הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אני תקועה בבית.
רועדת כמו תרנגול לשחיטה.
שיהיה בריא שמעון שלי, בא מידי פעם לראות שאמא שלו חיה.
עיניים של אמא.
פסדר... בינתיים אני בבית.
ז'וז'ו, מנוחתו עדן, תקע אותי בעיר הזו והלך.
השאיר אותי עם קלמנוביץ מלמעלה, שטרנבוך מלמטה.
ואני, ז'קלין בוזגלו. ככה בלי קשר.
ועכשיו הקורונה הזו תקעה אותי פה.
עם כל הילדים ובני הדודים של לנציצקי ושוורץ.
אבל העיקר הבריאות, ככה ז'וז'ו אמר. זיכרונו.
בהתחלה הכל היה סוכר.
הילדים באו, הביאו איתם קוסקוס של זוהרה, מעדן.
אבל, חלאס! כמה אפשר?!
הבניין שלי הפך לבית כנסת – וחרדים מתפללים המון.
שלוש פעמים ביום לפחות, ספרתי.
בשקט ככה אני אגיד, הם מצפצפים על השני מטר של ליצמן.
מבלבלים לכם ת'שכל עם תפילות מהמרפסת.
אבל רק מי שחי פה יודע.
בבני ברק שני מטר זה כינוי למקום שגרים בו. לא משאירים אותו ריק,
ככה סתם.
בשני מטר מאכלסים 5 קומות, 14 משפחות עם מנין ילדים כל אחת.
יש פה ניסים בבני ברק.
אבל לא מתלוננים.
אבא של ז'וז'ו היה רב אז הוא יודע מה הוא אומר.
יש גם חלקים טובים בבידוד הזה.
הקטן של שוורץ התחתן, ככה קטן, אולי 21. מבטיחה.
מה עשה, מי עשה, התחתן.
לא מתערבת.
אבל מה? יש בעיות, יש עוצר, סגר או אנערף.
אין מקום לעשות חתונה.
אני, מזל שלי, שיש לי קיר משותף עם שוורץ.
שמעתי שיש בעיות, מיד אני מטלפנת לחדווה.
אומרת לה: "חדוה נשמה, למה יש בעיות?
יש חצר גדולה למטה, קצת ניקיון והיא בובה של אולם"
כנראה שזה היה רעיון מוצלח.
שבוע אחרי זה אני עם הבגד מהחתונה של מרסל.
צדיקים, עשו את האירוע מתחת למרפסת שלי.
היה נחמד, חתונות של אשכנזים זה לא משהו.
אלוקים ישמור אותם, אבל היה שמח.
אני עדיין בבידוד, ככה, חודשיים שלוש, לא סופרת.
הילדים כבר הפסיקו לבוא. מבינה.
הילדים של קלמנוביץ מחייכים לי מהמרפסת.
ילדי קורונה משועממים.
נשארתי אני והקוסקוס של זוהרה.
אבל לא משעמם.
דואגים שיהיה פה שמח.
ולא שאני בוכה או משהו, פשוט זה מרגש.
אתמול דפק פה ילד אחד.
אולי של שוורץ או של שטרנבוך, זה לא משנה.
העיקר דפק.
השאיר לי שקית עם דברים כאלה שעושים לי רטוב בעיניים.
מתחת למסכה גדולה גדולה הוא שלח לי חיוך.
אני ראיתי.
הוא אמר "אמא שלחה".
וזה הספיק לי.
טוב לי בבני ברק.
לא רוצה לעזוב.
הוא גם ניצח אותי, ז'וז'ו.
כי הוא צדק.
במקום הכי צפוף בעולם, אין מסכות.
ולא יהיו.
כי לא צריך.
מילה של מרוקאית, תאמינו.
רועדת כמו תרנגול לשחיטה.
שיהיה בריא שמעון שלי, בא מידי פעם לראות שאמא שלו חיה.
עיניים של אמא.
פסדר... בינתיים אני בבית.
ז'וז'ו, מנוחתו עדן, תקע אותי בעיר הזו והלך.
השאיר אותי עם קלמנוביץ מלמעלה, שטרנבוך מלמטה.
ואני, ז'קלין בוזגלו. ככה בלי קשר.
ועכשיו הקורונה הזו תקעה אותי פה.
עם כל הילדים ובני הדודים של לנציצקי ושוורץ.
אבל העיקר הבריאות, ככה ז'וז'ו אמר. זיכרונו.
בהתחלה הכל היה סוכר.
הילדים באו, הביאו איתם קוסקוס של זוהרה, מעדן.
אבל, חלאס! כמה אפשר?!
הבניין שלי הפך לבית כנסת – וחרדים מתפללים המון.
שלוש פעמים ביום לפחות, ספרתי.
בשקט ככה אני אגיד, הם מצפצפים על השני מטר של ליצמן.
מבלבלים לכם ת'שכל עם תפילות מהמרפסת.
אבל רק מי שחי פה יודע.
בבני ברק שני מטר זה כינוי למקום שגרים בו. לא משאירים אותו ריק,
ככה סתם.
בשני מטר מאכלסים 5 קומות, 14 משפחות עם מנין ילדים כל אחת.
יש פה ניסים בבני ברק.
אבל לא מתלוננים.
אבא של ז'וז'ו היה רב אז הוא יודע מה הוא אומר.
יש גם חלקים טובים בבידוד הזה.
הקטן של שוורץ התחתן, ככה קטן, אולי 21. מבטיחה.
מה עשה, מי עשה, התחתן.
לא מתערבת.
אבל מה? יש בעיות, יש עוצר, סגר או אנערף.
אין מקום לעשות חתונה.
אני, מזל שלי, שיש לי קיר משותף עם שוורץ.
שמעתי שיש בעיות, מיד אני מטלפנת לחדווה.
אומרת לה: "חדוה נשמה, למה יש בעיות?
יש חצר גדולה למטה, קצת ניקיון והיא בובה של אולם"
כנראה שזה היה רעיון מוצלח.
שבוע אחרי זה אני עם הבגד מהחתונה של מרסל.
צדיקים, עשו את האירוע מתחת למרפסת שלי.
היה נחמד, חתונות של אשכנזים זה לא משהו.
אלוקים ישמור אותם, אבל היה שמח.
אני עדיין בבידוד, ככה, חודשיים שלוש, לא סופרת.
הילדים כבר הפסיקו לבוא. מבינה.
הילדים של קלמנוביץ מחייכים לי מהמרפסת.
ילדי קורונה משועממים.
נשארתי אני והקוסקוס של זוהרה.
אבל לא משעמם.
דואגים שיהיה פה שמח.
ולא שאני בוכה או משהו, פשוט זה מרגש.
אתמול דפק פה ילד אחד.
אולי של שוורץ או של שטרנבוך, זה לא משנה.
העיקר דפק.
השאיר לי שקית עם דברים כאלה שעושים לי רטוב בעיניים.
מתחת למסכה גדולה גדולה הוא שלח לי חיוך.
אני ראיתי.
הוא אמר "אמא שלחה".
וזה הספיק לי.
טוב לי בבני ברק.
לא רוצה לעזוב.
הוא גם ניצח אותי, ז'וז'ו.
כי הוא צדק.
במקום הכי צפוף בעולם, אין מסכות.
ולא יהיו.
כי לא צריך.
מילה של מרוקאית, תאמינו.
