שיתוף - לביקורת זה לא פורים אם שמחי לא בא

  • הוסף לסימניות
  • #1
אל תחפשו את שמחי במהלך ימי השנה, חבל על המאמץ.
הוא כמו בלוע באדמה, עושה קול שני ללהקת קרח ועדתו.
הוא יצוץ שוב בזמן שהוא צץ תמיד, יום אחד בשנה: פורים.

כבר עשרות רבות של שנים הוא שומר על המתכונת הזאת.
השנים רצות כמו ילד במנוסה לאחר צלצול זדוני בפעמון השכנה הנרגנת, אבל שמחי לא מתבגר. הוא מופיע מדי שנה בפורים באותה רעננות, טריות וצעירות. לועג לזמן, שבמקרה שלו ממש לא עושה את שלו.

אז אל תבזבזו אנרגיות על חיפוש אחריו. בפורים הוא יהיה. לא רק שהוא יהיה. הוא יהיה הכי שאפשר להיות. תראו אותו מקרוב, בכל מקום ובכל הכוח.

איפה הוא לא יהיה ביום הזה? בכל יבשות העולם ובכל סלון יהודי סטנדרטי.
הוא יצעד בראש עדר ישיבישערס לבושים מוזר, תיק עסקים שחור ביד.
מטפס בחדר המדרגות, בולם ליד דלת, מסתובב לתדרוך אחרון רווי פאתוס, מנצל את החרך הצר שבדלת כדי לפרוץ פנימה בשירת הטריליליליילייליילייי המסורתית.

החבר’ה שמשתרכים מאחוריו כבר מכירים את החוק הנוקשה: שמחי פוצח בקול מתבגר, סדוק ונטול אופי, ב״טרילילי״, ורק אז הם רשאים להצטרף עם ה״לייליילייליי״. לא פעם קרה שמרוב הרגל פרץ דלת ב״משה אמת ותורתו אמת״ בקול שני, אך מהר מאוד התעשת ודבק במצוות היום: טרילילילייליילייליי.

בשלב שלאחר הפלישה הספק־חוקית לסלון ביתי אקראי, הוא יחטוף את מי שיזוהה בעיניו כבעל הבית – גם אם זה השכן שלרוב אומללותו נקלע לסיטואציה, וגם אם זה בעל הבית עצמו, אך בעיצומה של קריאת המגילה לאשתו ולבנותיו.
הוא ישקשק אותו כשקשק הברמן את הקוקטייל, ואז יעצור להשמיע "חידוש נפלא": וורט שחוק עד דק, המקשר בצורה די מאולצת בין אחשוורוש לצורך לתת נדבה יפה ביום הפורים.

בעל הבית, שספק השתכנע מהוורט ספק רוצה לנער מעליו את הנודניק, יוציא שקל בעודו מושך בכתפיו, כאומר: זה מה יש לי.
שטר סורר של חמישים יציץ מן הארנק. שמחי יצביע על השטר בעקשנות, בעוד להקתו מנעימה בערבות: "לא פחות מאלף".

הסצנה הזאת תחזור על עצמה שוב ושוב, בכל בית לפחות חמש פעמים במהלך היום.

בתום הפורים שמחי לא ייראה עוד בציבור שנה שלמה.
הוא ייעלם שוב וסודו אתו: שמחי איננו איש. הוא ישות. ישות שמקבלת חיים בפורים, מתלבשת באלפי בחורי חמד – ופורחת מהם במוצאי החג.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
  • הוסף לסימניות
  • #5
הוא ייעלם שוב וסודו אתו
החל ממוצ"ש האחרון סודו כבר לא רק איתו, הוא עם כולנו.
ותודה על זה. נפתרה לי תעלומה ארוכת שנים : )

השנים רצות כמו ילד במנוסה לאחר צלצול זדוני בפעמון השכנה הנרגנת
הוא ישקשק אותו כשקשק הברמן את הקוקטייל
כמו תמיד, דימויים משעשעים ומקוריים בקיצוניות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
ותודה על זה. נפתרה לי תעלומה ארוכת שנים : )

בכיף,
רק בבקשה אל תראו לו שעליתם עליו,
לא נעים ששרפתי אותו ככה,
עדיף שניעלם לו אנחנו, וסודנו על סודו איתנו.
כמו תמיד, דימויים משעשעים ומקוריים בקיצוניות.
תודה רבה על משובים ממלאים
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
הטור הזה מוכיח ששמחי נשאר איתנו גם הרבה אחרי תום החג...
תודה רבה על משלוח המנות הזה, המלא בטוב.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

כולם מוזמנים
גאה בעצמי שניחשתי כבר לפני שבועיים שדוד בן הוא מקסימילאן
נהניתי מכל רגע בקריאה, מקווה שגם אתם
ספר פשוט מטורף
לדעתי - הכי טוב בינתיים מכל הסדרה
ותודה ל
@יונה ספיר על שהוא נגמר בנימה עצובה אך אופטימית מאוד
קצת הפריע לי שהעלילה המרכזית לא הייתה שנת ההתגלות, אלא כל המסעות בעבר / בבועת האוצרים
ושכמו תמיד דני לא הצליח לקבל את המקום הראשון
אגב, האם למישהו זה היה הפתעה שהתפרצות הר הגעש הייתה האר"ן? זה היה ברור לי מהשניה הראשונה
יאללה שוטו
  • שכוייח!
Reactions: טונקס1 //
12 תגובות
לאתגר:

לשאלות על האתגר - שימו לב לתייג את @שבשבה.
בהצלחה.
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.

אשכולות דומים

זהו תפקידי. גם אם קשה, מאתגר ורגיש. אני מבצע, ובצורה הכי ישירה שיש.

אסור להסתיר, להמעיט או לסלף את העובדות. צריך ליישר מבט ולהגיש אמת. כואבת, ולא פעם מרסקת.
לא קל. אבל לא בחרתי במקצוע הזה משום שהוא קל. להפך. ידעתי שהוא קשה, ובחרתי בו מתוך תחושת שליחות עמוקה... סתם, סתם – פשוט איך שהוא התגלגלתי לזה, ועם הזמן גם למדתי ליהנות מזה.

אבל הפעם זה הרגיש קשה מתמיד. אני מכיר את צביקי כבחור אופטימי, שאף פעם לא נשבר. בטח לא ככה.
אמרתי לו את מה שהייתי חייב לומר מתוקף תפקידי המקצועי, ונראה היה שהאוויר בורח לו מהגלגלים. הוא נעשה חיוור, וניכר שטלטלתי את עולמו.

"כל כך אהבתי אותו", הוא שיתף אותי לאחר שתיקה ארוכה, "הייתי מחובר אליו בכל נימי נפשי", הוסיף בטון כבוי.

הקשבתי ברוך ונתתי מקום למילים שלו. כשהרגשתי שהוא בשל יותר לקבל, ראיתי לנכון לשים את הדברים בפרופורציות הנכונות:
"זה לא שהוא מת", פתחתי בהיסוס, "הוא פה, חי, נושם ובועט. בסך הכול הורידו לו את החלק של היד, ואת הפרק של כף הרגל. ואם נודה על האמת – הוא לא היה צריך אותם", ניסיתי להמתיק את המרירות.
"החלקים האלו של היד והרגל רק הכבידו עליו וסרבלו אותו. עכשיו הוא יהיה הרבה יותר משוחרר, שמח, סוחף ורענן".

צביקי הקשיב בשקט, ונראה היה שהוא נוטה לקבל את תנחומי.
הבנתי שטעיתי רק כאשר ניסה שוב לשכנע אותי לשנות את דעתי המקצועית, במקום לקבל את האמת, גם אם היא לא נעימה.

"בבקשה", התחנן, "תקרא שוב את כל הטקסט, עם החלק של היד ועם הפרק של כף הרגל. בסבלנות. תנסה להתחבר לדמות. זה לא מושלם ככה"?

בתסכול רב לקחתי את הפרק של כף הרגל שלי ויצאתי מהחדר, לא לפני שאני טורק את הדלת עם החלק של היד.
שיתוף בפני עצמו, או המשך לשעה של אמהוּת ובסוף הוא בא.

"אמא, אני רוצה לומר לך משהו". המילים של ברוכי פוגשות אותי בעיצומה של התארגנות, בוקר שגרתי.
אני עוצרת בעצמי מלהביט בשעון הממהר. מניחה בכיור סכין משוקלדת ומסתובבת בתנועה חלקה, אפס דרמות.
"אני מקשיבה, צדיק".
אופס, הוא מתכווץ למשמע המילה האחרונה, אני רואה בבירור. ממולל בידיו ציצית ואחר כך פורס את כף ידו, מאפשר לחוט להשמט ממנה.
"אה... אני. אה" הוא נתקע.
"הרבה זמן לא היינו לבד, רק אני ואתה", אני אוחזת פתאום. "אולי ניסע מחר לכותל?" הוא מגיב בניע ראש, קפוץ עדיין.
אני מהנהנת: אמא כאן, ילד. היא רוצה לשמוע אותך.

"אני מתפלל שמנחם לא יבוא הביתה", הוא משליך את המילים ממנו והלאה, מבטו מתחמק ממני, נתלה במגבת המשובצת.
המילים הולמות בי, אני מתעלמת מהכאב שפועם בין הצלעות. מניחה יד על בן, אשמה בעיניו היפות.
"למה קשה לך שמנחם יבוא לבקר"? אני מעדנת את האמירה שלו, נותנת מקום לתחושה. מתפללת בלי מילים לסיעתא דשמיא.
"ככה!" הוא מתפרץ פתאום, מילים שחנקו את גרונו ניתזות בעוצמה "את חושבת שאני לא יודע שהוא הולך בלי כיפה? נראה לך שאני טיפש? הוא חי-לו-ני! אז מה שהוא שם כיפה כשהוא בא הביתה, הוא חי-לו-ני!" הוא הוגה את המילה שוב, בכעס ואין אונים.
ילד עדין שלי משתתק באחת; מבוהל.
אני מהנהנת שוב, מאשרת לו בשתיקה להמשיך. אמהות רוצות לשמוע את הילדים שלהם, תמיד. הן לא נבהלות ממה שיש להם לומר.
הוא מהסס, ומשלים בקול נמוך: "הוא אח רע, אני לא רוצה שיבוא לפה".

רק אז, הלב שלי משמיע את דברו. בן שלי, שאוהַב לעולם. בן נוסף, חלקת אהבה משלו. מתפלל שלא יבוא הביתה.

מנחם מכסה את ראשו בביקוריו, והמחווה הזאת יקרה כל כך לליבי. ברוכי עודנו ילד, ואת המורכבות הזו אני מסופקת אם יוכל להבין.
מחשבה איומה חולפת בראשי, נער תם ומתוק מתבגר, מסיר כיפה. בטוח באהבת אם, אהבת עולם. אני נרעדת.
'מה פתאום', אני נואמת הגיון, 'אהבה מעולם לא הרחיקה בנים. להפך!'
גורליותו של הרגע מבעיתה אותי, מונעת ממני להסכים, להפנים.
ברוכי נשען על השולחן, מצפה. הלב שלי מתפקע מרגש, המח- ריק. מנסה לדלות ממנו מילה אקראית, נכשלת.

הבזק של הבנה, והשאלה מאליה נשאלת: "מי פגש את מנחם?"
אור קלוש חוזר אלי מעיניו, מאשר.
"שרולי הסמן".
ב"ה

פחדים בתחפושת

הפחדים הגדולים שלנו – אלה עם הכובעים השחורים והכותרות המבהילות,
כבר הבינו שאם הם ייכנסו ככה בדלת הראשית, נברח להם מהחלון.
אז הם התחילו להתחפש.

פתאום זה לא "מה אם יפלו טילים?", אלא,
"מה אם בדיוק ייגמר הטישו כשאני בממ"ד?"
לא "האם המלחמה תימשך?", אלא,
"אם נדחה את הטיול השנתי – מתי נספיק לעשות שקופיות?"

והכי מפחיד:
האם אמא באמת תתעקש לשמור את כל השוקולד ל'שעת חירום'?
(וכולנו יודעים שהשעה הזאת מגיעה ברגע שמישהו משאיר כפכף באמצע המסדרון.)

הפחדים הגדולים התעייפו מלהפחיד בגדול,
אז הם התחילו לפחד בקטן.
בקטנות.
בקטנוניות.

שלא ייגמר החלב.
שלא נתקע במעלית בזמן אזעקה.
שלא נצטרך לשחק טאקי עם דודה רבקה עוד פעם.

ובינתיים, אנחנו עסוקים בלהתמודד עם הדרמות הקטנות,
כשהפחד הגדול יושב בצד, שותה תה,
ואומר:
"מצוין. תמשיכו ככה. אני לא צריך להתאמץ בכלל."

אז הנה,
רשימה ארוכה של פחדים קטנים בזמן גדול
(או: למה במלחמה דווקא הפחד הכי מלחיץ הוא שלא יהיה שוקולד…)

• "תפסיקו לשתות מים! אם תהיה הפסקת מים, מה תשתו??"
• "תשתו הרבה מים, שלא נתייבש מהלחץ!"
• "למה קניתם רק 12 חבילות פסטה? מה יקרה אם ניתקע פה חודשיים??"
• "למה קניתם כל כך הרבה פסטה? איפה אני אמורה לשים אותה?! גם אני צריכה חמצן!"
• "אני שומרת את העוגיות לאזעקות. רק לאזעקות!"
• (אחרי ביס חמישי) "טוב, זאת הייתה אזעקה פנימית. של העצבים."
• "אני לא ישנה. אני דרוכה. מישהו צריך להקשיב לחדשות!"
• (שעה אחרי): "מה? הייתה אזעקה? לא שמעתי, הייתי באמצע משבר לאומי, הקוטג’ נגמר במדפים."
• "אם הבית יהיה מבולגן ונצטרך לרדת למקלט, מה יחשבו עלינו השכנים?"
• "בבקשה, רק תסדרו את הסלון! לא אכפת לי מהטילים – אכפת לי מהבלגן!"
• "מי לקח את המטען של הפלאפון? אני שומרת אותו לזמן חירום!"
• (אחרי דקה): "מה זאת אומרת נשאר לך רק 4%? איך לא שמרת אותו לזמן חירום?!"
• "לא לגעת בשום דבר! אני מתעדת את המזווה, שאם תהיה קטסטרופה, נדע בדיוק מה היה!"
• "אל תשבו קרוב לקיר, אולי הוא יתמוטט."
• "תשב צמוד לקיר, מה אתה באמצע החדר?!"
• "אני שומעת את החדשות רק ברקע."
• (בפועל): "שקט כולם! אני מנסה להבין אם אמרו 'יירוט' או 'יריב'!"
• "תורידו ווליום באזעקה, היא מלחיצה את אבא."
• "תעלה ווליום, שלא נפספס עוד אחת!"
• "שמרתי לכם טונה ובמבה לימי חירום."
• (אחרי חמש דקות): "הילדים כבר גמרו הכול...
טוב, נצא למכולת, אבל רק לדברים חשובים,
טונה, במבה, ושוקו. ולחמניות. וחיתול.

ויש את הפחד הכי מוכר מכל,
שלא נצליח להרדים את הקטנים בזמן.

אנחנו משכיבים אותם בעדינות.
מניחים ראש על הכרית, לוחשים שיר ערש,
מסדרים את הדובי בזווית אסטרטגית,
נושמים נשימה של ניצחון,
ואז: אזעקה.

הכול מתחיל מהתחלה.
להרדים. שיר ערש.
"שכחתי לנשק את הדובי."
ואז שוב אזעקה.
בשלב הזה הילדים כבר שואלים אם יש טקס השכבה בהמשכים.

וההורים?
שומרים על קור רוח,
כי אם נבהל גם מזה, מי יכין את הקפה של הבוקר?

והפחדים הקטנים לא עוצרים שם.
יש להם תחפושות נוספות, מתוחכמות הרבה יותר.
הם יודעים להסתנן פנימה דרך הסדקים של העצבים המרוטים.

למשל:
– שאם לא נשתוק בדיוק עכשיו – יהיה פיצוץ (לא חיצוני).
– שאם מישהו שוב יגיד "מה קרה? הכול בסדר", לא נוכל להבטיח שנשיב תשובה רגועה.
– שאם הילד שוב ישאל "יש משהו טעים?" בדיוק כשנגמר הקפה – אולי נצעק עליו בטעות גם אם הוא רק בן ארבע.

ויש גם את הרגע שבו כולנו יודעים:
אין יותר גבול בין רוגע מתוח לבין מתח רגוע.

אנחנו שוטפים כלים כאילו מדובר בנשק להשמדה רגשית.
מנקים את הבית כאילו מישהו הולך להיכנס לבדוק אם טאטאנו מתחת לספה.

ואז, בין כותרת מבהילה למריחת שוקולד חשאית מהמגירה הסודית,
אנחנו נזכרים:
אה, נכון. הפחדים הגדולים שוב התחפשו.
והקטנים, שוב ניצחו אותם בנקודות.

ובינתיים, הפחד הגדול יושב לו בפינה, שותה תה בשקט,
מסתכל על הפאניקה הקטנה שעושה עבודה מעולה,
ואומר לעצמו:
"אני בכלל לא צריך לעבוד קשה.
הם כבר עושים את זה בשבילי."
לא היה צורך לנטרל את האזעקה.
לא הייתה שם אחת כזו.
סידור מהיר של כובע, גרב ובגדים שחורים, והגבוה סובב את המפתח בתנועות בטוחות, יודע בוודאות שהוא מתאים.
הוא נעל אחריהם את דלת הקומה וחייך אל שותפו בשביעות רצון.

השטח נקי.
אף אחד לא ייכנס לכאן בשעה הקרובה.
הם דאגו להסחת דעת מושלמת שתרכז את כולם בקומה מתחת, וממילא הם לא אמורים להתעכב בשטח זמן רב.
השליפה תהיה מהירה, יש להם מודיעין מדויק, שאספו מאנשים מבפנים, על המיקום של מה שהם מחפשים.

השניים התפצלו ופשטו על הקומה, משתדלים לערוך את החיפוש ביסודיות אך בלי להותיר עקבות.
הם לא גנבים שמשאירים אחריהם מהפכה.

לפתע, כשכמעט כל הסחורה כבר הייתה בתיקים השחורים שנשאו, משהו השתבש.

הגבוה נכנס לאחד החדרים ונעצר בהפתעה.
מישהו היה שם, שוחח בפלאפון בקול חרישי.

מה זה?! כולם אמורים להיות כעת בקומה הראשונה!
איך התוכנית השתבשה?!

הוא מישש בעצבנות את הבליטה בכיס מכנסיו, חוכך בדעתו מה לעשות.

"סליחה! מה אתה עושה פה?" הקול היה תקיף והעיניים יורות זיקים.
הכובע בער על ראשו.
"אני... אני..."
זהו, הוא אבוד. סוף גנב לתלייה.

"כן, בדיוק. אתה! מה אתה מחזיק שם?"

הוא האדים כגנב במחתרת. "זה... זה לא מה שזה נראה".
הלוואי שהיה יכול להעלים מידיו את החפץ השחור המרשיע.

"אה, כן? דווקא לא נראה לי שיש הסבר אחר למה שאני רואה פה מול העיניים". הקול היה קר.

"בבקשה, רחמים!" התחנן על נפשו, "עשיתי טעות, אבל זו פעם ראשונה, זה לא יקרה שוב..."

מילותיו נפלו על אוזניים אטומות.
החדר נחצה בפסיעות רחבות, והחפץ השחור שהחזיק עבר בעלות.

הר"מ הגבוה נאנח מלא קומתו ושלף סיגריה מהחבילה שבלטה מכיס מכנסיו.
הם תכננו מבצע החרמה שקט ונקי, כשכולם ספונים בבית המדרש ב'שיעור כללי', אבל לא נורא, הכל לטובה.
התלמיד הנתפס העניק לו עוד פלאפון מרשיע לתיק הראיות השחור שיביא לחדרו של הרושיבע'.
שיתוף - לביקורת למה אוספים?
אברם, ת' בא?
שלמה שרך את נעליו במרץ וחיכה לחבירו בפתח הישיבה.
שניה כפרה, צעק אברם מעם הדלת הפתוחה.
בינתיים בחן שלמה את תכולת השקית שקיבל זה עתה מהת"תניק, דף עם כתובות שבדלתותיהם לא דופקים, אלו התורמים ה'שמנים' שמחכים ליום הפורים עצמו, פנקס קבלות מתפורר, חבילת טישיו ובקבוק קולה קטן.
למה בקבוק קולה במוצאי שבת? לא הצליח שלמה להבין.

יאללה יצאנו? צנח אברם לידו כעבור דקותיים, יצאנו.
הם יצאו אל הרוח שפרעה את שערם ובכל כמה שניות מצאו עצמם מטיבים את הכובע לראשם, לאחר כברת דרך, הם הגיעו אל הרחוב 'שלהם', בחדוות מרץ הם הסתערו על הבניין הראשון שבלע אותם אל תוכו.
עלו עד הקומה למעלה, חיכו 2 דקות להירגע מההתנשפויות, גילו שיש מעלית, הסתפקו בדיעבד האם היו מותרים לעלות בה.

2 דפיקות מהוססות על הדלת הראשונה,
לא פותחים,
אברם הגביר את עוצמת הדפיקות, עברה דקה ושום רחש אינו נשמע והם נשמטו אל הדלת השניה, הדלת נפתחה כבר אחרי דפיקה אחת אך באותו הרגע נפתחה גם הדלת הראשונה.
שלמה ואברם מצאו עצמם מתפצלים ומתגמגמים לבעלי הבית על הת"ת ומעלתו ומעלת הישיבה ורבניה ותלמידיה, אחד קיבל שקל, השני שתיים.

ירדו הם שתיים שתיים את המדרגות לקומה השלישית, המרץ עדיין אחז בהם, דפיקה נמרצת על הדלת, נפתחת, ילדה בת 3 מתולתלת עם עיני דבש ענקיות מביטה בהם, 'מה אתם רוצים?'
אפשר בבקשה את אבא או אמא? שאל שלמה,
אימממאאאאאאאאאא! בחורים רוצים אותך!
האמא נחפזה אל הדלת מוחה שאריות בצק באצבעותיה ועיניה מביטות בשאלה,
אנחנו אוספים כסף לת"ת של ישיבת באר י... לא הספיק שלמה להשלים את המשפט כשהאמא קראה בגיל: 'הוו! ציפי! את רוצה לקיים מצוות צדקה לבחורים הצדיקים??
בטח! זינקה באושר הילדה וחזרה אחרי רגע עם ארנק וורוד מינימאוס ורוקנה אל ידיהם ברעש צרור עשרות אגורות, 'ציפי מחכה כבר המון זמן לקיים את מצוות צדקה לעניים!' אמרה האמא בהתרגשות כשהיא כמעט דומעת, 'תזכו למצוות!' סיימה וסגרה את הדלת.

אברם דפק על הדלת השניה, דלת העץ המתקלפת השמיעה צליל עמום והוא נאלץ להפעיל את שרירי אצבעותיו בשביל שדפיקותיו יפיקו קול, אחרי כמה רגעים נפתחה הדלת בידי אברך צעיר שסלוטייפ נכרך במשקפיו.
מאיזו ישיבה אתם?
אנחנו מישיבת באר יצחק של הרב ת...
כן כן בטח שמעתי על הישיבה, דוד שלי למד שם אולי אתם מכירים אותו, אמר בנשימה אחת,
איך קוראים לו? שאל אברם,
אאההממ נדמה לי שבישיבה כינו אותו ברוכי, ברוכי כהן, אתם מכירים?
אממממ, לא כל כך, השיב אברם, הוא לומד בישיבה עכשיו?
האא, לא, הוא התחתן מזמן, הוא נכנס לישיבה בתשנ"ו, אבל הוא הגיע לפני שנתיים לשיחה של ראש הישיבה, חשבתי אולי תכירו אותו...
למעיישה, מי הרבנים היום בישיבה? מה המצב מבחינת שטייגען? כמה בחורים אתם בישיבה? מי מוסר שיעורים לשיעור ב'? מה עשיתם במלחמה עם איראן? איך אתם מסתדרים עם הגיוס? מה המצב בשישי שבת?
השיבו לו אברם ושלמה מה שהשיבו ומשיצתה שעה, הבחין האברך במעט מקוצר רוחם ואמר: 'בטח אתם צריכים לעבור בעוד בתים ואני חלילה מעכב אתכם, שניה אני אבדוק מה יש לי לתת.
הוא נעלם בחלל הבית האפל וחזר כעבור דקה מוריק לידיהם 4 שקלים וכשפניו זורחות הוא מציין: 'לכל הישיבות אני נותן רק שקל!'...
בפחי נפש ירדו שלמה ואברם אל הקומה השניה.

בדלת הראשונה פתחה להם אשה ששלושה ילדים תחובים בסינרה,
אנחנו אוספים לת"ת של ישיב...
רגע אני לא שומעת! שלוימי! תרד בבקשה מהסינר של אמא! כן, מה רציתם?
אנחנו אוספים לת"ת של ישיבת באר יצחק.
הא, בעלי לא בבית, תחכו עוד שעה הוא חוזר.
שלמה גלגל עיניו ביאוש, טוב תודה, תזכו למצוות.
רגע לא שמעתי, דבורי! תפסיקי לצרוח ותעזבי את הקערה!!! כן, מה אמרתם?
תודה, תזכו למצוות. קיצר שלמה.

בדלת השניה אין קול ואין עונה ואחרי דקתיים הם התיאשו וירדו לקומה הראשונה.
בדלת הראשונה פתח להם אמריקאי חייכן.
שלמה מיד אמר- שבוע טוב אנחנו אוספים לת"ת של ישיבת באר יצחק.
הוו הא! באר יצחק אני לא להכיר. זה ישיבה טוב? יש שם רבנים גדולים? זה ישיבה של רב הירש?
שלמה התבלבל, לא, זו ישיבה בטלזסטון של הרב מנשה אביעזרי.
הוו! זה רב אני לא להכיר! למה אתם אוספים בישיבה?
אנחנו אוספים לת"ת, זה עוזר לחתנים.
הווו! אתם חתנים? מזל טוב! מזל טוב! נחמה תביאי את המשקה! יש פה חתנים!
מיד אשתו תחבה לידו בקבוק וויסקי סינגל מאלט יוקרתי והוא מזג לכוסיות.
שלמה הסמיק, 'אנחנו לא חתנים, אנחנו צעירים רק בשיעור ב', אנחנו אוספים לת"ת שזה ארגון שעוזר לחתנים...'
אכזבה פשטה בפניו של האמריקאי, 'אז אתם לא חתנים? חבל... טוב, רגע אני אביא לכם משהו...'
הוא חיטט בכיסו ושלף שטר של 5 דולר.
'שיהיה לכם ברכה והצלחה ותתחתנו מהר!...
אמן הפטירו שניהם בחיוך ובאו לעבור לדלת הבאה כשהאמריקאי קרא ואמר שהדיירים משם טסו לחו"ל.

שלמה ואברם יצאו מהבניין לאוויר הקריר, שלמה הוציא מהשקית את הרשימה שקיבל מהת"תניק ופער את פיו בתדהמה,
'בניין מס' 1: בקומה ראשונה גר מר דליהוט, אמריקאי, נותן בפורים לכל ישיבה 200 דולר - אין לדפוק לפני פורים!!!'.


בסוף הערב חזרו שלמה ואברם לישיבה כשהם מרוטים ומושפלים, בבית הזה לא פתחו, בבית הזה צעקו שנמאס מהבחורים שדופקים, בבית ההוא פטרו אותם בחצי שקל והם חוזרים לישיבה עם ארבעים ומשהו שקלים...

בכניסה לישיבה פוגש המשגיח את פרצופיהם המושפלים, מה קרה אברם ושלמה? למה חשכו פניכם?
פתח שלמה ותיאר את כל הקורות אותם כשאברם מוסיף את מעשה האמריקאי שתרם 5 דולר במקום ה 200 בפורים.
הביט עליהם המשגיח בחיוך ושאל: אתם יודעים למה יצאתם לאסוף כסף?
ענה שלמה: 'כדי שיהיה לת"ת לעזור לחתנים',
'אולי כי כל הפושט יד נותנים לו?' ניסה אברם.
לא ולא, ענה המשגיח, יש ישיבות שמוציאות את הבחורים בפורים לאסוף כדי שלא ישתעממו ויעשו שטויות, אבל אנחנו מקיימים את הוראת המשגיח רבי שלמה וולבה זצוק"ל שאמר שהסיבה שבגינה בני הישיבות יוצאים לאסוף כסף היא כדי שיעברו על הפתחים וירגישו בעצמם איך מרגיש החתן הנזקק שאין לו מספיק כסף לחתונה.
לא משנה הסכום שהצלחתם לאסוף, לא משנה כמה החברים שלכם הצליחו לאסוף.
את המצווה של 'נושא בעול עם חבירו' אתם קיימתם בהידור, ועל כך הערכתי כי רבה! סיים המשגיח.

____________________

טפיפות רגלים נשמעו מאחוריהם והם הופתעו לגלות את האמריקאי מתנשף כולו מגיע לישיבה. 'הווו! הנה אתם! אני מחפש אתכם כבר הרבה זמן! אני רץ אחריכם בכל השכונה! פתאום מצאתי בכיס השני שלי עוד מעות ואני רציתי להביא אותם לחתנים!
האמריקאי שלף 5 שטרות של מאה דולר והגיש אותם לשלמה ואברהם ההמומים.
'תבואו גם בפורים, אני נותן לכל הישיבות!'

המשגיח הוסיף לחייך.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  4  פעמים
למעלה