ביקורת ספרות שתול - יונה ספיר

  • הוסף לסימניות
  • #1
אזהרה: פוסט זה מלא בספוילרים על סדרת "מרגל להשכרה".


טוב. אז את אייל גלבוע לא צריך להכיר לכם, אתם מכירים אותו היטב ואם לא – רוצו להכיר. גילינו אותו לראשונה ב2014 בחטיפת אריה להב. פגשנו בו שוב ב2015, באנגליה. קראו לו אז ג'ק נובר אבל ידענו היטב שזה אייל, לא לעבוד עלינו. (למרות העובדה שהוא הצליח להתחפש די טוב, יש לציין, בכל זאת אי אפשר היה לטעות בו.) בשלישית ראינו אותו בלוחמי הצללים, מלהטט באינספור זירות, וברביעית באוקראינה, התנקשות. ספר אדיר.

אבל לא עליהם הביקורת עכשיו.

הפעם זה היה בארצות הברית. אה, ובקובה.

אז איך אייל הגיע לשם, הא? תסבירו לי. הוא היה אמור לשבת בבית יפה, אזוק לתפארת על ידי אשתו הנאמנה ושותה תה צמחים בריא, לחזק את גופו החבול. כבר היינו מוכנים לחתום על זה שהיא לא ת-סכים לו לעזוב את הבית, אחרי מה שהוא עולל!

כנראה שהיא כן אזקה אותו, לפי כללי ההסתברות וההיגיון. כנראה גם שלא היה לו מסובך להתיר את עצמו מהאזיקים.

בכלל, כל השלום בית שלהם שם לא כל כך ברור. תסבירו לי איך אישה שכבר אבדה את בעלה מוכנה להקריב כל כך הרבה? אז היא מרחמת על הילדים, נו נו. אם הייתה באמת מרחמת עליהם...

טוב. נשאיר להם להתמודד עם זה. יש לציין ששיחת ההבהרה שלהם לחיי נישואין תקינים נעשתה בצורה בוגרת יחסית. אבל גם לזה נניח. טוב שהייתה להם כזאת שיחה, אחרת היינו דורשים אותה בעצמנו.

הלאה. אייל מגיע לארצות הברית. הוא נסחט על ידי המתחרה שלו בכשרונות, ג'ון סמית. סמית עצמו ברנש מהסרטים – סוף סוף מישהו מתחרה באייל גלבוע האגדי! אבל גם הוא מת ): . טראגי. חבל על נרצחים וכמעט לא משתכחים – הוא היה בחור לעניין.

ברגע שהוא מת שכחנו ממנו. העלילה מיד עברה טוויסט פתאומי, וג'ון סמית ומעלליו נזנחו לחלוטין לטובת עלילה חדשה. למה זה? תהינו. רוצים עלילה, תעשו עלילה. מה זה לדלג מפה לשם, ומשם לפה? זונחים את סמית? תגמרו את הספר. אל תכניסו שתי עלילות שונות בתוך כרך אחד, ובסוף תקשרו אותן עם איזה פתיל כסוף מלא הילה ומסתורין.

טוב, לא שאלו אותנו. אייל ממשיך.

הוא מגיע לקובה! הורה. קבלו אותו בתופים ובמחולות. אה... לא, אין תופים, גם לא מחולות. הוא כרגיל מעולל לנו הרבה כאבי ראש מיותרים. למה מיותרים? זה מרגש! זה אקשן! זה כיפי! אבל די... כמה אפשר? תנו לנו לישון.

חה, צחקוק אכזרי. איזה לישון? תשכחו מזה. אייל לא ישן כבר 24 שעות, ואתם רוצים לישון? תתביישו לכם. אייל עסוק, אנחנו איתו. הוא פורץ במומחיות למאורת סוחרים בסמ-<צונזר>-חומרים מסוכנים, ומשם מגיע למאפיה.

מה הוא עושה במאפיה? אה, לא משהו מיוחד. מגיע, מתחבר, קונה אמון... בקטנה. בטוב טעם ודעת הוא עוזר להם להשתלט על מחסן תרופות, צ'יק צ'ק ממש קלי קלות, ואז ברגע האמת הוא עוד פעם מראה כוחות על ומצליח לשחרר את כמעט כולם מהזירה. אל תשאלו איך, הנסתרות לאייל.

משם הוא ממשיך להפתיע אותנו עם יכולות מרשימות. הוא הופך להיות השוטר הטוב ומשתלט על כל המאפיה, מגיש אותה למשטרה על מגש של כסף. אבל אז, פתאום, הוא מתרגש. יאו, מה זה מתרגש. פתאום הוא מגלה שהמאפיונרים הם בעצם ממש טובים, מסכנים כאלה, ודמעות חמות עולות בעיניו בחושבו על כפר של ילידים כהי עור שהממשלה מתעללת בהם. נורא מסכנים. ואז, באקט של גבורה מסעירה הוא מחליט: אני – אלך – להציל אותם.

אשתו מחכה לו בבית? למי אכפת. הילד שלו רועד שאבא שלו יחזור? בקטנה. הוא – חייב! להציל את הכפר מכיליון.

אה, וכמובן, לא שוכח לצרף את גיסו לטיול. תגיד לי מה נסגר איתך? מה חסרה לך הצרה הזאת על הראש? ילדון איתך במשימה כזאת רגישה? אז מה אם גידי עושה לך פוזות. על מחבלים קשוחים ממנו הצלחת לאיים, ובחור בן 17 אתה לא יכול לשלוח הביתה?

אייל, לצערנו, לא הקשיב לנו אלא לקח את גידי איתו. בעזרת כשרון שתכף נדון בו – הוא מתחמק עם כל שבעת הנפשות שלו+של גיסו ומגיע לכפר.

עד כאן התקציר. ההמשך – מתרחש מדי מהר בשביל לעקוב אחריו. ואף אחד לא מצליח לעקוב אחרי אייל גלבוע, מי שינסה יקבל מיד אגרוף לסרעפת. תשאלו את פול.

אפרופו פול. בחור מעניין, קצת מוזר ומעופף כזה. לא כל כך ברור מיהו. בתחילה קצת חשדתי בו שאולי הוא אפילו המושבע האחרון, אבל הוא היה בסדר. נורא התפעל מאייל, וואלה איך התפעל. יצא מכליו, מחא לו כפיים, אפילו חתם איתו על חברות. נו נו.

אה, והוא לא היחיד שיוצא מכליו. תשאלו כל בנאדם בגלובוס מי זה אייל גלבוע, תבדקו את התגובה שלו. רק אני היחידה שבחיים לו שמעתי עליו לפני הסדרה?

איך זה? איך זה שכולם מתפעלים ממנו?

נשאל זאת אחרת: איך יש כל כך הרבה מה להתפעל ממנו?

במציאות שלנו יש הרבה סוכנים מוכשרים. יש סוכן שמומחה עולמי בפצצות. יש סוכן שגאון בחקירות, ויש, כן, אפילו יש כאלו שמוכשרים בשטח!

אייל גלבוע יש רק אחד. לא, הוא לא מושלם. מה פתאום. פחח... יש לו חיסרון משמעותי, הוא לא טוב במוסיקה.

חוץ מזה, הוא טוב בהכל. גם גאון מחשבה, גם אנליסט שנון, גם חזק ושרירי, גם מומחה נשק ופצצות, גם מהיר תגובה ובעל אינסטיקטים מרשימים, גם פועל מעולה בשברירי שניות, גם יודע שש-שבע שפות (ספרדית הוא לא! סמיילי חש את עצמו), גם אבא נהדר, גם מוסרי, וגם סוכן.

וגם, בחיים לא מת.

לא, הוא לא לובש שכפ"ץ. אפילו הקמע שלו אף פעם לא הציל אותו מספיגה של קליע בחזה. וקליעים בכתף, הרי, הוא מומחה בהם.

עוד מילא אייל מוכשר, עוד מילא. אבל תסבירו לי איך כל עשרות ומאות הכדורים ששרקו סביבו במהלך 34 שנותיו היו כל כך מוכשרים כמוהו?! תסבירו לי סטטיסטית איך זה עובד. רק חסר קליע אחד טיפשון שיכוון טיפ טיפהל'ה שמאלה יותר, והלך על אייל.

אבל אי אפשר. אם הלך על אייל, הלך על הסדרה.

אז בחרוף נפש וביכולות מדהימות ניצל אייל פעם אחר פעם, בניסיות מופלאה. וכמובן שהוא לא שוכח להודות על כך נרגשות לאביו שבשמיים, רק שבספר זה לא כזה מודגש. כי זה ספר מתח, מה אתם רוצים. לא ספר לימוד. בשביל תפילה תפתחו סידור.

ברגש אייל סטאר.

הוא אבא למופת, שבאמת אכפת לו מהילדים שלו. משחק איתם, מדבר איתם, צוחק איתם. חוגלת שלו ברנשית לא רעה בכלל. רק תלמדו אותה איך להחזיק אקדח ואיך להגות מחסנית, והיא תצטרף אל אבא שלה לטיוליו. ושאפרת תבכה. גם ככה היא עושה את זה לא רע ולאף אחד לא אכפת.

בעצם כן אכפת. אייל מרגיש נורא ואיום, הוא מבטיח לעצמו אלף ואחת פעמים שיותר הוא לא יוצא למשימות.

אבל הוא כן יוצא. כן ובדווקא!

כשאוכלים מדי הרבה שוקולד נמאס. אבל שוקולד זה טעים! אז מה, עדיין נמאס. די, כמה משימות אפשר! כמה אייל מסתכן. כמה אקשן, כמה! אבל אקשן זה כיף? עדיין. תנו לנו טיפה לנשום בין עמוד לעמוד.

מצד שני, קנינו ספר מתח. אנחנו רוצים שיספקו את הרצון שלנו.

עדיין אין לי תשובה על הברוך הזה.

אך גם אין מנוס מלדלג על השאלה הזאת. ימים יגידו, אייל הרי לא יוכל להמשיך להתרוצץ ברחובות עם אקדחים שלופים עד מאה ועשרים. באיזשהו שלב, מוקדם או מאוחר, מישהו ישלח אותו לבית אבות ושם הוא יספר לנכדים שלו על הסדרה שבה הוא כיכב.

מה עוד יש בה, בסדרה? שמא נשאל זאת על הספר, יען כי בו מתמקדת הביקורת.

רגש. אחלה רגש. אייל הוא איש "בנאדם", יש בו רגשות ומוסריות, והתמרון בין המתח לרגשות שלו מעורר קונפליקטים מדהימים ביופיים.

יש בו גם אמינות מדהימה. מאה אחוז נאמנות לפרטים ולדיוקים, תחקיר עמוק ואותנטי. מה שכן, יש שם גם הטפות מידע אובססיות. לא רק אינפורמציה אלא גם פרטים: קלטנו, קלטנו שלושים פעם לפני זה שלאייל עיני פלדה, ואנחנו כבר יודעים שסוכנים מאומנים לשלוט על רגשותיהם! להגיד לנו עוד פעם? עובר. עוד פעם? נבליג. עוד פעם? כבר לא. תכף לא נשלוט ברגשותינו מרוב עומס הטפה.

בכל אופן, עד כאן קשקושינו להיום. אין מה להגיד, מחכים כבר לספר הבא.

*ממקומו של אייל נמסרת התגובה: "תעמדו בתור".*

---
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
בקריאה שטחית - נראה מעולה. הביקורת סוערת ונדרשת קצת יותר תשומת לב כדי לקרוא אפילו אותה.
לפחות את זה יהיה לי לקרוא בפסח, אם לא את השתול בעצמו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
הביקורת מעולה.

יש בה פניות חדות ושנינות שמעוררת חשק לקרוא עוד כמה כאלה.
היא משעשעת ונוקבת ולא מוותרת. אהבתי מאד.

אני מתייחסת רק לדמות של אייל, שתואר כגיבור על לא מציאותי.
אני חושבת שאנשים, חלק מהאנשים, אוהבים להעריץ. יש משהו מסחרר בהערצה. היא נותנת תחושה שנגע בנו משהו מאבק הכוכבים, שגם בנו יש טיפה יותר, רק כי אנחנו מכירים מישהו מושלם, ונותנים לו מליבנו.

אייל כריזמטי, חכם, אמיץ וכל יכול. כמעט.
כמעט, כי עדיין הוא יכול ללמוד מאיתנו, איך מנהלים תקשורת תקינה וחזקה.
וככה קל בהרבה לאהוב אותו.

ולכן, למרות שדמות כזו אמורה למות מזמן או לא להיוולד, אני חושבת שבספרות אפשר לפנות לה מקום ולהתרגש כשהיא מסכימה לעבור בו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
אייל הוא בעצם סופרמן? אין לו פגמים, אין לו חולשות, הוא בלתי מובס?
כי את סופרמן אני לא אוהבת, בעיני הוא דמות חלשה. כן אני בעצמי שונאת את אלה שלא אוהבים דברים 'מוצלחים', אבל אין מה לעשות, דמות 'מושלמת' זו דמות שלא הייתי יכולה לכתוב, ובעיקר- אני לא נהנית לקרוא.

בכל מקרה, לא קראתי את מרגל להשכרה, עקב מחסור בכמה שנים טובות ועומס ברשימת הספרים הממתינים בתור לקריאתם, אבל היה נחמד לקרוא את הביקורת!
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
אייל הוא בעצם סופרמן? אין לו פגמים, אין לו חולשות, הוא בלתי מובס?
סופרמן הוא הדוגמא הכי פשטנית ונקייה לבעיה שעוררת. נכון שהוא גיבור נערץ אבל יש לו פגם משמעותי שהכותבים מנצלים ככוח נוגד לעלילה, בתדירות כל כך גבוהה שהאלרגיה שלו לקריפטונייט הפכה לסמל של פגם-חיוני-בגיבור כמעט כמו עקבו של אכילס. נכון שהסיפור שטחי (ומיועד לילדים, שזה לא תמיד תרוץ אבל ווטאבר...), ודווקא בגלל זה קל להדגים ממנו את הקונספט הזה.

אני חושבת שפגם כזה הוא מרכיב חיוני בכל סיפור מסוג הרפתקאה, בלי קשר לכמה הוא מורכב או עמוק. זה פשוט חלק מהמתכון. עוד לא סיימתי את הספר, אז אני לא מביעה דעה עליו ספציפית, אבל אני מסכימה עם המבקר, שזייפנות או חוסר היכרות עם ספרדית לא נשמע פגם משמעותי מספיק.

אני גם לא חושבת שיש בעיה ספרותית בגיבור מושלם כמעט . רק מה? כשהכותב מקריין לנו אודות נערצותו של הדמות בכל פרק שני, וכשכל הדמויות המשניות והשלישות מרצות על מופלאותו והסופר-עליות שלו, את מתחילה לחשוב, אם צריך להסביר לי את זה כל הזמן, כנראה שזה לא ממש נכון. אחרת הייתי כבר מבינה בעצמי, לא? אף אחד לא חושד בקוראים שהם טיפשים מיתר האוכלוסיה.

ואני חושבת שעל זה דובר בחלק מהביקורת כאן?
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
ראשית, תודה לכל המגיבים, מאירים ומעירים.
בעקבות תגובות שונות שקיבלתי באישי, במייל ומעל גבי הפורום, הרשו לי לבאר מספר נקודות ספציפיות.

קודם כל, הבהרה: הביקורת פורסמה באישור יונה ספיר.

זה ביקורת או תקציר?
אכן, ההבדל ביניהם הוא דק ומטושטש מאוד.
אומנם לא כל תקציר הוא ביקורת, ולא כל ביקורת היא תקציר,
כאן אכן מדובר בביקורת המשלבת בתוכה פרטים ושלבים רבים מהספר (המועטים מאוד ביחס ליצירה המקורית).
בכל אופן, לפי דעתי ההבדל בין השניים הוא כזה:
תקציר הוא על הספר הנוכחי. הביקורת היא בשביל הספר הבא.


ברצוני להתייחס לשאלה שהתעוררה רבות:
מהי מטרת הביקורת?
השאלה הזו עלתה לי הרבה במהלך הכתיבה. דיברתי עליה עם אנשים שונים, דנו רבות בעניין.
הגענו לכמה מסקנות.
מטרת הביקורת, קודם כל ולפני הכל, היא שיווק הספר אל יעדו. אינה דומה מודעת אור החיים "כולם לכו לקנות את הספר" לפוסט ציני ומגדף "אל תקנו את הספר".
כמובן שביקורות בדרך כלל עדינות יותר ועמוקות יותר, אך המטרה זהה: הבאת המודעות על המוצר אל קהל היעד.
שנית, מטרה פשוטה ועממית אך חשובה לא פחות: עניין הקהל. הפקת חומר קריאה משובח ואיכותי, בתקווה שיהיה כזה, והבאתו אל הציבור שוחר הספרות (או הדרמה, לחילופין).

אחרי שהשגנו את היעד הזה, נוכל לעבור למטרות הנעלות יותר והבוטות פחות: סיקור הספר בצורה אמינה, מקיפה או חלקית. דיון, ניתוח ואפילו הסקת מסקנות לעתיד, באם יש צורך. הדגשת נקודות ספציפיות בזכוכית מגדלת, נקודות כאלו שבספר עצמו נבלעות במרוץ העלילה, הדגשת מהלכים וניתוח עלילה/כתיבה. השלב הזה הוא שלב עמוק יותר, התייחסות אל הספר כאל יצירת אומנות ברמה הגבוהה מיצירה טכנית, וניתוחו.

בסוף, אחרי כל הנקודות שאמורות להגיע בסוף אך בחיים האמיתיים הן בהתחלה, נגיע למטרה הקדושה והיקרה מכל: שיבוח לעומת השבחת הספרות בהווה ובעתיד.
הביקורת לספר "שתול" כתובה בסגנון מעט שונה. יש כאן רמה מודרנית כלשהי של הבלעה, כיסוי הדרישות תחת מעטה של ציניות לכאורה. בשום מקום לא תמצא "כאן דרוש שיפור", ובכל זאת מטרת הטקסט מציינת זאת. היא מייפה את הדרוש ייפוי, ומבקרת את הדרוש שינוי. אם תשימו לב, הרי שבמהלך הטקסט עברתי על רשימת נקודות דרושות שיפור שהוכנה ותומצתה מראש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
ביקורת מעולה וטוב שקראתי שוב בעיון.

שנים שלא קראתי ספרי מתח, לא יודעת למה. אולי זה בגלל הרדידות המסוימת, אולי הקצב שלא מתאים כבר לנשים כבודות בגילי :) ואולי - כי פשוט אין מבחר גדול, יחסית, בסביבה השמורה שלנו.

בכל מקרה, כשאני מסיימת קריאת ספר כזה תמיד מרגיש לי סוג של ברכה לבטלה - לפני הכל היה רגוע, פתאום בלגן מטורף וכולו נוצר רק כדי להסתדר בסוף. נקודת הסיום לא שונה בכלום מנקודת הפתיחה. אז בשביל מה בעצם הסיפור נכתב? היה עדיף אילו לא היה נברא בכלל וזהו. והנה אני מוכיחה שאני לא קהל היעד של הספרים האלה.

אולי לכן השורה הזו:
רגש. אחלה רגש. אייל הוא איש "בנאדם", יש בו רגשות ומוסריות, והתמרון בין המתח לרגשות שלו מעורר קונפליקטים מדהימים ביופיים.
כובשת אותי. כי אם יש רגש במתח, ועוד כזה שאפשר לחוש בו תוך כדי שהדם זורם באופן מואץ, אז מדובר במשהו ברמה גבוהה יותר ממה שהכרתי אי פעם.

עושה חשק לקרוא. חבל שפסח עוד מעט נגמר :)

מצד שני,
האם חובבי המתח גם רואים בזה יתרון?
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
אולי הקצב שלא מתאים כבר לנשים כבודות בגילי :)
מוחה נמרצות :)
בדיוק לכן יש את הספרים. כדי לאפשר לנו להתרוצץ ברחובות עם כובע גרב ולפוצץ מסגדים באקסטזות טרוף ולגלוש ממסוקים במהירות של עשר שניות ולדהור באופנוע תוך שאגות "הורה" אימתניות -
וכל זה בישיבה פסיבית על הספה.
עם שוקולד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
מוחה נמרצות :)
בדיוק לכן יש את הספרים. כדי לאפשר לנו להתרוצץ ברחובות עם כובע גרב ולפוצץ מסגדים באקסטזות טרוף ולגלוש ממסוקים במהירות של עשר שניות ולדהור באופנוע תוך שאגות "הורה" אימתניות -
וכל זה בישיבה פסיבית על הספה.
עם שוקולד.
ישמצב שיש גיל שכל זה כבר לא מעניין?
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
ישמצב שיש גיל שכל זה כבר לא מעניין?
ודאי שיש.
השאלה היא למה. בגלל מה זה קורה?

יצביעו כל אלו שבעבר סגדו למתח והיום פזילה לכיוון נשק גורמת להם לבחילה. האם זה כיוון שבתעודת הזהות שלהם כתוב 71 במקום 17? או שמא כי הקפלים שמעל הסנטר מסמיקים ממחשבה מה יגידו הנכדים על עיניהם הדלוקות?
מהו השלב הזה, בתהליך ההתבגרות, הגורם לכך שקריאה על מרדף מסוקים מסחרר הופך ל"לא נאה", ואילו בכייה ממושכת מול אב שכול היא נאורה ובוגרת הרבה יותר?
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
האם זה כיוון שבתעודת הזהות שלהם כתוב 71 במקום 17? או שמא כי הקפלים שמעל הסנטר מסמיקים ממחשבה מה יגידו הנכדים על עיניהם הדלוקות?

אני בנערותי/בבחרותי חליתי על ספרי מתח ואפילו המזוויעים ביותר
ספר שהיה בא לידי, לא הייתי זז מהמקום עד שהייתי מסיים אותו עד תום ואפילו תוך כדי עמידה.
כיוצא בזה, גם בסרטים [מבוקרים כמובן..] לא הייתי מסתכל על סרט שאין בו רגעי אימה לרוב, מבלי לפרט.. [יש כאן כמה עם לב חלש].

אבל כיום, אפילו ישלמו לי, לא אסתכל לכיוון.
למה? כי התפכחתי, וכבר קלטתי שהכל משחק/דמיון תלוש מהמציאות - יותר או פחות. פשוט, חבל לי על הזמן.

ולא, לא הגעתי עדיין לגיל 71. בקושי לחצי.
....
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
בדר"כ הגיל עושה את שלו מבלי להיות מבוגר מידי.. אולי זה חוסר הפניות לכך או שיש לנו מספיק מתח בחיים עצמם..
ואני כן אוהבת מתח אבל פחות להוטה להשיג ופחות פנויה לקרוא…

אציע רעיון שעלה במוחי על אותו משקל, שדרכו אולי אפשר להבין מדוע פחות קוראים מתח בגילאים מסוימים : כשהייתי צעירה (חחח כולה כמה שנים אחורה) אהבתי לונה פארקים ואת קרקורי הבטן..
והיום? תשלמו לי אני לא עולה על אף מתקן...
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
מהו השלב הזה, בתהליך ההתבגרות, הגורם לכך שקריאה על מרדף מסוקים מסחרר הופך ל"לא נאה", ואילו בכייה ממושכת מול אב שכול היא נאורה ובוגרת הרבה יותר?
דבר ראשון, חייבת לציין שמעולם לא קראתי משהו על סדרת 'מרגל להשכרה' מלבד הפוסט הנוכחי.
אבל
אני
חייבת
למחות.
זה לא שבכיה מול סיפור קורע של אב שכול היא רק 'נאורה ובוגרת'. היא באמת באה ממקום אחר. (טוב, אם אתם מושכים באף כי ככה כולם עושים מסביב, אז באמת אתם באותו רעיון של המסוקים)
בגיל הצעיר אין את הבשלות הנפשית להשתתף בתהליכים. אנחנו קוראים מבחוץ, ולכן המתח הוא מלהיב יותר, סוחף באופן גורף ובאמת- זה השלב של הדם התוסס ומתאים לנו להיות לרגע 'מרגל להשכרה'. בגיל המבוגר יותר, ואולי נדייק- עם מאורעות החיים, משהו בנפש מתרחב ונפתח, פתאום ישנה המסוגלות לראות רבדים עמוקים יותר, להרגיש את הגיבורים ולא רק להנות מהאקשן. ולכן אנשים מבוגרים (ובוגרים. אין מה לעשות, זה בא ביחד...;)) פחות מתחברים לאקשן. הם יותר מציאותיים, יותר בוחנים את העומק ועפעס- אקשן הוא מדי קופצני ומלא מזל. (אגב, גם מבוגרים יעריכו מאוד עלילת מתח תפורה היטב, במיוחד אם היא משולבת ברגשות עמוקים. תבדקו על מדף הספרים. את הספרים הטובים באמת ממדור המתח, גם מבוגרים יכולים לקרוא ולהנות מאוד)
זוכרת את עצמי קוראת בפעם החמישית או השישית ספר ילדים (:rolleyes:) אחרי שנולדה בתי השניה, ופתאום מצאתי את עצמי בוכה בקטע שהגיבור מאבד את ההורה היחיד שנותר לו. הכרתי את הקטע בעל פה, מילה במילה, אבל המקום שלי כאמא פתח לי מבט אחר לגמרי על הסיטואציה, שלא הצלחתי לעצור את הדמעות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
אזהרה: פוסט זה מלא בספוילרים על סדרת "מרגל להשכרה".


טוב. אז את אייל גלבוע לא צריך להכיר לכם, אתם מכירים אותו היטב ואם לא – רוצו להכיר. גילינו אותו לראשונה ב2014 בחטיפת אריה להב. פגשנו בו שוב ב2015, באנגליה. קראו לו אז ג'ק נובר אבל ידענו היטב שזה אייל, לא לעבוד עלינו. (למרות העובדה שהוא הצליח להתחפש די טוב, יש לציין, בכל זאת אי אפשר היה לטעות בו.) בשלישית ראינו אותו בלוחמי הצללים, מלהטט באינספור זירות, וברביעית באוקראינה, התנקשות. ספר אדיר.

אבל לא עליהם הביקורת עכשיו.

הפעם זה היה בארצות הברית. אה, ובקובה.

אז איך אייל הגיע לשם, הא? תסבירו לי. הוא היה אמור לשבת בבית יפה, אזוק לתפארת על ידי אשתו הנאמנה ושותה תה צמחים בריא, לחזק את גופו החבול. כבר היינו מוכנים לחתום על זה שהיא לא ת-סכים לו לעזוב את הבית, אחרי מה שהוא עולל!

כנראה שהיא כן אזקה אותו, לפי כללי ההסתברות וההיגיון. כנראה גם שלא היה לו מסובך להתיר את עצמו מהאזיקים.

בכלל, כל השלום בית שלהם שם לא כל כך ברור. תסבירו לי איך אישה שכבר אבדה את בעלה מוכנה להקריב כל כך הרבה? אז היא מרחמת על הילדים, נו נו. אם הייתה באמת מרחמת עליהם...

טוב. נשאיר להם להתמודד עם זה. יש לציין ששיחת ההבהרה שלהם לחיי נישואין תקינים נעשתה בצורה בוגרת יחסית. אבל גם לזה נניח. טוב שהייתה להם כזאת שיחה, אחרת היינו דורשים אותה בעצמנו.

הלאה. אייל מגיע לארצות הברית. הוא נסחט על ידי המתחרה שלו בכשרונות, ג'ון סמית. סמית עצמו ברנש מהסרטים – סוף סוף מישהו מתחרה באייל גלבוע האגדי! אבל גם הוא מת ): . טראגי. חבל על נרצחים וכמעט לא משתכחים – הוא היה בחור לעניין.

ברגע שהוא מת שכחנו ממנו. העלילה מיד עברה טוויסט פתאומי, וג'ון סמית ומעלליו נזנחו לחלוטין לטובת עלילה חדשה. למה זה? תהינו. רוצים עלילה, תעשו עלילה. מה זה לדלג מפה לשם, ומשם לפה? זונחים את סמית? תגמרו את הספר. אל תכניסו שתי עלילות שונות בתוך כרך אחד, ובסוף תקשרו אותן עם איזה פתיל כסוף מלא הילה ומסתורין.

טוב, לא שאלו אותנו. אייל ממשיך.

הוא מגיע לקובה! הורה. קבלו אותו בתופים ובמחולות. אה... לא, אין תופים, גם לא מחולות. הוא כרגיל מעולל לנו הרבה כאבי ראש מיותרים. למה מיותרים? זה מרגש! זה אקשן! זה כיפי! אבל די... כמה אפשר? תנו לנו לישון.

חה, צחקוק אכזרי. איזה לישון? תשכחו מזה. אייל לא ישן כבר 24 שעות, ואתם רוצים לישון? תתביישו לכם. אייל עסוק, אנחנו איתו. הוא פורץ במומחיות למאורת סוחרים בסמ-<צונזר>-חומרים מסוכנים, ומשם מגיע למאפיה.

מה הוא עושה במאפיה? אה, לא משהו מיוחד. מגיע, מתחבר, קונה אמון... בקטנה. בטוב טעם ודעת הוא עוזר להם להשתלט על מחסן תרופות, צ'יק צ'ק ממש קלי קלות, ואז ברגע האמת הוא עוד פעם מראה כוחות על ומצליח לשחרר את כמעט כולם מהזירה. אל תשאלו איך, הנסתרות לאייל.

משם הוא ממשיך להפתיע אותנו עם יכולות מרשימות. הוא הופך להיות השוטר הטוב ומשתלט על כל המאפיה, מגיש אותה למשטרה על מגש של כסף. אבל אז, פתאום, הוא מתרגש. יאו, מה זה מתרגש. פתאום הוא מגלה שהמאפיונרים הם בעצם ממש טובים, מסכנים כאלה, ודמעות חמות עולות בעיניו בחושבו על כפר של ילידים כהי עור שהממשלה מתעללת בהם. נורא מסכנים. ואז, באקט של גבורה מסעירה הוא מחליט: אני – אלך – להציל אותם.

אשתו מחכה לו בבית? למי אכפת. הילד שלו רועד שאבא שלו יחזור? בקטנה. הוא – חייב! להציל את הכפר מכיליון.

אה, וכמובן, לא שוכח לצרף את גיסו לטיול. תגיד לי מה נסגר איתך? מה חסרה לך הצרה הזאת על הראש? ילדון איתך במשימה כזאת רגישה? אז מה אם גידי עושה לך פוזות. על מחבלים קשוחים ממנו הצלחת לאיים, ובחור בן 17 אתה לא יכול לשלוח הביתה?

אייל, לצערנו, לא הקשיב לנו אלא לקח את גידי איתו. בעזרת כשרון שתכף נדון בו – הוא מתחמק עם כל שבעת הנפשות שלו+של גיסו ומגיע לכפר.

עד כאן התקציר. ההמשך – מתרחש מדי מהר בשביל לעקוב אחריו. ואף אחד לא מצליח לעקוב אחרי אייל גלבוע, מי שינסה יקבל מיד אגרוף לסרעפת. תשאלו את פול.

אפרופו פול. בחור מעניין, קצת מוזר ומעופף כזה. לא כל כך ברור מיהו. בתחילה קצת חשדתי בו שאולי הוא אפילו המושבע האחרון, אבל הוא היה בסדר. נורא התפעל מאייל, וואלה איך התפעל. יצא מכליו, מחא לו כפיים, אפילו חתם איתו על חברות. נו נו.

אה, והוא לא היחיד שיוצא מכליו. תשאלו כל בנאדם בגלובוס מי זה אייל גלבוע, תבדקו את התגובה שלו. רק אני היחידה שבחיים לו שמעתי עליו לפני הסדרה?

איך זה? איך זה שכולם מתפעלים ממנו?

נשאל זאת אחרת: איך יש כל כך הרבה מה להתפעל ממנו?

במציאות שלנו יש הרבה סוכנים מוכשרים. יש סוכן שמומחה עולמי בפצצות. יש סוכן שגאון בחקירות, ויש, כן, אפילו יש כאלו שמוכשרים בשטח!

אייל גלבוע יש רק אחד. לא, הוא לא מושלם. מה פתאום. פחח... יש לו חיסרון משמעותי, הוא לא טוב במוסיקה.

חוץ מזה, הוא טוב בהכל. גם גאון מחשבה, גם אנליסט שנון, גם חזק ושרירי, גם מומחה נשק ופצצות, גם מהיר תגובה ובעל אינסטיקטים מרשימים, גם פועל מעולה בשברירי שניות, גם יודע שש-שבע שפות (ספרדית הוא לא! סמיילי חש את עצמו), גם אבא נהדר, גם מוסרי, וגם סוכן.

וגם, בחיים לא מת.

לא, הוא לא לובש שכפ"ץ. אפילו הקמע שלו אף פעם לא הציל אותו מספיגה של קליע בחזה. וקליעים בכתף, הרי, הוא מומחה בהם.

עוד מילא אייל מוכשר, עוד מילא. אבל תסבירו לי איך כל עשרות ומאות הכדורים ששרקו סביבו במהלך 34 שנותיו היו כל כך מוכשרים כמוהו?! תסבירו לי סטטיסטית איך זה עובד. רק חסר קליע אחד טיפשון שיכוון טיפ טיפהל'ה שמאלה יותר, והלך על אייל.

אבל אי אפשר. אם הלך על אייל, הלך על הסדרה.

אז בחרוף נפש וביכולות מדהימות ניצל אייל פעם אחר פעם, בניסיות מופלאה. וכמובן שהוא לא שוכח להודות על כך נרגשות לאביו שבשמיים, רק שבספר זה לא כזה מודגש. כי זה ספר מתח, מה אתם רוצים. לא ספר לימוד. בשביל תפילה תפתחו סידור.

ברגש אייל סטאר.

הוא אבא למופת, שבאמת אכפת לו מהילדים שלו. משחק איתם, מדבר איתם, צוחק איתם. חוגלת שלו ברנשית לא רעה בכלל. רק תלמדו אותה איך להחזיק אקדח ואיך להגות מחסנית, והיא תצטרף אל אבא שלה לטיוליו. ושאפרת תבכה. גם ככה היא עושה את זה לא רע ולאף אחד לא אכפת.

בעצם כן אכפת. אייל מרגיש נורא ואיום, הוא מבטיח לעצמו אלף ואחת פעמים שיותר הוא לא יוצא למשימות.

אבל הוא כן יוצא. כן ובדווקא!

כשאוכלים מדי הרבה שוקולד נמאס. אבל שוקולד זה טעים! אז מה, עדיין נמאס. די, כמה משימות אפשר! כמה אייל מסתכן. כמה אקשן, כמה! אבל אקשן זה כיף? עדיין. תנו לנו טיפה לנשום בין עמוד לעמוד.

מצד שני, קנינו ספר מתח. אנחנו רוצים שיספקו את הרצון שלנו.

עדיין אין לי תשובה על הברוך הזה.

אך גם אין מנוס מלדלג על השאלה הזאת. ימים יגידו, אייל הרי לא יוכל להמשיך להתרוצץ ברחובות עם אקדחים שלופים עד מאה ועשרים. באיזשהו שלב, מוקדם או מאוחר, מישהו ישלח אותו לבית אבות ושם הוא יספר לנכדים שלו על הסדרה שבה הוא כיכב.

מה עוד יש בה, בסדרה? שמא נשאל זאת על הספר, יען כי בו מתמקדת הביקורת.

רגש. אחלה רגש. אייל הוא איש "בנאדם", יש בו רגשות ומוסריות, והתמרון בין המתח לרגשות שלו מעורר קונפליקטים מדהימים ביופיים.

יש בו גם אמינות מדהימה. מאה אחוז נאמנות לפרטים ולדיוקים, תחקיר עמוק ואותנטי. מה שכן, יש שם גם הטפות מידע אובססיות. לא רק אינפורמציה אלא גם פרטים: קלטנו, קלטנו שלושים פעם לפני זה שלאייל עיני פלדה, ואנחנו כבר יודעים שסוכנים מאומנים לשלוט על רגשותיהם! להגיד לנו עוד פעם? עובר. עוד פעם? נבליג. עוד פעם? כבר לא. תכף לא נשלוט ברגשותינו מרוב עומס הטפה.

בכל אופן, עד כאן קשקושינו להיום. אין מה להגיד, מחכים כבר לספר הבא.

*ממקומו של אייל נמסרת התגובה: "תעמדו בתור".*

---
אז הנה, ברוכים הבאים לסוגת 'גיבורי העל'.
בעולם שבחוץ, סרטים על 'גיבורי על' הם להיטים היסטריים, שוברי קופות, שמכניסים את הסכומים הגדולים ביותר בהיסטוריה הקולנועית. ולא, לא מרוויחים את זה רק מסרטים לילדים...
כנראה שבעוצמה של 'גיבור העל', ביכולת שלו להגן על כל האנשים הפשוטים והחלשים, יש משהו שממכר אנשים.
וכן, תמיד תמיד גיבורי העל מסתובבים בלי שום אפוד מגן, ובעוד כל החיילים מהיחידות הכי מובחרות נופלים סביבם כזבובים, הם אפילו לא נשרטים. ככה זה בסיפורים.
הלבטים של הגיבור, היכולות העוצמתיות שלו, לעומת השליטה שלו עליהם בגלל המוסר או הרגש, הם אלו שעושים בדרך כלל את הסיפור.
באמת הגיע הזמן שגם לנו תהיה גירסא של 'גיבור על'.
וטוב, כנראה שנחמן גרשונוביץ בספרו '003' הקדים את זמנו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
סליחה על האיחור בתגובה...
אהבתי מאוד את הביקורת, וכתמיד ארד קצת לפרטים.
מוחה:
קראו לו אז ג'ק נובר אבל ידענו היטב שזה אייל, לא לעבוד עלינו.
הרוב המכריע של הקוראים לא ידע. אייל לא היה אז מפורסם כל כך, ולא היו בטוחים שהוא ימשיך לככב על במת "מרגל להשכרה". חשבו שפשוט החלפתי גיבורים.
אז היא מרחמת על הילדים, נו נו. אם הייתה באמת מרחמת עליהם...
לא הבנתי את הקשר. אם היא מרחמת על הילדים - אז? היא לא התירה לאייל שום דבר כתוצאה מרחמים על הילדים. אולי על אחיה.
ברגע שהוא מת שכחנו ממנו. העלילה מיד עברה טוויסט פתאומי, וג'ון סמית ומעלליו נזנחו לחלוטין לטובת עלילה חדשה. למה זה? תהינו. רוצים עלילה, תעשו עלילה. מה זה לדלג מפה לשם, ומשם לפה? זונחים את סמית? תגמרו את הספר. אל תכניסו שתי עלילות שונות בתוך כרך אחד, ובסוף תקשרו אותן עם איזה פתיל כסוף מלא הילה ומסתורין.
זו מהותה של סדרה.
מאות מיילים וטלפונים הגיעו לתיבת המייל שלי בנושא, במגוון שאלות. החל ב"למה עצרת באמצע המתח?" וכלה ב"למה ערבבת שני סיפורים?" ועוד ניסוחים דומים.
סדרה מלווה את חיי הגיבור, כשבכל ספר הוא מתמודד מול סיטואציה ספציפית אחרת.
מרכז העלילה משתנה מספר לספר (באויב: הכנסת ושחרורה. במבוקש: שמעיהו ומח העצם. לוחמי הצללים: ארגון האחווה ומשפחת יומטב ז"ל התנקשות: חטיפת אליצפן והנשיא. שתול: גידי והכפר) אבל חייו של אייל ממשיכים לנוע, וכסוכן בלתי נלאה עם הרבה אויבים מן העבר ומבקשי טובה בהווה, הם ממשיכים להיות מותחים ומרתקים (למגינת לבה של אשתו, ולצהלתם של הקוראים.)
אפרופו פול. בחור מעניין, קצת מוזר ומעופף כזה. לא כל כך ברור מיהו. בתחילה קצת חשדתי בו שאולי הוא אפילו המושבע האחרון
הרבה חשדו בו... זו הסיבה שהוא לא. בחור לעניין פול, מילה שלי. מסובב קצת את אייל, אבל זה כל היופי. תראו שאייל לא כל יכול...
איך כל עשרות ומאות הכדורים ששרקו סביבו במהלך 34 שנותיו
מקווה שבגיל אפס עד שבע עשרה לפחות, לא שרקו סביבו קליעים...
מחכים כבר לספר הבא.
בעז"ה...
חלק שש כבר כתוב בחציו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
מקווה שזה בסדר להקפיץ...
קראתי השבוע את הספר שתול. מעניין, אין מה לומר. לא ספר שהייתי עוצרת באמצע הקריאה.
אבל כמה נקודות הפריעו לי.
א. כשקראתי את התיאורים על הכפר, משום מה נזכרתי בתיק מקסיקו ובנורמלי האחרון, רק שלהרגשתי התיאורים היו קצת פחות אמינים.
ב. הגיבור הנערץ של הספר סובל מגאווה כרונית, שבאיזשהו שלב מתחילה לעצבן.
ג. מה בעצם המסר של הספר?

רגע, יש גם דברים שאהבתי:
העריכה הלשונית ממש טובה. לא נתקלתי בשגיאות תחביר שזה בלתי נסבל בעיני.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הסיפור, כמובן, הוא המלצה בלבד ולהמחשת הטעם.
אני עומד בתחנה, מחכה לאוטובוס. עוד לפני שיצאתי מהבית ידעתי שאני יוצא על 50% - 50% - או שיגיע או שיבריז - והוא בחר באופציה השנייה, אין הסבר אחר לכך שפתאום הקו נעלם מהמסך והבא בעוד 25 דקות. מתוסכל וממהר, אני עורך ניתוח מצב זריז: לחכות לאוטובוס הבא, שגם הוא יחליט בכוחות עצמו אם שווה לו לצאת, לעצור טרמפ או לקחת מונית. מונית היא האופציה הפחות משתלמת מבחינת הכיס, ואני מושיט את ידי, מקווה שמישהו יסכים לעצור ברחוב הזה, ששמו מזמן נמצא רק בוויז. אך מסתבר שהנהגים פחות מבינים את הסיטואציה המורכבת, ופחות רוצים לעצור. יש כמה כאלו שמסמנים לך תנועה שאתה לא תבין עם היד. זה יכול להיות "אין לי מקום באוטו", "אני עוצר כאן", "הפרצוף שלך פחות מדבר אלי", או כל פרשנות הגיונית אחרת. גאון מי שחשב על זה ראשון. אחרי שעברו עשר רכבים ושבע עשרה דקות, אני מחליט לקחת מונית - מה שיהיה יהיה. אני מושיט את היד, מונית נעצרת לידי, אני עולה, סוגר את הדלת ומקליק את החגורה. אבל אני לא אוותר להם כל כך מהר! אני מתקשר לחברה המפעילה, אקסטרה, ודורש מהם הסבר הגיוני להיעדרות של הקו. אני נענה בתגובה אדיבה שמשמעותה "אני רק פקידה של פקידה, ואין לי איך לעזור לך כרגע".
אני יושב במונית, הנהג מאותת ימינה ואני מביט בחלון, כועס ומתוסכל. התחושה היא שאין לי, בתור האזרח הקטן, מה לעשות כדי שהוד כבוד מעלת הנהג יואיל בטובו לצאת מתחתנת המוצא! וזו לא רק תחושה, באמת אין לי מה לעשות, בכלל. ואני שואל את עצמי, עד מתי??? בקצב הזה כבר עדיף את אגד! המון תלונות ואיחורים, אבל בסוף אתה מגיע!
מה יהיה???
חידון הדופליקטים
העליתי חידון קצר לחובבי הדופליקטים ומי שיכול שיעלה עוד וילא בוא נראה אתכם
@יונה ספיר בוא נראה אותך מצליחה גם
אני מעלה את האתגר של @שבשבה , באיחור ניכר עקב תקלות טכניות.
@מנהל ai מקווה שזה בסדר...

________________________________________________________________________

תודה רבה ל @משתמש חדש דנדש על האתגר היפה, לכל המדרגים, ול @מנהל ai על הניהול הבאמת מסור.

האתגר יהיה על תמונות מיציאת מצרים, עם דגש על תמונה איכותית מרשימה וריאליסטית, שיכולה להיות על כל סצנה, בין מהשיעבוד, מהמכות, מהיציאה, ואפילו מהמרדף של המצרים וקריעת ים סוף. וכמובן ניתן להוסיף תוכן הומוריסטי בתמונה.

📌 כללי האתגר:
🔹 בכל הודעה ניתן להעלות יצירה אחת בלבד.
🔹 היצירה נוצרה במיוחד לצורך האתגר ובבינה מלאכותית בלבד.
🔹 יש להעלות תמונה בפורמט JPG או PNG בלבד (קבצי webp לא נתמכים).
🔹 לפני ההשתתפות באתגר, חובה לקרוא את חוקת האתגרים.
🔹 נא לוודא שהתמונה עומדת בכללי האתר.
🔹 לפי כללי פרוג, אין להעלות תמונה של בנות מעל גיל 3.
🔹 פטפטת בנספח בלבד!
⏰זמני האתגר:
מעכשיו
ועד הערב בשעה 23:59.
שימו לב! יצירות שיעלו אחרי השעות המותרות ימחקו על ידי המנהל!
דוגמאות:
השיעבוד.
תמונה שנוצרה


מכת ברד
תמונה שנוצרה

יציאת מצרים
תמונה שנוצרה

מצרים רודפים אחרי בנ''י
תמונה שנוצרה

אז קדימה, בהצלחה!
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
שלום וברכה,
ברצוני לברר בשביל מכרים-

אנו מנסים לאתר אנשים שרכשו דירה בפרויקט מגורים בעיר נתניה לפני כשנתיים במסגרת מודל התשלום ‎7/93.

מדובר בדירות חדשות שנרכשו “על הנייר”, כאשר בשלב הרכישה שולמה מקדמה של כ-7% ממחיר הדירה, והיתרה אמורה להיות משולמת לקראת מסירת הדירה (כ-93% מהסכום).

הרכישה בוצעה דרך מתווך שליווה את העסקה, ובמסגרת השיווק הוצג לרוכשים כי הרכישה היא על מנת למכור את הזכויות בדירה לפני המסירה.

המתווך גבה על השרות הזה כ-100K תוך התחייבות (לצערנו ללא כל תיעוד/ חוזה) שהוא ימצא קונה לדירה לכשתהיה מוכנה, והרוכשים יגזרו קופון של כמה מאות אלפים (ההפרש בין הדירה על הנייר לדירה המוכנה)

והנה- מתקרב זמן התשלום הסופי- והמתווך מודיע שהוא עשה כל מאמץ אך לא הצליח למכור את הדירה, מה שמשאיר את הרוכשים להתמודד לבד עם הצורך לשלם/למצוא קונה, בתוספת ההפסד העצום של הכסף שהוא גבה מהם ללא כל תמורה.

הבנו שישנם עוד קונים רבים שנפלו בפח...

המטרה שלנו היא ליצור קשר עם רוכשים נוספים כדי:
• להבין האם קיימים מקרים נוספים עם מאפיינים דומים
• להחליף מידע בין הרוכשים
• ולבחון אפשרות להתייעצות משפטית משותפת במידת הצורך

אם אתם:
• רכשתם דירה בפרויקט מגורים בנתניה לפני כשנתיים במסגרת עסקת ‎7/93
• נכנסתם לעסקה דרך מתווך שהציע ליווי או סיוע במכירת הדירה לפני המסירה
• או שאתם מכירים מישהו שנמצא במצב דומה

נשמח מאוד שתכתבו כאן, או שתשלחו מייל לכתובת: shenbituach ואז שטרודל ג'ימייל וכו'

בשורות טובות

אשכולות דומים

קטע שכתבתי- שילוב של מרגל להשכרה ודופליקטים🔥



אייל שמע רחש מבחוץ.
איך-- מה--?
זה המקום בין הסודיים בעולם! לא היה סיכוי למישהו להתחקות על עקבותיו, אלא אם כן הוא... אייל חיפש דימוי מתאים, לא בן אנוש.
אייל יצא מהמבנה הרעוע, דורך את אקדחו בשנייה.
הוא הביט המום בדמות שצצה מולו לפתע, כאילו מתוך אש.
אייל לא רגיל להיות המום. שום דבר כבר לא מפתיע אותו, סוכן הביון המהולל. אבל בכל זאת- לצאת מתוך אש? לזה הוא לא ציפה.
"נעים להכיר" הדמות התקרבה אליו, ואייל כבר יכל להבחין שמדובר באיש צעיר, בן 20 לכל היותר. "דֶנִי הארט".
"אייל גלבוע". אייל לא כלא את סקרנותו, ושאל: "איך הגעת לכאן?"
"אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?" דֶנִי שאל. "זה ילווה אותך עד סוף חייך". אנשי הקוֹסְטָדוֹס סִילֶנְטִי לעולם לא עוזבים רֶבֵלַרים.
"בטוח". אייל לא הרפה את אחיזתו באקדח.
"אני... דוּפְּלִיקֶט" דֶנִי לחש, כאילו אי מי יכול להגיע למקום הזה מלבדו. אנשיו של זירו מגיעים לכל מקום. הבהבה הידיעה בראשו.
"אתה מה?" אייל תמה. דוּפְּלִיקֶט? לא שמעתי על זה מעולם. יותר מדי דברים מוזרים פה.
"בקצרה- יש בעולם מסדר נסתר, הנקרא מסדר הדוּפְּלִיקֶטִים. בעצם, אנחנו לא בני אנוש. כלומר, אנחנו בני אנוש שניחנו בכוח מיוחד- להשתכפל. כרגע אני סֵקֶנְדֶר, שזה אומר--" רעיון צץ במוחו של דֶנִי, "בלי דיבורים, פשוט תראה".
דֶנִי ביצע כמה תנועות בידו שאייל לא הצליח לעקוב אחריהן, ולפתע הם נעטפו בהילה של אש.
למראה עיניו הפעורות של אייל, דֶנִי ביצע שוב את התנועות והאש נעלמה כלא הייתה.
אייל מלמל בכעס "לא ימצא בך... מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים..." בשבת האחרונה שלו בבית, לפני שקרה כל מה שקרה, חוגלת ביקשה ממנו ללמוד איתה למבחן. השבת הזאת נחרתה במוחו לנצח. תבורך המורה של חוגלת שהחליטה לבחון אותם על סוגי המכשפים בספר דברים.
דֶנִי שלף את הכובע מראשו, מציג שם כיפה שחורה גדולה. "אני יהודי, אייל. חרדי. לא מכשף חלילה. דופליקים זהו כוח עצום, שה' יתברך נתן לעולם, על מנת שנשתמש בו לטוב. ואני יכול להעיד על עצמי שאני דווקא בזכות כוח זה מגביר את קידוש ה' בעולם. בכל אופן, אייל, באתי לטובתך."
"לשם מה באמת באת לכאן? איך הצלחת לגלות את המקום הזה?" כמה אייל חיפש עד שמצא מקום שאין רגל אדם דורכת בו.
"אינני בן אנוש, אייל. אני דופליקט. היכולות שלי שונות" דֶנִי נאנח. "אני באתי לכאן אייל... בשביל לומר לך משהו".
"תגיד" עיני אייל, ירוקות זועמות, עדיין לא הפשירו.
"אייל. באתי להודיע לך שזה נגמר. אתה יכול לחזור הביתה." נשימה עמוקה, "אפרת מחכה לך".
וכמו מתוך חלום, דֶנִי התמוסס לתוך האש,
ונעלם.


△▽△


אלי ישב בדירתו בישראל, זורק את פחית הקולה מספר האלף שהוא שתה ביממה האחרונה לכיוון הפח.
אייל. איפה הוא?? הוא הפך יבשות וימים בשביל לגלות את מיקום חברו הטוב.
לא מצא קצה של חוט שיעיד על מיקומו.
חוץ מ... אלי נזכר בדֶנִי. יצור מוזר שהתעקש שהוא יכול למצוא את אייל.
מה איתו באמת?
לפתע, בדיוק כמו שקרה לאייל לפני דקות מועטות אי שם בגלובוס, צצה דמות מתוך אש.
אלי שותק למקומו. "ממ..ממה אתה עושה כאן??? מי אתה??"
"נעים להכיר" קול מלא רוע, "זירו. אתה תתחרט על היום שפגשת אותי, תאמין לי. אבל אין לך ברירה. החיים של חבר שלך תלויים בך."
"אייל???"
"גם. וגם דֶנִי, הדופליקט העלוב ששלחת אליו. שניהם בידי".
אלי נשך את שפתיו, "דוּפְּלִיקֶט?"
"אה, שכחתי שאתה תמים. כן, בנדו עדכן אותי עליך הכל. דופליקט זה-- בעצם, מי אתה שמגיע לך הסבר? אייל בידיים שלי" ועוד רגע גם אתה.
"מה.. מה אתה רוצה??" אלי ניסה למקד מבטו בזירו.
"זה פשוט. עכשיו רק תצטרף אליי, ואסביר לך בדרך" שלא תיקח יותר מ3 שניות. יש לך עסק עם דופליקט, אלי יקירי.
"אני רוצה הוכחה" אלי התאפס על עצמו. הוא לא יכול להיות בטוח בכלום. מה הסיכוי שמישהו מצא את אייל? אפילו אני, חברו הטוב לא הצלחתי!
"הוכחה... ובכן" זירו חשף את שיניו הצחורות, "לא תקבל. בוא עכשיו"
"ואם אסרב?"
"סירוב לא יזיז פה כלום. אני דופליקט. אתה עכשיו מתלווה אלי בין אם תרצה ובין אם לא. שלוש, שתיים, אחת..."
זירו סגר ופתח את ידיו ונעלם לתוך הילה של אש, כשאלי, איתו.
הקרב על חיי חברך, וחייך, מתחיל עכשיו.


△▽△


אייל מצמץ פעמיים בעיניו. מה-- מה קרה עכשיו?
הוא חלם?
זה אמיתי?
לא. הוא לא חלם.
אייל נכנס לתוך המבנה הרעוע, נותן לזכרונות להציף את כולו.
אפרת. הילדים. שילה הקטן.
והוא... איזה מן איש הוא? נטש אותם, גלה למקום שאיש לא יכיר.
איש לא יכיר, אה? אז מה בדיוק היצור ההוא, דֶנִי או איך שלא קוראים לו עשה כאן?
אייל השעין את ראשו על כף ידו ועצם את עיניו.
שוב רחש. דֶנִי חזר?
משהו במחשבה הזאת שימח אותו, משום מה.
לא. זה לא היה דֶנִי.
אייל שלף את אקדחו, מכוון אותו לכיוון הבא.
"אייל גלבוע" הוא לחש בקול מאיים. "הגיע יומך".
"אתה מצפה שאתחיל לבכות לאמא?" אייל סינן. הוא לא יודע מי זה, אבל שידע שהוא לא הראשון. "לא יעבוד לך, היא נפטרה".
"משתתף בצערך" הלעג נשמע היטב במרחב השקט, "הסֵקֶנְדֶר שלי, ברגעים אלו ממש, לוקח את חברך הטוב אלי. הבייס של דֶנִי בידי, וגם אחד מהסֵקֶנְדֶרים שלו. מי שביקר אותך עכשיו הוא הסֵקֶנְדֶר האחרון שנותר לו, מלבד סֵקֶנְדֶר בועת האוצרים. ובועת האוצרים, גם היא כבר בידי"
"מי אתה" אייל לא שאל. הוא ציווה.
משהו בטון שלו גרם לזירו לענות. "אני זירו. אייל, המשחק שלך נגמר היום. תברח לאן שרק תרצה, הדופליקטים ישיגו אותך. הגיע הזמן להבין שהפעם כשלת"
"אז מה מונע ממך להרוג אותי?" אייל לא חש פחד. הוא יודע שלבא שמולו יש אינטרסים להיותו בחיים.
"אני צריך אותך".
כמו תמיד. אין מי שלא. "ברוך הבא למועדון. קח מספר".
זירו כיווץ את עיניו. אייל הזה... הוא החליט לא להרבות במילים מיותרות.
בפעם השלישית לאותו יום, טבעת של אש עטפה את השניים והם התמוססו לאיטם אל הלא נודע.
אייל גלבוע, המשחק רק התחיל.


△▽△


דֶנִי הארט. אפרת הגתה שוב ושוב את השם שכיכב במחשבתה.
הוא הצליח למצוא את אייל?
להעביר לו את המסר?
הוא הצליח... לשכנע את אייל לחזור הביתה?
"בואו לארוחת ערב, ילדים". היא קראה בקול, מביאה צלחות חד פעמיות מהארון. למי יש כוח לשטוף כלים בתקופה הזאת?
חוגלת, קראה כהרגלה, "אני באמצע ספר".
אליצפן הגיח מהחצר, מתיישב ליד השולחן. "מה יש לאכול?" הוא שאל.
"יש לחמניות ויש כל מיני ממרחים, אתה יכול לקחת לך. איפה אלישמע?" שאלה בעייפות.
"ל'יודע" אליצפן אמר, לוקח לעצמו לחמנייה מהשקית.
עשר דקות כבר עברו ואפרת התחילה לדאוג. בחוץ כבר חשוך, ואחרי הסבב טלפונים שערכה נשמע שאלישמע לא בשום מקום. נו באמת, איפה הוא יכול להיות?
"אמא, שילה התעורר" חוגלת זרקה את הספר על הספה, הולכת לחדר הבנים.
"תשמרי עליו עכשיו את, חוגלת, טוב?" אפרת לא ידעה מה לעשות. איפה הילד הזה?
שרק לא יעלם לה עכשיו. מספיק לה אייל.



אותה שעה בדיוק, קצה היישוב שלומים.
"ילד, בוא רגע תראה לי איפה משפחת קצבורג" אדם חסון, כבן ארבעים לערך פנה אל אלישמע.
"אבא אמר לי לא ללכת עם זרים ואתה זר" אלישמע קיפץ סביב הזר בהתלהבות.
"רק תראה לי איפה הם גרים" הוא ביקש.
"אבל אבא אמר" והוא לא בבית עכשיו, ודווקא לכן אקשיב לו.
"אבא לא בבית" הזר כאילו קרא את מחשבותיו "אתה יכול לבוא, הוא לא יכעס".
"אדון זר, מי אתה ואיך אתה יודע שאב'שלי לא בבית?" אלישמע הסתקרן.
ילד קטן. וואלה אין לי כוח אליו. מזל שאני דוּפְּלִיקֶט.
בפעם הרביעית לאותו יום, ללא שום שינוי, האדם ביצע את התנועות הדרושות והילה של אש עטפה אותם, ממוססת את השניים באיטיות.


△▽△


"שוב אנחנו נפגשים, אה?" זירו הפתיע את דֶנִי ממאחורה.
"ידידים ותיקים" דֶנִי נאנח. מה זירו רוצה ממנו הפעם?
"אתה מוקף, דֶנִי. אחד מהסֵקֶנְדֶרים שלך כבר אצלי"
דֶנִי קטע אותו, "ידוע". הוא ביצע נקסום, וראה שהסֵקֶנְדֶר שלו כלוא בקופסת כליאה אצל זירו, ללא יכולת להזיז את ידיו.
זירו המשיך ללא כל התייחסות לדֶנִי, "וגם אתה, הבייס, כבר אצלי. אין לך דרך לצאת מפה" לפתע התגלו כמה צלליות של דופליקטים בסביבה.
דֶנִי לא נרתע. לא פעם ראשונה שזירו רוצה ממני משהו.
"אתה לא מפחד, ואני לגמרי מבין אותך. אבל הפעם, לא מדובר רק בדופליקטים. הסיפור הזה, הוא של בני אנוש". זירו חייך בערמומיות, יודע שזה יצית את דֶנִי.
אייל! עיניו של דֶנִי נפערו, למה, למען ה', גם הוא בסיפור?
רגע. בכלל, מי אמר שמדובר עליו?
תהיה הגיוני, דֶנִי. אין בן אנוש אחר שיהיה מעורב כאן
.
"אייל אצלך כבר?" דֶנִי שאל בייאוש.
"אייל, והבן שלו, וחבר שלו, אלי. גם אותו אני צריך"
"הבן שלו?" דֶנִי רשף. עד היכן זירו מסוגל להגיע?!?
"אני לא הראשון" זירו התכוון לפרשיית אליצפן. אבל כן הדופליקט הראשון.
"מה.. מה אתה רוצה ממנו?" דֶנִי שאל, יודע שלא בהכרח יקבל תשובה.
"מאייל או מבנו?"
"משניהם".
"שאלה מעניינת. את אלישמע אני צריך על מנת לסחוט בעזרתו את את אביו, ואת אייל" זירו לחש בקול ארסי "אהפוך לדופליקט".
כדור הטונגו אצלי, ואין כוח בעולם שיוכל לעמוד מולי.

△▽△

"אייל" זירו פנה אליו, "גש הנה".
"מדוע שאעשה זאת?" אייל נשאר לעמוד במקומו.
"אם אינך חפץ בכך, אל תבוא. אני אבוא אליך" זירו, באופן מפתיע, התקרב הוא לאייל.
"אלישמע בידי" הוא לחש לאוזנו, אך כל הברה נשמעה לאייל כמו אלף פעמונים.
אלישמע..!
הוא נשם עמוקות, והישיר מבטו אל זירו. אייל לא מראה חולשה מעולם. גם כשהוא חטוף על ידי ישות מוזרה כמו זירו. "תביא לי אותו". ביקש.
"כן בטח, ממש בשמחה. רק קודם, יש דבר שאתה צריך לעשות" זירו שלף שפורפרת בוהקת, כדור סגול מרצד מעליה. "בוא!" פקד על אייל.
אייל ניגש בצעדים קטנים, אך בטוחים.
"תיגע בזה" זירו הורה לאייל. אייל הביט בכדור המכושף. "ואז מה יקרה?"
"תיגע ואז תדע"
"לא רוצה"
"אין לך ברירה. אלישמע עוד רגע כאן" זירו סימן לבנדו והוא יצא החוצה, להביא את אלישמע.
"תיגע" זירו ציווה.
"לא נוגע".
"תיגע".
לא נוגע".
לזירו נמאסו המשחקים, והוא פשוט דחף את השפורפרת עם הכדור לעבר ידו של אייל.
בדיוק ברגע שאלישמע נכנס.
"אבא, לאאאאא!" הוא זעק.
אבל כבר היה מאוחר מדי.
אייל חווה את ההתגלות הדופליקטית הראשונה שלו.




איך זה?
לעשות המשך?
קראתי כמעט את כל הספרים שלה,
שמתי לב לשני ספרים שאני אישית, לא התחברתי אליהם
1. משפט שדה
2. סוף העולם דרומה.

חשבתי עם עצמי רבות, והגעתי למסקנה מעניינת,
אנשים לא אוהבים לקרוא ספר שלום שיש בו כל כך הרבה התרחשויות, על כלום,
לדוג'.
בסוף העולם דרומה יש קטע על קבוצת חוקרים, שנתקעו במרכז מחקר שלהם ללא יכולת לתקשר, ולכן הם מפלסים את דרכם לנקודה מסוימת
יונה ספיר מתארת באריכות את הדרך שלהם, ואייך אט אט משלושה נשאר רק אחד,
מרתק, אבל לבסוף, לא יצא מהקטע הזה כלום, אותו ניצול לא עזר כלום במסעו, מיד שלחו מסוק, ושלום על ישראל,

וכן אותו ילדון שנשלח לאנטרקטיקה כדי לתעד את הפעילות הישראלית, כל הרוח יצאה מהמפרשים, כשגילנו שברגע האמת, כלומר כשהוא באמצע לתעד הכל ולצלם, מופיע מאחוריו אותו משלח, למה הוא השקיע בו כל כך הרבה כסף, ולא חשב על רעיון פשוט, לצלם לבד...

באשר למשפט שדה,
כל הספר נגמר בשום כלום אחד גדול, הוא יודע מי חיסל את אותו מפקד (שאינני זוכר את שמו) ואסור לו לספר על האירוע הזה כלום, ספר שנתקע עם שום כלום, לא כל כך נחמד לקרוא אותו


גם בסדרת מרגל להשכרה, הספר "מבוקש" הכי פחות חביב בגלל סיבה זו .
דופליקטים 2 - ביקורת ספרות
אז הנה זה הגיע. אחרי שחיכינו שנה מאז ה'התגלות' והתבשרנו שהספר הבא לא יצא לתשרי ונאלץ להמתין עד ניסן. לאחר המתנה ארוכה הגיע הרגע וקיבלתי במייל הודעה מ'אור החיים' על הספר במכירה מוקדמת.

אז לפני שנתחיל עם הביקורות נקדים ונאמר שברור לכל דורש שיונה ספיר כבר מזמן כבשה את הכיסא של הסופרת מספר אחת בתחום ספרות המתח החרדית בכלל, והספר הזה בפרט הוא אחד הספרים הטובים שידעה הספרות החרדית מימיה, וכל הביקורות שיבואו כאן הם לפי דרגתה על אף שברור שאני לא יכול לכתוב ספר גאוני ומורכב כזה. ואצל אנשים בסדר גודל כזה מדקדקים כחוט השערה. ועוד אומר ואוסיף שקראתי את הספר בסך הכל פעם אחת לפני שהביקורת הזאת נכתבה, ככה שיתכן שישנם אי אלו דברים שלא אחזתי בקריאה הראשונה וידרשו פעם נוספת.

היא ללא ספק הולידה משהו חדש בספרות המתח שלנו. ממתח שהסתכם בסוכני ביון ומרגלים נושאי אקדחים, היא הביאה משהו חדשני ועתיק בא זמנית. אני בטוח שזו סדרה שתהדהד עוד שנים רבות על אף ספרי הפנטזיה הבאים שיבואו בעקבותיה. יש בה שילוב גאוני של דמות פנטזיונית יהודית בעולם שמוכר ולא מוכר לנו. לצעד כזה לא דרוש רק אומץ בלקחת אחריות לכתוב אותו, אלא גם את השכל והרגש המתאימים לעשות את זה נכון.

וכעת לביקורת:

ובכן, נתחיל עם הדבר שנגלה לעיני כולם עוד מבלי שנתעמק בספר שאני נושאים בידינו, והוא השם של הספר "אוצרים: כבלי החירות". לא הבנתי איפה בדיוק הקשר דוקא ל"אוצרים" בכל הספר הזה? מה גם שהוא שם פחות קליט, שלוש מילים שבתוכם יש גם נקודתיים. היה נראה לי יותר מתאים "כבלי החירות". ניתן אולי לשער שזה בגלל שבהמשך יהיה ספר שנושא שם דומה "אוצרים: דופליקי הדופליקטים וכו'". אבל עדיין לי זה נראה קצת פחות מתאים.

וכעת ניגש לדבר הבא, הדבר שנראה לעיני כל כבר מהרגע הראשון והוא כריכת הספר. כמו בספר הקודם גם בזה יונה ספיר לא מאכזבת ונותנת לספר כריכה שבולטת מאד במדף הספרים החרדי (והאמת שגם בציבור הכללי היא לא נפוצה כל כך) ויותר נוטה להזכיר תמונה של סרט הוליוודי. ללא ספק כריכה מושכת שגורמת לכל מי שניגש לחפש מתנה לאפיקומן באור החיים להושיט את ידו לספר גם אם הוא לא שמע מעולם את המילה 'דופליקטים'. כריכה יפהפייה, אפילו מאד. עם כל מה שהתלהבתי מהכריכה של הספר הראשון, מזאת התלהבתי יותר. הגרפיקאית כאן ללא ספק עשתה עבודה מדהימה ונדירה. (יש בי מחשבה לפנות אליה לגבי הכריכה לספר שלי). אבל עוד לפני שנרד לרזולוציות אני שואל: איזה קטע בספר היא באה להמחיש? מילא בספר הראשון היתה זו הבקתה בה התגוררו דני וחבריו במשך המשימה שלהם בסיים. אבל בספר הנוכחי חיפשתי סצנה של טירה בראש הר עולה בלהבות על רקע שמי הלילה - ולא מצאתי. יש את המגדל של זירו בראש ההר, שכנראה לא מדובר בו; יש את המלחמה בסוף על הקרצ'ר, אבל לא תיארתי את מבנה המשושה בתור טירה כזאת. חוצמזה שזה לא נראה מתרחש בתוך בועה בלב האוקיינוס – קיצער, עם כל היופי שלה, קצת קשה למצוא קשר בינה לבין ההתרחשויות בספר הזה.

וכעת בואו נרד טיפה לרזולוציות (ושוב, אני מתנצל עד הקפדנות. אבל כמו שאמרתי, בספרים בסדר גודל כזה מדקדקים גם על הפרטים הקטנים): א. הדואוסיינס שמופיע בכריכה לא זהה בצבעיו (גווני שחור ולבן עם ראש כהה) לתיאורים שבתוך הספר (גווני כחול וירוק), וגם לא לצבעי התמונה שבכרך הראשון. ב. האדם שרוכב עליו לא נראה בדיוק יושב עליו, אלא אם כן נאמר שיש לדואוסיינס איזו דבשת שמסתתרת מאחורי הכנף שלו (ועל הכנף עצמה לא יתכן שהוא יושב, אלא אם כן הוא רוצה למות), ואילו בספר הראשון הוא ממש ישב על הצוואר שלו בצורה מאד ברורה. נעבור לגב הספר. בגב הספר אם אינני טועה נראה זירו אוחז בשפופרת הזכוכית שבתוכה כטור הטונגו ליד הגוליבר הענקי. אז ככה: ג. במחילה, אבל ככה לא נראה זירו שמתואר בספר עם עור ושיער בהירים ועיני קרח תכולות. האדם שעומד שם נראה ממוצא מזרחי, אולי אפילו ערבי עם עור ושיער כהים. אולי זה בנדו או אאודו? לא ברור כל כך, מסתבר שלא. ד. לגבי הכלב שמופיע שם: קודם כל לפני שקראתי את הספר הוא בכלל לא היה נראה לי ענק, אלא פשוט יותר קרוב למצלמה מהאדם שעומד הרבה מאחוריו – כנראה שהפרספקטיבה לא מספיק ברורה. אולי היה ניתן לשפר את זה אם היו מוסיפים לשניהם צל על הקרקע. מה גם שהכלב מרים את הראש למעלה במבט מתחנחן כאילו הוא מסתכל לאדם שעומד מעליו ולא לבני אדם קטנים שמטיילים בין רגליו, דבר נותן תחושה שהוא נמוך וקטן. דבר נוסף: הכלב הזה לא נראה גוליבר מעוות גנטית בעקבות קרינה רדיואקטיבית, אין לו עיניים אדומות ומבע מפלצתי כמו שמתואר בספר. הוא דומה יותר לכלב מסטינו נפוליטנו איטלקי. הזאב שבגב הכרך הראשון לעומת זאת נראה הרבה יותר מאיים ומפחיד.

וכעת נעבור לדבר על תוכן הספר, ונחלק זאת לשני חלקים. האחד: הביקורות החיוביות על הספר. והשני: קצת הערות לשיפור.

* אחד הדברים הקשים בכתיבת סדרת פנטזיה, היא העובדה שהקוראים סיימו עם הספר הקודם כבר מלפני שנה וכבר הספיקו לשכוח הרבה מהחוקים והכוחות של העולם, וכעת אתה בא לתת להם עלילה באותו עולם שרוב הסיכויים שחלק גדול ממנו הם כבר הספיקו לשכוח. הדבר הזה קשה שבעתיים כשמדובר בסך הכל בכרך שני כשעל העולם הקסום שלך יש רק ספר אחד, והקוראים לא בדיוק זוכרים את מסגרת ה'גלובל', היחס המדוייק לסקנדר, צורת הזימון, מתי הוא מתאפשר, חוקי היורהמנטום וכו'. על הסופרת מוטלת כאן עבודה מקצועית כבר בעשרות העמודים הראשונים להכניס אותנו לאווירת העולם באלגנטיות, מבלי שנרגיש שאנחנו קוראים כאן איזה תקציר או איזכורים יבשים מהעולם ומהספר הקודם. והתהליך הזה עבר בספר בצורה מוצלחת ביותר. יונה ספיר ידעה להציף תוכך כדי קריאה באלגנטיות מחדש את כל המושגים והאיזכורים החשובים מהספרים הקודמים, מבלי לעצור ולהזכיר אותם בצורה עניינית ויבשה.

* נקודה נוספת שראויה לשבח היא שזה הספר הראשון בו אנחנו מתוודעים לגיבור-על יהודי אוטנטי. הוא נצרך להאכיל את הדואוסיינס לפניו, הוא מתייעץ עם רב על המשך דרכו בגלובל, הוא לא נכנס לכנסיה, יש ערכים יותר חשובים מחוקי היורהמנטום. בסוף הפ היו סיטואציות מאד ראליות והיוניות שהוא יתקל בהם ואני שמח שהסופרת לא ברחה מהם. והכי אהבתי שהדברים נעשו בצורה אלגנטית ולא מולחמת ומטיפה. (גם הקטע האצילי שהוא לא נדחף למכות עם דיואו בשוק ממש מצאה חן בעיני).

* רמת המת של הסיפור עוצמתית ביותר. כל קטע נגמר בצורה שגרמה לי לדפדף לחלק בהא שבו הוא ממשיך רק כדי לברר שהכל בסדר (עד שגיליתי שלא והייתי חייב לקרוא את כל העמודים עד לשם). אומנות ראוייה לשבח. זו טכניקה שהרבה סופרים משתמשים בה, אבל החוכמה היא לא רק לסיים במתח, אלא גם להראות שזו לא היתה סיומת סתמית ובאמת התפתח משהו רציני בעלילה. (בשונה מהסופרים שגומרים פרק במתח שמתברר כמיצג שוא בעמוד הבא, דבר שגורם לקורא לאבד אמון, כמו בסיפור על הוא שצעק "זאב זאב").

* זירו – הוא נבל פשוט גאוני. נראה לי שהוא הנבך הכי מפחיד שפגשתי. ככל שקייזר ומסדר הדופליקטים מנסים להיות חכמים יותר, זירו נהיה מפחיד יותר. אהבתי איך שהיא נכנסה לפרטים עם כל התרגיל שהוא עשה עם קאזנס והמוות שלו. הוא נבל באמת לא צפוי, מצד אחד רצחני להחריד, ומאידך כל כך מתרפס כלפי דני, ועוד בסוף אם הספר... אין מה לומר נבל פנטסטי.

* שמות יותר מקוריים – בספר הזה בשונה מקודמו יונה ספיר הביאה מכלול שמות מקורי וקסום יותר כמו 'ריקורדום', 'פאוטור', 'חרב המורטם', 'ואגבונדים' (שאגב, הם דמויות גאוניות ומתוקות להפליא). יותר טוב מהספר הקודם שכמעט כל השמות שפגשנו היו לקוחים מהשפה האנגלית כמו 'סקנדר', 'בייס', 'פיוצ'ר', 'פרדייס', 'סיים' וכדו'.

* היסטוריה מדהימה מוסיפה המון עומק לעלילה ולדמויות

* סיומת מטורפת – לא זכור לי שקראתי אי פעם סוף כל כך בלתי צפוי (כל הרחבה ותיאור שאוסיף רק יגרע).



ועכשיו לדברים הטעונים שיפור:

* הפרולוג – הספר פותח בדני שנכנס לתוך דלת סתרים ומוצא את עצמו בעבר ומקבל ספר מדוקטור קאלי. הקורא הקלאסי בטוח שזה קרה בתחילת הסיפור עוד לפני חזרתו של דני להמשך שנת ההתגלות, אבל פתאום פוגשים את הקטע הזה שוב בהמשך הספר כשהוא מוצא את המקום שפגע בו הריקורדום, ואז הקורא תופס שהפרולוג בכלל לא היה חלק בסיפור.

* טעויות מקלדת רבות מידי.

* כל ספר טוב מעביר את הקורא איזו חוויה של הרמוניה מסויימת, גם אם הוא חלק בסדרה הוא דואג להשלים איזה פרק מוגדר ומשאיר את הקורא עם תחושת שובע מסויימת (שלא סותרת את התיאבון למנה של הספר הבא). הספר הזה לא סגר מעגל מבחינתי. הגם שלאי נרפאה מהחולי שלה, המצב נהיה יותר מסובך מהמצב בו הספר התחיל, היתה לי תחושה של חוסר השלמה מצד העלילה שהרגישה כאילו נקטעה באמצע – נשארתי רעב. דבר נוסף: בתור קורא ציפיתי לתגמול בסוף הספר של איזה קרב מרשים או אירוע בומבסתי. האמת שהיה, אבל הקרב בבועת האוצרים יכל להיות הרבה יותר בעל צבע, פרטים ותחושות ולא להסתכם בדף אחד.

* עומס מידע מכביד – אני יודע שזה ספר פנטזיה שמתאר עולם אחר, אבל היו הרבה נקודות לאורך הספר שהיו די מייגעות, הן מצד הכפילות שלהם (יכולתי למצוא את עצמי מול שתי פיסקאות באותו עמוד שהסבירו את אותו רעיון) והן מצד המורכבות בה הם מוצגים. הרבה דברים של כללי זימון הסקנדרים והתפקוד שלהם, ההסבר על הריקורדום וההשלכות שלו בעולם ועוד דברים רבים היו מעט מורכבים בשביל קורא קלאסי. צריך למצוא דרך לפשט אותם יותר.

* חוסר שימוש בסאב-טקסט – לאורך התחביר נתקלים במשפטים ופסקאות בעלי עודף מילים מיותרות. ניקח למשל את עמ' 640 (בפסקא השניה בעמוד) רק כדוגמא: כשהספר מדבר של כך שרופיו הוא זאב לא תמים כמו שהוא נראה כתוב "לא רק מקסימיליאן ידע שהוא אינו כזה, אלא כל בעלי החיים שלחמו בו וניסו להרוג אותו. למרבה הצער הללו כבר לא יכלו לשתף אף אחד במה שחוו על בשרם: הם מתו מנשיכת שיניו המורעלות". המשפט האחרון בפסקה הזו מיותר. הרי כולנו יודעים כבר מכמה התרחשויות בספר שהנשיכה שלו רעילה והורגת כל מי שנלכד בה, אז למה לחזור על זה שוב? ומלבד זאת, הרבה יותר מחבר את הקורא כשהוא ממשיך את המשפט המתבקש בראש שלו. בכללי סאב-טקטס הוא אומנות מורכבת, אבל אני חושב שיונה ספיר יכולה לצלוח אותה בקלות יחסית לשאר הסופרים.



נותרו לי עדיין הרבה תהיות ושאלות לא פטורות לגבי הסדרה והדמויות, אבל נראה לי מוקדם מידי להעלות אותם על הכתב. בכל זאת לא עברנו אפילו חצי דרך עם הדופליקטים ואני משער שמחכות לנו עוד המון הפתעות (זה ממש מפחיד ומרגש בא זמנית) שבהם יתבארו כל השאלות והתהיות. צריך לזכור שכל תסבוכת שכתובה בספר נהגתה בידי סופרת שכבר חשבה על מוצא ממנה (סתם ככה יש בזה מסר מחזק לחיים שלנו), ולנו נותר רק להדק חגורות ולהיצמד למשענת הכיסא ולתת לנהגת לעשות את עבודתה נאמנה.

מסקנה: דופליקטים – אוצרים: כבלי החירות ספר נדיר במינו (שגם הוא עצמו נדיר בציבור). מומלץ בחום!

מחכים בקוצר רוח לספר הבא!!!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  4  פעמים
למעלה