דיאטה האם קיים בעולם האדם, שהצליח לשמור על משקל תקין, לאורך 30 שנה ברצף?

[חמדה יקרה]

הנקה עוזרת לירידה במשקל?

אני אחרי לידה ראשונה ירדתי המון בהנקה- בלי מאמץ מצידי, אפילו לא שמתי לב שאני יורדת
בסוף זה רק גרם לי להשמין ברגע שההנקה פסקה השמנתי בכפל כפליים כי התרגלתי לאכול מה בא לי
בלידות הבאות הקסם פג

 

[*זיווה]

הגוף מתרגל
כשהורדתי סוכר מהתפריט, היו שבועיים קשים וזהו
כבר איבדתי את החשק למתוק ולא גירה אותי

אני הייתי 3 חודשים בלי סוכר בכלל וזה היה קשה לכל אורך הדרך.

 

[יעל א]

אני אחרי לידה ראשונה ירדתי המון בהנקה- בלי מאמץ מצידי, אפילו לא שמתי לב שאני יורדת
בסוף זה רק גרם לי להשמין ברגע שההנקה פסקה השמנתי בכפל כפליים כי התרגלתי לאכול מה בא לי
בלידות הבאות הקסם פג

מה ההסבר של זה? איך בפעם אחת יורדים ופעמים אחרים לא? ועוד הנקה שורפת קולריות בעקרון אז סטטיסטית אמורים לרדת במשקל אני טועה?

 

[הרי זהב]

יש אנשים שהאכילה אצלם היא צורך לנפש

יש אנשים שלא?

 

[חמדה יקרה]

מה ההסבר של זה? איך בפעם אחת יורדים ופעמים אחרים לא? ועוד הנקה שורפת קולריות בעקרון אז סטטיסטית אמורים לרדת במשקל אני טועה?

הלוואי והייתי יודעת את הסוד

 

[הרי זהב]

זה לחזור לשפיות וחיים נורמלים

לשמנים יש חיים נורמליים ושפיות.
אני לא מצליחה להבין לאן את חותרת.

 

[משהו]

את מדברת מנסיון של שמנה באמת(לא עודף משקל בינוני או קל)?
ולא הבנתי, דיאטה או לא דיאטה?
מה העניין ללכת לדיאטנית אם אין את המטרה או הערך המוסף של הרזייה?

שמנה באמת.
וזה לא דיאטה, זה לא יגרום לרדת במשקל.
זה יגרום לשמר את המשקל הקיים ולקדם בריאות.
תוצאות טובות יותר בבדיקות דם ופחות תופעות לוואי של השמנה.

שימי לב כמה אמוציות יוצאות כאן סביב הדיאטה.
ובדר"כ אנשים שמנים מערכת היחסים שלהם סביב האוכל מתישה מאד
מלאת יסורי מצפון ובדיקה איפה ומתי היתה/הווה/תהיה הנפילה
וזה לבד גורם לעליה הבאה שע"פ רב כשמדובר במשקלים כאלה אחרי כל דיאטה יש ריבית והצמדה.

אחרי עבודה משמעותית על מערכת היחסים עם האוכל - הגוף - עודף המשקל.
אפשר לדבר על ירידה - זריקות/ניתוח או שינוי תפריט והרגלים.
ולשמר את זה לאורך זמן בלי מלחמות והרגשה של הגבלה.

ממליצה מאד להאזין לשירי כהן בפודקאסטים של משפחה,
חושבת שהיא מסבירה את הנושא הזה מצוין.
לא חייבים אח"כ ללכת לתוכנית שלה יש עוד דיאטנים שעובדים בגישה הזאת.

 

[ווילי וונקה]

אני אחרי לידה ראשונה ירדתי המון בהנקה- בלי מאמץ מצידי, אפילו לא שמתי לב שאני יורדת
בסוף זה רק גרם לי להשמין ברגע שההנקה פסקה השמנתי בכפל כפליים כי התרגלתי לאכול מה בא לי
בלידות הבאות הקסם פג

גם אצלי ככה
מה עשית

 

[רחל12]

סיימי עם הנושא.
לא רואה שנגיע לעמק השווה ולאיחוד דעות בענין.

הרבה הצלחה.

לא הבנתי
אם כולם מסכימים, למה לדון?
כל הדיון הוא כשאין הסכמה

לדעתי זה אשכול סופר-חשוב.
עלו פה כל כך הרבה כיוונים ודעות, כמו סיעור מוחות ענקי.
כל מי שמתעניין בהרזיה/משקל/תזונה/זריקות/ניתוח ייתרם ממנו המון.
אני אישית גם שינתי דעה בגללו
@הרי זהב קצת בזכותך...

 

[ניקית מפרוג]

כל אלה כאן שעברו ניתוח, יש לי שאלה שמאד חשוב לי לדעת
שמעתי שהרבה פעמים זה גורם לירידה במצב רוח וגם פגשתי לאחרונה מנותח שממש לא מצליח לחזור לעצמו, לא מתפקד, לא יוצא מהבית. האם זה דבר שקורה? כי אותי זה הרתיע ממש.

זה לחזור לשפיות וחיים נורמלים

לשמנים יש חיים נורמליים ושפיות.
אני לא מצליחה להבין לאן את חותרת.

אני יכולה להעיד על עצמי שלפני הניתוח חייתי בתחושה קשה מאוד של דחייה עצמית.
לא מצאתי בגדים נורמליים לצעירות, רק חנויות מאוד מסוימות, וגם זה ליווה אותי כל שנות הנעורים וגם כאישה צעירה, כשהמצב רק החמיר.
כמעט שלא יצאתי מהבית. עבדתי מהבית כי לא הרגשתי בנוח לצאת.
השתדלתי לא להגיע לאירועים, ורק לחתונות שממש לא הייתה לי ברירה להגיע אליהן, וגם אז זה היה בלחץ.

אחרי הניתוח, בגיל 25, משהו השתנה לגמרי.
התחילו לי חיים חדשים.
פתאום יכולתי לקנות בגדים בכל חנות, בגדים עדכניים של צעירות, להרגיש יפה ונוכחת.
זה נתן לי רצון לצאת יותר מהבית, להתאפר, להתחיל לעבוד מחוץ לבית, לפגוש אנשים.
ואפילו דברים פשוטים, כמו לשבת בחתונה ולאכול בלי מחשבות ובלי פחד ממבטים הפכו לאפשריים.
בקיצור, זו הייתה נקודת מפנה.
אלה חיים אחרים לגמרי, וברור שלטובה.

 

[ווילי וונקה]

אז זהו שאת לא צודקת. ירדתי בדיאטה נכונה 25 קילו. שמרתי על זה במשך 15 שנה.

איזו דיאטה עשית

 

[מאירה מהמרכז]

אני יכולה להעיד על עצמי שלפני הניתוח חייתי בתחושה קשה מאוד של דחייה עצמית.
לא מצאתי בגדים נורמליים לצעירות, רק חנויות מאוד מסוימות, וגם זה ליווה אותי כל שנות הנעורים וגם כאישה צעירה, כשהמצב רק החמיר.
כמעט שלא יצאתי מהבית. עבדתי מהבית כי לא הרגשתי בנוח לצאת.
השתדלתי לא להגיע לאירועים, ורק לחתונות שממש לא הייתה לי ברירה להגיע אליהן, וגם אז זה היה בלחץ.

אחרי הניתוח, בגיל 25, משהו השתנה לגמרי.
התחילו לי חיים חדשים.
פתאום יכולתי לקנות בגדים בכל חנות, בגדים עדכניים של צעירות, להרגיש יפה ונוכחת.
זה נתן לי רצון לצאת יותר מהבית, להתאפר, להתחיל לעבוד מחוץ לבית, לפגוש אנשים.
ואפילו דברים פשוטים, כמו לשבת בחתונה ולאכול בלי מחשבות ובלי פחד ממבטים הפכו לאפשריים.
בקיצור, זו הייתה נקודת מפנה.
אלה חיים אחרים לגמרי, וברור שלטובה.

אני שואלת על התקופה הראשונה ממש אחי הניתוח, השבועות הראשונים. יכול להיות שהם יותר קשים?
חולשה, תופעות לוואי וכו...
שואלת מרצון לדעת לא ח"ו לקנטר או להרפות מישהו
תודה

 

[ניקית מפרוג]

אני שואלת על התקופה הראשונה ממש אחי הניתוח, השבועות הראשונים. יכול להיות שהם יותר קשים?
חולשה, תופעות לוואי וכו...
שואלת מרצון לדעת לא ח"ו לקנטר או להרפות מישהו
תודה

אני לא מייצגת את כל מי שעבר ניתוח.
נראה שהחוויה אינה אחידה, והיא מושפעת מאוד מהמניעים ומהנסיבות שמביאים אליו.

יש מי שמגיעה לניתוח מתוך חוסר ברירה אחרי הפחדות ולחץ מצד רופאים, כשאומרים שחייבים לרדת במשקל בגלל סוכרת, לחץ דם או בעיות אחרות.
ואצלי זה היה אחרת.
אני הגעתי לניתוח מתוך רצון פנימי אמיתי, מתוך מטרה להוכיח לעצמי ולעולם שאני חזקה, שאני כן יכולה, ושלא מדובר בחוסר יכולת, אלא בחוסר כלים.
באתי כדי לנצח!!

ולמרות כל הפחדים שהיו לי לפני, והוא באמת היה מפחיד (זה היה הניתוח הראשון בחיים שלי) הגעתי אליו שלמה לגמרי עם ההחלטה.
ולכן זה גרם לי לראות רק את הטוב.
לא חוויתי את זה כקושי, וגם אם היו כאבים או חולשה הם פשוט לא תפסו מקום, ואת זה כבר שכחתי מזמן.
הניתוח היה לפני יותר מ12 שנה, ומה שנשאר איתי זו רק התחושה הטובה והניצחון.

 

[כובע הנזיר]

עם הזמן הקיבה מצטמקת ואז היא כבר לא משדרת רעב כשהיא לא באמת זקוקה למזון.

להרבה אנשים זה ממש לא נכון
אנשים עושים דיאטה, אוכלים פחות, הקיבה מצטמקת. שנה, שנתיים, שלוש - והמלחמה עודה מלחמה

לא מכירה מישהו שהשמין מלאכול פירות וביצים

כבר אמרו, מכירה מקרוב, בעיקר גברים. סוכר בכלל לא קורץ להם ולא מזן נשנשן. פשוט אוכלים המווון. חצי עוף לארוחה, בקלות.

.

ספוילר: מה שעברתי בדרך - שווה קריאה!

הייתי בת 25.
ומאז שאני זוכרת את עצמי - הייתי עם עודף משקל
הילדות, גיל ההתבגרות, החתונה...
גם אחרי “דיאטת כאסח”, בגיל 18 שקלתי 80 קילו.
וברור שאחרי החתונה - עליתי עם ריביות והצמדה!
הגעתי למשקל שאני אפילו לא מסוגלת לכתוב במספרים.


ואז הגיע הרגע ששבר לי את הלב.
הבן הבכור שלי, בעיניים הכי תמימות, אבל חדות כמו סכין, שאל אותי:
"אמא, למה את שמנה? כל החברים שלי אומרים את זה..."


באותו רגע הבנתי:
אם עד עכשיו השומן כאב לי
מהיום הוא כבר כואב גם להם.


לא משנה כמה פחדתי, כמה התלבטתי,
החלטתי: די. הגיע הזמן!


ולא שיתפתי אף אחד.
לא משפחה, לא חברים.
כי כל החיים אמרו עליי שאני "חלשה", "חסרת שליטה", "לא עומדת בכללים"...
ואני רציתי להוכיח - שאני כן יכולה.
שאני חזקה.
שאני יודעת לשים גבול.

יצאתי למסע.
חיפשתי תורים בכל מקום צפון, דרום לא משנה.
רק שיהיה תור, ורק שאוכל להגיע באוטובוס.

ואז זה קרה! עשיתי את הניתוח (שרוול)
ובתוך שנה ירדתי 55 קילו.
ואני? התעוררתי לחיים חדשים.


עברו מאז 11 שנים.
היו הריונות, היו עליות, היו ירידות...
אבל היום - אני אישה "רגילה".
שומרת. משתדלת. לפעמים עולה קצת, לפעמים יורדת.
אבל הכי חשוב - אני לא נשברת.

פעם? הייתי אוכלת שש פרוסות לחם, שתיים ביצים, טונה שלמה - ויוצאת רעבה (הולכת לחפש קינוח).
היום? אני אוכלת ארוחת בוקר של פרוסת לחם אחת, ביצה, ירקות - ויוצאת שבעה ומרוצה.
ואני מצליחה לשמור -לא לשבוע או חודשים... לשנים!

ואם מישהו אומר שזה זמני - אז מה?
גם עשר שנים של נוחות, ביטחון, ובגדים יפים בחנויות רגילות - שוות כל רגע.


ואם אתה שואל - אז כן, עליתי 4 קילו (במהלך 11 השנים)
אבל גם עם העודף הזה - אני לא חוזרת להיות מי שהייתי.
אני עדיין שומרת. עדיין עומדת. לא נופלת.
ולא מתחרטת אפילו לרגע.

יצאתי להסתובב בעיר.
רחובות מלאים אנשים, תנועה, חיים.
ובאמת קשה להתעלם מזה, לרוב האנשים זה נראה פשוט.
הולכים, עוצרים, אוכלים, נהנים. בלי יותר מדי מחשבות.


ובכל פינה - באמת בכל פינה
גלידריה, אייס קפה, ופל בלגי, פיצה.
עוד חנות, ועוד אחת.
והשאלה פשוט קופצת לבד
למי כל השפע הזה מיועד בעצם?


יש אנשים שעוברים שם, לוקחים משהו קטן,
נהנים מהרגע וממשיכים הלאה.
ואצלי זה אחרת.
לא קנאה, התמודדות.


אצלי כל ביס הוא מחשבה.
כל פינוק הוא חשבון.
לא כי אני לא רוצה ליהנות,
אלא כי הגוף שלי לא מגיב כמו אצל כולם.
מה שאצל אחרים עובר בקלות,
אצלי נשאר. על הגוף, בראש, בלב.


וזה מרגיש לא הוגן.
לא דרמה גדולה, פשוט אמת.
העיר מלאה בהזמנות ליהנות,
אבל לא כולם מוזמנים באותו האופן.
לא כולם יכולים לעצור, לטעום ולהמשיך כאילו כלום.


אני לא מבקשת רחמים,
וגם לא שיסגרו את החנויות.
רק הכרה בזה שיש אנשים שהדרך שלהם מורכבת יותר,
ושהשפע הזה "בשבילם" הוא לא תמיד חגיגה,
לפעמים הוא מאבק יומיומי על איזון ושקט.


ובסוף, בבית,
בחרתי לי פינוק קטן שמתאים לי
יוגורט ללא תוספת סוכר
לא מתוך ויתור,
אלא מתוך שמירה על עצמי.

כתבת יפה, חבל שאת עורכת עם הצ'ט. זה מקלקל

@הרי זהב,
במקום שאני אלייק כל תגובה שלך, כותבת לך פה - תודה שאת משמשת לנו כפה...

 

[ה. בקר]

איזו דיאטה עשית

הפחתתי סוכר ופחמימות [לא הורדתי לגמרי כדי שאוכל לשרוד עם זה], אכלתי יותר חלבון וירק ועשיתי ספורט. אכלתי 3 ארוחות ביום וביניהם פרי/יוגורט.
והכי חשוב- שליווי דיאטנית כי אחרת זה לא מספיק מחייב.
ירדתי בתחילה מהר אחר כך יותר לאט. אבל בסופו של דבר 15 שנה נשארתי עם הירידה

 

[הרי זהב]

להרבה אנשים זה ממש לא נכון
אנשים עושים דיאטה, אוכלים פחות, הקיבה מצטמקת. שנה, שנתיים, שלוש - והמלחמה עודה

כל כך נכון.
ומיום שמפסיקים לעשות דיאטה, תוך כמה ימים הקיבה שוב ענקית.

 

[ant]

מישהו שמע על ה"זון" (zone)? תזונה שבעיקרה איזון בין חלבון/פחמימות/שומן.

 

[מבין מהר מקשיב לאט]

מישהו שמע על ה"זון" (zone)? תזונה שבעיקרה איזון בין חלבון/פחמימות/שומן.

הפואנטה של האשכול הזה
שאין פטנטים!

זה או עבודה קשה לכל החיים!
או התערבות פיזית, ניתוח / כדורים וכדומה.

 

[ant]

עבודה קשה לכל החיים!

זה בדיוק העניין שאני שואל, מדובר על משהו די קשוח, השאלה אם זה מעשי בכלל להחזיק בזה או שזה מיועד לספורטאים וכדו'

 

[סטודיו פוינט]

הפחתתי סוכר ופחמימות [לא הורדתי לגמרי כדי שאוכל לשרוד עם זה], אכלתי יותר חלבון וירק ועשיתי ספורט. אכלתי 3 ארוחות ביום וביניהם פרי/יוגורט.
והכי חשוב- שליווי דיאטנית כי אחרת זה לא מספיק מחייב.
ירדתי בתחילה מהר אחר כך יותר לאט. אבל בסופו של דבר 15 שנה נשארתי עם הירידה

ואחרי 15 שנה?