דירה מספר 9

  • הוסף לסימניות
  • #42
"לא מבין למה התחתנתם אם אני זה שצריך להכין לכם את הקפה..."
ולמה כולנו כותבים
אם אתה זה שצריך לתת לנו את הטעם הספרותי מידי פעם...
(סיפור מלא עניין והתרחשויות. עכשווי וביתי ועם כל זה מלא מתח...
אומנות!)
 
  • הוסף לסימניות
  • #43
ולמה כולנו כותבים
אם אתה זה שצריך לתת לנו את הטעם הספרותי מידי פעם...
(סיפור מלא עניין והתרחשויות. עכשווי וביתי ועם כל זה מלא מתח...
אומנות!)
תודה!
בהזדמנות זו אודה גם למפרגנים בפרטי - אתם הסיבה להמשך כתיבת הסיפור הזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #46
  • הוסף לסימניות
  • #48
אנחנו לא מספיקים לך, אה? אה?
טוף.
איך אתה מצליח במשך כל האשכול הזה, לקחת את הסיפור או התגובות שלי ולתת להם פרשנות אחרת... איך? שהשם ישמור אותך, איך?
אחר כך ישאלו באשכול סמוך ונעוץ אם יש כאן עיתונאים...

בהזדמנות זו רציתי להודות באופן מיוחד למעודדים מבית, ובפרט לאשר ידידנו שאם הוא לא היה קיים היו צריכים להמציא אותו איכשהו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #49
אחר כך ישאלו באשכול סמוך ונעוץ אם יש כאן עיתונאים...
ובפרט לאשר ידידנו שאם הוא לא היה קיים היו צריכים להמציא אותו איכשהו.
לך תדע...
בדור של היום גם אשר יכול להיות "פייק" עיתונאי

בכל אופן בדיחות לפה ולשם, נחמד מאוד.
אבל מחכים להמשך שלך, ומהר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #51
בס"ד

אורות רכבים חולפים סינוורו אותה לפרקים, זיעה דביקה צצה על המצח בפנינים קטנות, הגוף בער כמו תנור, אבל היא המשיכה לצעוד צמוד לאלקי שומרת על קצב הפסיעות.

"רבקי, תשמעי סיפור הזוי. יש לי חברה בעבודה, עדינה כזאתי ופשוטה, את יודעת אברכית קלאסית", אלקי גמעה בקולניות מבקבוק המים שבידה, "בקיצור, כבר יומיים ברצף היא לא הגיעה לעבודה וזה ממש מוזר כי אף פעם היא לא מפספסת. טוב, שאלתי את המזכירה מה שלום יפית, ואז היא מספרת לי שבעלה נעדר משלשום והיום בבקר מצאו את הגופה שלו בחוף באשדוד".

"מה?", רבקי נעצרה בפתאומיות, אבל אלקי המשיכה הלאה והיא נאלצה להדביק אותה. "מה זאת אומרת מצאו את הגופה שלו? כאילו, איך זה קרה?"

"לא יודעים עדיין כלום. המשטרה מעלה כל מיני השערות מוזרות. מסכנה... אני לא יודעת איך לעזור לה..."

"איזה פחד זה. אני אפילו לא מסוגלת לדמיין את זה..."

"כן, תאמיני לי, החיים מה זה לא פשוטים... אוף! שונאת את הרמזור הזה, כל הזמן הוא אדום".

חיוך קליל צף על שפתיה של רבקי ושורת שיניים לבנות חיפו עליו. "דווקא נחמד קצת לעשות הפסקונת, לא? אנחנו לא מדריכות כושר".

מבטה של אלקי מדד אותה מלמטה ללמעלה. "תראו אותה, צפלונת כזאת ומתנשפת כמו קטר... אוה, יופי".

הרמזור התחלף לירוק ואלקי שעטה קדימה. רבקי האיצה אחריה.

"תגידי, אלקי, אה... בעלך עושה לפעמים דברים כאלו אה... קצת מוזרים?"

"מה קרה לך?", היא ליכסנה מבט לחברתה, "נכנסת לסרטים בגלל החברה שלי?"

רבקי פלטה אויר כלוא. "הו, לא, לא התכוונתי למוזרים מפחידים, התכוונתי למוזרים כאלו... את יודעת..."

"אה, אז תגידי, בטח שהוא עושה. המון".

"באמת? מה למשל?"

"מה למשל...", שתיהן נפרדו רגע לעקיפת זוג צעיר מהצדדים והתחברו, "למשל, כשהוא שוטף כלים אז קבוע הוא משאיר לי את המחבת. או אם---"

"אוקיי, הבנתי". היא השפילה את עיניה לנעלי הניו באלאנס שלה. נעל רודפת נעל.

"רבקי, הכל טוב?"

"לא. אני עוד שניה קורסת. ההליכה הזאת גמרה אותי".

"אנחנו כבר ליד הבנין שלך. תחשבי שכל פסיעה שורפת לך עוד קלוריה... ועוד קלוריה... ועוד קלוריה..."

"את רצינית? אז אולי כבר עדיף לי לקרוס ואז ישרפו לי עשרים קלוריות בבת אחת".

"טוב, די רבקי, הנה הגענו כבר לבנין שלך, אל---"

רבקי נבלמה בפתאומיות.

"רבקושה, מה קורה איתך היום?" אלקי עצרה והסתובבה אל רבקי. ואז החזירה את ראשה אל הבנין לכיוון בו ננעץ מבטה של חברתה.

"אלקי? שמת לב לקטע המוזר של הדירה שם למעלה?"

"למה מוזר? כמו כל בית נורמלי".

"זה הקטע המוזר".
 
  • הוסף לסימניות
  • #52
גם בעל שעושה דברים קצת מוזרים (שבטח בסוף יבואו כל ההפרכות ונראה שסתם נולד לו פיל מזבוב) וגם דירה מוזרה בבניין?
מידי הרבה לאישה צעירה אחת…
 
  • הוסף לסימניות
  • #53
שלום. זו ביקורת פתע.

בואו נראה מה יש לנו פה.
תהליכים פנים-משפחתיים שמנהלים דיאלוג מקביל עם פלטפורמת תרבות משתנה.
משחקי אור וצל א-סימטריים של הגיבורים, העושים מעשה כביש עמוקה-צפת ומבקשים שכר ככביש 6.
הכל נכון וקיים, עד שהוא שולח את השורה הזו מכל הלב, שיש לה איזה מנגנון ארסי תחבולני, כמו ג'ולניק שנגמרה לו הבטריה באמצע השאכטה.
והיא שמשאירה אותך בודד וכוסף, כמו רווק אצל רבי יונתן בן עוזיאל בליל בדיקת חמץ.
 
  • הוסף לסימניות
  • #54
ואוו...
גדי - מושלם!
אתה לא מפספס שום פרט, גם בשיחת ט' קבין...
מחכה בקו"ר להמשך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #55
בהזדמנות זו רציתי להודות באופן מיוחד למעודדים מבית, ובפרט לאשר ידידנו שאם הוא לא היה קיים היו צריכים להמציא אותו איכשהו.
אוה כך יפה וכך נאה.
אני אבין שוב משהו לא רצוי? כבודו עיתונאי אנונימי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #57
בס"ד

לגימת קפה שורקנית נשמעה מכיוונו של לייביש וקטעה את מחשבותיהם.

"לא הבנתי", אמר שוב בוקי, "אל המרפסת שלך יכולים ליפול דברים רק מקומה שלישית או רביעית. והסיגרים האלו לא באים בחשבון".

"נו?" הנימה של אלי הייתה קצרת רוח.

"אז מה נשאר לך?"

"דירה מספר תשע", השלים לייביש אגב העלאת משקפיו.

אלי התרומם ממשענת הכורסא והסתובב לעברו של לייביש. "אתה מודע לזה שדירת הגג הזו נטושה כבר שלש עשרה שנה".

"ואנחנו מודעים לזה", בוקי הרים את קולו, "שלדירת הגג הזו יש קירות ולובי בכניסה שמונע מאיתנו לראות מה מתרחש שם בפנים. והנה עכשו נרשם אות חיים". הוא השליך את הפילטרים על השולחן. אחד מהם התגלגל לריצפה.

ידיו של אלי הורמו במחוות כניעה. "בסדר, גם אם כן, אין לי מה לעשות עם המידע הזה ואני לא הולך לעשות שום דבר. אנחנו סתם מנפחים דברים בלי שום בסיס".

"אוהו אתה הולך", המשקפיים הקטנות זלגו בפראות במורד. "אין סיכוי שבבנין שלי תהיה איזו דירת רפאים שרק השד יודע מה קורה שם. אתה יודע מה הרב'ה מקורצווייל פעם אמר לי כששאלתי אותו מה לעשות עם הטבע של אשתי שהיא עושה מכל זבוב – פיל? הוא אמר שגם זבוב יכול להטריד".

"בפרט אם הזבוב דובר יידיש", פלט בוקי.

"מה?" גבותיו המכווצות של לייביש העידו שהוא לא קלט את הנאמר.

אלי קם בזריזות והנחית את כוס הקפה שלו על השולחן. "טוב. בואו נסכם דבר כזה, אם תראו עוד התפתחות משמעותית בדירה מספר תשע, אז נבדוק את הדברים יותר לעומק".

שניהם קמו ממושבם.

"מקוב---"

הדלת נפתחה בפתאומיות. רבקי עמדה בפתח כשעל פניה מבע מוזר.

"ראיתי את האור נדלק בדירה למעלה. מישהו עמד בחלון. לא ראיתי ברור, רק צללית. היא הרימה את הידיים לרגע, מחזיקה משהו כמו סכין מטבח. ואז האור נכבה".
 
  • הוסף לסימניות
  • #58
גדי - עוד רגע הקפיץ נקרע.
אל תתאכזר, אנא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #59
מדהים אין מילים!

"אוהו אתה הולך", המשקפיים הקטנות זלגו בפראות במורד. "אין סיכוי שבבנין שלי תהיה איזו דירת רפאים שרק השד יודע מה קורה שם. אתה יודע מה הרב'ה מקורצווייל פעם אמר לי כששאלתי אותו מה לעשות עם הטבע של אשתי שהיא עושה מכל זבוב – פיל? הוא אמר שגם זבוב יכול להטריד".

אלו דבריו של המשב"קבוקי? אם כן ישנה כאן טעות לכאורה.
שלשה פרקים אחור בוקי הצהיר נחרצות שהבהלה הנשית גרמה לו לא להנשא עד כעת, ואילו כאן לפתע הודאת בעל דין שהבחור נשוי ועוד בעידודו של הקורצווי'לר רב'ה (נשמע שם של כלב, במחילה מכ"ק).

אגב לא הכרתי את בוקי מזורי בפַּנִים המתוארים בסיפור הזה, שער חום שופע, ביטויים כמו "גבר" וכדומה, נשמע לי עבריין מידי ביחס להכרות קודמת, אם כי יתכן שהוא עובר תהליך הדרדרות בעקבות חולשתו האחרונה של כ"ק אדמו"ר שליט"א...
 
  • הוסף לסימניות
  • #60
מדהים אין מילים!



אלו דבריו של המשב"קבוקי? אם כן ישנה כאן טעות לכאורה.
שלשה פרקים אחור בוקי הצהיר נחרצות שהבהלה הנשית גרמה לו לא להנשא עד כעת, ואילו כאן לפתע הודאת בעל דין שהבחור נשוי ועוד בעידודו של הקורצווי'לר רב'ה (נשמע שם של כלב, במחילה מכ"ק).

אגב לא הכרתי את בוקי מזורי בפַּנִים המתוארים בסיפור הזה, שער חום שופע, ביטויים כמו "גבר" וכדומה, נשמע לי עבריין מידי ביחס להכרות קודמת, אם כי יתכן שהוא עובר תהליך הדרדרות בעקבות חולשתו האחרונה של כ"ק אדמו"ר שליט"א...

את המשקפיים הזולגות חובש רב לייביש נתנזון חסיד קורצווילאי.
הדמות של בוקי מזורי בעלילה הזו עדיין בהתהוות. תלוי בהתפתחויות.
תודה ידידי! עצם תשומת ליבך לענין הינה מחמאה עבורי...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הסיפור, כמובן, הוא המלצה בלבד ולהמחשת הטעם.
אני עומד בתחנה, מחכה לאוטובוס. עוד לפני שיצאתי מהבית ידעתי שאני יוצא על 50% - 50% - או שיגיע או שיבריז - והוא בחר באופציה השנייה, אין הסבר אחר לכך שפתאום הקו נעלם מהמסך והבא בעוד 25 דקות. מתוסכל וממהר, אני עורך ניתוח מצב זריז: לחכות לאוטובוס הבא, שגם הוא יחליט בכוחות עצמו אם שווה לו לצאת, לעצור טרמפ או לקחת מונית. מונית היא האופציה הפחות משתלמת מבחינת הכיס, ואני מושיט את ידי, מקווה שמישהו יסכים לעצור ברחוב הזה, ששמו מזמן נמצא רק בוויז. אך מסתבר שהנהגים פחות מבינים את הסיטואציה המורכבת, ופחות רוצים לעצור. יש כמה כאלו שמסמנים לך תנועה שאתה לא תבין עם היד. זה יכול להיות "אין לי מקום באוטו", "אני עוצר כאן", "הפרצוף שלך פחות מדבר אלי", או כל פרשנות הגיונית אחרת. גאון מי שחשב על זה ראשון. אחרי שעברו עשר רכבים ושבע עשרה דקות, אני מחליט לקחת מונית - מה שיהיה יהיה. אני מושיט את היד, מונית נעצרת לידי, אני עולה, סוגר את הדלת ומקליק את החגורה. אבל אני לא אוותר להם כל כך מהר! אני מתקשר לחברה המפעילה, אקסטרה, ודורש מהם הסבר הגיוני להיעדרות של הקו. אני נענה בתגובה אדיבה שמשמעותה "אני רק פקידה של פקידה, ואין לי איך לעזור לך כרגע".
אני יושב במונית, הנהג מאותת ימינה ואני מביט בחלון, כועס ומתוסכל. התחושה היא שאין לי, בתור האזרח הקטן, מה לעשות כדי שהוד כבוד מעלת הנהג יואיל בטובו לצאת מתחתנת המוצא! וזו לא רק תחושה, באמת אין לי מה לעשות, בכלל. ואני שואל את עצמי, עד מתי??? בקצב הזה כבר עדיף את אגד! המון תלונות ואיחורים, אבל בסוף אתה מגיע!
מה יהיה???
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

מוזמנים למצוא את הדמויות והדימויים.

אבא בהודעה: "בדקות האחרונות יצאנו המשותף אני ואמא למבצע 'זעקת הקרצוף' נגד החמץ בביתנו. כוחותינו ניקו כעת בעוצמה את הארונות העליונים בחדר השינה וחיסלו שם עשרות פירורים, זאת בנוסף להשמדת חמץ בכל רחבי הבית".

אמא בהודעה: "מבצע 'זעקת הקרצוף' יחסל את כל מערך השאור בביתנו, ויביא להחלפת משטר החמץ הנוראי!"

דובר צה"ח (צבא השמדת חמץ): 'במתקפה משותפת על חדרי השינה והילדים חוסלו הבוקר עשרות בייגלך עבשים ומאות שקדי מרק מהמרושעים שבחמץ!"

'פיקוד השורף'- 'בדקות הקרובות צפויה ארוחת בוקר הנושאת מאות גרמים של חמץ! יש להיכנס למרחב המטבח ולא לצאת משם עד לסיום הארוחה!'

דיווח על נפילת פירור בשידה בחדר השינה, כרגע לא ידוע על התחמצות חפצים נוספים.

כוחות הניקוי יצאו לסרוק זירות בהם נתקבלו דיווחים על נפילות פירורים...

דובר צה"ח: 'אמא פתחה כעת במסע ניקוי בלב חדר הילדים. נוקו עשרות מוקדי חמץ'.

חשש כי במתקפת ארוחת הצהריים אחד הילדים היה מתפזר ופיזר עשרות שקדי מרק ברחבי הבית.

דובר צה"ח: אמא פתחה כעת במסע ניקוי בלב חדר השירות.

דיווח ראשוני על לכידת עוגיית עבאדי מתחת למיטה בחדר ילדים, ושליפתה משם להמשך טיפול כוחות הניקוי.

דובר צה"ח: 'קופסת ממתקי חמץ חוסלה כעת על ידי ילדי הבית בלב המטבח'.

אבא שוקל כניסה לניקוי המטבח עם חומרים שעדיין לא השתמשו בהם מתחילת הניקוי!

נשק יום הדין- דיווח על שימוש בסנט מוריץ בניקוי התנור.

חשש כבד אצל אמא כי אבא לא יביא לניקוי יסודי מהחמץ עקב לחץ פנימי מהילדים להביא לסיום הניקוי.

אבא פרסם את רשימת חמש עשרה הנקודות על שמירת הניקיון מחמץ עד הפסח.

אבא: "השמדנו את כל מערך הפירורים והשאור, והבאנו לקריסת משטר החמץ בבית!"

גורמים בקרבת אמא: בניגוד לטענת אבא, עשרות מוקדי חמץ עדיין לא נוקו לחלוטין! הנקודות שפורסמו לא ריאליות. מעריכים שמדובר בהטעיה לקראת מהלך ניקוי כללי- אבא שלח לקנות עוד עשרות מוצרי ניקיון...

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת מטפטף
צלחות. המון צלחות. אינסוף צלחות.
מי אכל כל כך הרבה?
ומי אמור להדיח את כל אלה?
נו באמת, מי.
נאנחת. קמה אל הכיור, מתחילה לסבן. לאט.
קצף נערם על אצבעותיה, בועות מתפוצצות בשקט, שקופות. מים קרים מידי.
חמש צלחות מאחוריה. ליתר דיוק - מעליה, במייבש הכלים. מערבבות דמעותיהן בדמעותיה.
סוגרת ברז, נאנחת שוב. הוא מתעקש להמשיך לטפטף. עקשן כמו אלי. קר כמוהו.
מפנה לו גב, הולכת לסלון, מתיישבת על ספה, מוחצת ז'קט. אלי זרק אותו כאן כשחזר לפנות בוקר מאנשהו.
כבר לא שואלת מהו אנשהו. היכן הוא אנשהו. יודעת - אלי לא יענה.
רחש הטפטוף מהמטבח נעים לה, במפתיע. מונוטוני, שקט. משתלב עם החוץ המטפטף מבעד לחלון. רקע אידיאלי למחשבות שמתפללות את עצמן בראש שלה. לא מפסיקות לייחל.

פרצוף סתור מציץ מהפרוזדור, מחשבות עוצרות תפילתן. אלי.
"בוקר טוב, מותק. מה נשמע?". פרוטוקול הוא דבר חשוב.
המהום צפוי עונה לה. מוסיף עצמו לפרוטוקול.
"שאני אכין לך משהו לאכול?"
המהום.
"חביתה?"
"כן, תודה".
פרצוף סתור חוזר לחדר, ביצה מרחשת במחבת, מחשבות שבות לתפילתן.
הר צלחות מנופף לה מהכיור, מזכיר את קיומו. ברז עקשן עודו מטפטף. היא מתעלמת משניהם.
מגש מקבל אליו בשתיקה לחמניה טריה, ירקות פרוסים, חביתה, שוקו חם.
פסיעותיה שקטות, נקישותיה אף הן, וכך גם ההמהום שעונה לה מתוך החדר.
"בבקשה, מותק. כדאי שתאכל עכשיו, לפני שהחביתה תתקרר".
היא פונה אל הדלת, לא ממתינה להמהום. הוא אכן בושש. במקומו מגיע: "תודה, אמא. אין עלייך בעולם".
נשימתה יוצאת להפסקה. הצער העביר אותה על דעתה, אין לה שום הסבר אחר לדמיונות שפוקדים אותה.
מסתובבת. פרצוף סתור מבזיק אליה חצי חיוך בפה גדוש חביתה.
כששבה נשימה לסדרה היא רק אומרת: " אני אוהבת אותך, אלי".

צלחות. המון צלחות. אינסוף צלחות. פחות חמש.
ברז עקשן מטפטף דמעות של אושר.
ז'קט זרוק על הספה. חזר לפנות בוקר מאנשהו. למי אכפת.
מי שתיווך לו אותה אמר שהיא מציאה. מושלמת מכל הבחינות.

הוא כבר הפסיק להאמין לאנשים מסוגו, שרק רוצים להכניס כסף למשרד שלהם, והבתים של לקוחותיהם מעניינים אותם פחות, אבל הוא קבע איתו זמן לראות אותה.

גם כי כבר נמאס לו לחפש, להתרוצץ, ולקרוא בעל כרחו את המדור הכי משעמם בעיתון.

וגם כי המחיר היה מעולה.

זה היה הפלוס העיקרי שתפס אותו.

הוא הגיע, ובחן אותה בדקדקנות מכל הכיוונים.

היא הייתה בדיוק מה שהוא חלם.
קודם כל, הקומה הייתה מצוינת, יופי. זה היה חשוב לו.

הוא המשיך לבחון אותה.
היא הייתה בנויה לתפארת, מאורגנת, נעימה, נקייה, מוארת, מאובזרת, ובדיוק במידות הדרושות לו. היא תוכל להכיל בקלות כל מה שיצטרך.

גם המיקום שלה היה מעולה, היא השקיפה מלמעלה על כל בני ברק, והייתה נאה באופן כללי, ממש כמו שאמרו חז"ל – מרחיבה דעתו של אדם.

הוא התיישב על הספה המפנקת בסיפוק, ובשעה הבאה שמע בחיוך מוסווה היטב על מעלותיה הרבות.

ההורים שלו הגיעו במהירות, והחלו להתמקח על המחיר עם הבעלים הנרגש של הנכס המעולה.

כעבור ויכוח סוער, הם הגיעו לפשרה.

סיכמו על מיליון, על אף שהיה מגיע לו הרבה יותר.

החוזה נחתם, והם שתו לחיים.

כיום הם נשואים באושר.
ציבי זרקה את המעיל על השולחן בכניסה, מתוסכלת.
היא מרחה את נעליה בשטיח והורידה גם אותן בזעף.
"צהריים טובים" ראשו של נתי הציץ מדלת המטבח, מלווה בחיוך עולץ, שנמחק במיידית. "קרה משהו?"
ציבי הרימה אליו את עיניה ונאנחה. "כנראה".
"אוח".
"כן".
"כוס קפה?"
"אני אשמח".
"בכיף".

ציבי התכרבלה בפוך, מחממת את אצבעותיה בכוס הקפה שהכין לה נתי.
"אם את רוצה לשתף את מוזמנת", הוא הודיע תוך כדי טיגון. מעיף מבט קצר באשתו.
צמרמורת קלה עברה בה. "אני יודעת.."
"אני שמח".
היא נשפה על האדים. "אוף, התפללתי שזה לא יקרה וזה פשוט קרה".
נתי הסתובב; "שוב מרים?"
ציבי לגמה מעט מהכוס. "זה מתחיל לתסכל אפילו אותך.." דוק שקוף הבריק באישוניה.
"בשבילך אני מתוסכל. דיברתן?"
"ניסיתי, מבטיחה לך, והיא לא מוכנה להקשיב".
נתי בלע אנחה. "את רוצה שאנסה לדבר עם בעלה? אני פשוט באמת חושב שכדאי לסיים עם זה ודי, תראי איך זה גומר אותך.." הוא נושך את שפתו התחתונה.
היא קמה ממקומה וניגשה למקפיא, שולפת קופסת עוגיות טרייה שהכינה אתמול. "אתה צודק, באמת.. ואני זו שצריכה לעשות את זה".
"אבל זה לא כל כך מתקדם.."
"שוב צודק".
"שאתקשר וזהו?"
"לא".
נתי חש רצון עז לדפוק את ראשו בקיר. "ציבי. או שאת מתקשרת למרים עכשיו, או שאני אתקשר לבעלה", הוא מתקשח. "מה את מעדיפה?"
"שאני".
"אז עכשיו", הוא שלף את הפלאפון שלה מההטענה, מגיש לה אותו. "אני מחכה, ושומע יחד איתך, קדימה".
ציבי לקחה את הפלאפון באי שביעות רצון, מחייגת את המספר.
"מרים?"
"ציבי". נראה כי האש מלחכת את המקשים.
"כן".
"מה את רוצה עכשיו?" הקוצר רוח נשמע גם מחוץ לטלפון, והלחיים המסמיקות מספיקות לנתי.
תפעילי את המיקרופון, הוא מסמן לה, והיא לוחצת.
"רציתי לומר לך שהסצנה האחרונה ביננו הייתה לא נעימה לי". היא מנסה לקרר את פניה החמות.

שקט מעבר לקו. "את מצפה שאני אתנצל?"
"כן, מן הראוי".
גיחוך. "אז אני מאוד מצטערת, אבל ההתנצלות לא מתכוונת לבוא".
ניתוק.
נתי התקשה לבטא את הרגשתו. וציבי לא הגיבה.
"אני.."
"אין מה, פשוט לדלג, וזהו", ציבי קמה מהשולחן, וניגשה לכיור לשטוף את פניה.
"אסור לדלג, וזה סתם חבל", הוא לא הסכים. "אם תדחיקי זה יבוא בדרך אחרת, וכבר ראינו שזה ככה, זוכרת?"
היא נאנחה שוב. "כן. ושוב אתה צודק".
"בואי נחשוב מה אפשר לעשות". הוא מנסה לעודד.
"לעזוב עבודה".
"אוקי".
"מה???"
"מה קרה?"
ציבי שפשפה את עיניה. "אתה הסכמת שאני אעזוב את העבודה?" היא לא האמינה שהיא שומעת את מה שהיא שומעת.
נתי חייך. "זה שאת עוזבת עבודה לא אומר שאת לא עושה סוף לסיפור של מרים. לכי לישון עכשיו, את זקוקה לזה".


↤↤


"מה קורה פה היום??" שילת קצצה את ציפורניה.
"שילת?" רחל המזכירה דופקת בדלת, ופותחת חריץ דק. "אפשר?"
"כן כן, תיכנסי", העבירה שילת את כף ידה על המצח.
"נעמי התקשרה לומר שלא תוכל לבוא גם בהמשך השבוע". בישרה רחל.
"את לא רצינית. היא לא יכולה לא לבוא, אין לי מישהי אחרת בקבוצה של התסמונת דאון", היא מחווירה מעט. "יש לה מישהי להביא?"
רחל מורידה את עיניה אל הקסר שבידה. ואחר מחזירה. "לא.."
"היא צריכה לעשות את זה. עדכני אותה במהירות האפשרית. ושתתקשר אליי בבקשה".
"אעדכן"
"תודה".


↤↤


הסנדוויצ'ים שלהם כבר היו מוכנים על השיש, וציבי העבירה 'ויש' אחרון.
"בוקר טוב!"
ציבי הסתובבה, "בוקר אור".
"ציבי".
"כן נתי".
"אפשר לבקש חיוך של בוקר? התחלת דף חדש עכשיו", הוא מחייך בעצמו. "והבעיה שלך נפתרה".
היא נעצרה. "מה שאמרת עכשיו זה חלק מהמשפט הראשון או כחלק נפרד?" איבריה דרוכים.
"כחלק נפרד וכהמשך", הוא לחץ על הקומקום, והמים החלו לרתוח.
"נתיי"
"כן ציבי?"
"אפשר תשובה נורמלית?" ידיה נחו על מותניה, ממתינות.
הוא הצביע לה לשבת. "קודם קפה".
ציבי התיישבה, מותשת. "אפשר לפני?"
"כן", נתי עליז היום באופן מיוחד. "טיפלתי בשבילך בהתפטרות, ומצאתי לך עבודה חדשה".
עיניה התרחבו. "אתה צוחק עלי".
"דווקא לא.." העליזות פגה לאיטה. "את לא שמחה?"
היא צוחקת צחוק קצר. "אתה לא אמיתי".
"אבל עשיתי את זה באמת".
"לא נכון"
"ציבי.. אני עשיתי את זה".
"מה העבודה החדשה?" היא מנסה להתמקד בפן החיובי לעת עתה.
"מורה ממלאת מקום".
הלב מנתר.
"מורה", היא חוזרת אחריו לאט.
"כן", הוא מתחיל לחייך בחזרה. "תנחשי לאיזה מקצוע".
"תנ"ך??"
"כן, ב"ה"
"ווואווו!" הפנים שלה מאירות, וזה כל כך שווה את הכלום שעות שהוא ישן אתמול.
"אני שמח בשבילך מאוד" הוא מסיים לשתות את הקפה שלו וממשיך. "היום הראשון בעבודה מתחיל מחר, בכיתה ב', בבית ספר נווה שירה פה בעיר".
"איך עשית את זה?! אמאלה נתי אני לא מאמינה, ", היא מחייכת חיוך ענק.
"אז תתחילי", הוא מכתף את התפילין. "וחוץ מזה, שיש לך עניין לסדר היום".
האור כבה.
"מרים שוב?" המבט בעיניים מתחנן.
"אני מצטער, ציבי. את חייבת לעשות את זה" הוא מתחרט על המילים, היה מסמס לה או משהו. "אבל אני זמין תמיד לשמוע שאת אחרי השלב הזה.. שיהיה בהצלחה".
"תודה נתי.. בהצלחה בכולל".
דלת נסגרת בשקט.
"מתי תרצו את הטראמפ שלכם?", שאל ביבי את שרי הקבינט.

"הוא מלמל משהו על יום שישי. הוא גוי, לא מבין שביום שישי מכבים את הגיהינום לא מדליקים אותו", מעדכן בזחיחות ראש הממשלה עם גבה אחת מורמת מחברתה. דרעי מתענג על לחלוחית היידישקייט שהתגנבה לחדר.

"אני חושב שאפשר לחכות עם זה קצת", קבע ביבי.

"אבל זה לא ישבור את מילתו של הנשיא, ישפיל אותו מול כל העולם?", זהו שר בעמדת משקיף, נטול זכות הצבעה, שמציף מחשבה סוררת.

"חה-חה מה אתה ילד? הוא לא טיפוס רציני, וחוץ מזה הוא ממש בכיס שלי. הוא כמו ויטמין טוב, אני מחליט מתי ובאיזה מינון לקחת ממנו", צחקוק בריטוני כריזמטי משתיק את אחרון המודאגים.

הבוקר

"מישהו ראה את הויטמין שלי? היה לי אותו בכיס. הוא נעלם לי", ביבי מסתובב סביב עצמו בסלון בבלפור.

"שאתקשר למספר שלו, נראה היכן הוא מצלצל?", שרה קמה הבוקר תועלתית ומקורית במיוחד.

"חה-חה זה לא הפלאפון שנעלם, זה הויטמין. חוץ מזה כבר התקשרתי, שמעתי את הצלצול רחוק-רחוק, הוא נשמע היטב באזור סעודיה".
התלבטתי אם לשים את הקטע הזה או לא.
זה מתחיל כמו סיפור בהמשכים, וזה גם דורש המשך, אבל תאמינו לי שכתבתי את זה סתם ככה ביום של חול בלי שום כוונות זדון לכתוב סיפור בהמשכים. אין לי שמץ של מושג איך ולמה כתבתי על הדמויות האלו (שהן דמויות מהחיים שלי למעשה) ואיך זה הולך להמשיך. האם גם אצלכם זה ככה?
טוב, אז הנה הקטע, אשמח מאוד לביקורות ואולי הצעות להמשך, ומי יודע, אולי תתנו לי את הכוח להמשיך את הסיפור.


בס"ד

לקראת הבוקר היא כבר ידעה מה עליה לעשות. היא התהפכה במיטתה, מעבירה במוחה את סדר הדברים, מה בדיוק תעשה, איך תגיד, מה תלבש.

השעה היתה מוקדמת מדי, אבל היא כבר לא יכלה לישון.

ומה אם זה יכשל? לא יצליח? ואם הפחד יתפוס אותה בשניה האחרונה? ואם הכל ישתבש?

היא הניחה את גופה העייף שוב על המיטה.

"אכבה את האור", חשבה. "אנסה לישון על זה עוד קצת".

נרדמה.

בשמונה היא קפצה מהמיטה. "אוי! כמה מאוחר! כמה מאוחר! איך לא שמתי לב??"

"נו, אין פלא", חשבה לעצמה בתסכול תוך כדי קפיצה מהמיטה וריצה לחדר האמבטיה, "כשמחליטים כל מיני החלטות הזויות בשעות הזויות מדי בבוקר, אז קשה אחר כך לקום".


***​

אושרית היתה מסוג הנשים שיודעות לעשות הכל לבד
אחרי כל כך הרבה שנים בהם חייתה בגפה, בלי בעל, בלי ילדים, כבר אי אפשר היה להתקיל אותה בשום דבר. ולא, לא רק מנורה ידעה להחליף. היה ברשותה ארגז כלים שלא יבייש אף שיפוצניק.

באותו בוקר היא קדחה במרץ בקיר. היתה לה תוכנית לשבור את קיר המטבח, לבנות אי ולארגן לה פינת אוכל קצת יותר נרחבת ממה שהיתה לה.

היא עצרה לפתע. "שמעתי דפיקות בדלת?" תהתה. היא הניחה את המקדחה על השולחן והלכה להציץ בקוקר.

"בוקר טוב יפית", פתחה אושרית את הדלת לרווחה ועל פניה חיוך. "מה מביא אותך אלי בשעת בוקר מוקדמת זו?"

יפית פזלה לכיוון המקדחה והצביעה על הקיר השבור בחלקו. "עוד שיפוץ?" שאלה בחיוך. "הגעתי לכאן כדי להזמין אותך להליכה. בעצם כבר התחלתי אותה ועברתי על יד ביתך וחשבתי שזה יהיה רעיון נפלא ללכת ביחד".

אושרית הרהרה. אמנם היא באמצע עבודה, אבל זו שעה נפלאה לצאת קצת. עדיין לא חם בחוץ ואחר כך יוכלו לשבת על כוס קפה בביתה ולפטפט קצת.

"אני נועלת נעלי ספורט ובאה". אמרה.

"אז איך הולך לך בכתיבה?" שאלה אושרית תוך כדי שעברו את הכביש לכיוון השביל שנמצא קצת מחוץ לגבולות העיר. היה זה שביל נוח למדי והן נהגו ללכת שם, ככה בתוך הטבע. אמנם ההליכה היתה פחות נוחה, אבל סבירה. השקט של הבוקר והנוף מסביב הפכו את ההליכה לטיול בפני עצמו.

"אני די תקועה" ענתה יפית. "זה לא שאין לי השראה, אני פשוט מרגישה שכבר אין על מה לכתוב. הכל כבר נדוש מדי. אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה לתת מעצמי לעולם, להעביר מסרים, אבל אני כבר לא יודעת איך לעטוף אותם. על מה אכתוב? על משפחתיות? על זוגיות? סיפור הסטורי או אולי היסטרי? מתח או פנטזיה? הכל כבר יש, כבר קיים. כולם כותבים על זה. יש ספרי תראפיה, ספרי מתח, הומור, פנטזיה, משפחה, הסטוריה. מה יש לי להוסיף? נכון שאני יכולה לכתוב עוד ספר בסגנון, אבל יקראו אותו כלאחר יד וישכחו ממנו אחרי כמה ימים."

יפית הביטה כלפי מטה בתסכול. זה זמן מה שהיא רוצה להוציא ספר, אבל מרגישה ששום נושא לא יהיה מספיק חזק. לפעמים היא לא מצליחה להירדם בלילות, לפעמים יש לה חלומות משונים והיא חושבת שהנה, עכשיו יש לה נושא. אבל לאחר כמה שעות, החלום מתפוגג ועמו שברו.

אושרית הביטה בה במבט בוחן. "את יודעת?" מאז שהבנתי שככל הנראה אשאר לבד כל חיי, החלטתי ללמוד לעשות הכל לבד. וככה אני עושה כל מיני שיפוצים ועבודות בביתי. אף פעם לא חשבתי שעלי לשפץ עם איזה מסר מהדהד לחברות שמגיעות לבקר אותי."

יפית צחקה. "את באמת משווה? מה הקשר?"

"הקשר הוא שאני עושה דברים בשבילי ולא בשביל אחרים. אילו הייתי מנסה לשפץ בצורה עדכנית כמו שהולך היום, כנראה הייתי נתקעת איפה שאת נתקעת. אני לא מבינה, מה איכפת לך אם מה שאת כותבת יהדהד שנים ארוכות לאחר כתיבת הספר שלך? למה זה משנה לך אם המסר יעבור בצורה כזו או אחרת? אולי פשוט תכתבי וזהו. תכתבי סתם, בלי קשר. תכתבי על מה שאת רוצה עכשיו בלי לחשוב אם כבר יש כזה סיפור או לא, ואם הספר יהיה איזה פריצת דרך לא נורמלית."

יפית נשמה עמוק. הביטה כלפי מעלה ושוב הורידה מבטה.

"את צודקת. את צודקת. אבל גם במקרה הזה, זה לא רק בשביל האחרים, זה בעיקר בשבילי. אני לא רוצה לשעמם את עצמי. לא רוצה לכתוב על עוד סיפור נדוש ורק לחשוב איך אני משתילה את המסר ומסיימת עם הסיוט. אני רוצה ספר שיאתגר אותי, שאחיה אותו, ספר שאקום אליו כל בוקר כמו אל תינוק שזה עתה נולד שכל יום הוא חידוש עבורי ועבורו. כל חיוך שלו יאיר את לבי. אצפה בו גדל, זוחל, הולך, מדבר. אני לא רוצה ספר זקן, ספר שכבר כתבו אותו לפני. מן העתק הדבק כזה."

היא נאנחה. "את בטח לא מבינה אותי, אני...אני צריכה..." היא התקשתה להסביר את תחושתה. היה כאן משהו מעבר. מעבר לסתם סופרת שרוצה לכתוב. היה כאן משהו שאולי באמת רצה להיוולד, כמו תינוק. והיא התפללה לתינוק שיהיה כמו שמואל הנביא ולא סתם עוד תינוק. תינוק שישנה את פני המציאות בעולם.

אושרית הבינה לליבה. הבינה שלפעמים אין זה חכם לשכנע וללחוץ. יפית צריכה לפלס דרך לעצמה וזה לא משהו שקורה ברגע. אולי זה פשוט יתפרץ ממנה פתאום. אולי כמו שהבוקר היא החליטה לשבור את הקיר למטבח. נכון, זה לא ממש דומה, ואולי זה עוד דרך להוציא אגרסיות חבויות אצלה, או אולי הדרך הפסיכולוגית לפרוץ לעצמה דרך. אין ספק שהבדידות אותה חוותה לא היתה מבחירה אלא מכורח. כורח שניסתה למתק עם החלטתה שלא לחכות יותר ולא להפוך עצמה תלויה באחרים. אבל אין ספק שהיה זה קושי והיא הודתה בזה בפני עצמה. גם ליפית יש קשיים, גם אם חייה נראים אחרת מאלו של חברתה.

***​

"את מאחרת!" הגננת הביטה בה במבט מאשים וכועס. "אני מקווה שיש לך סיבה טובה לאיחור שלך. את מבינה שהייתי צריכה לדווח לאחראית על כך שלא הגעת והיא כבר שלחה אלי סייעת אחרת. אני מציעה לך להתקשר לאחראית ולבדוק איתה לאן עלייך ללכת עכשיו, כי פה כבר לא צריכים אותך היום".

אורנה התנשפה. היא קמה מאוחר היום ורצה כל עוד רוחה בה אל הגן בו היא עובדת כסייעת. מרוב מהירות לא טרחה לבדוק אם היו לה טלפונים. היא שלפה את הטלפון מתיקה. 10 שיחות שלא נענו. אויש, האחראית מן הסתם חיפשה אותה. איזה בושות.

היא חייגה בחזרה.

"שלום לך", ענה קולה של האחראית אדיש במקצת. "בוקר טוב וטוב שאת חוזרת אלי". אורנה התנצלה על הבוקר הלא מוצלח ושאלה לאן עליה ללכת היום.

"האמת היא שכרגע לא צריך אותך בשום מקום." הקול של האחראית היה מוזר, אדיש אבל גם, איך לומר? נקמני אולי?

"מה פירוש? איך..?" אורנה לא הבינה.

"תקשיבי אלי חמודה שלי, אני לא יודעת באיזה עולם את חיה, אבל אצלנו אין מציאות של טלפון על שקט או סגור, באף שעה משעות היממה, והייתי אומרת לך גם בשבת, אלא שכאן באמת אני לא יכולה חוקית לדרוש את זה ממך, אבל בשניה שיוצאת שבת ועד השניה בה היא נכנסת את זמינה! ברגע שהתקבלת לעבודה בגנים את צריכה להיות בהיכון בכל רגע!"

האחראית לקחה נשימה עמוקה והמשיכה לצלוף בלשונה: "אם את חושבת שאת יכולה לשחק ככה איתי ולהרשות לעצמך תירוצים כמו שעכשיו השמעת לי, אז את יכולה לקחת חופש ארוך ארוך, לישון כמה שאת רוצה, ולשים טלפון על שקט כל השבוע, אבל לא אצלנו!"

היא חיכתה כמה שניות עד שהמסר יחלחל.

"אבל אני מוכנה לתת לך עוד הזדמנות אחת. אחת בלבד! פעם נוספת כזו ואת מוצאת את עצמך מובטלת. האם אני ברורה מספיק?"

אורנה הנהנה בכוח, לאחר שניה שמה לב שהאחראית לא רואה את תנועתה בטלפון וענתה בקול רועד: "כן, בטח".

"יפה" האחראית חייכה לעצמה. "ועכשיו, עלייך למצוא דרך להגיע לטללים לגן נחשון. בשעה 12 בדיוק עלייך ללוות הסעה של ילדים מיוחדים חזרה לכאן. לאחר מכן אני משבצת אותך לצהרון. מחר את פותחת גן בשעה 7:00 ונשארת עד 17:00. כל טוב."

אורנה בהתה בטלפון. ליווי הסעה? של ילדים מיוחדים? אוי אוי, איזה סיוט! לא הילדים המיוחדים הם סיוט חלילה, אלא כח האדם שנמצא מאחורי ההגה שלא תמיד מסתנכרן עם הסעה של ילדים שזקוקים לכל כך הרבה רוגע ותשומת לב. בפעם האחרונה שעשתה זאת היה עליה להתמודד מול נהג שעלה על מעגל תנועה, נסע בתוך רחוב בניגוד לתנועה, עצר בפראות ברמזורים ולא הפסיק לקלל. והיא היתה צריכה להרגיע ילדים בוכים, לעצור מריבה בין שני אחרים ואיכשהו להצליח לא ליפול בין כל הסיבובים המהירים. היא הגיעה הביתה עם בחילות וכאב ראש. עד היום היא לא מצליחה להבין איך הורים נותנים לילדים שלהם לנסוע בהסעות כאלה איומות. כל מה שהם מקבלים בגן הולך לאיבוד אחרי שעה של הסעה כזאת.

אבל היא לא שופטת, היא יודעת שאין להורים ברירות והם כמו היא, שבויים של המערכת.

היא התקדמה לכיוון תחנת האוטובוס לקו שלוקח לטללים. האם היה עליה לממש את תוכניתה? האם עליה להמשיך בגנים מחוסר ברירה או שאולי? ושמא?

זכרון מחשבותיה מהלילה שעבר שב והכה בה. היתה לה תוכנית מסודרת, מאורגנת. אבל היא כל כך פוחדת! ואם זה לא ילך? לא יצליח? היום כמעט איבדה את מקום עבודתה. אין לה שום אופציה, שום אופציה! היא חסרת השכלה לחלוטין ובגילה המופלג אף אחד לא יתן לה הזדמנות שניה. לפחות יש לה תנאים סוציאליים טובים, חופשות מסודרות, פנסיה, אבל חוץ מזה היא מחוקה לחלוטין. אף אחד לא רואה אותה באמת, למעט הילדים החמודים בהם היא מטפלת וגם ההורים שלהם שאוהבים אותה מאוד. אבל איזה מן חיים אלה? ולמה היא לא מסוגלת לצאת מהבועה של עצמה?

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  3  פעמים
למעלה