תוכן הצעה: אתגר סיפורים

[מבע איכותי]

הוא הביט בחמדנות לתוך מעמקי הסיר שעל האש ורחרח באפו בקול רם, ובחוסר נימוס משווע.
מה הכנת לשבת? שוב את העוף שאני אוהב? תודה אמא! נעליו (ממתי הן נהיו כל כך עצומות?....) התעופפו לכל עבר והוא השתרע בנחת על הספא עם מקומון פירסומות משעמם, מגרד בקרקפתו בעצבנות תוך כדי קריאה.
רק לפני שעתיים הוא סיים את הזמן, נחת בבית בקול תרועה רמה, ולי נראה כאילו עברו יובלות…
זה לא שיש לי טענות אליו בסך הכל ילד טוב, רק שאני ובעלי טיפוסים מופנמים ושקטים, מהסוג הרגוע והשמרן, הכל אצלינו נע בשגרה ברוכה של כולל - עבודה - בית - לימודים, אני לא מחפשת ריגושים ולרוב הם גם לא מחפשים אותי, נוח לי בפינתי המגוננת והמתגוננת, בצל ארבעת הקירות הפשוטים אבל החמימים שלי.
יענקי זה סיפור אחר לגמרי, כבר מגיל קטן מאד הכל אצלו נעשה בקול תרועה רמה, ובדציבלים גבוהים, כאילו בידו חצוצרה רמה והוא מריע בה לכל עבר לקול תרועות ההמון, הרבה רגש ועסק מכל דבר קטן, שאני ובעלי בעלי השכל מתקשים להכיל.
לפעמים נדמה לי שאני נמחצת מכובד האנרגיות המתפרצות שהוא משרה סביבו, כבר בגיל 6 הוא ארגן קייטנת ענק לכל השכונה במרפסת הבית שלי, מול עיני המתפלצות, הוא אומנם ביקש רשות…אבל לא עם נכונות אמיתית לקבל תשובה שלילית, כי אם הייתי אומרת לא…תנחשו לבד.
בעלי השקט והעדין שישב בפינתו בבית הכנסת בצינעה נחבא אל הכלים, לפתע יצא לאור בזכות "הבן-יקיר" , אין מי שלא הכיר את יענקי בשכונה, יענקי מארגן את המדורת ל"ג בעומר, יענקי אחראי על ה"שיר השירים" יענקי מארגן תחרות הפיכת קלפים המונית בחצר בית הכנסת בהשתתפות לא פחות מ100 ילדים…
בישיבה קטנה הפערים רק הלכו והעמיקו, הוא התחיל לחשוב בגדול, ואצל יענקי גדול הוא גדול-ענק-מפלצתי ממש וחסר פורפוציות, הוא הצליח עם יכולת האירגון הפנומנלית שלו לארגן קעמפ בישיבה הסופר-שמרנית שבה למד, תתארו לכם ישיבה בסגנון בני ברקי של פעם עם אנשי צוות ישישים שעוד התחנכו על ברכי גדולי ישראל של הדור הקודם, נשרכים במורד הארבל על ידי הבן החברהמן שלי…כשהם ממלמלים לעצמם בזעם כבוש "לאיפה הוא סחב אותנו הוילדר הזה…"
וכעת מעצמת האנרגיה אצלי בסלון, בסוג של אתנחתא שלפני הסער, רק התחלנו את בין-הזמנים וליאין ספק שכבר מחר יענקי יזום איזה פרויקט מהפכני בשיתוף העירייה ורשת ישיבות בין הזמנים המקומית…ועוד היד נטוייה.
רק לפעמים כשבא לי קצת לחשוב חיובי אני חושבת בשקט בשקט לעצמי וכמובן שלא מספרת לבעלי, יכול להיות ש'שלום בער' הבא רובץ אצלי על הספה?.....

מאה אחוז כתיבה אנושית!
איזה בינה מכירה את המילה האידישאית וילדר? וכן חברמ'ן זה מידי אנושי..

 

[צביה ר.]

כתבתי כבר לעיל אם נעשה חצי-חצי כמעט שלא שייך לנחש,
או 100%AI או 100% בן אנוש
אני לא מערבב אותם יחד

אוקיי, אז זו כתיבה אנושית.
קטע מצויין, אגב.

 

[צביה ר.]

איזה בינה מכירה את המילה האידישאית וילדר? וכן חברמ'ן זה מידי אנושי..

לא רק זה. גם שגיאות דקדוקיות קלות, פיסוק...

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

האתגר היומי...
AI או כתיבה אנושית?

הוא הביט בחמדנות לתוך מעמקי הסיר שעל האש ורחרח באפו בקול רם, ובחוסר נימוס משווע.
מה הכנת לשבת? שוב את העוף שאני אוהב? תודה אמא! נעליו (ממתי הן נהיו כל כך עצומות?....) התעופפו לכל עבר והוא השתרע בנחת על הספא עם מקומון פירסומות משעמם, מגרד בקרקפתו בעצבנות תוך כדי קריאה.
רק לפני שעתיים הוא סיים את הזמן, נחת בבית בקול תרועה רמה, ולי נראה כאילו עברו יובלות…
זה לא שיש לי טענות אליו בסך הכל ילד טוב, רק שאני ובעלי טיפוסים מופנמים ושקטים, מהסוג הרגוע והשמרן, הכל אצלינו נע בשגרה ברוכה של כולל - עבודה - בית - לימודים, אני לא מחפשת ריגושים ולרוב הם גם לא מחפשים אותי, נוח לי בפינתי המגוננת והמתגוננת, בצל ארבעת הקירות הפשוטים אבל החמימים שלי.
יענקי זה סיפור אחר לגמרי, כבר מגיל קטן מאד הכל אצלו נעשה בקול תרועה רמה, ובדציבלים גבוהים, כאילו בידו חצוצרה רמה והוא מריע בה לכל עבר לקול תרועות ההמון, הרבה רגש ועסק מכל דבר קטן, שאני ובעלי בעלי השכל מתקשים להכיל.
לפעמים נדמה לי שאני נמחצת מכובד האנרגיות המתפרצות שהוא משרה סביבו, כבר בגיל 6 הוא ארגן קייטנת ענק לכל השכונה במרפסת הבית שלי, מול עיני המתפלצות, הוא אומנם ביקש רשות…אבל לא עם נכונות אמיתית לקבל תשובה שלילית, כי אם הייתי אומרת לא!…תנחשו לבד.
בעלי השקט והעדין שישב בפינתו בבית הכנסת בצינעה נחבא אל הכלים, לפתע יצא לאור בזכות "הבן-יקיר" , אין מי שלא הכיר את יענקי בשכונה, יענקי מארגן את המדורת ל"ג בעומר, יענקי אחראי על ה"שיר השירים" יענקי מארגן תחרות הפיכת קלפים המונית בחצר בית הכנסת בהשתתפות לא פחות מ100 ילדים…
בישיבה קטנה הפערים רק הלכו והעמיקו, הוא התחיל לחשוב בגדול, ואצל יענקי גדול הוא גדול-ענק-מפלצתי ממש וחסר פורפוציות, הוא הצליח עם יכולת האירגון הפנומנלית שלו לארגן קעמפ בישיבה הסופר-שמרנית שבה למד, תתארו לכם ישיבה בסגנון בני ברקי של פעם עם אנשי צוות ישישים שעוד התחנכו על ברכי גדולי ישראל של הדור הקודם, נשרכים במורד הארבל על ידי הבן החברהמן שלי…כשהם ממלמלים לעצמם בזעם כבוש "לאיפה הוא סחב אותנו הוילדר הזה…"
וכעת מעצמת האנרגיה אצלי בסלון, בסוג של אתנחתא שלפני הסער, רק התחלנו את בין-הזמנים ולי אין ספק שכבר מחר יענקי יזום איזה פרויקט מהפכני בשיתוף העירייה ורשת ישיבות בין הזמנים המקומית…ועוד היד נטוייה.
רק לפעמים כשבא לי קצת לחשוב חיובי אני חושבת בשקט בשקט לעצמי וכמובן שלא מספרת לבעלי, יכול להיות ש'שלום בער' הבא רובץ אצלי על הספה?.....

אנושי

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

נכון. אוקיי, אז לאקסס משפט זה עוד מובן, אבל לא קטע שלם...


קוראים יהיו לזה, בוודאי, השאלה כמה הערכה תהיה לזה.
וגם- מה המטרה? הרי המטרה בקהילת כתיבה זה לקבל משוב וביקורת על הכתיבה.
ואם זה AI, אז מה העניין? לקבל ביקורת על הכישורים של הבינה? או על הפרומפט המוצלח?
ולכן:

האם לא היו פה קטעי AI שהיו זוכים להערכה רבה (כמו ההוא עם המשגיח הזקן)

לא רק זה. גם שגיאות דקדוקיות קלות, פיסוק...

אפשר לבקש את זה בפרומפט

 

[גיטריסט בנשמה]

טוב אני לא יכול שלא להצטרף.
הערה.
למרות שאני לא בקהילת כתיבה, אני כן יודע לכתוב סיפורים,
כך שאין מה להסתמך על זה.
עוד הערה - התשובה עלולה להפתיע אותכם.

כאן זה מתחיל:
זה התחיל ביום רגיל לגמרי, כזה שאתה לא זוכר ממנו כלום בסוף היום. אני זוכר שקמתי קצת מאוחר, כי השעון לא צילצל (או שהוא כן ואני פשוט התעלמתי, לא סגור על זה). היה אור כזה של בוקר אבל לא חזק, יותר כאילו השמש עצמה גם עוד מתלבטת אם שווה לקום היום.

יצאתי החוצה בלי לחשוב יותר מדי. היה קצת קר, למרות שאמרו שיהיה חם. תמיד אומרים. הרחוב היה כמעט ריק, רק איזה אחד עם כלב שעשה כאילו הוא מושך אותו אבל בעצם הכלב הוביל אותו.

ואז משום מה, בלי סיבה, עצרתי.

לא קרה כלום. באמת. שום דבר מיוחד. לא עבר רכב מהר, לא נפל משהו, אפילו לא היה רעש. פשוט עצרתי. כאילו הגוף שלי החליט משהו לבד.

עמדתי שם איזה חצי דקה, אולי יותר, ואני זוכר שחשבתי – למה אני פה עכשיו? לא במובן הפילוסופי, סתם... למה אני עומד דווקא בנקודה הזאת.

וזה היה מוזר כי לא הייתה תשובה.

כאילו בדרך כלל יש, גם אם היא טיפשית. הלכתי להביא משהו, מיהרתי לאנשהו, שכחתי משהו… אבל פה? כלום.

ואז המשכתי ללכת כאילו לא קרה כלום.

אבל מאז, זה קצת נשאר איתי.

ימים עברו, אולי שבועות, ואני שם לב שאני עוצר לפעמים בעוד מקומות. בלי סיבה. פעם ליד תחנת אוטובוס שלא הייתי צריך, פעם באמצע מדרכה, פעם אפילו בתוך חנות שסתם נכנסתי אליה כי היה מזגן.

ואנשים מסתכלים, לא בצורה דרמטית, פשוט כזה מבט קצר של “מה הוא עושה”, ואני גם לא יודע לענות להם אם הם היו שואלים.

יום אחד, זה קרה שוב, אבל הפעם זה היה שונה.

עמדתי ליד מעבר חציה, והיה רמזור אדום. חיכיתי כמו כולם. ואז פתאום הייתה לי תחושה כזאת, ממש ברורה, שאם אני אמשיך ללכת עכשיו – משהו לא טוב יקרה.

לא ראיתי כלום. הכל היה רגיל. מכוניות, אנשים, רעש.

אבל לא זזתי.

כולם התחילו ללכת, ואני נשארתי.

ואז, איזה רכב חתך את הפנייה מהר מידי, ממש עבר באדום. אם הייתי הולך עם כולם… לא יודע. לא רוצה לדעת.

עמדתי שם עוד כמה שניות אחרי שזה קרה, והלב דפק קצת מהר, אבל לא מפחד. יותר כמו… הבנה.

לא הבנה של משהו גדול, כן? לא איזה מסר מהיקום או שטויות כאלה.

פשוט הבנתי שאני לא תמיד צריך להבין.

מאז אני עדיין עוצר לפעמים. זה לא הפסיק. אולי אפילו יותר.

אבל עכשיו זה כבר לא מרגיש מוזר.

זה מרגיש… כאילו מישהו לוכש לי רגע, “חכה שניה”.

ואני מקש יב.

רוב הפעמים לא קורה כלום.

אבל לפעמים… כן.

 

[צביה ר.]

האם לא היו פה קטעי AI שהיו זוכים להערכה רבה (כמו ההוא עם המשגיח הזקן)

היו זוכים להערכה רבה (קצת גזולה, אם יורשה לי לציין) עד הרגע שבו היו מגלים שזה AI...

אפשר לבקש את זה בפרומפט

על זה לא חשבתי

 

[צביה ר.]

כאן זה מתחיל:
זה התחיל ביום רגיל לגמרי, כזה שאתה לא זוכר ממנו כלום בסוף היום. אני זוכר שקמתי קצת מאוחר, כי השעון לא צילצל (או שהוא כן ואני פשוט התעלמתי, לא סגור על זה). היה אור כזה של בוקר אבל לא חזק, יותר כאילו השמש עצמה גם עוד מתלבטת אם שווה לקום היום.

יצאתי החוצה בלי לחשוב יותר מדי. היה קצת קר, למרות שאמרו שיהיה חם. תמיד אומרים. הרחוב היה כמעט ריק, רק איזה אחד עם כלב שעשה כאילו הוא מושך אותו אבל בעצם הכלב הוביל אותו.

ואז משום מה, בלי סיבה, עצרתי.

לא קרה כלום. באמת. שום דבר מיוחד. לא עבר רכב מהר, לא נפל משהו, אפילו לא היה רעש. פשוט עצרתי. כאילו הגוף שלי החליט משהו לבד.

עמדתי שם איזה חצי דקה, אולי יותר, ואני זוכר שחשבתי – למה אני פה עכשיו? לא במובן הפילוסופי, סתם... למה אני עומד דווקא בנקודה הזאת.

וזה היה מוזר כי לא הייתה תשובה.

כאילו בדרך כלל יש, גם אם היא טיפשית. הלכתי להביא משהו, מיהרתי לאנשהו, שכחתי משהו… אבל פה? כלום.

ואז המשכתי ללכת כאילו לא קרה כלום.

אבל מאז, זה קצת נשאר איתי.

ימים עברו, אולי שבועות, ואני שם לב שאני עוצר לפעמים בעוד מקומות. בלי סיבה. פעם ליד תחנת אוטובוס שלא הייתי צריך, פעם באמצע מדרכה, פעם אפילו בתוך חנות שסתם נכנסתי אליה כי היה מזגן.

ואנשים מסתכלים, לא בצורה דרמטית, פשוט כזה מבט קצר של “מה הוא עושה”, ואני גם לא יודע לענות להם אם הם היו שואלים.

יום אחד, זה קרה שוב, אבל הפעם זה היה שונה.

עמדתי ליד מעבר חציה, והיה רמזור אדום. חיכיתי כמו כולם. ואז פתאום הייתה לי תחושה כזאת, ממש ברורה, שאם אני אמשיך ללכת עכשיו – משהו לא טוב יקרה.

לא ראיתי כלום. הכל היה רגיל. מכוניות, אנשים, רעש.

אבל לא זזתי.

כולם התחילו ללכת, ואני נשארתי.

ואז, איזה רכב חתך את הפנייה מהר מידי, ממש עבר באדום. אם הייתי הולך עם כולם… לא יודע. לא רוצה לדעת.

עמדתי שם עוד כמה שניות אחרי שזה קרה, והלב דפק קצת מהר, אבל לא מפחד. יותר כמו… הבנה.

לא הבנה של משהו גדול, כן? לא איזה מסר מהיקום או שטויות כאלה.

פשוט הבנתי שאני לא תמיד צריך להבין.

מאז אני עדיין עוצר לפעמים. זה לא הפסיק. אולי אפילו יותר.

אבל עכשיו זה כבר לא מרגיש מוזר.

זה מרגיש… כאילו מישהו לוכש לי רגע, “חכה שניה”.

ואני מקש יב.

רוב הפעמים לא קורה כלום.

אבל לפעמים… כן.

כתיבה אנושית שמנסה להתחזות למלאכותית : )

 

[מבע איכותי]

זה התחיל ביום רגיל לגמרי, כזה שאתה לא זוכר ממנו כלום בסוף היום. אני זוכר שקמתי קצת מאוחר, כי השעון לא צילצל (או שהוא כן ואני פשוט התעלמתי, לא סגור על זה). היה אור כזה של בוקר אבל לא חזק, יותר כאילו השמש עצמה גם עוד מתלבטת אם שווה לקום היום.

יצאתי החוצה בלי לחשוב יותר מדי. היה קצת קר, למרות שאמרו שיהיה חם. תמיד אומרים. הרחוב היה כמעט ריק, רק איזה אחד עם כלב שעשה כאילו הוא מושך אותו אבל בעצם הכלב הוביל אותו.

ואז משום מה, בלי סיבה, עצרתי.

לא קרה כלום. באמת. שום דבר מיוחד. לא עבר רכב מהר, לא נפל משהו, אפילו לא היה רעש. פשוט עצרתי. כאילו הגוף שלי החליט משהו לבד.

עמדתי שם איזה חצי דקה, אולי יותר, ואני זוכר שחשבתי – למה אני פה עכשיו? לא במובן הפילוסופי, סתם... למה אני עומד דווקא בנקודה הזאת.

וזה היה מוזר כי לא הייתה תשובה.

כאילו בדרך כלל יש, גם אם היא טיפשית. הלכתי להביא משהו, מיהרתי לאנשהו, שכחתי משהו… אבל פה? כלום.

ואז המשכתי ללכת כאילו לא קרה כלום.

אבל מאז, זה קצת נשאר איתי.

ימים עברו, אולי שבועות, ואני שם לב שאני עוצר לפעמים בעוד מקומות. בלי סיבה. פעם ליד תחנת אוטובוס שלא הייתי צריך, פעם באמצע מדרכה, פעם אפילו בתוך חנות שסתם נכנסתי אליה כי היה מזגן.

ואנשים מסתכלים, לא בצורה דרמטית, פשוט כזה מבט קצר של “מה הוא עושה”, ואני גם לא יודע לענות להם אם הם היו שואלים.

יום אחד, זה קרה שוב, אבל הפעם זה היה שונה.

עמדתי ליד מעבר חציה, והיה רמזור אדום. חיכיתי כמו כולם. ואז פתאום הייתה לי תחושה כזאת, ממש ברורה, שאם אני אמשיך ללכת עכשיו – משהו לא טוב יקרה.

לא ראיתי כלום. הכל היה רגיל. מכוניות, אנשים, רעש.

אבל לא זזתי.

כולם התחילו ללכת, ואני נשארתי.

ואז, איזה רכב חתך את הפנייה מהר מידי, ממש עבר באדום. אם הייתי הולך עם כולם… לא יודע. לא רוצה לדעת.

עמדתי שם עוד כמה שניות אחרי שזה קרה, והלב דפק קצת מהר, אבל לא מפחד. יותר כמו… הבנה.

לא הבנה של משהו גדול, כן? לא איזה מסר מהיקום או שטויות כאלה.

פשוט הבנתי שאני לא תמיד צריך להבין.

מאז אני עדיין עוצר לפעמים. זה לא הפסיק. אולי אפילו יותר.

אבל עכשיו זה כבר לא מרגיש מוזר.

זה מרגיש… כאילו מישהו לוכש לי רגע, “חכה שניה”.

ואני מקש יב.

רוב הפעמים לא קורה כלום.

אבל לפעמים… כן.

אנושי.
1. זורם ופחות תבניתי.
2. טעות הקלדה: ואני מקשי ב.
3.חסר מבנה קלאסי עם התחלה אמצע וסוף, מה שמאפיין כתיבה של בינה.

 

[טונקס]

בינה או אני?


אליהו עמד מול הדלת כמה שניות יותר ממה שנראה הגיוני.
לא מתוך דרמה - פשוט כי לא היה לו כוח להיכנס.

היד שלו כבר הייתה על הידית, אבל היא לא לחצה. הוא הביט בה כאילו היא שייכת למישהו אחר. היו עליו שריטות קטנות שלא זכר מאיפה הגיעו. פעם היה שם לב לדברים כאלה. היום - פחות.

מבפנים נשמע רעש עמום. כיסא זז. אולי הרוח. אולי לא.

“אתה מתכנן להישאר שם?” נשמע קול מאחוריו.

הוא הסתובב. יעקב עמד במרחק כמה צעדים, ידיים בכיסים, כאילו יצא במקרה ולא חיכה לו כבר רבע שעה.

“חשבתי על זה,” אמר אליהו.

“על להיכנס?”

“על אם זה שווה את זה.”

יעקב הרים גבה, אבל לא חייך. “זה בית. לא חוזה.”

אליהו משך בכתפיים. “זה מרגיש יותר כמו חוזה.”

שתיקה קצרה. לא מהסוג הכבד - סתם שתיקה של שני אנשים שאין להם משהו טוב להגיד.

יעקב התקרב קצת, הסתכל על הדלת, ואז על אליהו. “אתה מפחד שמה?”

אליהו לא ענה מיד. הוא ניסה לנסח משהו חכם, משהו מדויק - אבל כל מה שיצא היה:
“אני לא יודע מה מחכה לי בפנים.”

יעקב נאנח קלות. “ברור שאתה יודע. זה אותו בית.”

“כן,” אליהו אמר, “אבל לא אותו אני.”

זה יצא מהר מדי, כאילו חיכה שם כבר זמן.

יעקב שתק רגע. הפעם זה כבר היה שקט אחר - כזה שמקשיב.

“אז מה הבעיה?” הוא שאל לבסוף. “תיכנס בתור מי שאתה עכשיו.”

אליהו חייך חצי חיוך. “הלוואי שזה היה עובד ככה.”

הוא סובב קצת את הידית, שחרר, ואז שוב. כמו בדיקה, לא ניסיון אמיתי.

“אתה יודע מה מצחיק?” הוא אמר. “פעם לא הייתי חושב פעמיים. פשוט נכנס. לא משנה מה היה שם.”

“ופעם גם היית עושה הרבה שטויות,” יעקב אמר ביובש.

“נכון,” אליהו הנהן. “אבל לפחות לא הייתי עומד מול דלת כאילו היא שופטת אותי.”

יעקב חייך עכשיו, קטן. “הדלת לא שופטת אותך.”

“לא,” אליהו אמר. “אבל אני כן.”

שוב שקט.

הרעש מבפנים נפסק. עכשיו היה שקט מוחלט. כאילו מישהו מחכה - או כאילו אף אחד לא שם בכלל.

אליהו לקח נשימה עמוקה, אבל היא לא עזרה במיוחד.
“אם אני אכנס,” הוא אמר לאט, “אני צריך להתמודד עם מה שיש שם. עם מה שלא השתנה. עם מה שכן.”

יעקב הנהן. “כן.”

“ואם אני לא אכנס-”
“אז זה גם לא ייעלם,” יעקב השלים.

אליהו צחק קצר. לא מצחיק באמת.

“אין פה אופציה טובה, אה?”

“יש,” יעקב אמר. “יש אופציה אמיתית. זה הכי קרוב שטוב מגיע.”

אליהו הביט שוב בדלת. הפעם הוא לא ניסה לחשוב עליה כעל משהו גדול. זו הייתה דלת. עץ ישן. צבע מתקלף בפינה. ידית קצת רופפת.

לא סמל. לא מבחן.

סתם דלת.

הוא לחץ.

הדלת נפתחה בקלות מפתיעה.

אליהו נשאר לעמוד בפתח רגע אחד, ואז נכנס - לא בטוח, לא שלם, אבל גם לא בורח.

יעקב נשאר בחוץ עוד כמה שניות, כאילו נותן לזה לקרות בלי קהל.

ואז, בלי למהר, נכנס אחריו וסגר את הדלת.

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

בינה או אני?


אליהו עמד מול הדלת כמה שניות יותר ממה שנראה הגיוני.
לא מתוך דרמה - פשוט כי לא היה לו כוח להיכנס.

היד שלו כבר הייתה על הידית, אבל היא לא לחצה. הוא הביט בה כאילו היא שייכת למישהו אחר. היו עליו שריטות קטנות שלא זכר מאיפה הגיעו. פעם היה שם לב לדברים כאלה. היום - פחות.

מבפנים נשמע רעש עמום. כיסא זז. אולי הרוח. אולי לא.

“אתה מתכנן להישאר שם?” נשמע קול מאחוריו.

הוא הסתובב. יעקב עמד במרחק כמה צעדים, ידיים בכיסים, כאילו יצא במקרה ולא חיכה לו כבר רבע שעה.

“חשבתי על זה,” אמר אליהו.

“על להיכנס?”

“על אם זה שווה את זה.”

יעקב הרים גבה, אבל לא חייך. “זה בית. לא חוזה.”

אליהו משך בכתפיים. “זה מרגיש יותר כמו חוזה.”

שתיקה קצרה. לא מהסוג הכבד - סתם שתיקה של שני אנשים שאין להם משהו טוב להגיד.

יעקב התקרב קצת, הסתכל על הדלת, ואז על אליהו. “אתה מפחד שמה?”

אליהו לא ענה מיד. הוא ניסה לנסח משהו חכם, משהו מדויק - אבל כל מה שיצא היה:
“אני לא יודע מה מחכה לי בפנים.”

יעקב נאנח קלות. “ברור שאתה יודע. זה אותו בית.”

“כן,” אליהו אמר, “אבל לא אותו אני.”

זה יצא מהר מדי, כאילו חיכה שם כבר זמן.

יעקב שתק רגע. הפעם זה כבר היה שקט אחר - כזה שמקשיב.

“אז מה הבעיה?” הוא שאל לבסוף. “תיכנס בתור מי שאתה עכשיו.”

אליהו חייך חצי חיוך. “הלוואי שזה היה עובד ככה.”

הוא סובב קצת את הידית, שחרר, ואז שוב. כמו בדיקה, לא ניסיון אמיתי.

“אתה יודע מה מצחיק?” הוא אמר. “פעם לא הייתי חושב פעמיים. פשוט נכנס. לא משנה מה היה שם.”

“ופעם גם היית עושה הרבה שטויות,” יעקב אמר ביובש.

“נכון,” אליהו הנהן. “אבל לפחות לא הייתי עומד מול דלת כאילו היא שופטת אותי.”

יעקב חייך עכשיו, קטן. “הדלת לא שופטת אותך.”

“לא,” אליהו אמר. “אבל אני כן.”

שוב שקט.

הרעש מבפנים נפסק. עכשיו היה שקט מוחלט. כאילו מישהו מחכה - או כאילו אף אחד לא שם בכלל.

אליהו לקח נשימה עמוקה, אבל היא לא עזרה במיוחד.
“אם אני אכנס,” הוא אמר לאט, “אני צריך להתמודד עם מה שיש שם. עם מה שלא השתנה. עם מה שכן.”

יעקב הנהן. “כן.”

“ואם אני לא אכנס-”
“אז זה גם לא ייעלם,” יעקב השלים.

אליהו צחק קצר. לא מצחיק באמת.

“אין פה אופציה טובה, אה?”

“יש,” יעקב אמר. “יש אופציה אמיתית. זה הכי קרוב שטוב מגיע.”

אליהו הביט שוב בדלת. הפעם הוא לא ניסה לחשוב עליה כעל משהו גדול. זו הייתה דלת. עץ ישן. צבע מתקלף בפינה. ידית קצת רופפת.

לא סמל. לא מבחן.

סתם דלת.

הוא לחץ.

הדלת נפתחה בקלות מפתיעה.

אליהו נשאר לעמוד בפתח רגע אחד, ואז נכנס - לא בטוח, לא שלם, אבל גם לא בורח.

יעקב נשאר בחוץ עוד כמה שניות, כאילו נותן לזה לקרות בלי קהל.

ואז, בלי למהר, נכנס אחריו וסגר את הדלת.

AI

 

[טונקס]

AI

צודק
למתקדמים - איזה מודל ומה הסגנון שהתבקש לחקות
(גם אם לא בהצלחה)

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

צודק
למתקדמים - איזה מודל ומה הסגנון שהתבקש לחקות
(גם אם לא בהצלחה)

GPT
לא יודע חיקוי למה

 

[מבע איכותי]

קטע שנכתב בעבר.
אעלה אותו כעת לאחר שימוש מקצועי בתוכנית.
מה אתם אומרים?

יש משהו בשולחן המטבח הזה שפשוט לא מסתדר לי. הוא עומד שם כבר עשר שנים, אולי יותר, עם השריטה ההיא בצד שמאל שנוצרה כשניסינו להזיז אותו בפעם הראשונה. אני זוכר שחשבתי אז שזה יהרוס הכל, שהשריטה הזאת תהיה כל מה שאראה בכל פעם שאשב לאכול.
אבל היום? אני בקושי שם לב אליה. האמת היא שהיא כבר חלק מהמרקם. כמו הכתם של הקפה שנשפך שם פעם ועדיין השאיר סימן קטן שרק אני מכיר.
הבוקר ישבתי שם, סתם ככה, עם הכוס תה ביד. השקט של הבית לפני שכולם מתעוררים הוא סוג של רעש בפני עצמו, לא? מין זמזום כזה של המקרר והשעון שעל הקיר שבכלל לא שמתי לב שהוא מתקתק עד עכשיו. וחשבתי לעצמי, כמה מהחיים שלנו עוברים ככה, בלחכות למשהו שיקרה, בזמן שהדברים האמיתיים הם בכלל השריטות הקטנות על השולחן.
ואז הילד נכנס, חצי ישן, וביקש קורנפלקס. והרגע הזה פשוט נגמר. אבל השריטה נשארה.
נראה לי שאני פשוט אוהב את השולחן הזה. למרות שהוא ישן. ואולי בגלל.

 

[טונקס]

GPT
לא יודע חיקוי למה

יפה מאד!
אם תוכל לשתף אותנו איך עלית על זה.
ההנחיה: תכתוב לי סיפור ברמה גבוהה בסגנון מיה קינן הקטע צריך להיות פחות קלישאתי ויותר 'אנושי'

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

יפה מאד!
אם תוכל לשתף אותנו איך עלית על זה.
ההנחיה: תכתוב לי סיפור ברמה גבוהה בסגנון מיה קינן הקטע צריך להיות פחות קלישאתי ויותר 'אנושי'

אני מכיר אותו.
חברים טובים כבר יותר משנה.

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

קטע שנכתב בעבר.
אעלה אותו כעת לאחר שימוש מקצועי בתוכנית.
מה אתם אומרים?

יש משהו בשולחן המטבח הזה שפשוט לא מסתדר לי. הוא עומד שם כבר עשר שנים, אולי יותר, עם השריטה ההיא בצד שמאל שנוצרה כשניסינו להזיז אותו בפעם הראשונה. אני זוכר שחשבתי אז שזה יהרוס הכל, שהשריטה הזאת תהיה כל מה שאראה בכל פעם שאשב לאכול.
אבל היום? אני בקושי שם לב אליה. האמת היא שהיא כבר חלק מהמרקם. כמו הכתם של הקפה שנשפך שם פעם ועדיין השאיר סימן קטן שרק אני מכיר.
הבוקר ישבתי שם, סתם ככה, עם הכוס תה ביד. השקט של הבית לפני שכולם מתעוררים הוא סוג של רעש בפני עצמו, לא? מין זמזום כזה של המקרר והשעון שעל הקיר שבכלל לא שמתי לב שהוא מתקתק עד עכשיו. וחשבתי לעצמי, כמה מהחיים שלנו עוברים ככה, בלחכות למשהו שיקרה, בזמן שהדברים האמיתיים הם בכלל השריטות הקטנות על השולחן.
ואז הילד נכנס, חצי ישן, וביקש קורנפלקס. והרגע הזה פשוט נגמר. אבל השריטה נשארה.
נראה לי שאני פשוט אוהב את השולחן הזה. למרות שהוא ישן. ואולי בגלל.

קטע מדהים!

 

[מבע איכותי]

קטע מדהים!

בינה זו של מי היא, של האדם או הגולם?

 

[טוב עין]

טוב אני לא יכול שלא להצטרף.
הערה.
למרות שאני לא בקהילת כתיבה, אני כן יודע לכתוב סיפורים,
כך שאין מה להסתמך על זה.
עוד הערה - התשובה עלולה להפתיע אותכם.

כאן זה מתחיל:
זה התחיל ביום רגיל לגמרי, כזה שאתה לא זוכר ממנו כלום בסוף היום. אני זוכר שקמתי קצת מאוחר, כי השעון לא צילצל (או שהוא כן ואני פשוט התעלמתי, לא סגור על זה). היה אור כזה של בוקר אבל לא חזק, יותר כאילו השמש עצמה גם עוד מתלבטת אם שווה לקום היום.

יצאתי החוצה בלי לחשוב יותר מדי. היה קצת קר, למרות שאמרו שיהיה חם. תמיד אומרים. הרחוב היה כמעט ריק, רק איזה אחד עם כלב שעשה כאילו הוא מושך אותו אבל בעצם הכלב הוביל אותו.

ואז משום מה, בלי סיבה, עצרתי.

לא קרה כלום. באמת. שום דבר מיוחד. לא עבר רכב מהר, לא נפל משהו, אפילו לא היה רעש. פשוט עצרתי. כאילו הגוף שלי החליט משהו לבד.

עמדתי שם איזה חצי דקה, אולי יותר, ואני זוכר שחשבתי – למה אני פה עכשיו? לא במובן הפילוסופי, סתם... למה אני עומד דווקא בנקודה הזאת.

וזה היה מוזר כי לא הייתה תשובה.

כאילו בדרך כלל יש, גם אם היא טיפשית. הלכתי להביא משהו, מיהרתי לאנשהו, שכחתי משהו… אבל פה? כלום.

ואז המשכתי ללכת כאילו לא קרה כלום.

אבל מאז, זה קצת נשאר איתי.

ימים עברו, אולי שבועות, ואני שם לב שאני עוצר לפעמים בעוד מקומות. בלי סיבה. פעם ליד תחנת אוטובוס שלא הייתי צריך, פעם באמצע מדרכה, פעם אפילו בתוך חנות שסתם נכנסתי אליה כי היה מזגן.

ואנשים מסתכלים, לא בצורה דרמטית, פשוט כזה מבט קצר של “מה הוא עושה”, ואני גם לא יודע לענות להם אם הם היו שואלים.

יום אחד, זה קרה שוב, אבל הפעם זה היה שונה.

עמדתי ליד מעבר חציה, והיה רמזור אדום. חיכיתי כמו כולם. ואז פתאום הייתה לי תחושה כזאת, ממש ברורה, שאם אני אמשיך ללכת עכשיו – משהו לא טוב יקרה.

לא ראיתי כלום. הכל היה רגיל. מכוניות, אנשים, רעש.

אבל לא זזתי.

כולם התחילו ללכת, ואני נשארתי.

ואז, איזה רכב חתך את הפנייה מהר מידי, ממש עבר באדום. אם הייתי הולך עם כולם… לא יודע. לא רוצה לדעת.

עמדתי שם עוד כמה שניות אחרי שזה קרה, והלב דפק קצת מהר, אבל לא מפחד. יותר כמו… הבנה.

לא הבנה של משהו גדול, כן? לא איזה מסר מהיקום או שטויות כאלה.

פשוט הבנתי שאני לא תמיד צריך להבין.

מאז אני עדיין עוצר לפעמים. זה לא הפסיק. אולי אפילו יותר.

אבל עכשיו זה כבר לא מרגיש מוזר.

זה מרגיש… כאילו מישהו לוכש לי רגע, “חכה שניה”.

ואני מקש יב.

רוב הפעמים לא קורה כלום.

אבל לפעמים… כן.

הכתיבה מאד אנושית, אבל....היא מסודרת מידי ..המח שלנו קופץ יותר באופן תזזיתי מאשר הבינה שמסדרת באופן מלאכותי הכל .
בנוסף יש מקף רחב שמסגיר את הבינה.
אני מהמר על AI! (מוצלחת מאד מאד)

 

[טוב עין]

האתגר היומי...
AI או כתיבה אנושית?

הוא הביט בחמדנות לתוך מעמקי הסיר שעל האש ורחרח באפו בקול רם, ובחוסר נימוס משווע.
מה הכנת לשבת? שוב את העוף שאני אוהב? תודה אמא! נעליו (ממתי הן נהיו כל כך עצומות?....) התעופפו לכל עבר והוא השתרע בנחת על הספא עם מקומון פירסומות משעמם, מגרד בקרקפתו בעצבנות תוך כדי קריאה.
רק לפני שעתיים הוא סיים את הזמן, נחת בבית בקול תרועה רמה, ולי נראה כאילו עברו יובלות…
זה לא שיש לי טענות אליו בסך הכל ילד טוב, רק שאני ובעלי טיפוסים מופנמים ושקטים, מהסוג הרגוע והשמרן, הכל אצלינו נע בשגרה ברוכה של כולל - עבודה - בית - לימודים, אני לא מחפשת ריגושים ולרוב הם גם לא מחפשים אותי, נוח לי בפינתי המגוננת והמתגוננת, בצל ארבעת הקירות הפשוטים אבל החמימים שלי.
יענקי זה סיפור אחר לגמרי, כבר מגיל קטן מאד הכל אצלו נעשה בקול תרועה רמה, ובדציבלים גבוהים, כאילו בידו חצוצרה רמה והוא מריע בה לכל עבר לקול תרועות ההמון, הרבה רגש ועסק מכל דבר קטן, שאני ובעלי בעלי השכל מתקשים להכיל.
לפעמים נדמה לי שאני נמחצת מכובד האנרגיות המתפרצות שהוא משרה סביבו, כבר בגיל 6 הוא ארגן קייטנת ענק לכל השכונה במרפסת הבית שלי, מול עיני המתפלצות, הוא אומנם ביקש רשות…אבל לא עם נכונות אמיתית לקבל תשובה שלילית, כי אם הייתי אומרת לא!…תנחשו לבד.
בעלי השקט והעדין שישב בפינתו בבית הכנסת בצינעה נחבא אל הכלים, לפתע יצא לאור בזכות "הבן-יקיר" , אין מי שלא הכיר את יענקי בשכונה, יענקי מארגן את המדורת ל"ג בעומר, יענקי אחראי על ה"שיר השירים" יענקי מארגן תחרות הפיכת קלפים המונית בחצר בית הכנסת בהשתתפות לא פחות מ100 ילדים…
בישיבה קטנה הפערים רק הלכו והעמיקו, הוא התחיל לחשוב בגדול, ואצל יענקי גדול הוא גדול-ענק-מפלצתי ממש וחסר פורפוציות, הוא הצליח עם יכולת האירגון הפנומנלית שלו לארגן קעמפ בישיבה הסופר-שמרנית שבה למד, תתארו לכם ישיבה בסגנון בני ברקי של פעם עם אנשי צוות ישישים שעוד התחנכו על ברכי גדולי ישראל של הדור הקודם, נשרכים במורד הארבל על ידי הבן החברהמן שלי…כשהם ממלמלים לעצמם בזעם כבוש "לאיפה הוא סחב אותנו הוילדר הזה…"
וכעת מעצמת האנרגיה אצלי בסלון, בסוג של אתנחתא שלפני הסער, רק התחלנו את בין-הזמנים ולי אין ספק שכבר מחר יענקי יזום איזה פרויקט מהפכני בשיתוף העירייה ורשת ישיבות בין הזמנים המקומית…ועוד היד נטוייה.
רק לפעמים כשבא לי קצת לחשוב חיובי אני חושבת בשקט בשקט לעצמי וכמובן שלא מספרת לבעלי, יכול להיות ש'שלום בער' הבא רובץ אצלי על הספה?.....

טוב צדקתם 100% כתיבה אנושית ללא עריכת AI(כתבתי אותו במיוחד לאשכול הזה ...)

קצת מאוכזב שהקטע עם המשגיח שכתבה המכונה
הרגיש פועם וחי בועט ומלא ברגש וכוונה
יותר מהיד האנושית שעל המקלדת ריחפה
ויצרה תוצאה בינונית, חביבה אך סבירה....

אז המכונה ניצחה אותי.....