תוכן הצעה: אתגר סיפורים

[ניק 153612]

מה תגידו על תיאור קליל? (אמנם מעט רדוד)

המדריך ללילה לא שקט: בין המיטה, הממ"ד והמסך​

01:15 – הזינוק הגדול הכל מתחיל ב"צירצור". הצליל המיוחד של פיקוד העורף בטלפון, זה שנשמע כאילו צרצר בלע מגפון. בשנייה אחת אתה עובר ממצב שינה עמוקה למצב "נינג'ה": זינוק מהמיטה, תפיסת הילד הראשון שנקרה בדרכך (גם אם הוא בכלל כרית), וריצה לממ"ד בחושך מוחלט תוך כדי התנגשות בפינה של השולחן.

01:17 – שלב השאלה הרטורית אתה בממ"ד. דלת הברזל נסגרת בקול "בום" שגורם לך לתהות אם זה היה יירוט או סתם הבריח. הילדים מסתכלים עליך בעיניים חצי עצומות ושואלים: "זה היה אצלנו?". אתה עונה "לא יודע", למרות שהטלפון שלך עדיין רועד ביד כאילו הוא בהתקף חרדה.

01:20 – רגע של פרוג זה השלב שבו אי אפשר להתאפק. אתה פותח את הפורום כדי להבין מה קרה.

• הכותרת: "דיווחים בלבד!!! (ללא תגובות!)"
• התוכן: 50 הודעות של "שמעו בום בבני ברק?" ועוד 20 תגובות של "גם באלעד שמעו!".
• התובנה: אתה מגלה שמישהו כבר הספיק להעלות הקלטה של הבום, לנתח את זווית היירוט, ולפתוח אשכול נוסף על "איך מרגיעים ילדים בממ"ד באמצעות וופלים".

01:25 – ועדת החקירה בשכונה השקט חוזר, אבל מהחלון (או מהמסדרון) נשמעים הדיונים של השכנים. תמיד יש את השכן ש"ראה את השיגור מהמרפסת" ואת השכנה שמתעקשת ש"זה בכלל היה רעם, לא טיל". כולם הופכים לפרשנים צבאיים בפיג'מה.

01:45 – הניסיון לחזור לשגרה אתה זוחל חזרה למיטה. כל הגוף דרוך. כל משאית שעוברת ברחוב נשמעת כמו תחילתה של אזעקה. אתה עוצם עיניים, ואז הטלפון מאיר שוב – לא, זו סתם הודעה בקבוצה של הגן: "מחר מתחילים ב-9:00?".

07:00 – הבוקר שאחרי אתה קם עם תחושה של משאית שעברה עליך. הקפה לא עוזר, והדבר הראשון שאתה עושה זה להיכנס שוב לפרוג כדי לראות אם האשכול מהלילה ננעל, ומי היה המשתמש שכתב ב-03:00 לפנות בוקר: "נראה לי שזה נגמר, אפשר לישון".

 

[ימים טובים יבואו]

אני חושב שאם כבר הדימוי של הבינה היה יותר יפה:

לא ניסיתי למצוא דימוי קשור בכלל. כתבתי מה שיצא לי, לא ראיתי ערך להשקיע בגיבובי מילים אלו..

 

[משך]

אני בספק עם לאפה נוטפת טחינה בלונדון היא איבוד תרבות...
לפי"ז גם עיראקי חובב גפילטע...או פולני חובב חריימה...זה איבוד תרבות
יצורים תבוניים שכל היום רוכנים מעל מסכים מרצדים ומשוחחים עימו ברצינות תהומית
מרגיש לי קצת יותר כאיבוד תרבות...

ברור.
כתבתי היסטורית.

היום המצב הרבה יותר חמור.
יצורים תבוניים דנים עם יצורים תבוניים.
למה?

ברצינות:
פילוסופית, מה הענין לדבר עם בני אדם?
מה היתרון האנושי?
בהנחה, שהתוצאה היא אותה תוצאה.

לא מתכוון לטעון שהמצב היום כזה.
"בעתיד" כנראה שכן.
יואו.
מה פתחתי פה...

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

נעלה שלב בקושי
מה מכל הסיפורים הבאים לא נכתב בידי בינה?

ספוילר: סיפור ראשון

המספר האחרון
יום רביעי בערב, כמו כל יום רביעי, אורי ישב על הספה עם כוס תה שהתקררה מזמן והקיש על השלט בלי באמת לראות. הטלוויזיה הכריזה על התוצאות. הוא לא ממש הקשיב. רק כשהמספרים התחילו להופיע על המסך, משהו במוח שלו נרשם כמו קוד שורת שגיאה.
6, 14, 23, 37, 42, 9.
הוא הביט בטופס הקרוע שבידו. אותם מספרים. בדיוק.
הוא לא צעק. לא קפץ. רק הרגיש איך החדר נהיה שקט בצורה לא הגיונית, כאילו מישהו כיבה את הצליל של המציאות.
שבועיים אחר כך כבר היה לו הכסף. לא סכום מטורף כמו בסרטים, אבל מספיק כדי שלא יצטרך לעבוד יותר אף פעם. הוא עזב את הדירה הקטנה בחיפה, קנה בית קטן ומסודר בכרמל, עם נוף לים. קנה אופנוע. טס ליפן לשבועיים. חזר. קנה עוד אופנוע. נמאס לו.
הבעיה לא הייתה הכסף.
הבעיה הייתה שהמוח שלו המשיך לעבוד כמו תמיד – רק בלי מטרה.
הוא התחיל להרגיש שהזמן זז אחרת. כאילו מישהו לחץ על כפתור "השהייה" בחיים שלו, אבל שכח להוריד את הווליום של המחשבות. כל יום נראה אותו דבר, רק עם תאורה שונה.
באחד הלילות, כשהוא ישב במרפסת ובהה בים השחור, הוא שם לב למשהו מוזר: השעון הדיגיטלי על השולחן הראה 03:17:42 – והשניות לא זזו.
הוא מצמץ.
הן עדיין לא זזו.
הוא קם, הלך למטבח. השעון שם הראה אותו דבר. 03:17:42.
הוא פתח את האפליקציה בטלפון. אותו זמן.
הוא צחק, קצת בהיסטריה. "נו באמת."
ואז הוא שמע את הקול. לא בקול רם. יותר כמו מחשבה שמישהו אחר חשב בשבילו:
"קיבלת את מה שביקשת.
עכשיו אתה חייב להחזיר את המשמעות."
הוא הסתובב. אף אחד לא היה שם.
אבל על השולן הופיע פתאום כרטיס קטן, מנייר כסוף דק.
עליו היה כתוב רק משפט אחד, באותיות זוהרות קלות:
נותרו 9 מספרים עד איפוס.
למחרת בבוקר השעונים חזרו לזוז.
אבל אורי כבר לא היה אותו אדם.
הוא התחיל לספור.
לא כסף.
לא ימים.
מספרים.
כמה פעמים מישהו אמר לו "מזל טוב" והוא באמת הרגיש משהו.
כמה פעמים הוא צחק בלי להכריח את עצמו.
כמה פעמים הוא הרגיש שהלב שלו דופק ממש, ולא סתם ממשיך לפעול כי זה מה שהוא אמור לעשות.
הוא ידע שהכסף לא ייגמר.
אבל הוא גם ידע שמשהו אחר כן –
היכולת להרגיש שהיום הזה שווה משהו.
בכל לילה הוא ספר את המספרים שנותרו.
והם ירדו.
לאט.
בכאב.
בבהירות מפחידה.
ביום שבו נשאר מספר אחד בלבד, הוא ישב על החוף בשש בבוקר, יחף, והביט במים.
הוא לא ידע מה יקרה כשהמספר יגיע לאפס.
אולי הכול יתאפס.
אולי הוא יתעורר שוב בדירה הישנה, עם תה קר ועם תחושה שמחר יש משהו ששווה לקום בשבילו.
הוא חייך חיוך קטן, ראשון מזה חודשים שלא היה מזויף.
"תודה," הוא אמר לים, או למי שהקשיב, או לעצמו.
ואז, בלי שום דרמה גדולה,
המספר האחרון נעלם.
והוא –
בפעם הראשונה מזה שנה וחצי –
הרגיש שהבוקר הזה
שווה להתחיל.

ספוילר: סיפור שני

הקבלה האחרונה

זה קרה בליל חמישי, מול המקררים של ה-AMM באבן גבירול.חודשיים עברו מאז האקזיט. מאיה הייתה בת 34, עם סכום בבנק שהפך את המושג "מחיר" לבדיחה לא מצחיקה. היא כבר עשתה את כל מה שצריך לעשות: קנתה את הפנטהאוז שחלמה עליו, סגרה להורים את המשכנתא, וטסה למלדיביים לשבוע רק כדי לגלות שחול לבן משעמם אותה נורא.

עכשיו, בשתיים בלילה, היא עמדה מול מדף החלב והתהתה למה היא בכלל פה. היא הרי לא שותה חלב. אבל הדירה הגדולה שלה הרגישה שקטה מדי, והזמזום של הניאון בסופר נתן לה אשליה של חיים.

היא לקחה קרטון חלב אקראי, שילמה בקופה העצמית, ומשכה את הקבלה.כשיצאה לרחוב, משהו הרגיש מוזר. האוויר עמד. לא סתם עמד – קפא. רוכב וולט על אופניים חשמליים נעצר באמצע הכביש, רגל אחת באוויר, כאילו מישהו עשה פריז על המציאות. רמזור הולכי הרגל נתקע על הבהוב ירוק שלא התחלף לאדום.

מאיה הסתכלה על הקבלה שבידה. מתחת לברקוד, איפה שבדרך כלל כתוב "תודה שקניתם", הופיעה שורה אחת מודפסת בדיו שחור וברור מדי:

יתרה בחשבון: 7 פעימות. נא להטעין מחדש.

היא שפשפה את העיניים. השורה עדיין הייתה שם.היא הניחה יד על החזה שלה. הלב דפק. קצב רגיל, מונוטוני. כמו שעון נוכחות במפעל שאף אחד לא מייצר בו כלום.

ממחרת, המציאות חזרה לזוז, אבל מאיה הבינה שמשהו בה נכבה. היא השיגה את המטרה שלה, את מה שעבדה בשבילו מגילי 22, ועכשיו לא נשאר כלום. השורה על הקבלה לא הייתה באג בקופה. היא הייתה באג בה.

היא התחילה לחפש את ה"פעימות" האלה.בהתחלה היא ניסתה לרמות. עשתה צניחה חופשית. האדרנלין טס, אבל כשנחתה והסתכלה על הקבלה המקומטת בכיס (שאיכשהו מעולם לא נעלמה), המספר נשאר על 7. פחד הוא לא פעימה אמיתית, מסתבר.

הפעימה הראשונה ירדה ביום שלישי אחד, כשהיא ישבה בבית קפה והקשיבה לאישה מבוגרת בשולחן ליד מספרת לחברה שלה על הנכד שלה. מאיה פתאום נזכרה בסבתא שלה שנפטרה לפני עשור, והרגישה צביטה אמיתית, חדה וכואבת בגרון. דמעה אחת ירדה לה.היא הציצה בקבלה. הופיע שם 6.

וככה זה עבד. היא הבינה שהיא צריכה ללמוד להרגיש מחדש. לא את הריגושים הגדולים של כסף והצלחה, אלא את הפעימות הקטנות של האנושיות שהיא איבדה בדרך.היא קיבלה פעימה כשהשלימה עם אח שלה אחרי שנה של נתק (5).היא קיבלה פעימה כשמצאה את עצמה רוקדת לבד בסלון לשיר גרוע מהניינטיז, ובאמת שחררה (4).היא קיבלה פעימה כשעזרה למישהו לסחוב עגלה במדרגות והוא חייך אליה חיוך כל כך כן שזה שבר לה משהו בלב (3).

המספרים ירדו, והעולם חזר לקבל צבע. האוכל חזר להיות טעים. העייפות הפכה לעייפות של עשייה, ולא לעייפות של ריקנות.

ביום שבו נשארה רק פעימה אחת, מאיה ישבה על ספסל בשדרות רוטשילד. היא לא עשתה כלום. היא לא ניסתה להרגיש שום דבר. פשוט הסתכלה על עלי הפיקוס נושרים לאט על המדרכה. כלב רחוב מעורב ניגש אליה, הניח את הראש שלו על הברך שלה, ונאנח.

מאיה ליטפה לו את הראש. היא לא חשבה על האקזיט, לא על העתיד, ולא על הקבלה. היא פשוט הרגישה אסירת תודה על הרגע הזה, בדיוק כמו שהוא.

היא הכניסה את היד לכיס.הקבלה לא הייתה שם.במקומה, היא פשוט הרגישה את הלב שלה, סוף סוף, מתחיל לפעום מחדש.

ספוילר: סיפור שלישי

---

מה שלא נרשם


רינת גילתה את הזכייה בטעות.


היא לא הייתה בבית כשהכריזו על התוצאות. היא הייתה בבית חולים, ליד המיטה של אמא שלה, ומחזיקה יד שהפסיקה להחזיר לחץ שעה קודם לכן. מישהו מהמשפחה שלח לה הודעה בוואטסאפ עם כמה סימני קריאה. היא הסתכלה בטלפון, הסתכלה על אמא, והחזירה את הטלפון לכיס.


הכסף הגיע חודשיים אחרי השבעה.


היא לא הוציאה ממנו כמעט כלום. שילמה את המשכנתא. קנתה מדיח כלים חדש כי הישן נשבר. שילמה לאחיה את החוב הישן שניהם ידעו שהוא לא יחזיר בחיים. זהו.


אנשים שאלו אותה מה היא מתכננת. היא אמרה "לא יודעת" ואנשים חשבו שהיא עניינית. הם טעו. היא פשוט לא ידעה.

---

הדבר המוזר קרה שלושה חודשים אחרי.


היא ישבה בדירה וסידרה את הדברים של אמא, קופסה אחת אחרי השנייה, וברגע מסוים – בלי שום סיבה – עצרה. בידיה היה ספר ישן, כריכה כחולה, שמעולם לא ראתה בחייה. בפנים, בכתב היד של אמא, מישהו רשם:


הדברים שהיו שווים – שלא שוו כלום בזמן שקרו.


מתחת לזה: רשימה.


הריח של ג'ינג'ר ולימון בחורף. הפקקים בכביש 2 כשהייתה מוסיקה טובה ברדיו. רינת בגיל שבע, ישנה עם הפה פתוח. הצחוק של השכנה מלמטה שנשמע דרך הרצפה.


רינת ישבה על הרצפה עם הספר ולא זזה הרבה זמן.

---

ב׳לילה היא חלמה שהיא עומדת בתור לקופה, ויש לה בידיה רשימת קניות שנמחקת ככל שהתור מתקדם. עד שמגיע תורה – הניר ריק לגמרי. הקופאית מסתכלת עליה ואומרת בלי שום אינטונציה: "את יודעת מה את רוצה?"


היא התעוררה בשלוש לפנות בוקר עם הלב דופק.


חיפשה מחברת. לא מצאה. כתבה על הגב של חשבון חשמל:


מה שרינת בת שמונה הייתה קונה אם היה לה כסף:

• כלב
• ערכת ציור של ממש, לא זו הזולה
• אחד מאותם כיסאות שיש בהם מנגנון ומתכווננים

היא הסתכלה ברשימה.


חייכה משהו מאוד קטן.


אוקיי, היא חשבה. אוקיי.

---

למחרת בבוקר היא יצאה ממרכז אימוץ חיות עם כלב ג'ינג'ר בן שנתיים שהיה עצבני ולא ממש ידע ללכת ברצועה. הוא משך, היא נגררה, שניהם הגיעו הביתה מבולגנים.


היא לא ידעה איך לקרוא לו.


קראה לו "הספר" כי ככה הוא נראה – כמו משהו שצריך ללמוד איך קוראים אותו.

---

הספר לא שינה את חייה בדרמה גדולה.


הוא שינה אותם בדרך שקשה להסביר לאנשים: עכשיו היה לה סיבה לקום בשבע. עכשיו היו לה שיחות עם שכנים בחצר. עכשיו היה לה מישהו לספר לו על היום, גם אם הוא לא הבין ואז מיד נרדם על הברכיים שלה.


היא לא הפסיקה לחשוב על אמא.


אבל היא התחילה, לאט לאט, לרשום דברים. כמו שאמא רשמה. לא דברים גדולים. הריח של הכלב אחרי גשם. הפנים שהוא עושה כשהוא רוצה שתמשיך לגרד.
יום אחד כתבה:
רינת בת שלושים ושבע, שישי בבוקר, הספר ישן לידה על הספה.החוצה גשם.לא רוצה להיות שום מקום אחר.

היא הסתכלה במשפט הזה הרבה זמן.
ואז הוסיפה בכתב קטן מתחת:
תרשמי את זה, אמא. זה קרה.

ספוילר: סיפור רביעי

האפס שלא נספר
ביום שלישי בצהריים, באמצע פקק שלא התקדם לשום מקום, דניאל גילה שהוא לא מסוגל לשמוע יותר רדיו. הוא כיבה אותו באמצע משפט, והשקט שנשאר היה חד מדי, כמו אור פלורסנט בעיניים.
הרכב לפניו לא זז. גם זה שאחריו לא.
הוא הביט בשעון. 14:08.
עברו כמה רגעים.
הוא הביט שוב. 14:08.
"תקוע," הוא מלמל לעצמו, אבל אז הרגיש שזה לא בדיוק המילה.
משהו אחר.
הוא פתח את הטלפון. 14:08.
הרמזור — אדום. לא מתחלף.
העולם כאילו עצר, אבל לא לגמרי. כי המחשבות שלו — הן המשיכו.
בהתחלה הוא נבהל. הלב דפק מהר מדי בשביל עולם שלא זז.
הוא יצא מהרכב. אף אחד לא הסתובב. אף אחד לא מצמץ.
ואז הוא שם לב לדבר המוזר באמת:
הכול היה חד יותר. הצבעים. הצללים. אפילו הרוח — כאילו קיימת, אבל לא זזה.
הוא צעד בין המכוניות כמו בתוך צילום שלא נגמר.
אחרי כמה דקות — או שעות, לא היה איך לדעת — הוא חזר לרכב. התיישב. נשם עמוק.
ואז, על לוח המחוונים, בין המד הדלק למהירות, הופיעה שורה שלא הייתה שם קודם:
0 פעולות שלא בוצעו.
הוא בהה בזה.
ואז זה השתנה.
1 פעולה שלא בוצעה.
הוא חשב על הבוקר. על ההודעה שהוא לא ענה לאמא שלו.
ברגע שהמחשבה עברה — המספר ירד.
0 פעולות שלא בוצעו.
הוא קפא.
הוא ניסה שוב. חשב על חבר שהוא הבטיח לחזור אליו ולא חזר.
המספר קפץ:
1
ואז הוא לחש: "אני אשלח לו היום."
המספר ירד.
הוא ישב שם הרבה זמן, בודק, כמעט בזהירות.
כל הבטחה שנשכחה. כל דבר קטן שהוא דחה. כל "אחר כך" שהתפוגג.
והמספר — עלה וירד, כמו נשימה.
לאט לאט הוא הבין.
זה לא על כסף.
לא על הצלחות גדולות.
אפילו לא על החלטות גורליות.
זה על הדברים הקטנים שהוא השאיר פתוחים.
כשהמספר נשאר על אפס יותר מכמה רגעים — משהו במרחב השתנה.
האוויר נהיה רך יותר. פחות לוחץ.
הוא נשען אחורה, עצם עיניים.
וכשהוא פקח אותן —
הרמזור התחלף לירוק.
השעון זז. 14:09.
מאחוריו צפרו.
הוא לא מיהר.
נתן למכוניות לעקוף אותו. נשם.
באותו ערב, בבית, הוא ישב בלי טלוויזיה. בלי מוזיקה.
רק עם הטלפון ביד.
הוא התחיל לעבור אחד אחד.
הודעות שלא נענו.
רעיונות שלא ניסה.
משפטים שהוא עצר באמצע.
כל פעם שסיים משהו — אפילו קטן — הוא הרגיש כאילו משהו מתיישר בתוכו.
לפני השינה, כשהוא כיבה את האור, הוא חייך.
לא כי הכול סגור.
אלא כי עכשיו הוא ידע למדוד.
לא זמן.
לא כסף.
כמה דברים נשארו פתוחים.
ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן,
הוא הרגיש
שהיום שלו —
נסגר כמו שצריך.

 

[צביה ר.]

מה מכל הסיפורים הבאים לא נכתב בידי בינה?

השלישי.
אני צודקת?

 

[משך]

השלישי.
אני צודקת?

ברור.
ממתי @בואו חשבון. יוסי לוי יודע להוסיף קו חוצץ בפוסט בפרוג.

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

אתר חמוד שמצאתי פעם ובדיוק שלחו לי עכשיו מייל

BooksWriter - סוף סוף, כתיבה עם AI שתיהנו ממנה באמת

כתיבה עם AI היא בדרך כלל משעממת. כאן זה אחרת. אתם עובדים יחד, עד שמתקבל משהו שאתם באמת רוצים לקרוא.

bookswriter.xyz

 

[גיטריסט בנשמה]

ברור.
כתבתי היסטורית.

היום המצב הרבה יותר חמור.
יצורים תבוניים דנים עם יצורים תבוניים.
למה?

ברצינות:
פילוסופית, מה הענין לדבר עם בני אדם?
מה היתרון האנושי?
בהנחה, שהתוצאה היא אותה תוצאה.

לא מתכוון לטעון שהמצב היום כזה.
"בעתיד" כנראה שכן.
יואו.
מה פתחתי פה...

אם אתה רוצה. באמת תשובה.
קבל אותה - כיום הai זה לא תבונה.
זה ס"ה חישוב מתמטי וחזייה על סמך זה.
משא" כ בנ"א שזה למידה מחודשת.
אבל עזוב.
אין לי כח להרחיב כי זה ארוך מני ים...
אם תרצה אולי בפרטי אוכל להתפלסף איתך על זה.
עשיתי על זה מחקר פעם.

פשוט לא רוצה לסטות מנושא האשכול...

 

[ניק 153612]

x x xx x xxxx x"x xxxxx x x x x x x xxxxxxxxxxx xxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxx xxxx xxxxxxxxxxxx xxxxxxx xxxx xx xxxxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xx xxxxx xxxx xx xxx xxxxxxx xxxxxx xxxxxxxxxxxxxx xxxxxxx xxx xxxx xxxxxxxxxx xxxxxx xxxxx xxxxx xxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxxx xxxxxxxxxxxxx xxxxx xxxxxxx x xxx/x xxx xxxxxxxxxx xxx xxx xxxxx xxxx xxxxxx xxxx xxxx x xxxx xxx xx xx xxxxxx xxx xxxxxxxx xxxxx xxxxx xxxxxx xx xxx xxx xxxxxxxxxx x xxxxxxxxx xxx xxxxx xxxxxxxxxxx xxxxx xxxx xx xx xxxxxx xx xx xxxx xxx xxxxx xxx xxxx xxxx xxxxx xxxx xxxxxxx xxxx xx xxx xxxxxx xx xx xxxx xxxx xxxxxx xx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxxxxx

זה מה שמופיע למנוטפרים, למה?

 

[גיטריסט בנשמה]

זה מה שמופיע למנוטפרים, למה?

אין לי מושג.
נטפרי שו אים אותי.
זה לא פעם ראשונה וגם בפורומים אחרים זה קורה לי סתם.
או שאולי אסור להזכיר אחת מהמילים הבאות -
1 פלסוף.
2 למידה מחודשת.
3 תבונה.

 

[צביה ר.]

@גיטריסט בנשמה גם לי ההודעה מאוקססת, אבל בהתראה שקיבלתי במייל אני כן רואה אותה.
נראה לי שאת המילה הבעייתית כדאי להחליף ל-חיזוי, ואז זה יהיה בסדר.

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

ברור.
ממתי @בואו חשבון. יוסי לוי יודע להוסיף קו חוצץ בפוסט בפרוג.

לא צריך להוסיף בפרוג, כשאתה מקליד בוורד --- נהיה אוטמטית קו חוצץ אז שאתה מעתיק זה נשאר

 

[משך]

אם אתה רוצה. באמת תשובה.
קבל אותה - כיום הai זה לא תבונה.
זה ס"ה חישוב מתמטי וחזייה על סמך זה.
משא" כ בנ"א שזה למידה מחודשת.
אבל עזוב.
אין לי כח להרחיב כי זה ארוך מני ים...
אם תרצה אולי בפרטי אוכל להתפלסף איתך על זה.
עשיתי על זה מחקר פעם.

למה בפרטי?
כל הרעיון זה להתפלסף ביחד עם כולם.
אתונה זה פה.

אין לי מושג.
נטפרי שו אים אותי.
זה לא פעם ראשונה וגם בפורומים אחרים זה קורה לי סתם.
או שאולי אסור להזכיר אחת מהמילים הבאות -
1 פלסוף.
2 למידה מחודשת.
3 תבונה.

לא.
זה בגלל שאתה @גיטריסט בנשמה
אתה צריך להיות @יהודי בנשמה

@גיטריסט בנשמה גם לי ההודעה מאוקססת, אבל בהתראה שקיבלתי במייל אני כן רואה אותה.
נראה לי שאת המילה הבעייתית כדאי להחליף ל-חיזוי, ואז זה יהיה בסדר.

מסקנה:
אין ספק יש הבדל.
AI לא היה נופל בזה.
הוא יודע מה זה נטפרי.

xxxxxxxxxx
"אופס, נטפרי לא מרשה לי לדבר על זה..."

 

[מגזין ג'נרטור]

מעולם לא התיימרתי לומר שזה לא בינה. כתוב מפורשות שזה נוצר ע"י בינה.

אבל הבאת את זה בתור הוכחה ליכולותיה של הבינה לייצר סיפורים ועל כן כיוונתי על המקום בו היא נכשלה במבחן.

 

[החריף]

@בואו חשבון. יוסי לוי, אולי תועיל לספר לנו באיזה בינה אתה משתמש ???

קנתה מדיח כלים חדש כי הישן נשבר

זה לא כתיבה של AI !!! אלא אם כן זה ערוך ?!
מה התוצאות ?

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

נעלה שלב בקושי
מה מכל הסיפורים הבאים לא נכתב בידי בינה?

ספוילר: סיפור ראשון

המספר האחרון
יום רביעי בערב, כמו כל יום רביעי, אורי ישב על הספה עם כוס תה שהתקררה מזמן והקיש על השלט בלי באמת לראות. הטלוויזיה הכריזה על התוצאות. הוא לא ממש הקשיב. רק כשהמספרים התחילו להופיע על המסך, משהו במוח שלו נרשם כמו קוד שורת שגיאה.
6, 14, 23, 37, 42, 9.
הוא הביט בטופס הקרוע שבידו. אותם מספרים. בדיוק.
הוא לא צעק. לא קפץ. רק הרגיש איך החדר נהיה שקט בצורה לא הגיונית, כאילו מישהו כיבה את הצליל של המציאות.
שבועיים אחר כך כבר היה לו הכסף. לא סכום מטורף כמו בסרטים, אבל מספיק כדי שלא יצטרך לעבוד יותר אף פעם. הוא עזב את הדירה הקטנה בחיפה, קנה בית קטן ומסודר בכרמל, עם נוף לים. קנה אופנוע. טס ליפן לשבועיים. חזר. קנה עוד אופנוע. נמאס לו.
הבעיה לא הייתה הכסף.
הבעיה הייתה שהמוח שלו המשיך לעבוד כמו תמיד – רק בלי מטרה.
הוא התחיל להרגיש שהזמן זז אחרת. כאילו מישהו לחץ על כפתור "השהייה" בחיים שלו, אבל שכח להוריד את הווליום של המחשבות. כל יום נראה אותו דבר, רק עם תאורה שונה.
באחד הלילות, כשהוא ישב במרפסת ובהה בים השחור, הוא שם לב למשהו מוזר: השעון הדיגיטלי על השולחן הראה 03:17:42 – והשניות לא זזו.
הוא מצמץ.
הן עדיין לא זזו.
הוא קם, הלך למטבח. השעון שם הראה אותו דבר. 03:17:42.
הוא פתח את האפליקציה בטלפון. אותו זמן.
הוא צחק, קצת בהיסטריה. "נו באמת."
ואז הוא שמע את הקול. לא בקול רם. יותר כמו מחשבה שמישהו אחר חשב בשבילו:
"קיבלת את מה שביקשת.
עכשיו אתה חייב להחזיר את המשמעות."
הוא הסתובב. אף אחד לא היה שם.
אבל על השולן הופיע פתאום כרטיס קטן, מנייר כסוף דק.
עליו היה כתוב רק משפט אחד, באותיות זוהרות קלות:
נותרו 9 מספרים עד איפוס.
למחרת בבוקר השעונים חזרו לזוז.
אבל אורי כבר לא היה אותו אדם.
הוא התחיל לספור.
לא כסף.
לא ימים.
מספרים.
כמה פעמים מישהו אמר לו "מזל טוב" והוא באמת הרגיש משהו.
כמה פעמים הוא צחק בלי להכריח את עצמו.
כמה פעמים הוא הרגיש שהלב שלו דופק ממש, ולא סתם ממשיך לפעול כי זה מה שהוא אמור לעשות.
הוא ידע שהכסף לא ייגמר.
אבל הוא גם ידע שמשהו אחר כן –
היכולת להרגיש שהיום הזה שווה משהו.
בכל לילה הוא ספר את המספרים שנותרו.
והם ירדו.
לאט.
בכאב.
בבהירות מפחידה.
ביום שבו נשאר מספר אחד בלבד, הוא ישב על החוף בשש בבוקר, יחף, והביט במים.
הוא לא ידע מה יקרה כשהמספר יגיע לאפס.
אולי הכול יתאפס.
אולי הוא יתעורר שוב בדירה הישנה, עם תה קר ועם תחושה שמחר יש משהו ששווה לקום בשבילו.
הוא חייך חיוך קטן, ראשון מזה חודשים שלא היה מזויף.
"תודה," הוא אמר לים, או למי שהקשיב, או לעצמו.
ואז, בלי שום דרמה גדולה,
המספר האחרון נעלם.
והוא –
בפעם הראשונה מזה שנה וחצי –
הרגיש שהבוקר הזה
שווה להתחיל.

ספוילר: סיפור שני

הקבלה האחרונה

זה קרה בליל חמישי, מול המקררים של ה-AMM באבן גבירול.חודשיים עברו מאז האקזיט. מאיה הייתה בת 34, עם סכום בבנק שהפך את המושג "מחיר" לבדיחה לא מצחיקה. היא כבר עשתה את כל מה שצריך לעשות: קנתה את הפנטהאוז שחלמה עליו, סגרה להורים את המשכנתא, וטסה למלדיביים לשבוע רק כדי לגלות שחול לבן משעמם אותה נורא.

עכשיו, בשתיים בלילה, היא עמדה מול מדף החלב והתהתה למה היא בכלל פה. היא הרי לא שותה חלב. אבל הדירה הגדולה שלה הרגישה שקטה מדי, והזמזום של הניאון בסופר נתן לה אשליה של חיים.

היא לקחה קרטון חלב אקראי, שילמה בקופה העצמית, ומשכה את הקבלה.כשיצאה לרחוב, משהו הרגיש מוזר. האוויר עמד. לא סתם עמד – קפא. רוכב וולט על אופניים חשמליים נעצר באמצע הכביש, רגל אחת באוויר, כאילו מישהו עשה פריז על המציאות. רמזור הולכי הרגל נתקע על הבהוב ירוק שלא התחלף לאדום.

מאיה הסתכלה על הקבלה שבידה. מתחת לברקוד, איפה שבדרך כלל כתוב "תודה שקניתם", הופיעה שורה אחת מודפסת בדיו שחור וברור מדי:

יתרה בחשבון: 7 פעימות. נא להטעין מחדש.

היא שפשפה את העיניים. השורה עדיין הייתה שם.היא הניחה יד על החזה שלה. הלב דפק. קצב רגיל, מונוטוני. כמו שעון נוכחות במפעל שאף אחד לא מייצר בו כלום.

ממחרת, המציאות חזרה לזוז, אבל מאיה הבינה שמשהו בה נכבה. היא השיגה את המטרה שלה, את מה שעבדה בשבילו מגילי 22, ועכשיו לא נשאר כלום. השורה על הקבלה לא הייתה באג בקופה. היא הייתה באג בה.

היא התחילה לחפש את ה"פעימות" האלה.בהתחלה היא ניסתה לרמות. עשתה צניחה חופשית. האדרנלין טס, אבל כשנחתה והסתכלה על הקבלה המקומטת בכיס (שאיכשהו מעולם לא נעלמה), המספר נשאר על 7. פחד הוא לא פעימה אמיתית, מסתבר.

הפעימה הראשונה ירדה ביום שלישי אחד, כשהיא ישבה בבית קפה והקשיבה לאישה מבוגרת בשולחן ליד מספרת לחברה שלה על הנכד שלה. מאיה פתאום נזכרה בסבתא שלה שנפטרה לפני עשור, והרגישה צביטה אמיתית, חדה וכואבת בגרון. דמעה אחת ירדה לה.היא הציצה בקבלה. הופיע שם 6.

וככה זה עבד. היא הבינה שהיא צריכה ללמוד להרגיש מחדש. לא את הריגושים הגדולים של כסף והצלחה, אלא את הפעימות הקטנות של האנושיות שהיא איבדה בדרך.היא קיבלה פעימה כשהשלימה עם אח שלה אחרי שנה של נתק (5).היא קיבלה פעימה כשמצאה את עצמה רוקדת לבד בסלון לשיר גרוע מהניינטיז, ובאמת שחררה (4).היא קיבלה פעימה כשעזרה למישהו לסחוב עגלה במדרגות והוא חייך אליה חיוך כל כך כן שזה שבר לה משהו בלב (3).

המספרים ירדו, והעולם חזר לקבל צבע. האוכל חזר להיות טעים. העייפות הפכה לעייפות של עשייה, ולא לעייפות של ריקנות.

ביום שבו נשארה רק פעימה אחת, מאיה ישבה על ספסל בשדרות רוטשילד. היא לא עשתה כלום. היא לא ניסתה להרגיש שום דבר. פשוט הסתכלה על עלי הפיקוס נושרים לאט על המדרכה. כלב רחוב מעורב ניגש אליה, הניח את הראש שלו על הברך שלה, ונאנח.

מאיה ליטפה לו את הראש. היא לא חשבה על האקזיט, לא על העתיד, ולא על הקבלה. היא פשוט הרגישה אסירת תודה על הרגע הזה, בדיוק כמו שהוא.

היא הכניסה את היד לכיס.הקבלה לא הייתה שם.במקומה, היא פשוט הרגישה את הלב שלה, סוף סוף, מתחיל לפעום מחדש.

ספוילר: סיפור שלישי

---

מה שלא נרשם


רינת גילתה את הזכייה בטעות.


היא לא הייתה בבית כשהכריזו על התוצאות. היא הייתה בבית חולים, ליד המיטה של אמא שלה, ומחזיקה יד שהפסיקה להחזיר לחץ שעה קודם לכן. מישהו מהמשפחה שלח לה הודעה בוואטסאפ עם כמה סימני קריאה. היא הסתכלה בטלפון, הסתכלה על אמא, והחזירה את הטלפון לכיס.


הכסף הגיע חודשיים אחרי השבעה.


היא לא הוציאה ממנו כמעט כלום. שילמה את המשכנתא. קנתה מדיח כלים חדש כי הישן נשבר. שילמה לאחיה את החוב הישן שניהם ידעו שהוא לא יחזיר בחיים. זהו.


אנשים שאלו אותה מה היא מתכננת. היא אמרה "לא יודעת" ואנשים חשבו שהיא עניינית. הם טעו. היא פשוט לא ידעה.

---

הדבר המוזר קרה שלושה חודשים אחרי.


היא ישבה בדירה וסידרה את הדברים של אמא, קופסה אחת אחרי השנייה, וברגע מסוים – בלי שום סיבה – עצרה. בידיה היה ספר ישן, כריכה כחולה, שמעולם לא ראתה בחייה. בפנים, בכתב היד של אמא, מישהו רשם:


הדברים שהיו שווים – שלא שוו כלום בזמן שקרו.


מתחת לזה: רשימה.


הריח של ג'ינג'ר ולימון בחורף. הפקקים בכביש 2 כשהייתה מוסיקה טובה ברדיו. רינת בגיל שבע, ישנה עם הפה פתוח. הצחוק של השכנה מלמטה שנשמע דרך הרצפה.


רינת ישבה על הרצפה עם הספר ולא זזה הרבה זמן.

---

ב׳לילה היא חלמה שהיא עומדת בתור לקופה, ויש לה בידיה רשימת קניות שנמחקת ככל שהתור מתקדם. עד שמגיע תורה – הניר ריק לגמרי. הקופאית מסתכלת עליה ואומרת בלי שום אינטונציה: "את יודעת מה את רוצה?"


היא התעוררה בשלוש לפנות בוקר עם הלב דופק.


חיפשה מחברת. לא מצאה. כתבה על הגב של חשבון חשמל:


מה שרינת בת שמונה הייתה קונה אם היה לה כסף:

• כלב
• ערכת ציור של ממש, לא זו הזולה
• אחד מאותם כיסאות שיש בהם מנגנון ומתכווננים

היא הסתכלה ברשימה.


חייכה משהו מאוד קטן.


אוקיי, היא חשבה. אוקיי.

---

למחרת בבוקר היא יצאה ממרכז אימוץ חיות עם כלב ג'ינג'ר בן שנתיים שהיה עצבני ולא ממש ידע ללכת ברצועה. הוא משך, היא נגררה, שניהם הגיעו הביתה מבולגנים.


היא לא ידעה איך לקרוא לו.


קראה לו "הספר" כי ככה הוא נראה – כמו משהו שצריך ללמוד איך קוראים אותו.

---

הספר לא שינה את חייה בדרמה גדולה.


הוא שינה אותם בדרך שקשה להסביר לאנשים: עכשיו היה לה סיבה לקום בשבע. עכשיו היו לה שיחות עם שכנים בחצר. עכשיו היה לה מישהו לספר לו על היום, גם אם הוא לא הבין ואז מיד נרדם על הברכיים שלה.


היא לא הפסיקה לחשוב על אמא.


אבל היא התחילה, לאט לאט, לרשום דברים. כמו שאמא רשמה. לא דברים גדולים. הריח של הכלב אחרי גשם. הפנים שהוא עושה כשהוא רוצה שתמשיך לגרד.
יום אחד כתבה:
רינת בת שלושים ושבע, שישי בבוקר, הספר ישן לידה על הספה.החוצה גשם.לא רוצה להיות שום מקום אחר.

היא הסתכלה במשפט הזה הרבה זמן.
ואז הוסיפה בכתב קטן מתחת:
תרשמי את זה, אמא. זה קרה.

ספוילר: סיפור רביעי

האפס שלא נספר
ביום שלישי בצהריים, באמצע פקק שלא התקדם לשום מקום, דניאל גילה שהוא לא מסוגל לשמוע יותר רדיו. הוא כיבה אותו באמצע משפט, והשקט שנשאר היה חד מדי, כמו אור פלורסנט בעיניים.
הרכב לפניו לא זז. גם זה שאחריו לא.
הוא הביט בשעון. 14:08.
עברו כמה רגעים.
הוא הביט שוב. 14:08.
"תקוע," הוא מלמל לעצמו, אבל אז הרגיש שזה לא בדיוק המילה.
משהו אחר.
הוא פתח את הטלפון. 14:08.
הרמזור — אדום. לא מתחלף.
העולם כאילו עצר, אבל לא לגמרי. כי המחשבות שלו — הן המשיכו.
בהתחלה הוא נבהל. הלב דפק מהר מדי בשביל עולם שלא זז.
הוא יצא מהרכב. אף אחד לא הסתובב. אף אחד לא מצמץ.
ואז הוא שם לב לדבר המוזר באמת:
הכול היה חד יותר. הצבעים. הצללים. אפילו הרוח — כאילו קיימת, אבל לא זזה.
הוא צעד בין המכוניות כמו בתוך צילום שלא נגמר.
אחרי כמה דקות — או שעות, לא היה איך לדעת — הוא חזר לרכב. התיישב. נשם עמוק.
ואז, על לוח המחוונים, בין המד הדלק למהירות, הופיעה שורה שלא הייתה שם קודם:
0 פעולות שלא בוצעו.
הוא בהה בזה.
ואז זה השתנה.
1 פעולה שלא בוצעה.
הוא חשב על הבוקר. על ההודעה שהוא לא ענה לאמא שלו.
ברגע שהמחשבה עברה — המספר ירד.
0 פעולות שלא בוצעו.
הוא קפא.
הוא ניסה שוב. חשב על חבר שהוא הבטיח לחזור אליו ולא חזר.
המספר קפץ:
1
ואז הוא לחש: "אני אשלח לו היום."
המספר ירד.
הוא ישב שם הרבה זמן, בודק, כמעט בזהירות.
כל הבטחה שנשכחה. כל דבר קטן שהוא דחה. כל "אחר כך" שהתפוגג.
והמספר — עלה וירד, כמו נשימה.
לאט לאט הוא הבין.
זה לא על כסף.
לא על הצלחות גדולות.
אפילו לא על החלטות גורליות.
זה על הדברים הקטנים שהוא השאיר פתוחים.
כשהמספר נשאר על אפס יותר מכמה רגעים — משהו במרחב השתנה.
האוויר נהיה רך יותר. פחות לוחץ.
הוא נשען אחורה, עצם עיניים.
וכשהוא פקח אותן —
הרמזור התחלף לירוק.
השעון זז. 14:09.
מאחוריו צפרו.
הוא לא מיהר.
נתן למכוניות לעקוף אותו. נשם.
באותו ערב, בבית, הוא ישב בלי טלוויזיה. בלי מוזיקה.
רק עם הטלפון ביד.
הוא התחיל לעבור אחד אחד.
הודעות שלא נענו.
רעיונות שלא ניסה.
משפטים שהוא עצר באמצע.
כל פעם שסיים משהו — אפילו קטן — הוא הרגיש כאילו משהו מתיישר בתוכו.
לפני השינה, כשהוא כיבה את האור, הוא חייך.
לא כי הכול סגור.
אלא כי עכשיו הוא ידע למדוד.
לא זמן.
לא כסף.
כמה דברים נשארו פתוחים.
ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן,
הוא הרגיש
שהיום שלו —
נסגר כמו שצריך.

הראשון זה גרוק השני גימיני השלישי קלוד והרביעי גי פי טי.
לא נגעתי בכלל העתק הדבק.

סליחה על התרגיל. אבל אם לא הייתי עושה את זה ככה לא הייתי מצליח להפיל אתכם בפח.

 

[אוראל סולטן]

הראשון זה גרוק השני גימיני השלישי קלוד והרביעי גי פי טי.
לא נגעתי בכלל העתק הדבק.

סליחה על התרגיל. אבל אם לא הייתי עושה את זה ככה לא הייתי מצליח להפיל אתכם בפח.

ניחשתי מראש. א"כ באמת השלישי נראה הכי אנושי.

 

[צביה ר.]

הראשון זה גרוק השני גימיני השלישי קלוד והרביעי גי פי טי.
לא נגעתי בכלל העתק הדבק.

המסקנה שלי מהתרגיל הזה שקלוד כנראה ממש טוב בכתיבה "אנושית".
בקטע גרוע, אגב.
יש שם טעויות דקדוקיות ושגיאות ניסוח די מביכות, שהיה ברור לי שאין סיכוי שבינה כותבת ככה.
מתברר שהיא מפתיעה כל פעם מחדש : )

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

שאלתי עכשיו את גיפטי, מה לבקש כדי לקבל סיפור אנושי.
זה התנאים שהוא אומר שצריך לכתוב (אגב, אם תגיעו עם רעיון משלכם, ותבקשו ממנו רק כתיבה זה עדיף)


כתוב סיפור קצר בעברית שנראה כאילו נכתב על ידי אדם אמיתי, לא מושלם ולא “מלוטש מדי”.

הנחיות סגנון:

• הימנע מניסוחים ספרותיים מוגזמים או “יפים מדי”.
• השתמש בשפה טבעית, קצת יומיומית, כאילו מישהו פשוט מספר את זה.
• תן מקום למחשבות לא מסודרות, היסוסים, או משפטים שלא לגמרי סגורים.
• אפשר לשלב חזרות קטנות, סטיות מהנושא, או פרטים שוליים — כמו שקורה בכתיבה אנושית.
• אל תנסה להסביר הכל — תשאיר דברים פתוחים או לא פתורים.
• הדמויות לא צריכות להיות “מושלמות” או עקביות לגמרי.
• עדיף רגע קטן ואישי מאשר סיפור “גדול” או דרמטי מדי.
• הימנע ממבנה קלאסי מדי של התחלה-אמצע-סוף מסודר.

הנחיות תוכן:

• התמקד ברגע אחד ספציפי, יומי או שקט.
• תן תחושה של מחשבה פנימית או חוויה אישית.
• אפשר סוף קצת מוזר, פתוח או אפילו לא מספק לגמרי.

חשוב מאוד:

• אל תישמע כמו סיפור שנכתב על ידי בינה מלאכותית.
• אל תשתמש בקלישאות.
• אל תסכם את המסר של הסיפור בסוף.

 

[בואו חשבון. יוסי לוי]

למי שמכיר "פולי"
הוא ממש טוב בלזייף כתיבה אנושית

ספוילר: דוגמא להתחלה של סיפור

הכול התחיל בצחוק מהוסס. בפעם הראשונה שהוא קרא לו "אבי", עבר בצוות גל קטן של מבוכה. הוא הסתובב, כמעט באינסטינקט, למרות שזה כלל לא שמו, ופלט חיוך קפוא, כזה שמנסה לגשר בין אי-נעימות לרצון לא לתקן. "זה לא אבי," מלמל. האיש שמולו הניד בראשו בהבנה, אך מבטו נותר נטול ספק. "נכון, נכון... סליחה," הוא נופף בידו בתנועת ביטול קלילה. "דני." גם זה לא היה השם הנכון.
הטעות הפכה לשגרה, לבדיחה פנימית במשרד. "נו, מה השם שלך היום?" היו לוחשים לו עמיתיו בבקרים. הוא היה ממתין, כמעט בציפייה, לשמוע את הכינוי התורן. רועי. משה. אלון. השמות הוטחו בו בביטחון מוחלט, כאילו נשלפו מעולם שבו העובדות פשוט אחרות. האיש מעולם לא היסס, לא גמגם, לא תיקן את עצמו. הוא פשוט קבע מציאות חדשה בכל פעם.
אך לאחר מספר ימים, ההומור התפוגג והוחלף בתחושת אי-שקט מטרידה. הבעיה לא הייתה הטעות עצמה, אלא הוודאות שבה נאמרה. זה לא נשמע כמו בלבול תמים, אלא כמו הכרזה, כמו הטבלה כפויה לשם חדש. תחושת קור החלה לחלחל בו בכל פעם שהאיש התקרב. הצחוק במסדרונות דעך, ובמקומו הופיעו מבטים חטופים ודואגים