מידע שימושי לימודים מחר...

אבל לצערי אני לא סומכת על אלו שאמורים להיות אחראיים על ילדיי שאכן ימתינו בממ"ד עד להודעת שחרור.......
מנסיון מר....
לא נעים לומר אבל יכול להיות במוסדות הלימודים עוד כל מיני נזקים, ולא דווקא שברי ירוט.
ואם את לא סומכת על הצוות החינוכי, תעביר את הילדים מוסד מ ה ר,
זכותך, של לסמוך עליהם, אין מצווה ללכת אחריהם בעניים עצומות, אבל צריך לדעת שאם אי אפשר לסמוך עליהם אז צריך להזהר מאוד.
רק נקודה למחשבה.
 
@אמהלה מורה (כתבה באשכול מקביל)
כנראה מניסיון אישי ומרצון לחופש
חופש???
לא אצלי בבית.
אני מורה, ואמא, וערב פסח ומלחמה
פחות הייתי קוראת לזה חופש.
הלוואי שהייתי יכולה לחזור ללמד בבית הספר רגיל.
המציאות בביתי בשבועות האחרונים הייתה לא פשוטה בעליל.
לימודים בטלפון, תלמידות שבאות לביתי כי מתגעגעות/כי הזמנתי לקבל פרס/להראות מחברת פסח/סתם לבקר
טלפונים לאמהות, לתלמידות
ונסיון כושל לנקות לפסח
בעז"ה אולי נתחיל היום....
אז חופש- לא היה.
 
לא נעים לומר אבל יכול להיות במוסדות הלימודים עוד כל מיני נזקים, ולא דווקא שברי ירוט.
ואם את לא סומכת על הצוות החינוכי, תעביר את הילדים מוסד מ ה ר,
זכותך, של לסמוך עליהם, אין מצווה ללכת אחריהם בעניים עצומות, אבל צריך לדעת שאם אי אפשר לסמוך עליהם אז צריך להזהר מאוד.
רק נקודה למחשבה.
צודקת מאד!
אנחנו עם עיניים פקוחות ויד על הדופק
את החינוך נותנים בבית....
אין לנו אפשרויות להעביר מוסד, כאמור גרה בישוב. לא רלוונטי לשלוח לעיר הסמוכה.
 
אם לא הייתי יודעת להרגיע הייתי רצה ללמוד.
זו מנימום אחיות של מורה.
יש איזה קטע עם תהליך כזה שקרה בשנים האחרונות שהתפקיד של מורים ומורות קצת התבלבל ואיבד את המשמעות שלו. התפקיד של מורה הוא להקנות ידע. זה מה שהיא לומדת ועל זה היא מקבלת משכורת.
לאט לאט פתאום התחילו להכניס תחת תחום אחריותה המון המון דברים שהם לא מתפקידה וגם אף אחד לא מלמד אותה, ואיכשהו ההכלה הרגשית של התלמידים, והתמיכה הרגשית וכו' וכו' הפך לתפקיד העל של המורה. אבל זה לא נכון, ולא רק שזה לא נכון היא גם לא אמורה לדעת לתפקד במצבים רגשיים מורכבים.
והיות שמורה היא בהחלט דמות משמעותית, לכל בית ספר יש יועצת ופסיכולוגית בית ספרית שאמורות לתדרך אותם איך להתנהג מול ילדים עם קשיים מסויימים וכו', לגמרי לא מעבר.
מעבר לזה את לא יכולה לצפות ממורה להצליח לתפקד במצב חירום מאה ממאה. זה לא המקצוע שלה.
ראית פעם התקף חרדה? ניסית להרגיע מישהו כזה? גם אנשי מקצוע לא תמיד יצליחו.
אם מורה הייתה אומרת לך שהיא לא יודעת להקנות חומר, זאת הייתה בושה.
מורה שלא יודעת להרגיע ילד בהתקף חרדה היא בסך הכל אישה סבירה וממוצעת שלא יודעת לעשות דברים שחורגים מתחום הכשרתה, ממש כמו אמהות שלא יודעות להרגיע ילד בהתקף חרדה.
אולי את חושבת שראוי להכשיר מורות לעזרה נפשית ראשונה במצבי חירום, זה לא הופך את המורה לבושה.
 
וגם
סופר פתוח חייב, בכל אופן אוכל טיטולים מטרנה
קופת חוילם חייב
קניונים חייב, לאנשים יש אירועים, יש עולם. מעבר לזה שממוגן הכל.

לימודים לא חייב. מה מצער לשמוע. ילד ישרוד גם בלי ללמוד חשבון חודש.
הוא כן חייב שיגרה. וזה תפקיד האמא שהביאה אותו לעולם, לדאוג לשיגרה הזאת כמה שאפשר.
[להתלבש בבוקר, תפילה, ארוחת בוקר, משחק, למידה עצמאית, חברים, שעת קריאה, פחות שוטטות בפרוג.]
אפשר לקחת את התקופה הזו לחיזוק הקשר.
לבניית היל. לחשוף אותו לאפיה. לבנייה.

תהיו יצירתיות.
תהיו מורות לילדים שלכן. בקיצור...
כאמור, טיטולים מטרנה וכו' חייב.
כדי לספק את כל אלה צריך כסף.
ובשביל כסף- האמא צריכה לעבוד. ולא ממש פנויה לנהל בית ספר בבית.

בתקופה כזו הילדים חייבים להיות בבית, שם הם מרגישים הכי מוגנים!!!!
ילדים לא מרגישים מוגנים יותר בבית - כשההורים בעבודה.

מי שמסכנות בסיפור פה, זה המזכירות שעובדות בצורה מזעזעת מהבית, בשעות לא שעות צורות לא צורות ומקבלות משכורת מצ'וקמקת לפי שעות העבודה בפועל (שרק ד' יודע איך בדיוק אפשר לחשבן אותם...)
נכון לגמרי. מסכימה. כמו כל עובדת משרד. (לא כולן מקבלות 50K לחודש. יש גם שכר מינימום)
 
תפקיד של מורה הוא לא רק להעביר ידע.
הוא הרבה מעבר... וזה נושא מאד מאד כאוב.
קחו לדוג', מורות בציבור הכללי שצריכות לצאת להשתלמויות לשמוע הרצאות ולהתעדכן (וכמובן מקבלות על זה שכר ותשופרים).
בחינוך החרדי אין את זה, אין. כי אף אחד לא מעודד לזה, ואף אחד לא חושב על זה, וזה מצבנו העצוב כרגע.
חלק מזה שחשוב להעלות את שכר המורים (כתבתי באשכול אחר) הוא בדיוק בשביל זה.
חלום חיי הוא להיות מורה\ גננת.
אני עובדת במקצוע קרוב, כ"כ אוהבת לעזור לילדים, לראות שטוב להם. וחושבת בהחלט שתפקיד המורה\ הגננת כולל דברים נוספים.
וגם חושבת שצריך להקנות לה את הידע הזה, לתת על הדרכה וסיוע וכמובן- משכורת על זה.
לצערי בנתונים הנוכחיים של השוק- לא יכולתי להרשות לעצמי לעבוד במקצוע ההוראה.
אבל יום אחד אני אעשה את זה, (ואולי אדאג שעו כמה..)
וזו נקודה שמאד כואבת לי.
 
תפקיד של מורה הוא לא רק להעביר ידע.
הוא הרבה מעבר... וזה נושא מאד מאד כאוב.
קחו לדוג', מורות בציבור הכללי שצריכות לצאת להשתלמויות לשמוע הרצאות ולהתעדכן (וכמובן מקבלות על זה שכר ותשופרים).
בחינוך החרדי אין את זה, אין. כי אף אחד לא מעודד לזה, ואף אחד לא חושב על זה, וזה מצבנו העצוב כרגע.
חלק מזה שחשוב להעלות את שכר המורים (כתבתי באשכול אחר) הוא בדיוק בשביל זה.
חלום חיי הוא להיות מורה\ גננת.
אני עובדת במקצוע קרוב, כ"כ אוהבת לעזור לילדים, לראות שטוב להם. וחושבת בהחלט שתפקיד המורה\ הגננת כולל דברים נוספים.
וגם חושבת שצריך להקנות לה את הידע הזה, לתת על הדרכה וסיוע וכמובן- משכורת על זה.
לצערי בנתונים הנוכחיים של השוק- לא יכולתי להרשות לעצמי לעבוד במקצוע ההוראה.
אבל יום אחד אני אעשה את זה, (ואולי אדאג שעו כמה..)
וזו נקודה שמאד כואבת לי.
ברור שתפקידו של המורה הוא הרבה מעבר לקניית ידע.
אבל בעיני, בתחום הרגשי מורה אמור לדעת לתת מענה במקרים הפשוטים יחסית.
במקרים מורכבים יותר המורה חייב לדעת מתי הוא כבר לא יכול לתת מענה בעצמו, ולהפנות לגורמים המתאימים.

לכן בהחלט יכול להיות מקרה של חרדה של תלמידה שהמורה לא מסוגלת לתת לה מענה, בלי שהמורה תהיה כזו שמועלת בתפקידה.
 
יש איזה קטע עם תהליך כזה שקרה בשנים האחרונות שהתפקיד של מורים ומורות קצת התבלבל ואיבד את המשמעות שלו. התפקיד של מורה הוא להקנות ידע. זה מה שהיא לומדת ועל זה היא מקבלת משכורת.
ממש לא
מורה, ודאי חרדית, היא מחנכת! יש לה השפעה ואחריות של דמות מבוגרת והשראה לילדים
הרבה לפני והרבה אחרי למידה
לימוד אפשר גם מרובוט, או מחשב
ילדים, ככל שהם יותר צעירים, אבל ממש לא רק, המורים שלהם הם יותר דמת הירואית ומרגשת בשבילם, בנים ובנות כאחד.
כותבת כאמא לילדים, אבל גם בעצמי עברתי מזמן את גיל בית ספר וגם סמינר, ולפגוש מורה זה חוויה שנוגעת עמוק גם כיום
 
ברור שתפקידו של המורה הוא הרבה מעבר לקניית ידע.
אבל בעיני, בתחום הרגשי מורה אמור לדעת לתת מענה במקרים הפשוטים יחסית.
במקרים מורכבים יותר המורה חייב לדעת מתי הוא כבר לא יכול לתת מענה בעצמו, ולהפנות לגורמים המתאימים.

לכן בהחלט יכול להיות מקרה של חרדה של תלמידה שהמורה לא מסוגלת לתת לה מענה, בלי שהמורה תהיה כזו שמועלת בתפקידה.
עזרה ראשונה היא אמורה לדעת
התמוודדות בסיסית, ראשונית עם התקף חרדה אמור להיות משהו כזה
 
יש הבדל אבל בין דמות השראתית חינוכית, ללדעת לטפל במצבים נפשיים.
חרדה של ילד זה דבר מורכב, וכשמורה צריכה לטפל בילד שחווה עכשיו חרדה, היא לא יכולה בו זמנית לטפל גם בעשרים ילדי הכיתה האחרים.
זה נכון, אבל אין לדבר סוף
וא"א על סמך מקרים כאלה להשבית מערכת לימודים שלמה
(אולי אפשר להוסיף צוות בימים האלה, למשל שבכל כיתה תהיה סייעת תלמידת סמינר, וזה יקנה לה שעות של עבודה מעשית בהוראה)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיפור בהמשכים מקור [לא] אמין

*סיפור בהמשכים - מקור [לא] אמין*


פרק 1



מושב צלפון 2024


שעון האורלוגין הישן שעמד במרכז הסלון סימן כי שעת השקיעה קרבה. מרגלית פתחי המתינה לנכד שלה שישוב מיום עבודתו העמוס.

מאז סיים את הצבא, עבר נועם לשירות המשטרה בתפקיד יס"מ. אביו שעבד במשטרה קיפח את חייו באמצע פעילות. מחבל שלף סכין והרג אותו למוות. בנו נועם ממשיך דרכו. לא רואה את עצמו עובד בשום עבודה אחרת.

דפיקה קלה על דלת הבית. מרגלית אפילו לא קמה, ידעה שהנכד שלה הגיע. היא דאגה לו בכל מאודה, עוד מאז נולד, אבל מהרגע שאביו נהרג ועבר נועם לגור איתה, דאגה לו אף יותר.

"בא חביב גלבי ורוחי. בא", קרא לו מהספה בסלון, מושיטה את ידיה לחיבוק חם. היא כבר לא צעירה כשהייתה, הגוף לא מתנהג אותו דבר. היא המשיכה לשבת, קשה לה לעמוד עכשיו.

נועם פתח את הדלת, נכנס תוך שהוא סוגר את הדלת חזרה, ומתקרב לעבר סבתו. מתכופף אליה מתרפק על החיבוק. כמה היה נותן רק בשביל לקבל חיבוק כזה מאביו, או מאימו. מרגלית הכירה את התחושות שלו, קראה אותו כמו ספר פתוח.

"אז מה סבתא. מה מספרת? איך עבר עליך היום", נועם התיישב לידה. גופו הרחב נכנס ברוחב שנותר בין סבתו לספה.

"תודה לק-ל יום יום", מרגלית הניחה ידה על פיה נשקה ושלחה אותה לשמיים. מעניקה נשיקה למי שאמר והיה העולם. "לא עשיתי כלום היום. איפה אני כבר לא כמו פעם. הייתי קמה בבוקר מכינה פיתה, ומרק, וחלבה, וסחוג, ולפעמים גם לחוח. היום בקושי למיטה יש לי כח ללכת". צחקה. צחוקה היה מר. "ביקרת את אמא?" העבירה נושא, לא רוצה להתרכז בעצמה.

"האמת שלא הייתי אצלה כבר כמה שבועות נראה לי שלושה", נועם נשמע מבואס. כאוב.

מרגלית אספה את שארית כוחותיה מהיום המשעמם שעבר עליה. מוציאה מהמקרר קערה של אורז וקציצות. חיממה לנכד האהוב שלה, והגישה לו לשולחן. "בא יא איבני. תאכל משהו".

"סבתא. אל תטרחי אני יכול להכין לעצמי", נועם התיישב ואכל בתיאבון.

"למה לא הלכת לבקר את אמא", מרגלית הביטה בצלחת מתמלאת נחת. נהנית לראות אנשים שבעים. "אתה יודע אמא יש רק אחת", חייכה בעצב.

הבית כמעט ולא ידע רגעי אושר. אפילו ביום שסיים נועם את הצבא, אף אחד לא דאג לעשות לו מסיבת שחרור, או כל דבר שחייל אחר היה עושה ברגע שהשתחרר. את הכסף שקיבל מהצבא שמר לימים אפלים שאולי יבואו.

"אני יודע סבתא", נועם הניח את המזלג על השולחן, מביט בעיניה הטובות של סבתו. "אבל אני לא מסוגל ללכת עכשיו, את זוכר מה היה שם בפעם שעברה. המלחמה הזאת לא עושה טוב לאנשים".

"כן אני יודעת", הביטה מרגלית בתמונה של בעלה המנוח שממוסגרת בגדול ומונחת על ארון הנעליים במסדרון. יש לה עוד תמונה קטנה בחדר השינה שלה. "גם סבא שלך לא ידע לקבל את המלחמה הזאת טוב", היא נזכרה כיצד שמע בשמחת תורה את ההזעקה הראשונה, הוא כבר היה בדרך לבית הכנסת, מיד חזר וירדו שניהם לקומה התחתונה. אין להם ממ"ד בבית. כל הלחץ, הכאב, והידיעות שהגיעו מהשטח גמרו אותו. חצי שנה הצליח לשרוד אבל התקף לב אחד סיים את הסיפור.

"סבתא לא התכוונתי לצער אותך", נועם המשיך להביט בעיניה של סבתו. דמעות גלשו על לחייה. הוא קם והעניק לה חיבוק אוהב. "אני אבקר את אמא שוב בקרוב".

"אבל חשוב לי שתזכור. נכון שאני גידלתי אותך, והענקתי לך. אבל זה בגלל שאמא לא יכלה לעשות את זה", מרגלית ניגבה את עיניה. "וודאי לי שאם אמא הייתה יכולה, היא הייתה עושה עבודה נפלאה. הרבה יותר טוב ממני". מרגלית קמה נעזרה בנכדה, ונשכבה במיטתה. "תודה יא איבני. שהשם ישמור לי עליך".

"תודה סבתא. שישמור גם עליך". נועם כיסה אותה ויצא מהחדר.

התמונה הקטנה של זכריה פתחי הביטה בה. מרגלית הביטה בו בחזרה. "איך עזבת אותי כאן לבד יא זכריה. איך? תשמור לי על נועם. תבקש שם רחמים עליו. מסכן הילד!!! כל כך הרבה סבל עבר עליו. הגיע הזמן שינוח".



השעה כבר מאוחרת. נועם שתף את הצלחת בה אכל. והתיישב בספה. לרגע אחד הביט על הבית. מחשבה על קניית רהיטים חדשים עבור סבתא שלו, עוברת בראשו מידי יום. ובכל יום חוזר המשפט הקבוע שלה ומהדהד בראשו. נשמה תשמור את הכסף שלך. אתה יודע איך אומרים שקל לבן ליום שחור. אין לדעת מה ילד יום יא איבני.

בדיוק מה יותר שחור מעכשיו!!!

מדינה במלחמה. אבא איננו. סבא איננו. אמא אין. וסבתא שרק דואג ודואג בגללי.


נועם נשכב בספה מוציא את הסלולרי מכיסו. רוצה להעביר את המחשבות. שיחה נכנסת מופיעה במסך. נאסר אבו-סאלח.

"הלו", נועם ענה קולו עייף. מבקש לישון.

"יש לי חדש", נאסר העביר מלל קצר. "במקום הקבוע בעוד שעה?"

נועם התרומם במהירות. מנתק. מתארגן. לפני שיצא העביר מבט אחרון לעבר סבתו. מתלבט האם להשאיר לה פתק למקרה שתתעורר. לקח את מפתחות הרכב, מחליט לא להשאיר פתח. אין לו זמן. אסור לו לאחר. כל שניה קריטית.

הוא יצא נושק למזוזה. מתפלל תפילה חרישית לבורא עולם שישמור על סבתו. ועלה לתוך רכבו, מנהיג את הרכב קדימה למקום המפגש.

בליבו קיווה לטוב. אולם גופו ידע גם ידע שבכל פעם שניפגש עם נאסר אבו-סאלח משהו רע קורה.
.....

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

בהערכה זהירה, אלפי ילדים הפסידו לימודים לשווא בימים האחרונים, בגלל סיבה טכנית ופשוטה, שהיא: הסתמכות מוגזמת על צינתוקים!

אין אפס. הדרך הקלה והמהירה לעדכן הרבה אנשים במשהו, אם הם מחזיקים בטלפון כשר - זה לשלוח להם צינתוק/הודעה קולית אוטומטית.

אבל!
צינתוק יכול להתספס מהרבה מאוד סיבות. יכול להיות שלנמען אין קליטה ברגע הרלוונטי. יכול להיות שהוא באמצע שיחה ולא שם לב לממתינה. יכול להיות שמרוב צנתוקי הטרדה הוא לא חוזר כלל לשום צינתוק. יכול להיות שאין לכם את מספר הטלפון המעודכן.

מידיעה ברורה, בימים האחרונים המוני תלמידים הפסידו הודעות חשובות מאוד כמו: חידוש הלימודים, מקום הלימודים, או פתיחת לימודים במרחב הקולי. ההפסד היה גדול מאוד וחבל.

תשאלו אז מה נעשה, נרים פיזית אלפי שיחות טלפון מאוישות? לא!

הפתרון הוא פשוט!
לבקש בהודעה לאשר את קבלת העדכון, ע"י הקשה של מקבל השיחה. (נא אשרו קבלת ההודעה ע"י הקשה על מקש 1).
בכל (לפחות ברוב) המערכות הטלפוניות יש כזו אופציה.
ואז מקבלים מיידית דו"ח של אותם מספרים בודדים שלא אישרו, ואליהם דואגים להתקשר אישית.

כמובן המדובר רק על הודעות בלתי צפויות. למשל, כאשר מישהו קיבל כבר עדכון שיהיו לימודים במרחב הקולי, אז לא צריכים לעשות כך כל בוקר, כי הוא כבר יודע לחכות לצינתוק, ואם לא להתקשר מעצמו.

זה כמובן רלוונטי לכל הודעה חשובה שאתם רוצים לעדכן. נתתי רק דוגמה אקטואלית, וחשובה מאין כמותה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  1  פעמים
למעלה