אתה מדבר מן הסתם על ילדיהם של בעלי התשובה.
הנושא שבשאלה הוא די מפורט, ולכן - לא אענה עליו באופן מדויק, אלא אתייחס באופן כללי לכל מה שנוגע למשפחה וחינוך הילדים אצל בעלי תשובה, כי לדעתי - זה הכלל ממנו נובעים הפרטים כולם.
לפני שאתחיל חשוב לי להדגיש, שבאופן כללי - אני סולד מהגדרות כוללות על קבוצה כלשהי, בפרט אם מקורן בסטיגמה שלא הוכחה כראוי.
לשם הדוגמא: אם יש סטיגמה שאומרת: ״חרדים מזרחיים מקילים בהלכה יותר מספרדים״ (סתם דוגמא, לא משהו שבאמת שייך לענייננו) - ייתכן מאוד, שהיא מבוססת על דעות קדומות ובלתי מוכחות. שכן, בשביל להוכיח טיעון כזה, צריך לבדוק את כל החרדים הספרדים, מבאר שבע ועד כרמיאל, ולעומתם את כל האשכנזים, ואין מי שבאמת עשה את זה.
יתר על כן - סטיגמות נוטות להוכיח את עצמן. לדוגמא: במקרה שהבאתי, אם יש אכן סטיגמה כזו, הרי שכשאני אראה ספרדי מקל - אני מיד אשייך את זה למסגרת שקבעתי, ואתעלם מזה שהאשכנזי שאני מכיר מקל בעניין אחר. גם הגדרת ׳מקל׳ תשתנה בהתאם לסטיגמה. אם אראה ספרדי אוכל קטניות בפסח - זה ייראה לי כמו קולא, אבל אם אראה אשכנזי שמסתמך על היתר עיסקה - זה ייראה לי כמו עיקר הדין, ודווקא מי שיחמיר בזה ייראה לי מוזר.
במובן הזה, יש לחלק בין הגדרות שהן עצמיות להגדרות מקריות. אם אומר - ׳בעלי תשובה הם כולם כאלו שלא שמרו תורה ומצוות׳, זה לא ייחשב לדעה קדומה בלתי מוכחת. שכן עצם ההגדרה (לא במקורות, בשפה הנהוגה) - היא כזו שכוללת רק את אלו שהיו רחוקים והתקרבו, והיא כלולה בעצם ההבדל בין חרדים מבית לחוזרים בתשובה.
כך גם, משפט שנובע מהעצמיות הכללית - לא ייחשב לדעה קדומה ובלתי מוכחת. לדוגמא: אם אומר: ״בעלי תשובה נוטים לספר על התחזקות רוחנית ששינתה אותם יותר מחרדים מבית״ - יהיה בכך היגיון. כי כל חוזר בתשובה חווה בהכרח התחזקות רוחנית, בניגוד לחרדים מבית שלא תמיד יכולים להעיד על התחזקות ניכרת ששינתה אותם.
התופעות המקריות עליהן דיברתי, אם כן, הן כאלו שאינן קשורות כלל באופן הגיוני להבדל בין הקבוצות השונות. לדוגמא: אם אומר, ״בעלי תשובה הם יותר חייכנים״, לא תהיה זו אלא התרשמות שלי, שלא מבוססת על בחינה סטטיסטית של הכלל כולו, ולא יהיה לה תוקף של תופעה שראוי להעלות לדיון. מסטיגמות כאלו - אני נוטה להימנע.
העניין הוא, שיש תופעה אחת חריגה - שמצד אחד אין לה הסבר הגיוני, ומצד שני - אי אפשר להתעלם ממנה. כל מי שנמצא בחברתם של בעלי תשובה יכול להעיד, שהיא קיימת בהיקפים די גדולים, וגם אלו שלא מתאפיינים בה - הרבה פעמים יעידו על עצמם שזו הייתה הגישה שלהם בעבר.
הנושא שעליו אני מדבר הוא - הנוקשות בכל מה שנוגע למשפחה ובעיקר לחינוך הילדים.
מהיכרותי, גם בפועל עם אנשים שאני מדריך וגם עם אנשים שכמוני - מקדישים לזה חלק ניכר מזמנם, אני יכול לומר - שההתרשמות של כולם היא, שכמעט ואין בעל תשובה, שלא עושה טעויות - לפחות בחלק מהזמן, בעיקר בילדים הראשונים שלו, או לחילופין - בחלק מהמקרים.
שלא תבינו לא נכון, זה ברור שטעויות בחינוך הן נפוצות בכל מגזר ובכל קבוצה. העניין הוא - שבהרבה מדי מקרים, הטעויות הן תוצאה של תפיסה שגויה בעניין מידת המעורבות שצריך שתהיה להורה בקיום המצוות ובמילוי המטלות והחובות.
הנוקשות הזו, יכולה להתבטא בהרבה מאוד תחומים:
זה יכול להתבטא בהטלת משטר קשוח בבית, עם הרבה מאוד לחץ סביב זמני התפילות בכלל והקימה בבוקר בפרט.
זה יכול להתבטא בחרדה עזה מפני ביטול תורה, כאשר לעיתים - זה מגיע למצב, שההורים חשים דאגה מפני מצב בו הילד ׳יושב ומתבטל׳ - אפילו כאשר מדובר בחופשות נכספות של בחור ישיבה בוגר.
זה יכול להתבטא בהגבלות מאוד חמורות על יציאה לטיולים או למפגשי חברה, גם אם מדובר ביציאות שהן לכאורה תמימות לגמרי, כאלו שרוב המשפחות החרדיות יאשרו לבניהם לצאת אליהם. בהרבה מקרים, זה יהיה מלווה בהסבר כמו: ׳בשביל מה צריך את השטויות האלו?!׳ ׳אני לא יודע מי החברים האלו׳, ׳מי יפקח עליכם שם?!׳ ולפעמים יהיו שם גם הסברים הלכתיים לכאורה, כמו ׳חוסר צניעות׳ בלי עוד נימוק נוסף, או ׳ביטול תורה מיותר׳ בלי דיון אמיתי. זה יכול לקרות, אפילו לאנשים שבחיים האישיים שלהם רחוקים מלהיות צדיקים ברף שהם מציבים עבור בנם.
ככלל, אפשר לומר - שיש רבים מאוד מבעלי התשובה, שיש להם אובססיה לכך שהילד ׳ילך בתלם׳. כלומר: ימלא את המוטל עליו, הן מצד קיום התורה והמצוות, והן מצד המסגרות בהן הוא לומד.
התיאורים שתיארתי, הם אמנם נכונים בהרבה מקרים שראיתי, אבל כמו שכבר כתבתי - כשאנחנו מגבשים דעה, עלינו לשאול את עצמנו - האם באמת נכון לומר שזה מאפיין של הקבוצה עליה אנו מדברים?!
אז התשובה קצת מורכבת.
אין ספק, שכל התופעות האלו קיימות גם אצל חרדים מבית. העניין הוא - המינון, ודרכי הפעולה. גם הורה חרדי, יכול לרצות להשליט בביתו סדר, והוא לא יהיה מרוצה כשהבן שלו יאחר לתפילה, או כשהמשגיח יתקשר ויאמר שהוא לא לומד. גם הורה חרדי, יכאב לעיתים כשיראה את הבן בו הוא תולה ציפיות גבוהות, משתובב עם חברים רדודים במקום להקדיש את יומו ללימוד תורה. גם אצל חרדי מבית, לא תהיה סלחנות לגילויי מרד מול הצוות בבית הספר או בישיבה.
העניין הוא, המניע.
אפשר לראות בבירור, שאצל הרבה בעלי תשובה - ודווקא אצלם, המניע העיקרי הוא ׳חרדה׳.
כשבעל תשובה צועק על ילד שלא קם לתפילה, זה לא מפני שהוא חושב שכך יתחנך הנער למצוות. זה מפני שיש בתוכו חרדה מפני מצב שבו הבן יפסיד זמן קריאת שמע, או - במקרים אחרים, החרדה שלו תהיה, ממצב בו יאחר הבן לישיבה ויסולק ממנה בבושת פנים.
כשהורה בעל תשובה מפעיל לחץ טורדני על בחור בוגר, רק כי הוא העז לכלות את זמנו לריק - במהלך חופשת בין הזמנים שהבן המתין לה חמישה חודשים, זה לא בגלל שההורה סבור שעידוד כזה הוא הנכון עבור לימוד התורה. אלא, הוא נתקף בתחושה קשה של פחד, שמא בנו הוא בטלן שמאבד את זמנו לחינם, והוא מוכן לעשות כל דבר כדי לשכך את הפחד, גם אם בסוף - באופן אבסורדי, זה יגרום בטווח הרחוק שהחשש יתממש.
והנקודה שמאפיינת לדעתי את כל התופעה, היא זו:
כשבעל תשובה מבחין בכך שאחד מילדיו מתנדנד, כשהוא קולט שהבן החל למאוס במציאות הרוחנית, בלימוד התורה או בקיום המצוות - הוא מתעורר, ונלחם כמו אריה.
דווקא בשלב הזה, כשהנער זקוק לתשומת לב, לחיבוק ולהכלה, בוחר ההורה במקרים רבים לעשות כל מה שביכולתו, ולהשתמש בכל כלי כוחני שקיים בארסנל הכלים שלו, לרבות איומים מפורשים, צעקות, הטחת דברים קשים ועוד תענוגות מהסוג הזה. ולא, גם הוא לא חושב שכך צריך להיות. הוא לא מקדיש חשיבה עמוקה לתהליך חינוך שיבריא את הבן ויושיע אותו ממדבר הצחיחות הרוחנית בו הוא נתון.
הוא פשוט מפוחד כל כך מהרגע בו יתנתק לו הבן מהידיים - עד שהוא תוקף במלא העוצמה, כאילו הוא הקרבן - ולא הילד. כאילו הוא זה שעומד להתרסק לתהום, ולא הבן או הבת. המתקפה שלו, היא בעצם מגננה - מפני הפחד הנורא שעלול לבלוע אותו.
בואו נעצור פה רגע, טוב?!
אמרתי דברים קשים, הכללתי ציבור שלם ומסגרתי אותו כאילו הוא נוראי ותוקפני - למרות שלמעשה, אני חושב בדיוק ההפך. דווקא בגלל שפעילותי היומיומית היא עם אנשים מתקרבים בשלבים כאלו או אחרים, ודווקא בגלל שאני מדריך באופן ישיר כמה וכמה אברכים חשובים שחלקם חברים מאוד טובים שלי, ובבירור - אלו לא אנשים שרואים בי סמכות כלשהי אלא חבר בלבד, אני מרשה לעצמי לדבר על החלקים הפחות נעימים. מרשה לעצמי - כי לדעתי, זה לא משהו שאי אפשר לפתור. ולמה לשמור בעיות בבטן, אם אפשר שהן פשוט לא יהיו יותר בעיות?!
מן הסתם, יהיו הרבה שלא יסכימו איתי. חלק בגלל ניסיון שונה שיש להם, וחלק - אולי, כי הם לא באמת רוצים להודות. כי הם חוששים להסכים בפומבי או בינם לבין עצמם - שהם חינכו כך או התחנכו כך.
העניין הוא, שאין באמת דרך לפתור בעיה אם לא מכירים אותה, ובטח לא אם היא אינה קיימת.
כמו כל דעה על ציבור, הדרך היחידה לאמת או לשלול אותה - היא להביא אותה לכמה שיותר מעגלים. אז לפני שנתחיל לדבר על סיבות, על הסברים מפותלים ועל דרכי הפיתרון - אני מעמיד מולכם את הדברים שאמרתי, ואני מציע בפניכם את האפשרות להביע דעה - כדי לדייק את המסר.
אני לא מבקש הסכמה עם כל הרעיון שהעליתי פה. כל התיאורים שתיארתי - הם מקרים שסיפרו לי עליהם בתקופה האחרונה בלבד. יכול להיות שזה מתבטא בתחומים נוספים, ויכול להיות שזה לא מתבטא בכלל.
אני רוצה לשמוע את דעתכם, לפני שאני מתקדם לשלב הבא. כמובן, אשמח אם תגיבו להודעה הזו ותאמרו את דעתכם, אבל גם אם אין לכם כוח - תוכלו לעשות את זה בקלות באמצעות סימון סמיילי מתאים. אם אתם חושבים שאני צודק או אפילו צודק חלקית בעניין הכללי של ׳אוירת הנוקשות׳ - הצביעו ׳שכוייח׳. אם אתם חושבים שאני טועה - הצביעו ׳עצוב׳.
ניפגש פה בעוד כמה ימים, ואז - אחרי שאדייק היטב את המסר, אפשר יהיה לעבור לפיתרונות.
תשתדלו לא לגרום לאשכול להינעל עד אז. גם אם הוא יינעל, זה לא נורא. לפעמים הכרת הבעיה היא חצי מהדרך לפתור אותה.

Reactions: טובבבבבבב1 //