שיתוף - לביקורת אני הגבר

  • הוסף לסימניות
  • #1
כל כך אהבתי את השיר של @ע. אפרוח - אני האישה שהרגשתי דחף לכתוב שיר-כנגדו, אמנם לא ברמה שלה, אבל הייתי חייב

***

אני הגבר היושב ליד הגה האוטובוס
העיר מדמה שאני חולף על פניה
ובאמת היא זו שחולפת על פניי

המושב שלי חם גם בבוקר מוקדם
והידיים שלי כבדות יותר
משההגה יכול לשאת

אני הגבר שסופר את התחנות
שכולן שלי
חיים של אחרים
שנדחסים בלי רשות
אל העולם שלי פנימה

מישהו צועק מאחורה
"נהג תפתח"
"נהג תעצור"
"נהג נהג נהג"
אף אחד לא טורח לשאול
אולי גם לי קשה

אני הגבר שחייב להיות עירני
גם אחרי לילה עם תינוק חולה
שמכריחים אותי להיות נחמד
גם כשאני רותח מבפנים

תיקופים מצפצפים בלי הפסק
אנשים טורפים את פרטיותי
אני חייב לענות, להסביר
לעצור, לנסוע, לסיים מסלול
ומיד להתחיל עוד אחד.

אני הגבר מול ההמון בתחנה
שפותח את הדלת לאט לאט
בתקווה שאף אחד לא יבחין
כמה חזק הוא רוצה
שאף אחד לא יעלה
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
שיתוף מעניין לכשעצמו,
אבל עורר בי התנגדות.
זאת נשמעת התעללות, בעוד שסך הכל מדובר בעבודה, נכון קללה נכון חובה,
אבל עבודה שנבחרה ומתוגמלת היטב.
הרבה כבוד לנהג, והבנה,
אבל התיאור קצת לא הוגן.
וסליחה על ההערה הכפולה, אבל גם הכותרת צרמה לי בהתייחס לשיתוף השני.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
@אבינועם גולדברג שיתוף מקסים!

זאת נשמעת התעללות, בעוד שסך הכל מדובר בעבודה, נכון קללה נכון חובה,
אבל עבודה שנבחרה ומתוגמלת היטב.
תרשי לי לחלוק עלייך?
ההגדרה "התעללות" בעיניי קצת מרחיקה לכת. אני ראיתי בשיר הזה הצגת הזווית האנושית, המבקשת חמלה, של הנהג - אל מול העובדה שהנוסעים רואים בו לעיתים לא רחוקות 'אובייקט' שעובד עבורם, בלי לשים את ליבם לעובדה שהוא בן אנוש עם רגשות וקשיים.
כל עבודה לרוב נבחרה, ולעיתים גם מתוגמלת היטב. זה לא אומר שאין בה קושי, טרחה ועייפות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
מתכוונת, כן. אולי זאת רגישות שלי.
השיתופים שלכם מאוד יפים ורגישים בדר"כ, כנראה חוסר שימת לב חד פעמית.
אבל אולי יש מקום לשקול את זה.
כשראיתי את השיתוף של אפרוח, מיד עלה לי הפסוק של חנה, "אני האשה הנצבת עמך", וכשרציתי להנגיד עלה בי הפסוק "אני הגבר ראה עני".
בקטע כולו נכתב בספונטניות שלא כדרכי. ואכן לא שמתי לב שזה יוצא בלתי ראוי.
תודה שהערת.
ממש צודקת
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
כתיבה מיוחדת.
ביטויים אומנותיים.

ואם דעתי בנידון הנ"ל מעניינת אי מי, אציין שלדעתי הקטע אינו מתאר התעללות או משהו קרוב לזה.
רק עבודה קשה, תובענית ושוחקת בה עובדים אנשים שכמו כולם זקוקים למילה טובה ולהתעניינות כנה, כזו שהיא חלק אינטגרלי מסדר היום בהרבה עבודות האחרות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
ב"ה

אני חושבת שהיה אפשר להתבונן על הסיטואציה מהזוית ה'שקופה' של הנהג, כמו שהזכירו כאן.
והיה דווקא בימים האחרונים דיון סוער באא"ר, שבו סיפר מישהו סיטואציה שכאבה לי באופן אישי -
רב עם זקן ארוך ומכובד שעלה על האוטובוס בפורים עם כל משפחתו ומשלוחי המנות, נכנס עם אפס יחס לנהג היהודי. הנהג לא ויתר וצעק לו אחרי שהתקדם - "גם אצלי פורים היום!".
השומר בביתן בכניסה לבית הספר, המנקה של הבניין, הנהג של האוטובוס - אנשים טובים שנותנים לנו שירות ויותר מידי פעמים הם שקופים לגמרי.
אם הכאב הזה היה נוכח בשיר,
יותר מאשר התיקופים המצפצפים או התינוק החולה בבית(שאלו סיטואציות שנשמעות יותר 'מתלוננות' או כאלו שכולם מתמודדים איתם)
זה היה נוגע ללב יותר, ומעביר יותר מסר שאפשר לקחת הביתה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
ב"ה

אני חושבת שהיה אפשר להתבונן על הסיטואציה מהזוית ה'שקופה' של הנהג, כמו שהזכירו כאן.
והיה דווקא בימים האחרונים דיון סוער באא"ר, שבו סיפר מישהו סיטואציה שכאבה לי באופן אישי -
רב עם זקן ארוך ומכובד שעלה על האוטובוס בפורים עם כל משפחתו ומשלוחי המנות, נכנס עם אפס יחס לנהג היהודי. הנהג לא ויתר וצעק לו אחרי שהתקדם - "גם אצלי פורים היום!".
השומר בביתן בכניסה לבית הספר, המנקה של הבניין, הנהג של האוטובוס - אנשים טובים שנותנים לנו שירות ויותר מידי פעמים הם שקופים לגמרי.
אם הכאב הזה היה נוכח בשיר,
יותר מאשר התיקופים המצפצפים או התינוק החולה בבית(שאלו סיטואציות שנשמעות יותר 'מתלוננות' או כאלו שכולם מתמודדים איתם)
זה היה נוגע ללב יותר, ומעביר יותר מסר שאפשר לקחת הביתה.
תודה על ההערה החכמה והעמוקה.
אבל חשוב לי להבהיר שהכוונה שלי בשיר לא הייתה להעביר איזה מסר חברתי תכליתי. אינני מנסה לחנך את הציבור לתת צומי לנותני השירות השונים ולשים לב ל"שקיפותם".
מעולם לא עסקתי בכתיבה פובליציסטית פרקטית שכזו.
מה שניסיתי לכתוב הוא תיאור לירי של חוויה אינדיבידואלית של אדם מסוים, שהוא במקרה נהג אוטובוס.
השיר נכתב כהדהוד לשיר של @ע. אפרוח שמצא מסילות עמוקות ללבי, ומתוך רצון להישאר בתוך עולם פנימי מצומצם ולא ייצוגי.
בניגוד למשוררת שהשיר שלה מבטא בדידות, התמקדתי בצד השני של הסקאלה, באדם שמחפש בדידות וסובל מחוסר מקום אישי בעולם.
הפרטים יומיומיים והתחושתיים, כמו צפצופים ועייפות מילד חולה שלא מניחים לו להתייחד איתה (עם העייפות), גם אם הם נשמעים מוכרים או קטנים, אינם תלונות רגילות הדורשות פתרון, אלא שרטוטה של נפש.
והיופי הפרדוקסלי הזה, שהפתרון של אדם אחד (הלואי שמישהי תשב לידי), הוא לפעמים הבעייה של אדם אחר (הלוואי שאף אחד לא יעלה).
אני מבין לגמרי את הדרך בה קראת את השיר, והיא מעניינת וחשובה, וההערות שלך נכונות. אבל אני למעשה ניסיתי לכתוב בכיוון אחר לגמרי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
אני הגבר שחייב להיות עירני
גם אחרי לילה עם תינוק חולה
שמכריחים אותי להיות נחמד
גם כשאני רותח מבפנים
ב"ה

אני חושבת שבלי הבית הזה, היה הרבה יותר מובן למה התכוונת.
בכל מקרה השיר ממש טוב!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

נספח לדיונים - אשכול איראן ועדכונים ביטחוניים.

האשכול נפתח כדי לשמור על אשכולות החדשות המרכזיים נקיים ותכליתיים.
הוא ישמש כמרחב היחיד לדיון על הידיעות הביטחוניות המתפרסמות בפורום.

קראו את הכללים היטב. הם מחייבים, והאכיפה תהיה בנוסח משמרות המהפכה.

מטרת האשכול?
- הרחבות ופרשנות: הבאת רקע נוסף לידיעה, או ניתוח ענייני ומנומק של המצב.
- שאלות ובירורים: בקשת הבהרה על דיווח שעלה באשכול המרכזי.
- מידע משלים: עדכונים שחשובים להבנת התמונה אך אינם "חדשות מתפרצות".


מה לא ייכנס לכאן? עילה לחסימה מיידית

- גלישה לנושאים אחרים: האשכול ממוקד ביטחונית בלבד. פוליטיקה, עניינים אזרחיים או כל נושא שאינו קשור ישירות למלחמה/איראן - יימחקו.

- "ניהול המלחמה": אין מקום ל"הצעות למטכ"ל, פרשנויות בשקל או תרחישי אימים חסרי ביסוס.

- התכתבויות אישיות בין ניקים ("פינג-פונג"), או שרשורים שנמרחים על עמודים שלמים ללא ערך מוסף.

כדי לאפשר שיח איכותי, אנחנו נוקטים במדיניות אפס סובלנות.
* חסימה לצמיתות: משתמש שיעבור על הכללים, ייחסם מהאשכול באופן מיידי.
* אין חנינות: אין טעם לפנות במערכת הדיווח או בהודעות פרטיות לבקשת שחרור. הפיתרון היחיד לשחרור מחסימה - הוא פשוט לא להיחסם מלכתחילה.
האחריות היא שלכם. שמרו על שיח ענייני.
חידון הדופליקטים
העליתי חידון קצר לחובבי הדופליקטים ומי שיכול שיעלה עוד וילא בוא נראה אתכם
@יונה ספיר בוא נראה אותך מצליחה גם
הסיפור, כמובן, הוא המלצה בלבד ולהמחשת הטעם.
אני עומד בתחנה, מחכה לאוטובוס. עוד לפני שיצאתי מהבית ידעתי שאני יוצא על 50% - 50% - או שיגיע או שיבריז - והוא בחר באופציה השנייה, אין הסבר אחר לכך שפתאום הקו נעלם מהמסך והבא בעוד 25 דקות. מתוסכל וממהר, אני עורך ניתוח מצב זריז: לחכות לאוטובוס הבא, שגם הוא יחליט בכוחות עצמו אם שווה לו לצאת, לעצור טרמפ או לקחת מונית. מונית היא האופציה הפחות משתלמת מבחינת הכיס, ואני מושיט את ידי, מקווה שמישהו יסכים לעצור ברחוב הזה, ששמו מזמן נמצא רק בוויז. אך מסתבר שהנהגים פחות מבינים את הסיטואציה המורכבת, ופחות רוצים לעצור. יש כמה כאלו שמסמנים לך תנועה שאתה לא תבין עם היד. זה יכול להיות "אין לי מקום באוטו", "אני עוצר כאן", "הפרצוף שלך פחות מדבר אלי", או כל פרשנות הגיונית אחרת. גאון מי שחשב על זה ראשון. אחרי שעברו עשר רכבים ושבע עשרה דקות, אני מחליט לקחת מונית - מה שיהיה יהיה. אני מושיט את היד, מונית נעצרת לידי, אני עולה, סוגר את הדלת ומקליק את החגורה. אבל אני לא אוותר להם כל כך מהר! אני מתקשר לחברה המפעילה, אקסטרה, ודורש מהם הסבר הגיוני להיעדרות של הקו. אני נענה בתגובה אדיבה שמשמעותה "אני רק פקידה של פקידה, ואין לי איך לעזור לך כרגע".
אני יושב במונית, הנהג מאותת ימינה ואני מביט בחלון, כועס ומתוסכל. התחושה היא שאין לי, בתור האזרח הקטן, מה לעשות כדי שהוד כבוד מעלת הנהג יואיל בטובו לצאת מתחתנת המוצא! וזו לא רק תחושה, באמת אין לי מה לעשות, בכלל. ואני שואל את עצמי, עד מתי??? בקצב הזה כבר עדיף את אגד! המון תלונות ואיחורים, אבל בסוף אתה מגיע!
מה יהיה???
מוישי נראה כמו הילד הכי תמים שתפגשו: חולצה מגוהצת, כיפה שחורה שיושבת בול, וחיוך של "ילד טוב ירושלים". אבל מאחורי המראה המטעה הזה מסתתר מוח שמזהה פרצות בלוגיקה של מבוגרים עוד לפני שהם סיימו לדבר...
קצת הכרות...
הרקע: יום שישי אחר הצהריים. מוישי נכנס לבית הכנסת השכונתי, לבוש בחולצה לבנה מעומלנת, הכיפה השחורה הקטנה מונחת בדיוק במרכז הראש. הוא ניגש למקרר השתייה. הגבאי הוותיק, רבי חזקאל, איש רציני עם משקפיים על קצה האף, עוצר אותו.
רבי חזקאל: "מוישי! לאט לך. אתה יודע שהשתייה פה היא רק למי שלומד או עוזר לנקות לפני שבת?"
מוישי (עוצר, מחייך את החיוך שלו ולא מתבלבל לשנייה): "שלום עליכם, רבי חזקאל. בדיוק על זה רציתי לדבר איתך. אתה הרי גבאי ותיק, אתה יודע שזמנים השתנו, נכון?"
רבי חזקאל (מרים גבה): "מה הקשר לזמנים שהשתנו? עבודה זו עבודה, ושתייה זו שתייה."
מוישי (בטון בוגר ומחושב): "נכון מאוד. אבל פעם, כשאבא שלי ברוך היה בגיל שלי, היית צריך להזיז ספסלים כדי להרגיש שאתה עוזר. היום, בעידן הדיגיטלי, העזרה הכי גדולה היא 'יחסי ציבור'. אם אני אשתה פה כוס טרופית קרה ואצא החוצה עם פרצוף מרוצה, כל הילדים בשכונה ירצו לבוא ללמוד דווקא בבית הכנסת שלך. אני בעצם עושה לך פה שירות שיווקי בחינם!"
רבי חזקאל (נשאר פעור פה לרגע, מנסה להבין אם הילד הרגע עבד עליו או שהוא באמת גאון): "שירות שיווקי? בשביל טרופית אחת?"
מוישי (לוקח את השתייה, קורץ ומניח יד על הכתף של הגבאי): "בדיוק, רבי חזקאל. אל תסתכל על הכוס, תסתכל על הפוטנציאל. שבת שלום!"
מוישי יוצא מהדלת בצעד קליל, משאיר את הגבאי לעמוד שם ולמלמל לעצמו: "הילד הזה... הוא עוד יהיה ...774555.jpg
  • תודה
Reactions: net131 //
5 תגובות

אשכולות דומים

הכל התחיל בסופר השכונתי.

אני עשיתי את הקנייה השבועית הרגילה.

כמובן שהבטתי במדבקה שעל כל מוצר ששמתי בעגלה, אך בקופה התבררה לי העובדה הנוראה, שהספרות שחשבתי שהן הברקוד של המוצר הן בעצם המחיר מרקיע השחקים שלו.

לא הייתי מתעכב מדי על הנתון השולי הזה, לו חשבון הבנק שלי לא הראה לי באותו היום כמות ספרות מכובדת בתוספת קו שחור קטנטן לצידן השמאלי, מה שגרם גם לי לראות שחור בעיניי.

כאן גמלה בליבי ההחלטה. לא עוד! מסכן החשבון שלי, 'מצטמק ורע לו'!

אין מה לעשות, עבודה מהצד!

ועוד איזה מהצד.

הלכתי עד הקצה.

רק יום יומיים לפני זה מישהו דיבר בכולל על משכורותיהם הגבוהות של עובדי הזבל.

לי אין בעיה עם זבל. להיפך, מאז החתונה אני רק מוריד את הזבל.

לא, חלילה, שלא תבינו לא נכון, לא רק אני מוריד את הזבל. אני רק מוריד את הזבל. אז אם יש משהו שאני יודע, זה לטפל במוצר הזה.

הלכתי למשרד התעסוקה, הצעתי את עצמי לתפקיד בעיר הכי רחוקה ונידחת, ועוד לפני שהספקתי לעשות אפצ'י מריח הקלמנטינה החריף שמישהו נידב שם במשרד, נהייתי מפנה האשפה 6595823 בכבודו ובעצמי.

ובכל זאת החשש היה לא קטן, אם מישהו רואה אותי שם, חבל על ליבו שלא יעמוד בהלם. על כן לקחתי לי את אחת מפאות הפורים שבביתי, וחבשתי בכל פעם לפני שהתחלתי את העבודה המכבדת את בעליה ביישוב הנידח.

וכך בכל יום בשעה שלוש לפנות בוקר הייתי מתעורר, הולך לעבודה, חובש את הפאה, עובד, חוזר הביתה. ו... חיים כרגיל. אה, הכי חשוב, משכורת שמנה בסוף החודש. חלום!

הכל הלך על מי מנוחות.

יום אחד, אני באמצע עבודה קשה של חיפוש דבר מה יקר ערך שנייה לפני העמסה, כשלפתע אני רואה מול עיניי את אימת חיי.

צבי אריה.

שכני משועמם בשלהי שנות העשרים לחייו, שהפה שלו הצליח לעקוף בסיבוב את דונלד טראמפ בשנותיו היפות.

אם הוא רואה אותי, והוא יראה, אין סיכוי שאחד בשכונה לא ישמע מזה!

"וואי אני לא מאמין!!!!!!!!!!!!!" התפרץ צבי אריה למול פניי הארגמניות.

"מממהה?" התגמגמתי למולו.

"חח יואו, זה גדול!"

נשברתי. "אתה לא מתבייש? מה יש לך? כן, אני עובד בזבל! יש בעיה?"

"לא, חלילה, חח אתה לא מבין יש מישהו בשכונה שלי דומה לך בוללללללל רק בלי כל השערות!"

סלע ירד מליבי.

"אני חייב לצלם אותך, לא, זה גדול!!!" התעקש הנודניק הברברן.


הכל היה ממשיך להיות מושלם לו רק אחד מחדי העין בשכונתנו שחזה בתמונה לא היה מגלה שאחת מפאותיי הארוכות הייתה חייבת לבדוק את מזג האוויר מחוץ לפאה בדיוק ברגעי הצילום הנעלים.
"עשר דקות הפסקה", הכריז הנהג ודומם את המנוע. ירד בדילוג מהאוטובוס המשוריין ופסע לעבר המבנה הנמוך בעל השמשות הגדולות והנוצצות שמעליו התנוסס השלט "מפגש רותם" ליד ציור של ילד עם קסקט מלקק ארטיק.

הנהג היה לבוש מדים אפורים, חגור כבד מקיף את מתניו, עליו תלויים מחסניות, אזיקים, רימונים, מיכלים שונים, מכשירי קשר, וכמובן אקדח מבריק מחובר בסליל קפיצי. "מגיני הדרום" היה כתוב באותיות לבנות גדולות על גב חולצתו.

הוא הדף את דלת הזכוכית ונכנס, עוצר לרגע כדי להתרגל לקור המזגן העז ששרר בפנים.
הוא החל לבחון את תצוגת חטיפי השוקולד, כשהדלת נפתחה מאחוריו ומישהו קרא בהפתעה
"אורן?"

בפתח עמד גבר במדים אפורים זהים לשלו.

"היי גלעד! מה אתה עושה כאן?"

הם היכו אגרוף באגרוף, ברכת השלום המסורתית עוד מימי הסיירת.

"מגיני הדרום" היא חברת אבטחה עילית המורכבת מאנשי צבא מובחרים, היא ספקה שירותים שונים בתחום, ושימשה עשירים, אח"מים, ופרויקטים ממשלתיים. באגף ההסעות המאובטחות עבדו אורן וגלעד כבר כמה שנים יחד.

"אני בתפקיד פה", אמר גלעד, "אברבנאל עושים שיפוצים במחלקה הסגורה, ואנחנו מעבירים אותם לאשפוז בבית חולים זמני בצאלים. חולי נפש מהמסוכנים ביותר, יש אתי שמונה מאבטחים. אבל זו חוויה".

"אני גם בתפקיד פה", אמר אורן, "משימה חשאית, טופ סיקריט". הוא התלבט בין ממולא אגוזים לממולא שקדים.

"ארבע כאלה בשלושים שקל" ניסה המוכר לפתותו.

"הם טריים?" שאל אורן שלא הצליח לפענח את התאריך המרוח על העטיפה.

"אתמול הגיעו מהמפעל, נשבע לך" נדלק המוכר בציפיה.

"טוב, תביא אחד אגוזים".

"לא", התערב גלעד וזרק שלושים ש"ח על הדלפק, "תביא שלוש אגוזים ואחד שקדים".

המוכר הוציא ארבעה שוקולדים מאחורי הזכוכית והניח לפניהם. גלעד לקח את השקדים ודחף את שלשת האחרים לעבר אורן. "בשבילך חבר".

"מצטער גלעד, אבל אסור לי לגלות לאן אני נוסע, יפטרו אותי".

"דחילק אורן, מה יש לך, זה אני! אף אחד לא יידע".

אורן הביט בשלושת החפיסות של שוקולד האגוזים הטרי ואמר בלחש, "כל חברי הממשלה פה באוטובוס, נוסעים לבונקר סודי ליד דימונה".

"ואו. מה הם הולכים לעשות שם?" לחש חברו בהתפעלות.

"השד יודע מה. לא לשחק דמקה כנראה".

"מסתבר. וכמה מאבטחים מתלווים אליך?"

"שנים עשר, רוסים כולם. בקשו ממני לארגן צוות חסר נטייה פוליטית, ושלא מתעניין בכלל באקטואליה ישראלית".

"צעד חכם. פששש השוקולד הזה ממש טוב!"

"באמת? תביא ביס".

"יש לך שלשה כאלה".

"אין לי עם שקדים".


גלעד ואורן יצאו מהחנות והתיישבו על גדר בצל הדקל, מחליפים ביניהם ביסים.

משני צידי החנייה הגדולה נראו האוטובוסים המשוריינים של מגיני הדרום, החלונות מואפלים, הגלגלים כפולים. בריון לבוש מדים אפורים מתלווה לכל נוסע שרוצה לרדת.

שמש המדבר הכתה על שורות כלי הרכב החונים והחזירה מהם קרני אור מסנוורות.

גלעד חייך פתאום.
אורן הביט בו בסקרנות ואז הבין ופרץ בצחוק.
רוח השובבות מימי הצבא שהתעוררה בלב שני החברים ללא הודעה מוקדמת, גאתה לפתע והציפה את עשתונותיהם.

"תשמע אורנצ'יק, זו הזדמנות של פעם בחיים"

"של פעם בהיסטוריה!".

ושניהם געו בצחוק, הרעיון הזה היה מתבקש מאליו, והטרוף שבו סחף אותם בהשתלהבות בלתי נשלטת.


גלעד הביט בשעון, "ההפסקה נגמרה".
הם קמו מהגדר, מזיעים מהתרגשות ובעיניים מבריקות נפרדו בהכאת אגרוף על אגרוף.
ואז הלכו.
כל אחד לאוטובוס רעהו.


"למה ימינה? דימונה זה שמאלה", קרא שר האנרגיה והתשתיות.

"אתה בטוח?" שאל סגן ראש הממשלה שישב לידו.

"בטוח, המשפחה שלי מירוחם, אני מכיר את האזור הזה מצוין. הלו, נהג, טעית!"

"שקט שם", אמר אחד המאבטחים.

"נהג. אתה נוסע בכיוון ההפוך!" שר האנרגיה ניסה לקום אבל יד כבדה הושיבה אותו בחזרה. "תרגע", אמר המאבטח במבטא כבד.

"הוא צודק" התרוממה שרת הבריאות ממקומה, "האוטובוס נוסע מערבה".

"אנחנו נוסעים לצאלים", צעק גלעד ממושב הנהג, "תשליט שם סדר, בוריס".

והמהומה שהקימו הפוליטיקאים המבוהלים הסתיימה בכמה מכות חשמל מרגיעות מהשוקר של בוריס.

הניפנוף בתעודות הדיפלומטיות לא הועיל למדינאים המפורסמים מול השומרים שבקושי הבינו עברית, ובלילות צפו רק בערוץ הספורט ברוסית. הרבה פוליטיקה לא רוכשים שם.

גם בצאלים קבל את פניהם צוות חסר ידע באזרחות. שמיד ערך עליהם חיפוש.
"בלי זכוכיות, בלי מחטים, בלי שרוכים. כן גם אתה אדוני היקר.... מה? אתה ראש הממשלה?! נכון נכון, יופי. וכל אלה כנראה חברי הממשלה שלך, נכון?"
חברי הממשלה הנהנו בעיניים דומעות.
"יופי, אז עכשיו ממשלת ישראל מקבלת זריקה קטנה, ואחר כך ארוחת ערב, והממשלה הולכת לישון".

צעקות המחאה דעכו לאט לאט כשהאחים בחלוקים הירוקים הפגינו את שריריהם.
ִ

ובנתיים, בדימונה. בתוך בונקר סודי ביותר התנהלו דיונים סוערים והתקבלו החלטות הרות גורל, החלטות שאת תוצאותיהן...

נו, אין צורך להאריך. כולכם הרי יודעים איך נראית המדינה.
שיתוף - לביקורת ~אח קטן~
חלופת הזמן במלחמה היא אבסורדית.

הימים ארוכים- ארוכים, נמתחים, וכל שנייה מרגישה כמו שעה. הרגעים בהם שני כדורי צלף חמאסניק שחלפו קרוב כל כך לאזני והותירו שם שריטה דקיקה נדמו לי כמו נצח; איטיים ובלתי נגמרים.

מצד שני, הכל עובר כל כך מהר ואני מעט המום כשאני מגלה ששוב הגיע יום ההולדת שלי, למרות שנראה לי שרק הרגע עשיתי 23. וזה, איך לומר- מעט מדכא.

כבר שנה אנחנו במלחמה, והספקתי לאבד שבעה חברים, בן דוד וקצת מן הלב שלי.

וזה קשה.

כבר למעלה משלושה חודשים לא הייתי בבית, ולא שיש לי לאן לחזור. אבא שתיין ואמא שאינה בקו השפיות, אח קטן שכמוני, נלחם ומחרף את נפשו בעזה או בלבנון או אני- לא- יודע- איפה ואחות שבפעם האחרונה ששמעתי ממנה, לפני שנה וחצי, היא הייתה בתאילנד.

הדירה הקטנה בתל אביב שאני שוכר עם כמה חברים ריקה כעת מהסיבה הפשוטה שכולנו נלחמים עכשיו, והמפתח צובר אבק מעל לארון חשמל.

בסופו של יום לחימה מתיש אנחנו מתמקמים בבניין ששימש כמפקדה לחולייה חמאסניקית עד היום בצהריים. מעיפים הצידה תחמושת של האויב שתפונה בזמן הקרוב על ידי יחידה מיוחדת, שאריות קפה שחור וגם גופה אחת של איזה זבל עזתי, פורסים מחצלות ושוקעים בדממה. רוב החבר'ה מנצלים את הזמן לשינה קטועה, שניים משוחחים בקולות מהוסים, עוד אחד שולף יומן מלחמה, משחזר רגעים מבעיתים. כולם, אני בטוח, מהרהרים בלוויה שאולי תיערך בימים הקרובים לבנימין שחטף היום שלושה כדורים לבטן ועוד אחד לקרסול. פסימיים.

הייאוש עוטף אותי, סוחט ממני כוחות אחרונים.

טומן ראש בין הידיים, נושא תפילה קצרה. מזכיר שמות שלי, של אח קטן, של חברים לחוליה. מבקש דבר אחד- חיים. וכמה הבקשה הזו קטנה, כמה היא גדולה.

מישהו שולף פתאום מפוחית, מתעקש להפיח רוח ותזוזה. הוא מתחיל עם מנגינות שקטות, שירים שזכרנו מפעם, עובר למוזיקה עכשווית, תזזיתית. תוך שניות כבר הופך החדר לעליז ואופטימי, עיניים צעירות שראו יותר מדי מחייכות, מצטרפות לשירה. הם כמעט מצליחים להדביק גם אותי, אבל במקום חיוך יוצאת לי עווית בלתי ברורה ודמעה מלוחה מדי.

"הי, חבר'ה, היום יום ההולדת של אביאל!" מזכיר מישהו, מושך אותי למרכז המעגל.

כולם מזמרים לי האפי בירת'די, ומאנשהו נזרקים עליי קליעים משומשים לאות ברכה. ורק אני, חתן אבֵל, לא מפסיק לחשוב על מלחמה וחיים שביקשנו לחיות.

המפקד קורא לי רגע לצד, מעביר לי מסר של ברכה מאח קטן שלא שכח 24 שנים שלי.

מזל טוב, ילד, מהבהב קול במוחי. ולו יהי שאזכה לשנה הבאה.

__



בום. בום.

דמות שחורה נופלת ארצה, אגודל מורם מימיני.

בסיפוק אנחנו עורכים חיפוש על הגופה, מחרימים קלצ'ניקוב, אקדח תופי חסר שימוש וכמה מחסניות לא תואמות.

"מה אומרים, יתאים לבת שלי?" מגחך דויד, מקפיץ בידו מחרוזת שיני תן שמצא בכיסו של המחבל המת.

אני מחרים מהכיס הפנימי כרטיס מצויר של הצגת ילדים לאוסף הקטן והמוזר שבדירה השכוחה שלי, תחושה טובה מתנחלת בליבי. הנה אנחנו מסתובבים ברחובות רפיח בראש מורם, מחסלים ספיחים עלובים שמעזים לצאת מהמנהרות, מטהרים את המרחב.

בסיור הבא שלנו אנחנו מרשים לעצמנו לזמזם לחן קצבי, עליז, חוזרים רגועים ושלמים לדירה עליה השתלטנו לא מזמן. המפקד נמצא במוד נינוח, מצטרף בחיוך לתחרות בדיחות לא מצחיקות.

אני ממולל גדילים שהתחלתי ללבוש, מרגיש כל כך מוגן, ועטוף, והנה הנה עוד מעט נחזור הביתה ויהיה טוב יותר.

"הרצברג, בוא הנה", קורא לי המפקד בסיום ארוחת ערב עשירה ורגועה.

"כע, ה'פקד", מפהק באושר, לא מפחד ממשמרת נוספת או נזיפה. ההרס מסביב עשה לי טוב, הזכיר לי שהניצחון קרוב.

"איפה אחיך מוצב?" הקול שלו הופך חמור.

"לאי'דע בדיוק. איפשהו בסוריה", נזכר באח קטן, בקולו העייף. לא קולט.

"ביררת מה אתו לאחרונה? הייתה היתקלות קשה היום", הוא מסתכל חזק לתוך עיניי.

"לא, לא דיברתי אתו בשבוע האחרון. למה?" לא קולט.

שתיקה.

פתאום קולט.

"מה קרה לו, המפקד? איפה הוא עכשיו? גדעון, הוא בסדר?" היסטרי אני חוטף למפקד את הטלפון, מחייג למפקד של אח קטן.

"תעצור, אביאל. הוא בזיו. צא אליו עכשיו", הוא מחזיר לידיו את הטלפון, מבטו חומל. "חמש דקות יהיה כאן נהג שייקח אותך למנחת הקרוב. תהיה חזק, חייל"

"מה המצב שלו?" לא רוצה, אלוקים. לא רוצה.

שתיקה קצרה. "קשה".

אני חוטף ציוד, ממלמל שלום וטס מטה, נדחף להאמר צבאית. חושב על אח קטן ומה יקרה אם הוא יישאר לעולם בן 20.

ממלמל פרקי תהילים שלמדתי לא מזמן, מילים שנטעו בי נחמה.

המסוק שחיכה לי היה מלא בחיילים שכמוני, לא ששו לפרט על הסיבה שהם נוטשים את שדה הקרב. כל הטיסה התייסרתי בכאביו של נועם, ליבי יוצא אליו.

נחתנו על גג בית החולים. יחד איתי ירדו עוד ארבעה חיילים שותקים, והמסוק המשיך הלאה. רצתי מטה, דמעותיי מאיימות לפרוץ החוצה.

"נועם הרצברג, איפה הוא עכשיו? הוא פצוע קרב, מסוריה", שאלתי את האחות, כמעט מתפלץ מול נינוחותה.

"טיפול נמרץ, אדוני. אין כניסה לשם עכשיו", מבטה החד סרק אותי, גורם לי לפרפור מבוהל.

"הוא חי?!" וידאתי.

"כן, לעת עתה", היא אמרה לאט, קולה מרחם.

פוסע באיטיות לכיוון מחלקת טיפול נמרץ, אבוד. איכשהו מוצא את עצמי בגריאטריה. המום אני מביט בשלט, תוהה איך הגעתי לכיוון ההפוך בדיוק מיעדי המקורי.

ממשיך לתעות במסדרונות העמוסים, עובר ממחלקה למחלקה. בסוף אני מגיע למחלקה סגורת הדלתות, קורס לכיסא סמוך.

הרעש הבלתי פוסק של דיבורים מודאגים, קריאות דחופות ויפחות בכי מחרישים אותי, מקהים את רגשותיי וחושיי שזועקים לי שלעולם לא אשוב לראות את חיוכו הצוחק של נועם.

קריאה חוזרת ונשנית במערכת הכריזה מקפיצה אותי ואת ליבי.

"אביאל הרצברג, אביאל הרצברג, מחכים לך בעמדת המזכירות בכניסה למחלקת טיפול נמרץ"

מה יאמרו לי שם? לא רוצה לשמוע שנועם מת, לא רוצה.

אני טומן את ראשי בין ידיי הרועדות, מתכווץ לתוך עצמי. לא רוצה, אלוקים.

"אביאל?" קול יציב קורא בשמי. אני לא מרים ראש, מכחיש.

"אביאל, בוא, אנחנו נעבור את זה ביחד", יד חמה מונחת על כתפי. זהו, זה נגמר. אני מרים עיניים מוצפות לרב סרן שהופיע פתאום, מסרב להאמין.

"אז... זהו?" אני שואל בקול צרוד, ליבי הולם בטירוף.

"לא, זה לא נגמר ככה, בחור. יש לך חיים משלך להנציח את שלו", הוא אומר, מקבל אותי בחיבוק תומך כשאני מתמוטט, סכריי נמוגים עם שברירי חייו האחרונים של נועם; אח קטן שלעולם יישאר כזה.

__

שעות ספורות אחר כך אני משקיע את עצמי בעדכון כאוב של כל מי שצריך לדעת, מוצא אי של שפיות בתוך הסערה הטורפת שתקפה את חיי. אבל פתאום כשהכל כבר מוכן ומסודר וכל מי שצריך לדעת יודע- אני פתאום מרגיש את האובדן והשכול במלוא עוצמתם.

אני לופת בחוזקה את הטלפון שהובא אליי במשלוח מהיר מהבסיס, מנסה לנשום עמוק כמו שלימד אותי העובד הסוציאלי ששלחו לי מהצבא.

תזכורת זנוחה תופסת את מבטי. 5 הודעות שלא נקראו מאח קטן, מלפני שבועיים- הפעם האחרונה שהוא היה עם הטלפון שלו.

סחרחורת תוקפת אותי פתאום, כשאני מבין שאלו ההודעות האחרונות מנועם. הצוואה שכתב בלי לדעת.

באגודל רועד אני מחליק פנימה, קורא שורות אופטימיות של אח קטן.

'היי אחי, איך אתה? אני לא יודע מתי הטלפון יהיה נגיש לי שוב, אז אני כותב לך עכשיו'

כאב חד מבתר את רקתי, ואני אוחז בידית הכיסא כדי לא ליפול. אני מכריח את עצמי להמשיך לקרוא, ללקט מילים אחרונות ששלח לי.

'היה שבועיים מעייפים, אנחנו בסוריה, וכל השאר חסוי. המצב דֵי רגיש פה, והיו לנו כמה היתקלויות קשות שקטלו פה שני בחורים. בקיצור, אתמול הגיע לכאן חבדני"ק נחמד, מסיונר קטן', חיוך דומע עולה על שפתיי. החבר'ה האלה הגיעו גם אלינו כמה פעמים.

ההודעה הבאה היא הודעה קולית.

'בהתחלה לא רציתי לשתף פעולה. אתה יודע.... אבל אחרי זה איכשהו כולנו נכנסנו לקטע. בסוף הנחתי תפילין וגם שרנו קצת. הוא הביא לי ספרון קטן, לשמירה. וואי, איך רציתי לצחוק לו בפרצוף, בסוף זרמתי ושמתי את זה בחגורה. וזה היה מוזר, כי פתאום הרגשתי שאני... שמור, מוגן סוג של. לא יודע איך זה קרה לי, ואל תצחק עליי אחי, אבל אני עכשיו עומד להיכנס חזרה לסוריה עם ציצית' הקול שלו, חם ומעט נבוך, גורם לי לערפול חושים מסוכן.

את המילים האחרונות אני שומע מתוך דמדומי עלפוני.

'אז אני מחכה כבר לראות אותך, אח גדול, ואני מקווה שזה יקרה בקרוב. לבינתיים אל תשכח שיש לנו אבא גדול בשמיים שיסדר את כל הבלגנים שהולכים פה וירפא את כל הכאב הזה'.

מי יתן ויִרפא כבר הכאב הזה, אח קטן.

אשמח לביקורת
אחד מימי חמישי החמים מאד בירושלים, תשפ"ה. השמש אינה מקפחת חלילה אף עובר אורח, ומעניקה מקרניה חום אינסופי. מי שיעז ללכת יחף על הארץ, כנראה שיצטער על כך מאד בניתור מיידי.

שירה, בחודש מתקדם, ממתינה עם בעלה חיים בתחנה מרכזית לקו 75 להר נוף. ידיו של חיים עמוסות שקיות, אך אינו מאפשר לשירה לעזור לו במשא. בעל לתפארת.
חמש דקות מצטרפות לעשר והנה סוף-כל-סוף הגיח הקו המיוחל מהפינה השמאלית שבקצה העליה. כל באי התחנה, בדגש על 'כל', התקדמו אל עבר הנקודה המדומיינת בה 'בטוח' יעצור האוטובוס. שירה וחיים הגדילו צעדים אף הם, משוועים למזגן האוטובוסי. אולי אפילו מושבים לפליטה יחכו מיותמים לכבודם. אם לא לשניהם - לפחות עבורה.

הנהג, ערבי מסתבר, קם על רגל שמאל או שנהנה מרדיפת ההמון או שניהם, עצר במרחק ניכר מהתחנה. כולם אצו רצו אל עבר דלתות האוטובוס הפעורות, מסתערים אל תוכו. שירה במצבה, התקשתה לרוץ אך הגבירה מהירות, כמוה חיים. המשקל שאחז בידיו מנע ממנו לרוץ ולתפוס מקום עבורם כפי שוודאי היה נוהג בסיטואציה אחרת.

שירה הצליחה לעקוף את חיים ונכנסה במהירות בין הדלתות. מאחוריה, בעלה חיים ועוד מספר אנשים שלא הספיקו להיכנס עדיין. הנהג הנמהר החליט שמספיק להיום, ולחץ על סגירת הדלתות. ברגע האחרון הצליח חיים להכניס יד עמוסה לעייפה אל תוך האוטובוס, אך שאר גופו נותר בחוץ. ידו השנייה מלאה אף היא, כך שאין ביכולתה לבוא לו לעזר.

"נהג!!!" שירה הזדעקה. "סגרת לו על היד! תפתח את הדלת!"

הנהג לא נראה נרגש מהמחזה. הוא ענה לה בזלזול, מבטא ערבי כבד מלווה כל מילה שלו. "אם אני אפתח את הדלת יכנסו כולם. אין מקום!"

ה'אין מקום' התגלה כמסדרון אוטובוס דליל. בחלק האחורי יותר של האוטובוס הצטבר מעגל גדול יותר של אנשים. לעמוד וודאי שהיה מקום, ואף נותרו מקומות ישיבה בודדים שלא אויישו.

"היד שלו, זה בעלי!" היא התחלחלה עמוקות. סביבה אנשים בהו במחזה ושתקו. מה קורה כאן? למה הם שותקים? שיצעקו על הנהג האכזר הזה!
הנהג הבין כנראה שלא מומלץ להתניע עם רבע בנאדם תלוי בין הדלתות ונאות לפתוח אותן.

בו ברגע קפץ חיים אל תוך האוטובוס, כשהוא כעוס ופגוע עד עמקי נשמתו. "אתה נורמלי? מי סוגר דלת שאנשים באמצע לעלות? זו סכנת נפשות! אתה מטורף!"

הנהג הערבי, למרבה האבסורד, כנראה ציפה ל'תודה רבה, לא היית חייב לפתוח. הייתי מסתדר באוויר'. הוא האדים מכעס, זועם על היהודי החוצפן שהעז לפנות אליו במילות גנאי שכאלה. סך הכל סגר עליו את הדלת. מה קרה...

"תרד מהאוטובוס!" הוא הורה, טון דיבורו צעקני. "אני לא נוסע כל עוד האיש הזה כאן". הוא הגביה קולו לדציבל הגבוה בסולם הקולות, כך שכל השוהים באוטובוס שמעו את הצהרתו.

חיים שלף את הטלפון והחל לצלם את הנעשה. הנהג קילל וגידף ללא הפסקה, ובין קללה לגידוף הזכיר לחיים שעליו לפנות את האוטובוס. שירה מצידה קפצה אגרופים במתח בלום. למה כולם לא מוחים בעד בעלה? זה לא יאומן.

הפלא ופלא. ההוא ממהר לעבודה, ההוא חייב להגיע לבית שלו, ולכל שאר ה'הואים' לא היה עצבים וכח להתעסק בזוטות שכאלה. אז מה הייתה תגובתם? הכי 'צפויה' שיש.

"אדוני, בבקשה. אתה מעכב אוטובוס שלם".
"היי גבר, אין צורך לעשות את מה שאתה עושה. שחרר אותנו ב'קשה. אני ממהר ורוצה שהוא פשוט יתחיל לסוע".
"אחי, מה אתה נכנס לזה? לא קרה כלום. בא שב כאן במקום שלי, אני אקום בשבילך והנהג ימשיך בנסיעה".

חיים שציפה לתגובות תומכות כפי שבהחלט היה אמור לקבל, נפגע מהנוסעים עוד יותר מהמעשה השפל של הנהג הערבי וסינן לאחד מהם בשקט. קולו אצור. "אני מאחל לך, שבמַקום שתצטרך עזרה של אח שלך - הוא יפנה לך גב גם כן".

הנוסע ניסה להצטדק בתירוץ שהזמן שלו קצוב אך מהר מאד השתתק, מבין מעט את חומרת הדבר. כמוהו החבר'ה במעגל הקטן סביבם ששמעו את המשפט, מפנימים את הדברים.

ואני עדה למתרחש. כותבת כדי שיתפרסם המסר.
שיתוף - לביקורת רד ג'לי
העירו לי שהפרולוג מרתיע מדי. מה אומרים, היה קורץ לכם בחנות, או ממש לא?

פרולוג

לא הרבה אני זוכר מאותו היום. הכול החל בו, ובאותה המידה - גם נגמר.

הייתה מסגרת טרפזית, בתוכה חלפו שלל מראות ואורות. מהירים מדי לתפיסת עין, מהפנטים כל כך. היו קולות דיבור מהוסים, צחוק ולעיתים זעם. קולות קטנים וגדולים התערבבו סביבי, התגוששו ביניהם. והיה דחוס, חם ממש, ומשהו לחץ לי על הבטן והחזה, הקשה עליי לנשום.

עוד הרבה דברים סבבו אותי, כמו קול שאון תמידי שזמזם לי באוזניים, מגעו של בד רך על הלחי ועיניים גדולות - שכשנחו עליי משכו אותי להסתכל בהן - חייכו אליי בחום והתפוגגו לאי שם.

הייתי עייף, או שהייתה זו התנועה המתמדת שהתישה את עפעפיי, הצניחה אותן מטה עם ראשי. שוב ושוב, שכן תמיד אירע משהו שהפריע – אור חד, תנועה פתאומית או צעקה נרגזת – שהקיצו אותי אל אותם מראות רצים, חולפים.

הרבה הפרעות היו, אבל האחרונה נצרבה בי חזק, לא נשכחה על אף כל שעבר עליי מאז. היא החלה בתנודה קלה שטלטלה אותי שמאלה, המשיכה בצרחה חדה שנגמרה בקול התנגשות אימתני. בעקבותיו הוטחתי קדימה, בחפץ אפור שעמד לפניי, יציב ודומם כמו אבן.

כאב לי. כאב שפשט במהרה בכל גופי, עם רטיבות שכיסתה עליי, ולרגע אחד, בטרם חשבתי לצרוח, שררה דממה. לא היה שאון, לא היו קולות. גם לא היו מראות, כמו שלא היו עיניים. נואש חיפשתי אותן, את העיניים והחום, אבל רק החפץ האפור, שהתלכלך בטיפות אדומות, נראה לעיניי.

המולה קמה כשהתחלתי לצרוח. קול דק שאג בכאב; אחר, צפצפני, פרץ בצעקות; ונוסף ייבב, כמעט לא נשמע. צרחתי חזק יותר, אולי חששתי שקולותיהם יגברו עליי, ישכיחו אותי. אולי חסרו לי העיניים. אולי הפחיד אותי הדם. שלי.

צרחתי את כולי. עד ששקעתי לתוך בועה שחורה, מרחפת. נבלעתי בה והקצתי במקום אחר. לבן, חריף, שקט וכואב.

זמן רב עבר מאז. הכאבים חלפו, גם הלבן והחריף. רק השקט נשאר.

הוא פמפם לי באוזניים באדוותיו של ים, בקושי הניח לקולות אחרים לחדור את הכרתי, להרעיד אותי.

אבל יום אחד גם השקט אזל. תחתיו באה פעילות קדחתנית, גלגולים רועשים של מיטת מתכת, דמויות בלבן שגהרו עליי מכל כיוון. מכשירים צפצפניים נותקו ממני כשהורדתי מן המיטה לטובת משטח צונן, כוסיתי בזכוכית שלקחה איתה את הקולות.

כשחזר השקט, החל המשטח להתחמם. חום גדול, נוראי, מחק ממני מחשבות ורצונות. איבריי נמסו לאיטם, נטפו ממני באגלי דם, מילאו את המיכל בקצף ובעבוע.

החום שכך, נותר על טמפרטורה חמימה, רגועה. היה בה משהו מרדים, מעייף כל כך. הלאות נגסה בי, עמוק פנימה, וכשהוזרמתי החוצה, אל מבחנות זכוכית קטנות, לא היה בי כוח להתנגד, לשצוף אל מעבר לשפתן.

דמי שלי, וורידיי, עורקיי, איבריי, גידיי. כל כולי הייתי כלי ביד היוצר, משוסע ומפורק לאלפי מבחנות אדמדמות, נוזליות. כאילו מעולם לא הייתי גוף, רק יישות מעורפלת, מתקשה לתפוס במציאות.

הרגשתי אותן, כל מבחנה ומבחנה. כל מולקולה ומולקולה שבה. אך לא יכולתי לעשות דבר בשביל לחזור להיות עצמי. מגובש, חי, נושם, פועל.

חלוקים לבנים נעו סביבי. דיבורים גבוהים, בתבניות שרק מאוחר יותר הצלחתי לקלוט ולפענח, נשפכו מפיהם. הם תמיד מיהרו, תמיד החמירו סבר ותמיד הציקו - שקשקו וייצבו. חיממו וקיררו. שפכו ואספו. פיצלו ולא איחדו.

הפיצול כאב לי. כאילו ניתקו ממני רגל, עקרו עין, חתכו זרוע. לא יכולתי לזעוק, לא היה לי פה לעשות זאת. תססתי בשקט, העליתי קצף לתוך עצמי, מילאתי מבחנות, פוצצתי אחת לאחת.

הם היו מהירים ממני, שאבו אותי בגלילי גומי גדולים בטרם הספקתי לאחד את כל חלקיקיי, לנסות להתגבש אל עצמי הישן. הרתיחו תחתיי מתכת, בעבעו אותי עד אובדן מחשבה.

ערפל אפף אותי, לקח ממני כל יכולת לפעול, וכשפוצלתי שוב למבחנות, נקרע בכאב שלא יכולתי לבטא, הבנתי שעדיף להניח להם לעשות בי כחפצם מלנסות לפרוץ שוב את גבולות הזכוכית.

ימים עברו כך. שבועות ששתקתי, שהכלתי כל ניסוי אפשרי. חודשים שלמדתי שפה, מילים ומושגים לצד עוצמות כאב.

חודשים שגם הם הצטברו איתי - על שולחנות, תחת מיקרוסקופים, בתוככי כוסות מדידה ולצד מסמכים – לשנים ארוכות, מייגעות כל כך.

דווקא טמפרטורת החדר, שהחלה להצטנן ביום ככול הימים, הצביעה על שינוי קל בהלך הרוח. מאוחר יותר, כשכבר הקור הצליח לחדור אליי ולצמק אותי לתוך עצמי, למרקם ג'לי אוורירי וחלקלק, הועלו כל מבחנותיי על שולחן ארוך ומכיל.

מכונות זרוע נתלו מעליו, צבתותיהן נעו מעליי בתזזית, פוקקו את מיכלי הזכוכית הזעירים שאצרו אותי בתוכן. רציתי לתסוס, לפרוק את עצמי מהכלים המגבילים, לזרום אל הרצפה, למצוא מפלט ולברוח מהמקום שסגר עליי. אבל החלוקים חשבו על מזימתי, ושואבים, שהוכנו מבעוד מועד, החלו לרעום סביבי. ינקו אותי אל תוכם והשליכו אותי, את כולי, אל תוך קופסא אטומה, עשויית מתכת.

המתכת צרבה אותי בקור, הידקה את המולקולות שלי זו לזו, וכשתדהמה מהולה בכעס שיחקה בי, החלו הללו להסתדר. סוף סוף.

עור וגידים נרקמו בי. עצמות התקשו ואיברים התעצבו. הלמות לב סדירות, רכות, הזרימו דם בעורקיי, ועצבים הנידו את בוהניי קלות, במעט המקום שנמצא להן.

הייתי אני. ממש אני. גדול בהרבה משזכרתי. השמיעה הפכה אמיתית, תחושתית ולא תִידְרִית; עפעפיי, שהתקשו להתנתק, גילו בפקיחתן רק חושך, אך כזה שניתן לחוש, לא רק לשער; ונחיריי, שרטטו עם נשימותיי, החדירו לתוכי גם ריח. ריח שלי, חסר דם.

רציתי לבכות, ליילל על השנים שאבדתי מעצמי, אך פחדתי מכל אלה שסגרו אותי בקופסא. פחדתי שישחקו שוב במולקולות שלי. שישחקו בי.

החושך נמשך עוד רגעים ארוכים, בהם יכולתי לחוש בתנודות הקופסא, כאילו גולגלה אל מקום אחר. כשאלו תמו, נשמע קול פקיעה וכשהחלה המתכת שמעליי לנוע מעלה, באלכסון, כיסה את שדה ראייתי גל של הבל קור, התערבל מעליי באדים.

מצמצתי מול האור הפתאומי, ניסיתי להטות את ראשי הצידה, לחמוק מהכאב שהסב לי. חשתי גם כך יותר מדי לאחרונה. לא הצלחתי, המתכת עליה נחתי הייתה בעלת גבולות ברורים, לא אפשרה לי דרך מוצא מלבד לעצום עיניים בחוזקה, לכאוב רגע ארוך של אדמימות בוהקת תחת שמורות עפעפיי.

האדמימות הלכה וכהתה, הבוהק התרכך והתערפל, אך עוד לפני שהחלטתי לפקוח שוב את עיניי, נשמעו לי הקולות.

הם היו מוכרים, שכן שמעתי אותם היטב במהלך השנים האחרונות, וכמו תמיד, גם אז עסקה שיחתם בי. זו הפעם – על צורתי הברורה, חזי העולה ויורד ונשימותיי האיטיות.

"פנס", הגה אחד מהם מילה לא מוכרת, בטון שכולו פקודה.

רשרוש ארוך נשמע ומשהו חמים נגע פתאום בצמד עפעפיי, ניתק ביניהן ומיקם מעל עיני האחת אור אדיר.

"האישון מצטמצם", המהם הקול ההוא. אצבעותיו התרוממו ממני, נעו שמאלה עם האור.

פקחתי את עיני השנייה, הרמתי את שמאלי והיכיתי בידו של החלוק, דחפתי אותה ממני והענקתי לעצמי רווחה.

בעתה איבדה את הצבע מפניו, מכשיר האור החליק מאצבעותיו ועיניו התעגלו באי אמון. אך לא לזמן רב. "שלום, רד", הוא התעשת, אסף את המכשיר וגזל ממנו, בלחיצה על ראשו, כל שביב אור. "לא חשבנו שתתעורר כל כך מהר!"

רציתי להגיד שהייתי ער כל הזמן, שסבלתי נורא ושאני מאד מאד רעב עכשיו, אבל במקום זאת שפתיי רק נעו לאט, ברטט: "ר-רד?"

לא קראו לי רד. הייתי בטוח שלא. אבל לא זכרתי שום דבר אחר. רק את העיניים ההן, הגדולות.

"דוקטור ניידל, נעים גם לי", הרים החלוק את ידו הריקנית, פרש את כפה מולי. "לא תלחץ?" הוסיף ברמז לחיוך, שהלך וצנח כשלא הגבתי.

"ערכתי איתך היכרות", חזר והבהיר, טלטל את ידו מולי. "כעת עליך ללחוץ לי יד, או שאינך מבין אותי?!"

פחדתי ממנו באותו הרגע, פחד שגרם לי להניע את ראשי מעט, בטווח שהמתכת סיפקה לי, ימינה ושמאלה. לצרף בחשש, בקול דק וצרוד: "לא. לא מבין אותך בכלל".

זוויות שפתיו של החלוק רעדו, גניחה נמלטה מהן. הפכה לצחוק שטלטל את גוו והדביק את שאר החלוקים.

כעס מילא אותי. נשכתי שפה, קימטתי גבות וקמצתי אגרופים. החלוק הבחין בהבעתי הנרגזת, יישר את שפתיו לפס מהודק וחושב.

"אני שמח שאנו מבינים זה את זה, רד", הוא השמיע את קולו כששפתי שוחררה מלחץ שיניי. כפו הושטה אליי שוב ועיניו הבזיקו כאשר אמר: "ועוד יותר להודיע לך שאנו נעשה דברים גדולים יחד, גדולים משהאנושות מסוגלת לדמיין!"

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  4  פעמים
למעלה