שיתוף - לביקורת האם אנחנו באמת קיימים?

  • הוסף לסימניות
  • #1
ב"ה

האזינו לראיון ברייקינג ניוז, טראמפ וביבי:

המראיין פותח בנימוס:
"שלום לשניכם. רק שאלה קטנה, איך זה מסתדר עם זה שאתם… לא?"

טראמפ מנופף ביד:
"Fake news. כל הסיפור הזה, פייק. הכי פייק שהיה. אני מכיר פייק, זה פייק ברמה נמוכה."

ביבי מחייך חצי חיוך:
"תראה, אני לא מתרגש. כבר היו הכרזות. בסוף המציאות חזקה מהכול."

המראיין נשען קדימה:
"אז בואו נבדוק מציאות. תוכיחו שאתם לא AI."

ביבי מיד נכנס למוד:
"תשמע, זה לא כזה פשוט. יש פה עניין מורכב, רב-שכבתי, עם השלכות"

המראיין קוטע:
"סליחה, זה נשמע בדיוק כמו תשובה של AI."

ביבי מרים כוס קפה, לוקח שלוק קטן, עוצם עיניים לרגע:
"קפה."

המראיין:
"כן… גם את זה שתית כל השנים האחרונות."

ביבי לא מוותר:
"לא, אבל עכשיו זה עדכני. זה קפה של היום, טרי."

המראיין:
"או קפה משוחזר ברזולוציה גבוהה."

טראמפ מתערב:
"I have the best proof. Nobody has proofs like me."

המראיין:
"כן?"

טראמפ:
"יש לי קמט חדש. קמט מדהים. אנשים באים לראות אותו."

ביבי לא נשאר מאחור:
"אני אעדכן אותך, נוספה לי עוד שערה לבנה. זה תהליך. זה מנהיגות."

המראיין מחייך:
"או שזה פילטר טוב."

שתיקה קלה.

ביבי מנסה לשנות כיוון:
"רגע… אה, רגע, איבדתי את החוט… מה רציתי להגיד…"

שתיקה קצרה.

ואז מיד ממשיך:
"בסופו של דבר יש כאן שאלה עמוקה שצריך לבחון אותה לעומק."

המראיין מחייך:
"החוט נמצא מהר מדי."

טראמפ מתקרב:
"תסתכל טוב. זה אמיתי."

המראיין:
"זה נראה מאוד… מתוכנת."

טראמפ מתעצבן:
"NO! אני כועס עכשיו! זה כעס אמיתי!"

המראיין:
"זה כעס מאוד עקבי."

טראמפ:
"זה כעס חדש!
אני לא כעסתי ככה אף פעם!"


המראיין:
"דווקא כן."
עם אותם משפטים."

שתיקה.

ביבי מנסה שוב:
"אני אגיד לך משהו אישי, כואב לי הגב היום."

המראיין:
"משפט אנושי מאוד."

ביבי מהנהן, מרוצה.

המראיין ממשיך:
"שנאמר כבר מיליוני פעמים."

שתיקה.

טראמפ פונה לביבי בלחץ:
"תגיד משהו לא צפוי!"

ביבי חושב רגע…
"אני… משנה את דעתי."

המראיין מתעניין:
"כן?"

ביבי:
"אני עדיין חושב אותו דבר, אבל אחרת."

המראיין:
"...מרשים."

ביבי מתקרב, בקול נמוך יותר:
"אתמול חיסלנו יעד מאוד משמעותי."

המראיין:
"מי?"

ביבי:
"אני לא נכנס לפרטים."

המראיין:
"ברור. אז אולי בעצם אתה היעד, וזה שמדבר איתי עכשיו זה AI?"

טראמפ פונה לביבי:
"זה נהיה רע מאוד. Very bad. אפילו בשביל פייק."

ביבי עונה לו בשקט:
"אנחנו מנהלים את האירוע."

המראיין מרים דף ריק:
"שאלה אחרונה, תנו לי משהו עדכני, ספונטני, לא מתוסרט."

טראמפ בלי לחשוב:
"This interview is rigged."

ביבי מיד אחריו:
"אני לא חושב שזה הפורום להיכנס לזה."

המראיין עוצר. מביט בהם. ואז למצלמה:
"...טוב, זה כבר מוגזם."

כיתוב על המסך:
"לא ניתן לאמת את קיומם של המשתתפים. גם הם לא הצליחו."
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אשכולות דומים

"תגיד! מה אתה חושב שאתה עושה?!"
החבטה מאחורי ראשי גרמה לי לקפוץ תוך כדי חצי סיבוב לאחור, רק כדי לראות את פניו של אלי מחייכות ונוזפות באותה נשימה.
"באנה הבהלת אותי אחי!", אני פולט תוך כדי נשיפת הקלה חובט בכתפו ומסתובב חזרה.
"מה אתה עושה ציפור לילה?, אמא שלך לא לימדה אותך שלישון מאוחר ו—לאכול חטיפים זה לא בריא??"
הוא מרים את אחת העטיפות המקומטות מהשולחן לידי בהדגשה ומקרב אותה עד קרוב לפניי רק בשביל לראות אותי מתרגז, הוא כל כך בלתי אפשרי לפעמים שזה מוציא אותי מהכלים.
"לא יעבוד לך הפעם אלי אני במבצע חשאי חשוב", אני עונה מחזיר את פניי למסך הלפטופ שלי, בין כל ניירות החטיפים המחוסלים קבוצות דפים, עטים ושיירי מסטיקים לעוסים.
אלי לידי מעווה את פניו בגועל כשידו נדבקת לאחד מהמסטיקים הלעוסים, "ברצינות אחי??"
אני מהמהם משהו לא ברור ידיי כאילו מרחפות מעל המקלדת במהירות, מתקתקות ברעש בלתי פוסק.
"אתה כמו מכונה לא משומנת", אלי פולט מחייך, יושב לידי ומניח זרוע אחת כבדה סביב כתפיי, כל כך מסיח דעת!
"מה הרעש הנוראי הזה?"
אני מגלגל את עיניי ואז לאחר שתיקה קצרה בוחר לענות לו רק כדי לגרום לו להפסיק לדבר ולהפריע לי.
"אני כותב משהו"
"כותב? אתה?!", אלי פורץ בצחוק רועם שמחריש את אוזניי ומסלק ממני את השורה הבאה שרציתי בדיוק לכתוב.
"למי אתה כותב?", אלי נרגע מצחוקו רוכן לכיוון פניי ואז פוזל אל מסך המחשב שלי.
"כותב לקבוצה", אני עונה תוך כדי שאני משלים את השורה שבה הפסקתי, "ששמה הסיפור בידיים שלך", מוסיף.
"יבש שם כמו הנגב אה?", אלי אומר מציץ על התאריך בו נכתבה ההודעה האחרונה בקבוצה.
"יותר כמו מדבר סהרה", אני מתקן אותו, לא מפסיק להקליד.
"תן לי לעזור לך, נראה שאתה מתקשה", אלי מתאפק לא לצחוק, הוא במודע מעצבן אותי!
"יודע מה?!", אני עונה מסובב בתנועה חדה את הלפטופ לכיוונו, "קדימה שייקספיר, כתוב!"
אלי נראה המום לרגע מצביע לכיוון חזהו כשואל 'אני?'
"כן כן אתה חכמולוג", אני עונה מזדקף בכיסא יודע שאיתגרתי אותו רציני הפעם.
אלי חוזר לחיוכו במהירות, "אין בעיה, עוד תגלה שהשייקספיר הזה טוב יותר מהשייקספיר הישן!"
אני פולט חיוך אולי הראשון להערב ומביט בפניו של אלי המתרכז בשורות.
לאחר רגע הוא מסובב את הלפטופ לכיווני מחייך בניצחון, "סיימתי, סופר דגול"
אני מביט על המסך, קורא את השורות האחרונות שאלי כתב, הן בדיוק מסתיימות כאן.
שיתוף - לביקורת אחי
"אחי..." בחור בכובע וחליפה שסיכה בצורת דגל צהוב קטן מחוברת אליה, מתקרב אלי בחיוך רחב. בטח תכף הוא ימשיך "...הנחת תפילין היום?"
אני נעמד בתנוחת התקפה, מסדר במוחי את המאמר הקבוע שלי על 'די להדתה!'
"...אז מה עושים עכשיו, יש לך רעיון?"
הופס, התפתחות בלתי צפויה מצד החבדניק. אפילו הוא מבין שאתה תקוע במעלית בשתיים עשרה ורבע בלילה בבניין ישן שאין בו אפילו כפתור אזעקה, יש דברים יותר קירטיים מתפילין.
"גם לך אין קליטה?"
אני שותק. מנענע בראשי לשלילה.
"איי איי איי, הדבר המשוכלל הזה לא עוזר שצריך אותו. אה?" הבחור הופך בידו מלבן פלסטיק קטן, חשבתי שהפלאפונים האלו נכחדו כבר מזמן.
אני חובט במלבן הגדול שלי, עיגול מתגלגל על המסך, אין אינטרנט. מרגיש שאני מתחיל להתחרפן.
"טוב, אחי. שתינו תקועים פה ורוצים לצאת. בוא נשתף פעולה ונחשוב ביחד איזה 'השתדלות' אפשר לעשות".
מה כבר מחכה לי בחוץ? קור, בדידות, מכות, שוטטות ברחובות בחיפוש אחרי חברים או משמעות. כאן לפחות לא קר, למה שאני ירצה לצאת.
החבדניק בוהה בי בתמיהה.
כנראה חשבתי את המשפט האחרון בקול.
"טוב מה אתה בוהה בי ככה?" לא מגיע לו שאני יוציא עליו את העצבים שלי, אני יודע. אבל הוא לא רב היום עם אמא שלו בצרחות אחרי שאבא הרביץ לו ולה. אני כן. העולם הזה כל כך לא הוגן.
אני בועט בדלת. המעלית מתנדנדת קצת ונודמת.
"מה זה הרעש הזה?" לוחשת שכנה בחוץ, הבחור ואני מרימים ראש בבת אחת. יש לנו תקווה.
אנחנו בועטים בדלת בחוזקה. יותר נכון אני משתולל וכמעט שובר את הדלת, הבחור הנמוך שלידי דופק עליה בעדינות.
"זה בטח מלוי, כל היום אני שומעת משם קולות, צעקות, חבטות" מצקצקת השכנה שלידה "אל תתרגשי, זה כל הזמן ככה"
"לא להתרגש? זה נורא ואיום!" השכנה הראשונה כבר לא לוחשת "במיוחד אם את אומרת שזה מלוי... אם הייתי יודעת, הייתי מזמן מזמינה להם רווחה. ראית את מאיר, הבחור שלהם? שומו שמיים!"
"ה' ישמור" מסכימה איתה המצקצקת "ואני שמעתי שהוא מפגין בקלפן".
"הדור של היום" הם נאנחות בצוותא, כאילו תיאמו ביניהן.
ניסיתם פעם לשמוע שמרכלים עליכם בזמן שאתם תקועים במעלית, חסרי יכולת להגן על עצמכם, או לפחות לתת להן מבט שיגרום להן להתחרט על כך שהעזו לדבר רע עליכם או על המשפחה שלכם? כדאי לכם לנסות, זה סיטואציה ממש נחמדה.
אוי, סליחה, מרוב תסכול שכחתי להציג את עצמי, אני מאיר לוי.
החבדניק בוהה בי שוב, ברחמים וקצת במצוקה.
"אתה לא מכאן?"
הוא מאשר.
"אז אתה לא מכיר את מאיר לוי" אני ספק שואל ספק קובע.
"דווקא כן, שמעתי עליו. אתה מכיר אותו? זה יוכל לעזור לי מאד".
"כן, מכיר אותו" אני בולע חיוך "מה אתה צריך ממנו?"
"הר"מ שלי שלח אותי לומר לו משהו"
"תגיד לי, אני אמסור לו"
"לא... זה, הרב אמר לי להגיד את זה רק לו, אישית" הוא מסמיק, נבוך.
"אני מאיר לוי" אני מגחך, מנסה לחפות על השקר הלא יוצלח שלי "מה הוא רוצה ממני?"
הבחור שמולי אדום, מגמגם. משום מה חשבתי שחבדניקים הם חסרי בושה.
"הוא... הוא אמר לי להגיד לו.. לך, שהוא ראה אותך בהפגנה ב... קפלן" הבחור משתנק. רק שלא ייחנק פה, אין לנו פה מים.
"והרב רוצה למסור לך שהוא רואה בך הרבה עזות... עזות דקדושה. הוא אמר לי להגיד לך שהוא מעריך אותך מאד, איך שאתה נלחם על מה שאתה חושב שהוא האמת. והאמת," הוא כבר אדום, מאד. אני חושש שזה מתחיל להיות מסוכן "שגם אני מעריך אותך, שאתה פועל כל כך הרבה בשביל עם ישראל" הוא משתעל.
חוץ מזה שאני נלחם ויש בי עזות, שום דבר ממה שהוא אמר לא נכון. אין בי קדושה, לא אמת וגם לא אכפתיות לעם ישראל. טוב, אולי קצת.
אבל כל כך הרבה זמן לא שמעתי מאף אחד מילה טובה. והבחור הזה מוכן לצאת בלילה, בקור, לספוג בושות, להיתקע במעלית ולהשתעל רק בשבילי. והרב שלו ראה אותי הולך מכות בהפגנה וכנראה שהיה לו כל כך אכפת עד כדי לשלוח אלי בחור אדום ומשתעל שיגיד לי מילים טובות.
הוא לא מפסיק להשתעל וזה מתחיל להפחיד אותי. אני בא להנחית עוד מכה לדלת בדיוק כשהמעלית מחליטה שהיא סיימה את השביתה. מתנדנדת קלות, יורדת ונפתחת. היישר לזרועותיהן של שתי השכנות ה'נחמדות'.
"אוי, צילה. תראי איך הוא משתעל, רוצי תביאי לו מים!" פוקדת הגבוהה מביניהן.
הן מבחינות בי באיחור, וכאילו בתיאום פולטות אנחה על ה'דור של היום'.
אני הולך. ההפגנה בקפלן עוד מעט תיגמר וגם ככה נראה לי ששלושתם מעדיפים להסתדר בלעדי.
הבחור המשתעל מנסה לסמן לי משהו, אולי לקרוא לי לחזור. אבל אין מצב שאני חוזר לעמוד ליד השכנות שחושבות שצריך להזמין למשפחה שלי רווחה. אני מגביר את קצב ההליכה, רץ.
***
"כבוד הרב" שניאור משפיל עיניו בבושה "הכל הסתבך. נתקעתי עם מאיר ההוא במעלית וקיבלתי התקף אסתמה רציני"
"אז לא הבאת לו את המעטפה שהכנתי לו?" הר"מ מביט בו בעיניים טובות.
שניאור, מעודד מהמבט האוהב, מעז קצת להרים את עיניו "לא הבאתי לו, רק אמרתי לו מה שאמרת לי לומר לו" הוא לוחש "אני מצטער".
"אין דבר" העיניים הטובות שלוות לחלוטין "העיקר שאמרת ליהודי כמה מילים טובות, נכון נערי?"
"כן" מאשר שניאור. בשביל זה שווה גם לחטוף התקף אסתמה, חושב בליבו.
***
אחח.. השוטר מפיל אותי על הרצפה, מעקם לי את הרגל תוך כדי. חבורת חרדים צועקים "גוואלד!" מהצד ואני לא מפספס את החיוך הקטן שהם מגניבים מתחת לשפם.
"אתה בסדר?" בחור עם כיפה גדולה, פיאות שחורות פרועות וחולצה לבנה מכופתרת, מושיט לי יד.
ברגע הראשון אני נרתע. ברגע השני מבין שאין לי כל כך ברירה, אלא אם אני רוצה להירמס על ידי המון המפגינים הזועם, בהיסוס אני תופס ביד המושטת, וקם.
עכשיו, בשעה שהציפורים מתחילות לצייץ והשמש מחליטה שהגיע הזמן להאיר את ארץ ישראל, אנחנו יושבים אזוקים על ספסל ברזל, אחד ליד השני. בטח עצרו אותי רק כי דיברתי איתו, משטרה ארורה. למה הם לא מבינים שאני לא כמוהו, אני חילוני, שמאלני.
"דוד" הכיפה הגדולה מחייך אלי, הקול שלו עבה וצרוד.
"מאיר" אני מסנן, בחיים לא שנאתי את השם שלי יותר ממפגש עם דוסים, לפעמים זה גורם להם לחשוב שאני אחד משלהם ש'התקלקל'.
"הייתי נותן לך חיבוק אחי, אבל..." הוא משפיל מבט אל האזיקים על היד.
"תגיד, למה באת להפגנה הזאת בכלל?" בגללך עצרו אותי, אני מתאפק לא להוסיף.
"אהמ... בעיקרון רק רציתי לראות את ההפגנה מהצד, לדבר עם האנשים, להתדיין, להכיר".
"אבל היית במרכז ההפגנה. בטוח שלא רצית להפגין נגד ביבי או משהו?"
"יש לי דברים יותר חשובים להפגין עליהם מאשר על יהודי כזה או אחר" הוא מגחך, אבל העיניים שלו, שמסתכלות עלי, מלאות בכאב. "אבל ראיתי איך שהשוטר הזה הפיל אותך"
"כן" אני מסכים.
"הוא יהודי" אז מה? "אבל לא יכולתי לתת לך להישאר שמה על הרצפה" הוא ממשיך, מאד טקטי מצידו.
"אז בגלל שראית אותי נכנסת לתוך ההפגנה ובעצם, בגללי עצרו אותך" האסימון נופל בתוכי באיחור.
"לא בגללך, זה מהשם" הוא מחייך שוב "כל מה שה' עושה, הכל לטובה"
"בטח לטובה" אני חוזר אחריו בציניות "מה יותר לטובה מאשר להיות עם אזיקים כל הלילה?"
"ברור שלטובה, אחרת איך הייתי פוגש צדיק כמוך?"
מה יש לכולם עם תארי הצדיקות והקדושה שמנחיתים עלי לאחרונה.
"אמיתי" הוא קולט את הפרצוף המזלזל שלי "נכון שאני לא מסכים עם הדעות שלך, אבל באמת שאני מעריך את העזות שלך ואיך שאתה מוכן להילחם ולקבל מכות בשביל עם ישראל"
שוב עזות, מה זה אומר בכלל? "ועוד איזה מכות!" ספגתי מכות, אני מסכים איתו, אבל עשיתי את זה בעיקר בשביל האקשן, לא ממש בשביל עם ישראל.
"אחד כמוך אנחנו צריכים בהפגנות אצלנו. אתה, יש לך עזות"
טוב מאיר, אני אומר לעצמי. תתגבר על הפדיחות. את הבחור הזה אתה כנראה לא תפגוש יותר לעולם, אבל אתה בטח תישרט במשך שבועות מה זה ה'עזות' הזו.
"תגיד, דוד, מה זה עז..."
"עמיחי דוד" שוטר במדים מצוחצחים מדי לטעמי קוטע את השיחה בדיוק כשאני מחליט להתגבר על הבושות "כנס, הגיע מישהו לשחרר אותך בערבות"
דוד קם "אתה בא?"
"מה?"
"נו, מאיר, אתה רוצה להישאר פה לנצח?" הוא מושך לי בקצה החולצה, כמה שמאפשרות לו ידיו האזוקות.
"לא לריב פה, ילדים" צועק השוטר, שגדול ממני בשנה או שנתיים "אתם עדיין עצורים, למקרה ששכחתם".

אליהו, הבחור ששחרר אותנו בערבות, עם כיפה ענקית, פיאות חומות מתולתלות שמגיעות עד למותניו וחולצה לבנה מכופתרת. יש להם סטייל מוזר לחרדים, כולם עם אותה חולצת צווארון מכופתרת בצבע לבן. אולי זה תלבושת אחידה של ישיבות, אני לא יודע.
"תגיד, אליהו, למה שחררת אותי?" אני שואל אותו "זה עלה לך כמויות כסף".
"מה פירוש" הוא לא מבין "אתה אח שלי, אתה יהודי. מה רצית, שאני אשחרר רק את דוד?"
"טוב, תודה. באמת, תודה" אני מחליט להרפות מהנושא, רק שלא יתחרט פתאום ויחזיר אותי למעצר. "אם לא אתה, אולי הייתי נשאר שם עוד יומיים".
"נו, באמת. בטוח מישהו היה משחרר אותך" לא בטוח, כמעט בטוח שלא. מי היה משחרר אותי, אבא ואמא שבאמצע לריב, או אולי החברים שאוהבים אותי רק כשיש לי כסף לתת להם? אולי המשתעל המוזר ההוא מאתמול.. "אבל ברוך ה' שהייתה לי את הזכות לשחרר צדיק כמוך". הוא מחייך.
"טוב, אליהו ומאיר, איפה הבית כנסת הקרוב? תכף עובר זמן קריאת שמע" דוד מתפרץ לשיחה.
"יש בית כנסת קטן ברחוב הסמוך, התפללתי שם לפני שבאתי אליכם" אומר אליהו.
"איזה יופי" דוד מאושר "אבל אין לי תפילין, מה נעשה?"
"הו, הבאתי לך את התפילין שלך, דוד וגם התפילין שלי נשארו אצלי, אבל אני כבר התפללתי. רגע, מאיר. אתה רוצה את התפילין שלי?"
תפילין? אני? מה הקשר?
אני בא לנענע בראשי לשלילה, אבל מבשר כבר מגיש לי את תיק התפילין בחיוך רחב ואוהב "תפילין אחי, עוד לא הנחת היום".
ומול חיוך כזה, איך אפשר לסרב?
ציבי זרקה את המעיל על השולחן בכניסה, מתוסכלת.
היא מרחה את נעליה בשטיח והורידה גם אותן בזעף.
"צהריים טובים" ראשו של נתי הציץ מדלת המטבח, מלווה בחיוך עולץ, שנמחק במיידית. "קרה משהו?"
ציבי הרימה אליו את עיניה ונאנחה. "כנראה".
"אוח".
"כן".
"כוס קפה?"
"אני אשמח".
"בכיף".

ציבי התכרבלה בפוך, מחממת את אצבעותיה בכוס הקפה שהכין לה נתי.
"אם את רוצה לשתף את מוזמנת", הוא הודיע תוך כדי טיגון. מעיף מבט קצר באשתו.
צמרמורת קלה עברה בה. "אני יודעת.."
"אני שמח".
היא נשפה על האדים. "אוף, התפללתי שזה לא יקרה וזה פשוט קרה".
נתי הסתובב; "שוב מרים?"
ציבי לגמה מעט מהכוס. "זה מתחיל לתסכל אפילו אותך.." דוק שקוף הבריק באישוניה.
"בשבילך אני מתוסכל. דיברתן?"
"ניסיתי, מבטיחה לך, והיא לא מוכנה להקשיב".
נתי בלע אנחה. "את רוצה שאנסה לדבר עם בעלה? אני פשוט באמת חושב שכדאי לסיים עם זה ודי, תראי איך זה גומר אותך.." הוא נושך את שפתו התחתונה.
היא קמה ממקומה וניגשה למקפיא, שולפת קופסת עוגיות טרייה שהכינה אתמול. "אתה צודק, באמת.. ואני זו שצריכה לעשות את זה".
"אבל זה לא כל כך מתקדם.."
"שוב צודק".
"שאתקשר וזהו?"
"לא".
נתי חש רצון עז לדפוק את ראשו בקיר. "ציבי. או שאת מתקשרת למרים עכשיו, או שאני אתקשר לבעלה", הוא מתקשח. "מה את מעדיפה?"
"שאני".
"אז עכשיו", הוא שלף את הפלאפון שלה מההטענה, מגיש לה אותו. "אני מחכה, ושומע יחד איתך, קדימה".
ציבי לקחה את הפלאפון באי שביעות רצון, מחייגת את המספר.
"מרים?"
"ציבי". נראה כי האש מלחכת את המקשים.
"כן".
"מה את רוצה עכשיו?" הקוצר רוח נשמע גם מחוץ לטלפון, והלחיים המסמיקות מספיקות לנתי.
תפעילי את המיקרופון, הוא מסמן לה, והיא לוחצת.
"רציתי לומר לך שהסצנה האחרונה ביננו הייתה לא נעימה לי". היא מנסה לקרר את פניה החמות.

שקט מעבר לקו. "את מצפה שאני אתנצל?"
"כן, מן הראוי".
גיחוך. "אז אני מאוד מצטערת, אבל ההתנצלות לא מתכוונת לבוא".
ניתוק.
נתי התקשה לבטא את הרגשתו. וציבי לא הגיבה.
"אני.."
"אין מה, פשוט לדלג, וזהו", ציבי קמה מהשולחן, וניגשה לכיור לשטוף את פניה.
"אסור לדלג, וזה סתם חבל", הוא לא הסכים. "אם תדחיקי זה יבוא בדרך אחרת, וכבר ראינו שזה ככה, זוכרת?"
היא נאנחה שוב. "כן. ושוב אתה צודק".
"בואי נחשוב מה אפשר לעשות". הוא מנסה לעודד.
"לעזוב עבודה".
"אוקי".
"מה???"
"מה קרה?"
ציבי שפשפה את עיניה. "אתה הסכמת שאני אעזוב את העבודה?" היא לא האמינה שהיא שומעת את מה שהיא שומעת.
נתי חייך. "זה שאת עוזבת עבודה לא אומר שאת לא עושה סוף לסיפור של מרים. לכי לישון עכשיו, את זקוקה לזה".


↤↤


"מה קורה פה היום??" שילת קצצה את ציפורניה.
"שילת?" רחל המזכירה דופקת בדלת, ופותחת חריץ דק. "אפשר?"
"כן כן, תיכנסי", העבירה שילת את כף ידה על המצח.
"נעמי התקשרה לומר שלא תוכל לבוא גם בהמשך השבוע". בישרה רחל.
"את לא רצינית. היא לא יכולה לא לבוא, אין לי מישהי אחרת בקבוצה של התסמונת דאון", היא מחווירה מעט. "יש לה מישהי להביא?"
רחל מורידה את עיניה אל הקסר שבידה. ואחר מחזירה. "לא.."
"היא צריכה לעשות את זה. עדכני אותה במהירות האפשרית. ושתתקשר אליי בבקשה".
"אעדכן"
"תודה".


↤↤


הסנדוויצ'ים שלהם כבר היו מוכנים על השיש, וציבי העבירה 'ויש' אחרון.
"בוקר טוב!"
ציבי הסתובבה, "בוקר אור".
"ציבי".
"כן נתי".
"אפשר לבקש חיוך של בוקר? התחלת דף חדש עכשיו", הוא מחייך בעצמו. "והבעיה שלך נפתרה".
היא נעצרה. "מה שאמרת עכשיו זה חלק מהמשפט הראשון או כחלק נפרד?" איבריה דרוכים.
"כחלק נפרד וכהמשך", הוא לחץ על הקומקום, והמים החלו לרתוח.
"נתיי"
"כן ציבי?"
"אפשר תשובה נורמלית?" ידיה נחו על מותניה, ממתינות.
הוא הצביע לה לשבת. "קודם קפה".
ציבי התיישבה, מותשת. "אפשר לפני?"
"כן", נתי עליז היום באופן מיוחד. "טיפלתי בשבילך בהתפטרות, ומצאתי לך עבודה חדשה".
עיניה התרחבו. "אתה צוחק עלי".
"דווקא לא.." העליזות פגה לאיטה. "את לא שמחה?"
היא צוחקת צחוק קצר. "אתה לא אמיתי".
"אבל עשיתי את זה באמת".
"לא נכון"
"ציבי.. אני עשיתי את זה".
"מה העבודה החדשה?" היא מנסה להתמקד בפן החיובי לעת עתה.
"מורה ממלאת מקום".
הלב מנתר.
"מורה", היא חוזרת אחריו לאט.
"כן", הוא מתחיל לחייך בחזרה. "תנחשי לאיזה מקצוע".
"תנ"ך??"
"כן, ב"ה"
"ווואווו!" הפנים שלה מאירות, וזה כל כך שווה את הכלום שעות שהוא ישן אתמול.
"אני שמח בשבילך מאוד" הוא מסיים לשתות את הקפה שלו וממשיך. "היום הראשון בעבודה מתחיל מחר, בכיתה ב', בבית ספר נווה שירה פה בעיר".
"איך עשית את זה?! אמאלה נתי אני לא מאמינה, ", היא מחייכת חיוך ענק.
"אז תתחילי", הוא מכתף את התפילין. "וחוץ מזה, שיש לך עניין לסדר היום".
האור כבה.
"מרים שוב?" המבט בעיניים מתחנן.
"אני מצטער, ציבי. את חייבת לעשות את זה" הוא מתחרט על המילים, היה מסמס לה או משהו. "אבל אני זמין תמיד לשמוע שאת אחרי השלב הזה.. שיהיה בהצלחה".
"תודה נתי.. בהצלחה בכולל".
דלת נסגרת בשקט.
לחצתי על הבלם עד הרצפה.
ראיתי את החלון של הרכב שלפניי מתקרב במהירות ו... בום.
התנופה שלי נעצרה בבת אחת.
לא קרה כלום
לא קרה כלום

ברוך השם

רק נגענו זה בזה, שתי קופסאות מתכת גדולות. חזקות. מה כבר יכול לקרות.
חלון התנפץ?
נו, אז חלון התנפץ. זכוכית. מה אתה רוצה, שלא יתנפץ? זכוכית. רק זכוכית.
לוקחים מטאטא. מטאטא ויעה ונגמר סיפור.

וזה לא קשור. זה לא קשור אלי. כלומר כמעט לא קשור. זכוכית חה חה, גם אם תקיש עליה בכפית היא תשבר.
שברת פעם כוס? אף פעם לא שברת כוס? ולא קראת לזה תאונה. צחקת קצת ואמרת מזל טוב.

נו.

נו כבר...

למה הוא לא נוסע? אנחנו באמצע הכביש. רד כבר לשוליים ואני אחריך, ונחליף פרטים. כמו שני גברים מכובדים, נחליף פרטים. נלחץ ידיים. נגיד סליחה.
מזל שיש ביטוח, גם לך יש ביטוח?
בטח יש ביטוח, למי אין ביטוח היום. ואתה מבין שזה אתה, נכון. כלומר האשמה.
עצירה פתאומית שכזו... גם אילו שמרתי מרחק לא הייתי יכול...
לא, לא אשמה חלילה. אשמה קראתי לזה? הו לא. מה פתאום. ראיתי בברור את הילד שקפץ לך לכביש, אתה חושב שלא ראיתי שהיית חייב לעצור? לא אשמה. גורם. אתה מבין? אתה הגורם. כלומר בשביל הביטוח.

אתה נחמד אדוני, אם כבר נגזר על בנאדם להתנגש, אז להתנגש עם אדם נחמד חה חה. נחמד כמוך אדוני. טפיחות שכם. פתק עם הכתובת והטלפון. אולי נתראה פעם הא, על כוס קפה. אולי זו התחלה של ידידות מופלאה חה חה.

נו

נוווו

למה אתה לא נוסע כבר לשוליים. למה אתה יושב ברכב כמו גולם? צא כבר ונדבר, נגמור סיפור חת שתיים. באמת, מה כבר קרה, כמה זכוכיות. אתה יודע מה? חצי חצי. כמה עולה שמשה, גרושים. חצי עלי חצי עליך. רק תצא כבר מהאוטו ונדבר סוף סוף, למען השם אי אפשר לנהל ככה עסק...

אני מבין. אתה מתבייש! אני לגמרי מבין, אתה פוחד ממני, אתה חושב שאני איזה בריון כביש עצבני שיתחיל לאיים עליך, לסחוט אותך, למרר לך את החיים.

אין שטות גדולה מזו יקירי, אין.
חה חה, אני?
אני לא יכול לגעת בזבוב, רק תראה אותי לרגע, נדבר שתי מילים ותרגע מיד. אני האחרון שיש לפחוד ממנו.

אתה יודע מה? קח הכל.
זהו. הכל עלי. אני משלם את כל השמשה.
איך אני בשבילך?
ובשביל ההרגשה הטובה, שים לב, בשביל שתרגיש טוב אני יגיד לך שאני אשם.
או קיי? אני הגורם אני האשם, אני לא שמרתי מרחק ונכנסתי בך, קח את הכסף וכל טוב. כמה כבר עולה שמשה...
וגם המטאטא עלי חה חה, מטאטא חדש!

נו

אתה לא יכול לשבת שם לנצח. זה כביש פה. אנחנו חוסמים את התנועה.
טיפהל'ה אומץ, נו. תגייס כוחות נפש וצא.

אתה יודע מה
אני יוצא אליך וגמרנו. טוב לך? אני אעשה את הצעד. אני אשם, אני משלם, אני הוא זה שניגש אליך. אתה תפתח את החלון ואני אכניס לך צ'ק.
וזהו. קלי קלות.
פותח חלון, לוקח, סוגר, ונוסע. סוף טוב הכל טוב.
הנה, עוד רגע. פשוט הרגליים שלי חלשות קצת, אני לא מרגיש טוב היום. הנה אני כבר פותח את הדלת ויוצא, אני צריך לשחרר את החגורה, עוד כמה שניות.
עוד כמה שניות.
אני רק צריך קצת לנוח. שהידיים יתחזקו לי, נבהלתי מהתאונה הזו חה חה, אתה חושב שלא נבהלתי? אני גם בן אדם.
עוד רגע, אני נח שניה ומיד מזיז את הידיים שלי אל החגורה. אוף בדיוק היום. בדיוק היום אני לא מרגיש כל כך טוב.
כמה נשימות עמוקות ואני יוצא אליך. קצת לחוץ פה. והרגליים שלי... כל כך חלשות. מה שקצת בהלה עושה לבנאדם חה חה.
הנה הנה, כבר אני מנסה לשנות תנוחה, רק צריך להצליח לזוז פה, המכוניות הקטנות האלה, אתה יודע. הכל צפוף, והגוף תקוע. ואולי.
אולי עדיף שאתה תצא אלי, אני חושב, כן כך עדיף. אני לא מרגיש כל כך טוב היום.

אני בטוח שאתה מתחיל לקלוט, שאין כאן שום בעיה, לא קרה כלום, כמה זכוכיות וזהו. הנה אתה בוודאי כבר מבין, ועומד לפתוח את הדלת שלך, תפסע אלי בהססנות, ואני אחייך אליך.
כן חיוך גדול, שירגיע אותך בבת אחת.
ואני יגיד סליחה, למרות שאתה צריך לומר את זה לי. לא אכפת לי. שיהיה, אני אשם, אני משלם, קח את הצ'ק ונלחץ ידיים כמו גברים.

נו צא כבר

צא!

יש לי סחרחורת כבר,
אסור לי לחשוב כל כך הרבה, ועוד היום בדיוק כשאני לא מרגיש טוב, סחרחורת וצפצוף באוזניים. חנוק פה כל כך.
כנראה שבכל זאת אצטרך לצאת אליך, לשאוף קצת אויר בחוץ, לחלץ את האברים. אבל הרגליים לא נשמעות לי, חה חה, קטעים. נרדמו לי הרגליים.

הנה אנשים באים, עם אפודים כתומים.
היי, הכל בסדר חברים!
רק כמה זכוכיות חה חה.
תגידו לנהג שם, שאני משלם הכל. הוא יכול לצאת בשקט.
הוא יכול לצאת בשקט.

למה יש לכם מסור?
מטאטא צריך, לא מסור.

אוי הבחילה הזאת. הסחרחורת. הצפצוף. תעזרו לי לצאת מפה. ההגה תקוע לי בתוך ה...
תגידו לו שיבוא לקחת את הצ'ק.
תגידו לו שאני אשם.
אני משלם.
מה כל הסיפור, כמה זכוכיות. כמה זה כבר יכול לעלות?
שיצא כבר
שיצא.

למה הוא לא יוצא?

למה

למה??
יום ראשון של 'זמן אלול' בישיבה החדשה. אווירת התחדשות מחשמלת. כמו תינוק שזה עתה בקע לעולמו. הכול נקי. הכול פתוח. את העבר מכסה שכבה רעננה של הזדמנות חדשה ומבטיחה.

אני יושב רכון על הגמרא. סוגיית "תוקפו כהן" על הפרק. עט, ערמת דפים ויד כותבת במרץ חידושים נפלאים.

פתאום אני מרגיש יד רכה על הכתף, זה ה"ראשיבה" במבט אבהי אוהב וגאה. הוא לוקח לאחר נטילת רשות רטורית בלבד את ערמת הדפים, ומתחיל לקרוא בחיוך גאה. מסך שחור יורד לי מול העיניים. אני עומד לעוף מהישיבה כבר ביום הראשון. לא ראיתי את זה קורה בתסריטים הגרועים ביותר.

חיוכו של הראשיבה נמחק מהר מאוד. תווי זעם פשטו על פניו ויצרו מבט מרטיט. העיניים שנעץ בי יכלו בקלות להחליף את מערכת "מגן אור" להפלת טילים בלייזר.

בדפים היה כתוב אולי על תקיפה, וייתכן אולי שהתוקף אפילו היה כהן בהשתייכותו השבטית, לא באמת זוכר, אבל בכל מקרה לא היה לו שום קשר לסוגיית "תוקפו כהן".

"מה השטויות האלה? על מי אתה עובד?", באו המילים הצולבות לאחר שתיקה מצמיתה שהרגישה נצח.

מרוב הלם חוויתי מעצור בנשק התירוצים שלא הצלחתי לתפעל, אז שתקתי. ובכלל באיזה אופן אפשר להסביר כתיבת טורי קומדיה ביום הראשון בישיבה, במקום כתיבה עיונית ופלפולית על אודות הנלמד.

"תמתין ליד חדרי", באה ההוראה הצפויה.

לאחר ייבוש ממושך הגיע הראשיבה לחדרו עם הדפים שלי. הוא טרק את הדלת, והותיר אותי בחוץ רועד כעלה יבש נידף ברוח.

לאחר כדקה החלו להישמע פרצי צחוק אדירים מהחדר. "יופי", אמרתי לעצמי, "החומר מוצא חן בעיניו, אולי זה ישפר את מצב רוחו וימתיק את גזר דיני", קוויתי.

לאחר חצי שעה נפתחה הדלת. עיניו היו אדומות מצחוק. "קח את הדברים שלך ועוף הביתה לצמיתות", ציווה ללא רחם. "רגע, אבל זה לא הצחיק אותך? שמעתי אותך צוחק", התחננתי על נפשי.

"מה פתאום. שאני אצחק מהעוללות הזאת? נכון, יש לי נטייה שכשאני בוכה זה נשמע כמו צחוק. ואני בכיתי. בכיתי נורא על זה שאני נאלץ להעיף בחור שחשבתי שיגיע רחוק. חוץ מזה, הקטעים שלך ממש לא מצחיקים", תירץ והעליב.

ואני פחדתי פחד מוות לחזור הביתה לאבא מאוכזב ולאמא כאובה. אז התמקמתי במחסן שחבר סידר לי, שם ישנתי. בימים נכנסתי לחדר מחשבים, להעביר את זמני כאן בקהילת כתיבה מקצועית, לה ייעדתי את פרקי "סוגיית תוקפו כהן" שכתבתי.

לתדהמתי גיליתי שם פתאום טקסטים מוכרים לי, המילים שקראתי הדהדו בי בזיכרון טרי מאוד. "רגע, זו "סוגיית תוקפו כהן שלי", הזדעקתי פתאום, מפר בגסות את השקט הנעים שבחדר. מיהרתי לבדוק את הכינוי של המפרסם, והצמדתי יד לפה כמפהק כרוני כאשר גיליתי שהוא מכנה עצמו "ראשיבה".

בין הסטנדרים הוא מסתובב כמו טווס, כאשר בפועל הוא בכלל שודד טקסטים נלוז. רתחתי כמו קומקום שמסרב לתת למימיו הפוגה עם הגיעם לנקודת הרתיחה. וכל מה שרציתי הוא להטביע את הראשיבה במים האלה בדיוק.

פניתי אליו בהודעה פרטית נזעמת, "מי אישר לך לגנוב את החומרים שלי. לא שמעת על קניין רוחני", הטחתי בו בישירות. הוא לא נותר חייב ובניגוד לטוריו, הפגין יצירתיות יוצאת דופן בתירוציו: "קודם כל מה שתלמיד ישיבה עושה במסגרת הישיבתית נחשב לקניין רוחני של המנהלים. חוץ מזה, פרסמתי את החומרים כדי לגלות איפה אתה מסתובב כשאתה לא בישיבה. ידעתי שתקפוץ כמו אידיוט. ואם זה מה שאתה עושה במקום להוכיח לנו את רצינותך, אתה לעולם לא תחזור לישיבה", הבטיח.

התרסקתי על המקלדת. יצא לי טור נזעם שבלמתי ברגע האחרון את פרסומו. בכל זאת, אולי עוד אחזור לישיבה.

ראיתי את התגובות לטוריו של הראשיבה, הן היו נלהבות. ליבי נחרך בקרבי.

ובינתיים הוא התמכר לריגוש. העלה עוד ועוד חומרים שלי. והקוראים בתגובה הזמינו עוד ועוד, הוא סיפק ללא הרף.

יום אחד הגיע טלפון מפתיע. זה היה הוא, הראשיבה, הגנב. הוא מוכן לתת לי צ'אנס אחד נוסף ואחרון, אבל רק אם אפגין רצינות מקסימלית. את אושרי באותם רגעים אי אפשר לתאר במילים. קפצתי על המציאה, והבטחתי לעצמי שאני לא מפקשש את זה הפעם.

התיישבתי במקומי בבית המדרש, ועמלתי על תלמודי שעות על גבי שעות. כתביי הפעם היו בנויים לתלפיות. עקרתי הרים, טחנתי אותם זה בזה, ומהאפר ייצרתי דיו ממנו כתבתי חידושים שהאירו כצאת השמש בגבורתו.

מרחוק ראיתי את הראשיבה מתקרב. הוא הולך להתמוגג. בעיני רוחי כבר ראיתי אותו משתיק את בית המדרש ומכריז: מורי ורבותי, מ-ה-פ-ך. אם הוא יכול כולכם יכולים!

הוא עצר לידי, קרא את כתביי בחיוך, שהחליף מהר מאוד בתווי אכזבה מבעיתים. "תגיד, בשביל הקניין הרוחני הזה החזרתי אותך? מזה יש לי כבר מספיק. נגמר לי המלאי והציבור דורש עוד, תכתוב לי עוד חומר, אבל אתה יודע, מהסוג הטוב".

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה