התכוונתי שבפועל אין נפק"מ היום ברור שלמעשה אתה צודק
כוונתי היתה לחברה שלוקחת חוב מהבנק
אם אני בעלים אני יכול להחליט להיות כפוף להיתר עיסקא
אם לא אני לא בעלים
משא"כ שאתה שולט בחברה שבה יש היתר עיסקא אך חברת בת מנפיקה אג"ח ללא היתר עיסקא אתה בפועל לווה בריבית כיון שאין צד משפי להיתר עיסקא
תקן אותי אם אני טועה תגובתך חשובה לי
@מקור המיע האמין
אתה טוען, שממ"נ. אם אני בעלים על הכסף, אני יכול להחליט שההת"ע תקף. ואם אני לא בעלים, אז מה הבעיה.
אבל הפוסקים לא קיבלו הטענה הזו. (עי' במנחת שלמה שבת יח שהסתפק בזה, אבל הוא דעת יחיד, רק הסתפק, ונשאר בצ"ע למעשה, ולא כתב את זה בספרי ההלכה שלו).
אני יכול להיות בעלים על הכסף, גם אם יש לי אפוטרופוס שאחראי להחליט למי להלוות ובאיזה תנאים.
בעל מניות אין לו שום זכות חוקי או הלכתי להחליט מה קורה אם הכסף של החברה. יש חברה שמחליט מה להלוות ובאיזה תנאים.
ובזה זה בדיוק כמו חברת אם שאינו יכול להחליט מה קורה בהלואות של חברת הבת, כי חברת האם אינו אלא בעל מניות בחברת הבת. (ושמה חברת האם מחזיק בכל המניות, כאן מדובר באחד שמחזיק רק באחוז קטן).
בהלואה הזה בין החברה לבנק, הקובע החוקי והלכתי הוא רצון מנכ"ל החברה ומנכ"ל הבנק. נכון שהבנק חתמה על הת"ע, אבל רק כהכסמה לדרישת לקוחות המעוניינים בכך. וכאן החברה אינו בהכרח מעוניין.
כל מה שכתבתי מתיחס לנקודה הסציפי האם מועיל דעת בעל המניות לגבי תוקף ההת"ע.
כמובן, אם הת"ע נחשב התחייבות ממוני (ולכן החברה בד"כ חותם עליו בפני בי"ד, או מול גוף מוכר), אז זה תקף גם לגבי חילונים.
ואם בעל המניות אינו בעלים כלל על החברה, כדעת האג"מ והגריש"א, גם מותר.
אבל לדעת האוסרים, לכאורה א"א לצרף דעת בעל המניות.
עוד טיפה הסבר - ההת"ע בא לשנות ולסתור מה שכתוב בשטר ההלואה במפורש. כדי לשנות הסכם מפורש בין שני צדדים, צריך אומדנא דמוכח ששני הצדדים באמת התכונו למשהו אחר, ולא למה שחתמו והסכימו ביניהם. ולכן, אם ההת"ע נחשב התחייבות ממוני של החברה, טוב. אבל אם לא, צריך אומדנא חזקה שהכוונה לעסקה ולא להלוואה.