"

אבנר לא מגיב, אצבעותיו משחקות בהדק, מהדקות ומרפות.

"אנחנו יכולים להוכיח לך בקלות", אומר זה ששתק עד כה, להוט להסיר את האיום. "ראינו אותם במצלמות".

אם מבטים יכלו לחתוך, היו שלושת חבריו מנקבים אותו ככברה. אבנר מחייך חיוך עקום: "אז אתם כן יודעים".

הארבעה חורקים שן כשאצבעותיו מתעסקות עם העכבר, מתברר שישנה מצלמת אבטחה בכניסה למתחם, והוא צופה בסרט בשתיקה. שאלותיו נפטרות בזו אחר זו, ולבסוף נפטרת גם השאלה מדוע חששו הארבעה לספר על הסרטון:

"מי זה הבחור הזה?" הוא שואל למראהו של ענק חמוש בסכין שיוצא בעקבות חבריו.

הם שותקים, והוא מעודד אותם קלות בעזרת הנשק שבידו.

"אחד השומרים", אומר הרביעי בחוסר חשק.

החיוך שב לפניו של אבנר. רחב יותר, עקום יותר: "אז אתם לא ממש צדיקים תמימים, מה?"

"לא אמרנו כזה דבר, ז'ול הוא דווקא בחור חביב, אבל קצת כעסן. וזה אתם שהתעקשתם להיכנס לטריטוריה שלנו".

הוא מריץ את הסרט שוב, ליבו מחיש פעימה.

"איפה הם?"

הם מביטים זה בזה. הימני עונה: "נכנסו לשטח האחר, מסכנים".

"למה מסכנים?" תוהה אבנר , צופה בפעם הרביעית ברגע המפתיע בו טרפון נשלף מהמכונית בעזרת חבריו. "מה זה המקום הזה?"

"אף אחד לא יודע.." מתחנן זה שחשף קודם את מצלמות האבטחה, אצבעותיו הקשורות ממוללות בדל של סיגריה. "בבקשה. אנחנו לא נכנסים לשטחים האחרים. אנחנו לא יודעים כלום. עזוב אותנו".

"מה אתם כן יודעים?"

"זה מקום מוזר, מוזר מאוד. אם החברים שלך הלכו לשם, אני במקומך הייתי דואג".

דבריו חודרים סוף סוף למוחו, ועימם הידיעה שחברם החביב אך הקצת כעסן היה חמוש בסכין: "אני חייב ללכת".

הם זעים באנחת רווחה. "אני מבין שאתה לא הולך לשחרר אותנו", מעיר היושב על כיסא המנהלים.

"אתה לא טועה", אבנר מתרומם בלאות, חש היטב כל אחד ואחד מאיבריו.

קולו של הרביעי משיג אותו: "תשמע, אתה בחור אלים. חדרת לחדר שלנו ופצעת אותנו בלי שעשינו לך כלום. יהיה יפה אם תתנצל".

"אני ממליץ לך להגיש תלונה רשמית", אבנר לא מעיף בהם מבט כשהוא מדדה בקושי אל הפתח.

על מפתן הדלת הוא נעצר ומסב אליהם את מבטו: "תגידו לבוס שלכם שהתמודדתי עם כוחות חזקים בהרבה ממנו ומכם. תמליצו לו בשמי ללכת להתמודד עם אויבים אחרים, ובאופן כללי למצוא לו בחורים אחרים מארבעה מקקים עלובים כמוכם". הוא אומר. "שאו ברכה".

 

[אריאל לוי]

5 כוכבים!

 

[Talya kadosh]

מרתק.
אוהבת שאת לא מוציאה אותו כאחד כל יכול. לחשוף חולשות זה מראה דווקא על חוזק.

 

[שטח סגור]

מדהים, משתבח מפרק לפרק.
לגבי הפרק האחרון- אולי כדאי לאורר קצת את הרצף של המשפטים, להכניס קצת יותר תיאורים בין לבין.

 

[מסוגל]

13.
על פלג מים שקופים כזכוכית, למרגלותיו של עץ גבוה כתורן ותחת שמים בהם מרחפים דרקונים נושפי להבות, יושבים להם שלושה אנשים וילד. הנוף הססגוני, יופיו של הפלג ובעיקר השקט והשלווה אמורים היו לגרום להם להיות נינוחים מאי פעם, אך הבעת פניהם מעידה כי הם רחוקים מנינוחות כפי שהם מרוחקים מצמרתו של העץ.

אבנר שותק מאז שמצא אותם כמה שעות לפני כן, פצוע ובעיניו מבע מרוחק. הוא סיפר בקצרה על שעבר, מגלה טפח ומכסה טפחיים. את כל הצעותיהם לסייע לו דחה בבוז, ונשכב לנוח למרגלות העץ כשהוא מחניק גניחות כאב. לוי וחיים מנסים לפתוח שיחה וכושלים בכך פעם אחר פעם, כאשר הפתיחים מסרבים למצוא לעצמם המשך ונעלמים אל האוויר.

"הזוי שאף אדם לא נמצא במקום המדהים הזה", מנסה לוי פתיח נוסף, עשירי במספר.

חיים להוט לתפוס בעוגן שניתן לו: "גם טרפון אמר את זה, נכון טרפון?"

כעת הם שמים לב שגם טרפון אינו משתתף בשיחה. הוא יושב על שפת הנחל ומשליך אליו אבנים קטנות שחוזרות כבומרנג אל הקרקע ברגע שהן פוגעות במים, מה שלא מונע מהן לעורר גל חסר פרופורציה.

"טרפון?"

הוא לא עונה, עיניו מרוכזות בנחל.

"הכל בסדר ילד?" שואל חיים בחשש.

"לא", הוא אומר בקול עמום. אבן נוספת עושה את דרכה אל המים.

"מה קרה?"

"כבר אמרתי לכם מקודם, אני פחדתי במכונית של הערבים". האבן חוזרת בתנופה אל הקרקע קרוב למקום מושבו.

חיים ולוי מחליפים מבטים מודאגים, ואפילו אבנר זע על מקומו בעניין וחוסר נוחות.

"אתה רוצה לדבר על זה?" מברר לוי לאחר רגע, קולו מגשש כאילו אבד. קודם סברו הוא וחיים שטרפון שכח מהעניין כאשר גילה את נפלאות המקום, אך נראה שהפחד הטריד אותו יותר משחשבו.

"אתם יודעים כמה מבצעים החבורה שלנו עשתה?" מגיב טרפון, במה שנראה לחלוטין לא ממין העניין. "היינו בפראג, איפה שהב'תכנסת של המהר"ל, והגולם וכל זה. היינו בציריך, העיר בירה של שוויץ. מצאנו שם אוצר יהודי אבוד מהתקופה של הכמרים הרשעים של האינקוויזיציה. היינו במנהרות סודיות בחיפה והצלנו את העיר מפצצת אטום שהאיראנים החביאו שם. נלחמנו בהמון רשעים, ממש המון".

אבנר חושב שטרפון מנסה להתחמק מהשאלה, חיים חושב שכל העניין של ילדים משוטטים בחו"ל לא ממש חינוכי, לוי חושב שהסיפורים מגוחכים, ושציריך אינה בירת שוויץ. שלושתם לא אומרים כלום, פשוט כי הם לא יודעים מה.

הפלג ממשיך לזרום, קול הפכפוך העדין מתערב בניגון כינור שמייבב בשקט מגזע עץ. ריח בלתי מוגדר אך מרגיע נישא על הרוח.

"והיו רשעים, המון!" קולו של טרפון עולה. "וכולם פחדו, אבל אני בחיים לא פחדתי. תמיד הייתי אמיץ ועודדתי את החבורה".

קולו מצטרד, ובליבם של שלושת המאזינים, איש איש וסגנונו, עולה חשש אחד.

"כי לכל אחד בחבורה יש תפקיד. עקיבא הוא גאון, בנימין אוהב סיפורים.. ואני אף פעם לא פוחד".

את האבן הבאה הוא משליך בעוצמה רבה כל כך, שהפלג כולו מזדעזע.

"וזהו.. זה נגמר. כי כבר פחדתי.. ועכשיו יעיפו אותי מהחבורה, כי הם כבר לא צריכים אותי יותר בכלל.."

ואז קורה הדבר ממנו חששו הגברים יותר מכל, והבכי פורץ מתוכו בגלים. בתחילה קטנים אותם הוא מנסה להחניק, ואז בזרם אחיד ורועם.

אבנר נצמד אל העץ בחוסר אונים, לוי נושך שפתיים וממלמל לעצמו מלמולים שאינם נהירים לסביבה, וחיים נלחץ בצורה איומה כל כך, עד שהוא פשוט פולט את המשפטים הראשונים שעולים במוחו:

"לא נורא, טרפון. אני בכלל לא מבין למה צריך לעשות איזו חבורה עלית שבטח סתם מעוררת קנאה ושנאה בכיתה. עדיף באמת שתמצא לך חברים נחמדים אחרים".

זה כנראה לא הדבר הנכון לומר, כי הזרם מתחזק והופך למבול. חיים מביט בייאוש במעשה פיו, ולוי מנסה את מזלו: "טרפון, אף אחד לא יזרוק אותך מהחבורה. זה פשוט מגוחך. בחיים לא שמעתי על דבר כזה, ילד שלא פוחד. כולם מפחדים כשמפחיד. אני אדם מבוגר ורעדתי כאן מפחד, שיהיה לך ברור".

הבכי לא נחלש: "אני לא! אני 'טרפון האמיץ'. מה אני אהיה עכשיו?"

"אתה אמיץ מאוד", מצהיר אבנר ומתיישב במאמץ. משהו בקולו הבטוח מרגיע מעט את הילד וגורם לו לתלות בו זוג עיניים רטובות. "ואומר לך את זה אדם שיודע כמה דברים על אומץ, ופגש כמה אמיצים בחייו".

טרפון עדיין מתייפח יפחות קטנות, ידו מנקה שוב ושוב את לחייו.

"מי שיזרוק אותך יהיה ממש טיפש", מודיע חיים. "אתה ילד כל כך נחמד וטוב, יש לך בדיחות מצחיקות. אני בטוח שאתה חבר נאמן. אלו מעלות שהרבה יותר חשובות לחברות מאומץ, ודאי מוגזם".

חבורה של יצורים קטנים ומשעשעים בעלי מראה בבוני צועדת מהעבר השני של הנחל. "ודאי מוגזם", הם מחקים במקהלה אחידה של קולות צרודים ותוכיים. "ודאי מוגזם".

"זה גם לא נכון לרדד אדם לתכונה אחת", מוסיף לוי, מחייך למראה החבורה העליזה. "לא נכון מבחינה מציאותית אבל ודאי לא נכון כדרך. מה פירוש שאתה 'אמיץ' או חבר שלך 'אוהב סיפורים'? מה בדיוק קורה בשאר הזמן? מי החליט שזו התכונה שמאפיינת אתכם, ולמה אמורה להיות תכונה שמאפיינת? זה ממש מעליב".

טרפון לא ממש מבין את המשפט האחרון, אבל דמעותיו יבשות לגמרי, והוא ממשיך להשמיע רק יפחות קצובות של אחרי בכי, כמו טפטוף של טיפות אחרונות מכלי שהיה מלא.

"ובכלל, אין שום סיכוי שיעיפו אותך מהחבורה", מסיים לוי בפסקנות. טרפון מרים אליו עיניים ומחייך חיוך ראשון מבעד לפנים הרטובות.

"למה?" הוא מתעניין.

"קוראים לכם 'חבורת מעשים טובים', נכון? אז אפשר למצוא תחליף למשה או בנימין ואפילו לעקיבא, אבל גם אם החברים שלך יחפשו בכל העולם הם לא ימצאו עוד ילד אחד עם שם שמתחיל באות ט'".

 

[מוריופ]

"קוראים לכם 'חבורת מעשים טובים', נכון? אז אפשר למצוא תחליף למשה או בנימין ואפילו לעקיבא, אבל גם אם החברים שלך יחפשו בכל העולם הם לא ימצאו עוד ילד אחד עם שם שמתחיל באות ט'".

חזק! הרבה זמן לא צחקתי ככה משני משפטים...

 

[Talya kadosh]

לא, זה טוב!
פרק בנוי בדיוק כמו שאני אוהבת.
והסוף... הצחיק אותי לגמרי.
הומור דק זה ההובי שלי בכתיבה.

 

[BEYOND]

פארודיה מעולה ממש! מלוה בהומור דק ומעקצץ, כיף לקרוא ולהנות ולזהות דמויות אהובות (ומלאות אומץ)

"קוראים לכם 'חבורת מעשים טובים', נכון? אז אפשר למצוא תחליף למשה או בנימין ואפילו לעקיבא, אבל גם אם החברים שלך יחפשו בכל העולם הם לא ימצאו עוד ילד אחד עם שם שמתחיל באות ט'".

זה נחמד, אבל שבריר שניה וכבר מקפץ לו טוביה שדופק קצת את הפאנץ...

 

[מסוגל]

זה נחמד, אבל שבריר שניה וכבר מקפץ לו טוביה שדופק קצת את הפאנץ...

לא יודע, יכול להיות שלוי לא מכיר אף ילד בשם טוביה. משום מה גם אני לא מכיר..

 

[נ. גל]

לרוב פארודיות הופכות לאורך זמן לחסרות טעם. כמה כבר אפשר לצחוק על אותו דבר...
אבל כאן הפארודיה רק משתבחת מפרק לפרק.

@מסוגל
מחכים בכיליון עיניים לעוד פרקים...

 

[מסוגל]

14.
הימים עברו בעצלתיים, כאילו חלה על הזמן עצמו איזו השפעה פנטסטית עלומה. אבנר החלים לאיטו, אך מצב רוחו הרע לא השתפר. הערותיו והוראותיו הנרגזות העכירו את האווירה, ותגובותיו העוקצניות של לוי הפכו אותה לעגומה ממש.

היו, כמובן, גם צדדים טובים. המקום אכן היה מדהים וקסום, ועם כל יום שעבר נתגלתה הפתעה נוספת. מלבד אבנר שבעיקר נח, שוטטו שלושת האחרים בשטחים הנרחבים והריקים מאדם, ונדהמו לחשוף שוב ושוב מקומות ויצורים שנדמו כנחושים לאתגר כל חוק מדעי שנחקק אי פעם. בינם לבינם ידעו בני החבורה שאם רק היו פני הדברים שונים יכול היה הזמן החולף להיות מהנה למדי. אבל הדברים לא היו שונים, והאווירה המתוחה מנעה לחלוטין את תחושת החוויה.

אבנר דחק כל העת לעזוב את המקום ולהמשיך הלאה, ודרישתו זו עמדה במוקד הוויכוחים. חיים ובעיקר לוי תהו מהו אותו הלאה אליו עליהם למהר, ודרשו בתוקף להמתין לפחות עד שאבנר יחלים לחלוטין. אבנר הנרגז עשה כמיטב יכולתו, ולאחר שהסיר את תחבושותיו והוכיח כי שב לכוחו הקודם נאלצו האחרים להסכים ולהתכונן להמשך מסעם.

מאחורי אחד הארמונות עמד מגדל מופלא. מבחוץ נראה מגדל רגיל ודומם, אך לעומד בראשו נדמה היה שהמגדל מטפס כל העת מעלה בתנועה סיבובית, ומתקדם בהתמדה לעבר השמים. בלילה האחרון לשהותם במקום חיפש חיים את לוי, ומצא אותו יושב על גדר המגדל ומתבונן החוצה, אל הקרקע שהלכה והתרחקה מתחתיו.

"מה אתה עושה פה לבד?" שאל, והתיישב לצידו.

"שום דבר. רק מסתכל" השיב לוי מבלי לנוע.

"ועל מה אתה מסתכל?" התעניין חיים.

במקום תשובה החווה לוי בתנועה רחבה אל הקרקע החשוכה שתחתיהם. צמחייה עבותה גדלה פרא בתחתית המגדל, ולהק גדול של גחליליות רחש בתוכה. הן האירו במגוון אורות כהים ומסתוריים, והעניקו ממד אפל ופרוע לאזור כולו.

"אם הייתי יודע לצייר, הייתי רוצה לצייר את זה". לחש בשקט, כירא להפר קדושה עלומה.

חיים ניער את ראשו בחוסר הבנה בולט. "כשהייתי בכיתה א' ציירתי פעם באמצע השיעור". סיפר, הוא התעקש לדבר בקול גבוה. "המחנך העניש אותי בכך שהראה לכולם את הציור שלי. זה היה עונש גדול מספיק". הוא המתין לרגע שדבריו יחלחלו והוסיף: "אני מאמין שזו היתה אחת הפעמים האחרונות שציירתי, ולא בגלל הסיפור הזה".

לוי עיקם שפה, מסרב להשלים עם המסר הבוטה: "מה כל כך משונה? בעיני זה כמו כל הנופים האלו, הדברים המפעימים. אלו שגורמים לכל אחד את התחושות האלו.. נו, אתה יודע על מה אני מדבר.."

חיים גיחך, הוא ירד מהגדר באיטיות. "אתה יודע, עשית עליי רושם אחר לגמרי עד עכשיו. לא ידעתי שאתה כזה רגשן".

לוי ירד גם הוא ונעמד מולו:

"נו, ברצינות." הוא חיפש את המילים בהן יבטא מה שרצה לומר, והתקשה בכך. "זה עניין אנושי מינימלי. לא צריך להיות מדי רגשן כדי להתלהב בכל מיני מצבים, או מול נוף או.. יודע מה? שכח את הדוגמאות השטותיות האלו. לך זה בטח קרה כשאתה לומד. נכון? אתה מלהב, מתרגש.." קולו נחלש, "אתה לא יודע על מה אני מדבר.."

"את השטויות האלו אני נוהג להשאיר לאשתי", חיים גיחך בשנית. "תקרא לי אדם קר, מרובע. אני חושב שדווקא אתה קצת שונה, מצטער".

רוח קרה חלפה ביניהם וצמררה אותם קלות. המגדל הוסיף להתקדם, מתקרב כל העת לשמים, ונשאר רחוק מהם באותה המידה בדיוק.

"שכח מזה", אמר חיים בסוף, "זה בין כך לא משנה לשום דבר. עדיף שנדבר על דברים שנוגעים אלינו באמת. אבנר רוצה שנצא מחר, אבל אני לא בטוח שהוא בריא כפי שהוא חושב".

"או כפי שהוא רוצה לחשוב", לוי שילב את ידיו. "או רוצה שאנחנו נחשוב".

הקרקע כבר התרחקה כל כך שאור הגחליליות לא נראה, אבל הם ידעו שאם רק ירדו מספר מדרגות ויצאו מבעד לדלת ימצאו את עצמם עומדים עליה.

"אני לא מבין מה עבר עליו מאז שנכנס למקום ההוא." מלמל חיים חרש, "הוא השתנה לגמרי, לא?"

"נראה לי שהוא בחיים לא נפצע ככה". חיווה לוי את דעתו, "סופרמן שלנו קצת המום לגלות שגם לוחם ומנהיג מהולל כמוהו נחלש אחרי שיוצאים מהגוף שלו כמה ליטרים של דם".

יצור כלשהו ייבב במרחק יבבה ממושכת כשחיים שאל: "למה אתה שונא אותו כל כך?"

"שונא? מה פתאום?!" לוי זקף את ראשו בחדות. "מה פתאום. זה רק מצחיק אותי כמה שהוא שחצן, אנוכי ושקוע בעצמו".

חיים נטה להימלט בעקשנות מכל ויכוח בין השניים, וכשנאלץ לנכוח באחד כזה התאמץ תמיד לשנות את הנושא. גם הפעם לא שינה ממנהגו.

"מאז שהיינו שם על החול, הכול כל כך מוזר". פתח בנימה מהורהרת. "זה כמו פאזל שרק הולך ומסתבך ככל שאנחנו מתקדמים. שום דבר לא מסתדר".

הסחת הדעת עבדה, פניו של לוי הפכו למהורהרות.

"מה אתה חושב?" עודד אותו חיים.

"דווקא היה לי קצת זמן בכל הימים האלו. היו לי כל מיני מחשבות, ולמען האמת התגבשה לי איזו תיאוריה, התחלה של תיאוריה לפחות".

"נו?" תהה חיים.

"לא יודע, היא לא מושלמת. ובעיקר, אני לא מבין איפה אני ואתה משתלבים בכל העסק הזה", הוא הניד קלות בראשו כמבקש לשכנע את עצמו, ואז הוסיף: "אבל בנוגע לאבנר וטרפון, זו נראית לי האפשרות היחידה".

הוא השתתק.

"על מה אתה חושב עכשיו?" תהה חיים, מליון כוכבים מילאו את השמיים מעליהם, נעים לאטם לקצב סיבוב המגדל. דרקון כהה חלף ביעף במרחק גדול מעליהם, והבזק אש מהיר חצץ לרגע בינם לשמיים.

"סתם.." לוי בהה לרגע ביצור המכונף. "זה מוזר שלטרפון קוראים בדיוק טרפון, כך שהוא יכול להתאים בדיוק לחבורת 'מעשים טובים'. אני מתכוון, זה לא שההורים שלו יכלו לדעת מראש שהוא יהיה חלק מאיזו חבורת גנגסטרים צעירה ומוזרה שהורגת רשעים באמצעות מצוות.."

חיים הרהר בשאלה לשנייה או שתיים: "טוב," הוא שף את זקנו כאשר השיב, "הרי כתוב בספרים הקדושים שיש רוח הקודש בהורים כשהם בוחרים את שמות הילדים שלהם".

לוי סובב אליו את מבטו בחדות. "אתה באמת מרובע" אמר, ונימת קולו אינה מוגדרת.

חיים לא הגיב. אור קלוש של עלות השחר הפציע ממרחק, צינת בוקר קיררה אותם, ואגלי טל קטנים ובוהקים מילאו את קירות המגדל.

יומם האחרון בארץ הפנטזיה הגיע.

 

[Talya kadosh]

אני פשוט אוהבת את הסיפור הזה.
בנוי טוב.

 

[אריאל לוי]

נו, מה זה המתח הזה שנשארנו בו?
איפה ההמשך?