"אבא בטלפון!" צעקה גיטי. "תני לי לדבר איתו!” אמרה מלכי “אבל את דיברת איתו אתמול, אני עוד לא דיברתי...” אמר מוישי. דוד שתק. בסוף הטלפון יגיע לכולם. עבר כבר שבוע מאז תחילת בין הזמנים, מאז שחזר מהישיבה, ואבא לא הגיע הביתה. אתמול אמא אמרה שאבא אמר לה שהוא לא יודע אם הוא יצליח להגיע לליל הסדר...
******************
הם היו שם, הבנים, ביחד עם אבא, בבית הכנסת, בשמחת תורה תשפ”ד, כשבשעה שמונה פילחה אזעקה עולה ויורדת את האוויר. הוא הסתכל על אבא, והפרצוף שלו אמר הכל. אבא יצא מבית הכנסת, רץ לבית, ולא נכנס לממ”ד. אחרי עוד אזעקה או שתיים במהלך התפילה, הם הבינו את מה שאבא הבין כבר בתחילת התפילה, שעומדים להקפיץ אותו לצבא. אז הם החליטו ללכת לבית, לעזור לאמא. אבא הוקפץ.
******************
לשבת זכור תשפ”ו, המשפחה כולה נסעה לשבת משפחתית. ואז, הגיעו האזעקות. ומאז ועד מוצ”ש, כל השבת כולם חששו מהרגע שידעו שיקרה, משיחת הטלפון שתקפיץ את אבא. ביום ראשון דוד נסע לישיבה, ומאז הוא לא ראה את אבא. רק כמה שיחות טלפון בודדות וקצרות...
*****************
הוא נשען אחורה, נזכר ברגע ההוא, כמה חודשים אחרי תחילת המלחמה, כשמוטי הקטן אמר לו בתמימות “פעם אבא היה אברך והיה חוזר כל יום הביתה. אבל עכשיו הוא בצבא”. הצביטה הזו בלב, על הילד שזהו, מבחינתו הרגיל שאבא בצבא...
והוא נזכר בשבע ברכות של אלישבע, שכל לילה אבא אמור היה לחזור לצבא לאיזה מבצע סודי, וכל פעם תכננו את הסעודה כאילו אבא לא נמצא, ובסוף זה נדחה ביום.
והוא נזכר בשבתות הרבות, שהוא, כבכור, עשה את הקידוש ובצע על הלחם.
אבל...
ליל הסדר?!
אז המשפחה זכתה לכמה חודשי הפוגה, בין סוכות לפורים, שאבא היה ברצף בבית.
אבל בעצם... בעצם, כבר שנתיים וחצי אבא לא בבית.
ובינתיים, זו התקופה הכי ארוכה שברצף, אבא לא מצליח לחזור הביתה בכלל. כבר חודש.
------------------------------------------------------------------------------------------
הסיפור אמיתי. פרטים ושמות שונו.
הנושאים החמים
