סיפור בהמשכים סודות מן החדר

ואוו!!
אני חייבת להגיד לך שאפו ענק על הסיפור הזה!!!
הוא כתוב בצורה מרתקת, מחברת ומרגשת
וכל פרק משאיר בטעם של עוד!!


מה שקצת מפריע לי זה שבעצם היא התארסה עם בחור כלשהו- ואין שיחות, דיבורים או התכוננות יותר מידי לאירוע,
רק לי זה קצת מוזר?:)
 
ואוו!!
אני חייבת להגיד לך שאפו ענק על הסיפור הזה!!!
הוא כתוב בצורה מרתקת, מחברת ומרגשת
וכל פרק משאיר בטעם של עוד!!


מה שקצת מפריע לי זה שבעצם היא התארסה עם בחור כלשהו- ואין שיחות, דיבורים או התכוננות יותר מידי לאירוע,
רק לי זה קצת מוזר?:)
האמת לא מוזר לי.
מבחינתה או מבחינת הסביבה?
מבחינתה - היא כל הזמן חושבת על זה - אבל את רואה שהיא לא באמת רוצה את זה.
ומבחינת הסביבה.. אז כן את רואה שאם הבית יצאה איתה לקניות וקצת דיברה איתה.. אבל אולי את צודקת שלא מספיק.
ואגב המורה חיה יודעת שהיא מאורסת? אני לא זוכרת..
 
היי,
קודם כל תודה על התגובות וההערות. תמיד כיף לקרוא.

לגבי השאלות כאן, אני אשתדל להסביר הכל. מקווה שזה יהיה מובן.
ואוו!!
אני חייבת להגיד לך שאפו ענק על הסיפור הזה!!!
הוא כתוב בצורה מרתקת, מחברת ומרגשת
וכל פרק משאיר בטעם של עוד!!


מה שקצת מפריע לי זה שבעצם היא התארסה עם בחור כלשהו- ואין שיחות, דיבורים או התכוננות יותר מידי לאירוע,
רק לי זה קצת מוזר?:)
קודם כל תודה רבה על המילים הטובות ועל ההערה החשובה.

אני מסכימה עם ההערה שלך, היא מוצדקת בעיניי וזה הסיבה בעצם שכתבתי את פרק מ"ג - פרפרים מתים, פרק שדיבר רק על הנושא הזה של החתונה. ייתכן שמי שקרא אותו בזמנו יכול היה לחשוב שזה פרק מיותר כי אין בו התקדמות ישירה בעלילה אבל בעיניי הוא אחד הפרקים החשובים.

כמובן שאני מסכימה עם זה שתמיד ניתן להשחיל מחשבה או שתיים על הנושא, אבל כן חשוב לי להדגיש שזה שאין הרבה דיבור על החתונה זה מכוון. דווקא בגלל שאני לא כותבת על מציאות רגילה של בחורה מאורסת.

חשוב להבין שמדובר בכת, ושם הכללים מאוד שונים. אז אם יש מספר פגישות שמקובל לעשות בין האירוסין לחתונה, וכו' - שם זה לא בדיוק תקף. כנ"ל גם לגבי מתנות ושאר הדברים. אפילו הזמן המקובל בין אירוסין לחתונה שונה שם.

גם מבחינת אפרת, היא לא מעוניינת בשידוך הזה. לא מתרגשת, לא שמחה, אין לה שום חלומות על העתיד. מבחינתה היא רק רוצה לשכוח שעשתה את הצעד המטופש הזה. לכן מטבע הדברים הנושא הזה יוזכר פחות ממישהי שרק סופרת את הימים עד החתונה.
אגב המורה חיה יודעת שהיא מאורסת? אני לא זוכרת..
כן. כתוב בפרק ל"ו. אבל אם כבר העלית את הנושא אז חשוב לי להדגיש שרק בפרק האחרון המורה חיה מתחילה להבין מה באמת קורה עם אפרת. אני כותבת את זה כי לפני כמה פרקים הייתה סיטואציה שבה אפרת ביקשה מהמורה חיה להיפגש, והמורה חיה לא יכלה באותה העת. סביר להניח שאם הפרק האחרון שכתבתי היה מופיע לפני הפרק ההוא, המורה חיה הייתה עושה הכל בשביל לצאת מהבית ולהיפגש עם אפרת.
מעניין אותי איך היא מעזה לענות למורה חיה ולדבר חופשי אחרי שגילתה באחד הפרקים הקודמים מכשיר הקלטה.
הערה חשובה בהחלט. אני לא בטוחה שבאותו הזמן אפרת חשבה על זה כי הייתה נסערת. אבל מסכימה שזה משהו שההשלכות שלו יהיו חייבות להיות מוזכרות בהמשך.
 
מעניין אותי איך היא מעזה לענות למורה חיה ולדבר חופשי אחרי שגילתה באחד הפרקים הקודמים מכשיר הקלטה.
היא כאובה, מותשת, מואשמת,
היא לא יודעת איך קוראים לה ..................

וגם אם היא זוכרת באיזה שהוא מקום את ההקלטה,
זה לא משהו שחשוב לה כעת, היא כבר שרופה ממילא
 
ערב טוב,

ביקשו ממני לצרף את הקישור הזה כאן, אז מצרפת. מדובר בפורום סגור לנפגעי כתות שנפתח כאן בפרוג.

 
פרק מ"ח/ אהבה חדשה

זרקתי את הנייד מתחת למיטה ופתחתי את הדלת, אצבעותיי רטטו על הידית.

עמליה הופיעה בפתח זעופת פנים: "את יודעת שאסור לך לנעול?", אמרה ונכנסה במהירות. "זה מדהים", היא סיננה בכעס. "אבל מאז שאת כאן, את עושה פשוט מה שאת רוצה!", היא ניגשה אל ארון הבגדים ושלפה משם חולצה פרחונית. "מאיפה האומץ, תגידי?".

"את באמת חושבת שאני עושה מה שאני רוצה?", תליתי בה עיניים גדולות.

"כן", היא ענתה בביטחון. "הנה, ממש עכשיו, נעלת את הדלת על אף שאת יודעת שאסור לנעול. וכשהיינו בדירה ההיא, את רצת עם התמונה ויצאת איתה אל הרחוב. ולא זאת בלבד אלא שפרצת לחדר של הרב ללא רשות וניסית לקחת משם את הקלסר. תגידי, זה נראה לך הגיוני כל הסיפור הזה?!"

חיוך פשוט התנגן על שפתיי.

"אני לא אמיצה במיוחד", משכתי כתפיים. "אבל למדתי לחפש צדק מגיל קטן".

"זה התחיל עוד מכיתה ד' ", פיניתי מקום לזיכרונות השורטים. "כשראיתי כיתה שלימה יוצאת לחצר, ורק אני נשארתי לכתוב מילים על מחברת. כבר אז, לא הבנתי למה יש ילדים שקמים לאור שמש, בעוד אחרים חוזרים כל יום אל השקט והחושך. ותאמיני לי-", סובבתי לעברה מבט כבוי. "שאין דבר קשה יותר מהבדידות".


"אז היית ילדה דחויה?", היא סיכמה את העבר שלי בשתי מילים. "בגלל זה את מתנהגת ככה?!"

"בגלל זה אני חושבת", תיקנתי. "על מי שאין מי שיחשוב עליו".

"ואם כבר אנחנו מדברות על הנושא", פתחתי בזהירות. "אולי תוכלי לומר לי מי האיש ש-".

"אפרת, די!", היא קטעה אותי. "אני לא מתכוונת לתת לך שום מידע על עמנואל קדם או על כל אחד אחר מהפנימייה הזו. ואני ממש מבקשת ממך לא לדבר איתי על הנושא הזה שוב!".

היא השליכה את החולצה על המיטה, ויצאה מן החדר בסערה.

ואני שוב נותרתי לבד.

ורק כשהבנתי שבאמת אין לי אף אחד, ברחתי אל המגירה השלישית ושלפתי ממנה את המכתב.


השארתי את הדלת חצי פתוחה, ונכנסתי לעומק החדר. הידיים הזיעו והלב דפק בפראות כשפתחתי את המכתב באיטיות.


אפרת יקרה,

אני מודה לך אם פתחת את המכתב הזה, ומבינה אותך אם לא. אבל אם כבר בחרת לפתוח, הייתי רוצה לבקש ממך לקרוא עד הסוף.

אני יודעת שבדרך כלל סיפורים מתחילים מההתחלה או מהסוף, אבל את הסיפור הזה אני רוצה להתחיל דווקא מהאמצע.

יומיים אחרי שעזבת, ראיתי נערה בחדר המדרגות שלנו. מסך גדול הבהב בידיה. היא הייתה עם הפנים לקיר, עמוק בתוך תא האחסון. חשבתי שהיא מחפשת משהו. התקרבתי קצת, שאלתי אם היא צריכה עזרה. כשהיא הסתובבה, הרגליים שלי לא הצליחו להחזיק את הלב.

זו הייתה רחלי. הבת שלי. אחות שלך. והאצבע שגוללה מעלה מטה הייתה האצבע שלה.

ברגע אחד נעשה גופי קר, הרגשתי שאין בי יכולת לעמוד. קרסתי אל המדרגות ושאלתי אותה. "רחלי, למה?".

היא הייתה מבולבלת ומבוהלת, אבל אחרי שנרגעה היא ענתה לי במילה אחת: "אפרת".

ברגע ההוא, שתי חומות בתוכי התפוררו. נרות שבת שכבו מול עיניי.

כעסתי, כאבתי. וכן, גם האשמתי. הרגשתי איך החלום ההוא שתפרתי אז במדרשה לחוזרות בתשובה, הולך ונפרם מול עיניי.

לא רציתי שתיקחי איתך אף אחד למסלול ההוא. דרך שאני יודעת שלא מובילה לשום מקום.

וכשהבנתי שאת עזבת את הבית, אבל השארת לרחלי את המכשיר, התרסקתי לחלוטין.

עברנו דרך לא קלה עם רחלי. היא הגיעה למקומות שאת אפילו לא חשבת לבקר בהם. מעולם לא חלמתי שהמקומות החשוכים שהייתי בהם, שהעבר שברחתי ממנו, יחזרו וידפקו על דלת ביתי. יגידו אנחנו כאן כדי להישאר.

היו עליות וירידות במסע הזה, רגעים שנאחזתי בתקווה ורגעים שהושלכתי לייאוש. כשהייתי מתווכחת עם רחלי על סגנון הלבוש, הדהדו באוזניי המילים שנזרקו ביננו. ולאט לאט הרגשתי איך הנפש שלי נסחטת, איך אין בי עוד כוחות להילחם.

המשכתי כי ידעתי שאמא נלחמת זה אמא אוהבת. תאמיני לי, אפרת. הרבה יותר קל להרפות. הרבה יותר פשוט לשחרר.

אבל לא רציתי. לא רציתי את הבת שלי מחוספסת. רציתי אותה תמימה, צדיקה. בדיוק כמו שהכרתי אותה.

ידעתי שהיא לא תוכל להיות כזו כשהמכשיר הזה בידיה. היה ברור לי שזה רק עניין של זמן עד שהילדה שלי תלך ותעלם מול עיניי.

רגע לפני שאיבדנו את רחלי, החלטתי לשנות גישה. פנינו לעשרות יועצים ורבנים לפני שעשינו את הצעד הזה, וכולם דיברו על אהבה.


כמה קל להדהד אותה, אהבה. וכמה קשה לחבק ילדה שחוזרת באמצע הלילה כשריח אלכוהול נודף לה מהחולצה. עשרות פעמיים מצאתי את עצמי עומדת מול מציאות שלא חשבתי שאבקר בה אי פעם. אבל הבנתי שאת ההתמודדות הזאת הקב"ה בחר לנו.


את בטח שואלת למה אני מספרת לך את כל זה? אז הנה לפנייך התשובה: שלשום רחלי הגיעה לכאן וביקשה לדבר.

ישבנו מתחת כיפת שמיים נוצצת כשהיא אמרה: 'אמא, זוכרת שראית אותי בחדר המדרגות עם הטלפון?'

ועוד לפני שהספקתי לענות לה 'מי יכול לשכוח?', היא התפרצה בבכי סוער, סיפרה שלא בגללך היא החזיקה במכשיר ההוא. סיפור שלם שלא ידעתי אפילו על חציו נחשף בפניי בערב ההוא.

וברגע אחד, נשטפתי באשמה עמוקה. פתאום הבנתי: לא לקחת ממני נפש, הצלת אותה. רק בזכותך למדתי איך להתנהג עם רחלי רגע לפני שאיבדנו גם אותה.


אתמול דפקה על הדלת שלנו אישה טובה, אור מיוחד על פניה. המורה שלך אישה מדהימה.

היא סיפרה לנו על השריפה, על הגבורה שלך. נבהלתי כששמעתי על האש ונרגעתי כשהבנתי שהכל בסדר איתך.

ידעתי שלא אוכל להגיע ככה אל בית החולים ולחבק את כתפייך. יש תפרים שצריכים להחלים, אולי מילים ירפאו אותן ואולי הזמן.

את יודעת, בכל יום שישי אחרי הדלקת נרות, לאיילה יש מנהג מתוק להוציא את אלבומי התמונות.

כשאני מדפדפת בהן, תמיד עולות דמעות בעיניי.

אני זוכרת את הרגע שנולדת. החזקתי אותך בשתי ידיים, וכל התקוות והדמעות היו ברגע הזה, בתפילה שלחשתי אז על השפתיים.

בעיני רוחי ראיתי אותך גודלת לבחורה יראת שמיים, נישאת לאברך צדיק ומקימה בית של תורה. את כל התפילות שלי שמתי על החלום הזה, וכמה שמרתי עליו.

ואז גדלת, אפרת. והחלום שלי נמעך והתרסק לי מול העיניים כשראיתי את השסע בחצאית, את המבט המרדני בעיניים.

זה קרע אותי מבפנים כשראיתי אותך נאבדת שם, מחפשת צבע בעולם של שחור ולבן. הרגשתי איך הבת שלי, שעוד לא למדה לחצות את הכביש נכון, מתפרצת אליו. אל העולם שבחוץ.

ואני עומדת שם, צופה בך מהצד. והקול שלי צרוד מלצעוק: אין לך מה לחפש שם. אני מבטיחה!

כשאת ישנת בזמן שחברות שלך הלכו לסמינר, אני הייתי פותחת חלון ובוכה: "אבא, זה לא הבת שלי, זה הבת שלך. תכוון אותה, בבקשה".

בכל יום חמישי, אני ואבא היינו הולכים לרבי שמעון בר יוחאי, שופכים דמעות עלייך. מבקשים שתמצאי שוב את הדרך חזרה.

מאמינה שהדמעות שלנו לא שבו ריקם ורוצה שתדעי שאהבה של אמא זה לא משהו שמתפוגג עם הזמן.

רוצה שוב לומר לך סליחה ותודה.

אוהבת אותך,
אמא.


***

סיימתי לקרוא את המכתב כשכל הרגשות בעולם מתנפלים על ליבי, מבקשים שאפנה להם מקום. הייתי שמחה ועצובה ומתרגשת ומאשימה.

דמעות התקבצו בעיניי כשדמיינתי את הרגע הזה, בו אחותי הקטנה מוציאה את אלבום התמונות הישן.

וחשבתי על היום הזה, שאני לא באמת זוכרת. היום בו הגעתי לעולם. מה יש ברגע הזה? אין בו כלום ודווקא בגלל זה יש בו הכל.

אמא ובת מביטות זו בזו, חוטים של אהבה נמתחים ביניהן. פתיתי קסם מסתובבים סביבן במעגל איטי, ממוחזר. כל העולם נעצר מולן. ויש תמימות. ויש אהבה. כי את תהיי לי לאם, ואני אהיה לך לבת.

ולא צריך יותר מזה.

אבא, אני רוצה שוב את הרגע הזה בחזרה. דף מקומט לא יכול לחזור להיות הדף שהיה, ואם נחבר את השברים תישאר הצלקת של ההדבקה.

אני רוצה שוב לחזור להתחלה. אמא. בת. אהבה חדשה.
 
נערך לאחרונה ב:
היה קשה לי לקרוא את המכתב של האמא (לא שהוא לא היה טוב, אולי שהוא שירת בדיוק את המטרה של מה שרצית להעביר בו)
ששם את הבת השניה במרכז, את הצער עליה, שלא מספיק מדגיש לאפרת שהיא חשובה לא פחות.
שכל הסיבה שבכלל היא פונה אליה היא כי רחלי התוודתה שאפרת לא השפיעה עליה לרעה.
שכל הקושי שהיא מדברת עליו בנוגע לאפרת הוא הקושי של ההורים מול ההדרדרות הרוחנית שלה (שאני לא ממעיטה בו), אבל שום מילה על הנפש של אפרת, על הכאב שלה, על מה שהביא אותה למקום הזה.
על החלק של ההורים בירידה הרוחנית, החנק שהיה בבית.
שום תהיה על מה עבר עליה עד כה. על הגהינום שהיא נמצאת בו.
שום הבעת חרטה על זה שלא נהגו בה כמו שנהגו באחות השניה, שלא חיפשו אותה כשהיא ברחה, לא אהבו אותה כשהיא התרחקה, כמו שעשו עם רחלי. כל המכתב הזה נוטף אהבה לרחלי בצורה חסרת טקט...
שהיה כל כך ברור לה שהיא לא יכולה להגיע לבית החולים לחבק אותה. זו הבת שלך למען ה'! ילדונת בת 18!
אז היא תיארה איך היא הזילה כמה דמעות על האלבום. למה לא קמת ועשית משהו?
אולי אני מגיבה ממקום אמוציונלי שלא רואה את הצד של האמא. בכל אופן, ממש שרף לי לקרוא אותו, לא עורר בי יותר מידי הזדהות עם הכאב של שלה. אם כבר חידד לי איך אפרת ורחלי הגיעו לאן שהגיעו.
אני רושמת את זה כי אני לא יודעת מה באמת רצית להעביר שם, אז אלו התחושות שלי...
ישר כוח ענק על הסיפור החשוב הזה!
 
נערך לאחרונה ב:
תודה, @תמר בן דוד, הקדמת אותי.

המכתב יותר מדי מוטה. יותר מדי. אמא של אפרת מסירה את האשמה מעל כתפיה של אפרת, אבל לחלוטין לא מקבלת אותה עדיין באהבה ללא תנאי, רק כי היא הבת שלה.
 
היה קשה לי לקרוא את המכתב של האמא (לא שהוא לא היה טוב, אולי שהוא שירת בדיוק את המטרה של מה שרצית להעביר בו)
ששם את הבת השניה במרכז, את הצער עליה, שלא מספיק מדגיש לאפרת שהיא חשובה לא פחות.
שכל הסיבה שבכלל היא פונה אליה היא כי רחלי התוודתה שאפרת לא השפיעה עליה לרעה.
שכל הקושי שהיא מדברת עליו בנוגע לאפרת הוא הקושי של ההורים מול ההדרדרות הרוחנית שלה (שאני לא ממעיטה בו), אבל שום מילה על הנפש של אפרת, על הכאב שלה, על מה שהביא אותה למקום הזה.
על החלק של ההורים בירידה הרוחנית, החנק שהיה בבית.
שום תהיה על מה עבר עליה עד כה. על הגהינום שהיא נמצאת בו.
שום הבעת חרטה על זה שלא נהגו בה כמו שנהגו באחות השניה, שלא חיפשו אותה כשהיא ברחה, לא אהבו אותה כשהיא התרחקה, כמו שעשו עם רחלי. כל המכתב הזה נוטף אהבה לרחלי בצורה חסרת טקט...
שהיה כל כך ברור לה שהיא לא יכולה להגיע לבית החולים לחבק אותה. זו הבת שלך למען ה'! ילדונת בת 18!
אז היא תיארה איך היא הזילה כמה דמעות על האלבום. למה לא קמת ועשית משהו?
אולי אני מגיבה ממקום אמוציונלי שלא רואה את הצד של האמא. בכל אופן, ממש שרף לי לקרוא אותו, לא עורר בי יותר מידי הזדהות עם הכאב של שלה. אם כבר חידד לי איך אפרת ורחלי הגיעו לאן שהגיעו.
אני רושמת את זה כי אני לא יודעת מה באמת רצית להעביר שם, אז אלו התחושות שלי...
ישר כוח ענק על הסיפור החשוב הזה!
קודם כל תודה על ההערה. האמת שהקדמת אותי, רציתי לשאול מה אתם חושבים על המכתב, ולו הייתם במקום אפרת, האם באמת הייתם מצליחים להאמין לו?

ואז הגיעה התגובה שלך, שהיא לגמרי צודקת ונכונה. אבל הייתי רוצה להסביר למה בכל זאת בחרתי לכתוב את המכתב בצורה הזו ולא בצורה אחרת.

קודם כל, אני לגמרי מסכימה שיש מקום להמעיט בפירוט על רחלי, כי אחרי הכל באמת המכתב נכתב עבור אפרת. (האמת שרגע לפני שפרסמתי אמרתי לעצמי אולי רחלי מוזכרת יותר מדי?) לכן לא התפלאתי לראות את ההערה הזו והבנתי על מה היא מדברת.

שום מילה על הנפש של אפרת, על הכאב שלה, על מה שהביא אותה למקום הזה.
על החלק של ההורים בירידה הרוחנית, החנק שהיה בבית.
שום תהיה על מה עבר עליה עד כה. על הגהינום שהיא נמצאת בו.

עכשיו, לשאלה המרכזית: למה המכתב לא מלא בסליחה והתנצלות, למה הוא לא מביע חרטה עמוקה על העבר וההווה?

האמת שחשבתי לכתוב מכתב לגמרי שונה, בו האמא מבקשת סליחה על כל ההתנהלות בבית ממש מההתחלה, על כך שאפרת לא יצאה למחנות ולא השתתפה בפעילויות חברתיות. המכתב היה ממשיך אל הרחוב והכת, וגם שם הייתה אמורה להיות התנצלות עמוקה על הגהנום שהיה יכול להימנע ממנה.

אבל אז חשבתי: אמא של אפרת לא באמת יודעת מה עבר עליה. היא לא יודעת דבר וחצי דבר על הכת. היא לא יודעת שום דבר על הרחוב. היא לא יודעת איך אפרת הרגישה אז, כששאלו אותה למה היא לא יוצאת למחנות, ולא הייתה לה שום תשובה לענות.

ולכן חשבתי שזה יהיה מלאכותי ולא אמין לפתור את הקונפליקט הכל-כך מסובך הזה במכתב שאפרת מקבלת ע"י שליחה. מה גם שהרגיש לי לא פייר שאפרת קוראת את כל זה מבלי יכולת תגובה על הכאב שחוותה בדרך.

יכול להיות שאני טועה, אבל הרגיש לי קיטשי לפתור את הכל בצורה הזו.

את השאלות הקשות אפרת תצטרך לשאול את אמא שלה פנים מול פנים. הן יצטרכו לדבר על זה בארבע עיניים. גם אם זה יאריך את הסיפור בעוד כמה פרקים, לדעתי זו הדרך הנכונה.

חשוב להדגיש שהמכתב של האמא באמת מגיע ממקום של חוסר הבנה אמיתית. בשלב הזה, היא עדיין לא מגיעה לבשלות הזו של חרטה עמוקה.

וזו בעצם הסיבה שכשאפרת מסיימת לקרוא את המכתב, היא לא בדיוק מתרצה.
אני רוצה שוב לחזור להתחלה. אמא. בת. אהבה חדשה.
וכאן, היא באה לומר במילים שונות. רציתי שתאהבי אותי רק בגלל שאני הבת שלך.

אבל שוב תודה @תמר בן דוד על ההערה. אני מניחה שהרבה הזדהו איתה ומסכימה שהמכתב בהחלט יכול להרגיש צורם.

מקווה שהסברתי את עצמי טוב. אשמח כמובן לשמוע מעוד קוראים מה דעתכם, והאם באמת הייתם מעדיפים לקרוא מכתב שמביע יותר התנצלות וחרטה.
 
נערך לאחרונה ב:
אני חושבת שזה צרם יותר בגלל שהיא כן הביעה יכולת אימהית טובה בנוגע לבת השניה.
זה לא שהיא עצמה אמא כזאת מנוכרת ומנותקת וחסרת רגש ולכן היא לא מתעניינת מספיק באפרת
עובדה, רחלי כן קיבלה אמא חמה ואכפתית.
אז מה הולך כאן? איך הילדה מחוץ לבית כ"כ הרבה זמן, והיא לא מעלה בדעתה שהילדה בגיהנום?
איך היא לא מתייסרת ומשתגעת מחוסר הידיעה?
איך היא לא חוששת שיכלו לקרות אלף ואחת דברים קשים מאוד לילדה במצבה?
היא בעיקר מספרת על החלום שלה שהתנפץ. על האכזבה מאפרת.
היא מתארת את העצב שלה מהבריחה כמשהו צדדי שעולה בזמן צפיה באלבום
בזמן שאצל אמא פחות או יותר נורמטיבית הדאגה והכאב אמורים להיות נוכחים ללא הפסקה
הם לא נקטו שום פעולה אקטיבית כדי לבדוק מה עם אפרת, אפילו המורה שלה הגיעה אליה קודם...
מצד שני היא נשמעת אמא דואגת ורחומה כשהיא מדברת על רחלי... וזה קצת מתנגש לי
אם אני הייתי אפרת, הייתי קורעת את המכתב הזה לאלף חתיכות....
 
אני חושבת שזה צרם יותר בגלל שהיא כן הביעה יכולת אימהית טובה בנוגע לבת השניה.
מצד שני היא נשמעת אמא דואגת ורחומה כשהיא מדברת על רחלי... וזה קצת מתנגש לי

תיראי, זה שרחלי קיבלה אמא טובה זו עובדה. וזה לא כי אפרת היא אפרת ורחלי היא רחלי. זה בגלל שאפרת התחילה את תהליך ההתדרדרות לפני רחלי, ונתנה לאמא ללמוד מהטעויות אחרי שטרקה מאחוריה דלת.

הבחירה לעזוב את הבית הייתה הבחירה של אפרת. אבל מבינה שזה כואב לקרוא שההורים לא ניסו ליצור איתה קשר ולהחזיר אותה הביתה.
אז מה הולך כאן? איך הילדה מחוץ לבית כ"כ הרבה זמן, והיא לא מעלה בדעתה שהילדה בגיהנום?
איך היא לא מתייסרת ומשתגעת מחוסר הידיעה?
איך היא לא חוששת שיכלו לקרות אלף ואחת דברים קשים מאוד לילדה במצבה?
היא בעיקר מספרת על החלום שלה שהתנפץ. על האכזבה מאפרת.
היא מתארת את העצב שלה מהבריחה כמשהו צדדי שעולה בזמן צפיה באלבום
בזמן שאצל אמא פחות או יותר נורמטיבית הדאגה והכאב אמורים להיות נוכחים ללא הפסקה

השאלות האלו קשות וכואבות. ואני בטוחה שאין קורא שהשאלות הללו לא עלו לו במהלך קריאת הסיפור. אם זה השהייה ברחוב, אם זה הכת. ברור לי שהשאלה הראשונה שעלתה היא: איפה - ההורים - בכל - הסיפור - הזה?

אבל השאלה שלי היא אחרת: האם מציאות כזאת קיימת? אפילו אם התשובה היא 1%, אני בוחרת לכתוב עליה.

כי אפרת האמיתית ישנה ברכב בזמן שהיה לה בית. והכאב הזה לא נגמר במכתב נוטף חמלה של אחד הצדדים. ויש מי שיאמר שזה אף פעם לא יגמר.

כמובן שאני לא באה לסתור את מה שאמרת. לוקחת לתשומת ליבי לערוך את המכתב, כך שלא יהיה ניכר ממנו הפער ביחס בין אפרת לרחלי. אבל כן חשוב לי שהקונפליקט הזה לא ייפתר במכתב, דווקא בגלל שאני יודעת שבחיים עצמם הדברים לא באמת מתנהלים ככה.

בחיים עצמם גם אחרי שאותה נערה כבר מתחתנת ובונה את ביתה עדיין יש שם חור. עדיין נשארת צלקת. זה לעולם לא יהיה אותו דבר כמו נערה נורמטיבית שהלכה במסלול הרגיל ומאז ומתמיד הייתה בקשר טוב עם משפחתה.

זה דף שהתקמט. והזמן לאט לאט, עם תובנות של שני הצדדים, מצליח ליישר. אבל דף מקומט לא יכול לחזור להיות הדף שהיה.
 
כמובן שאני לא באה לסתור את מה שאמרת. לוקחת לתשומת ליבי לערוך את המכתב, כך שלא יהיה ניכר ממנו הפער ביחס בין אפרת לרחלי. אבל כן חשוב לי שהקונפליקט הזה לא ייפתר במכתב, דווקא בגלל שאני יודעת שבחיים עצמם הדברים לא באמת מתנהלים ככה.
דווקא בגלל מה שאמרת על הפער הזה והכאב שלא נגמר, אולי עדיף להשאיר את המכתב ככה?
לדעתי, זה תלוי אם התחושות של הקוראים בקשר לזה הם מה שהיה מתבקש שיגיע בעקבות המכתב או שלא רצית שישימו לב לפער הזה בין רחלי לאפרת בשלב הזה או באופן הזה.
גם אותי הפער הזה תפס כשקראתי את המכתב וגם אני בתור קוראת חיכיתי למילה של חרטה על היחס כלפי אפרת, אבל אם את באה לשקף מציאות מסויימת (אפילו של 1%) אז המכתב הזה כמו שהוא כתוב- עושה את זה בצורה מעולה.
נקודה למחשבה...
 
תיראי, זה שרחלי קיבלה אמא טובה זו עובדה.
זה עובדה רק בעיני אפרת. את המחשבות של רחלי אנו לא מכירים..
זכור לי פרק כשאבא שלה קיבל התקף לב, שראינו את אמא שלה כבן אדם.
השאלות האלו קשות וכואבות. ואני בטוחה שאין קורא שהשאלות הללו לא עלו לו במהלך קריאת הסיפור. אם זה השהייה ברחוב, אם זה הכת. ברור לי שהשאלה הראשונה שעלתה היא: איפה - ההורים - בכל - הסיפור - הזה?
אבל השאלה שלי היא אחרת: האם מציאות כזאת קיימת? אפילו אם התשובה היא 1%, אני בוחרת לכתוב עליה.
לצערנו זה קיים.
מכירה הורים שכבר חוו דחיות כמה פעמים - גם כאן בסיפור יש כמה פעמים שאפרת התנכרה ודחתה את הניסיונות של הוריה, לכן עם כל העצב שבדבר, יש הורים שממש פוחדים לפנות אל הנושר.
כי אפרת האמיתית ישנה ברכב בזמן שהיה לה בית.
מניחה שזה כבר שלב מאוחר יותר בחייה.
לא מפתיע אבל זה עצוב.
והכאב הזה לא נגמר במכתב נוטף חמלה של אחד הצדדים.
זה יכול לקרב. וקצת לרפא את הכאב.
כמובן שאני לא באה לסתור את מה שאמרת. לוקחת לתשומת ליבי לערוך את המכתב, כך שלא יהיה ניכר ממנו הפער ביחס בין אפרת לרחלי. אבל כן חשוב לי שהקונפליקט הזה לא ייפתר במכתב, דווקא בגלל שאני יודעת שבחיים עצמם הדברים לא באמת מתנהלים ככה.
לא יודעת למה אבל כשקראתי את המכתב הרגיש לי שזה רק חלק מהמכתב המלא, כלומר היה עוד טקסט שאפרת לא קראה או התעלמה מהם או לא ייחסה להם חשיבות.
בחיים עצמם גם אחרי שאותה נערה כבר מתחתנת ובונה את ביתה עדיין יש שם חור. עדיין נשארת צלקת. זה לעולם לא יהיה אותו דבר כמו נערה נורמטיבית שהלכה במסלול הרגיל ומאז ומתמיד הייתה בקשר טוב עם משפחתה.

זה דף שהתקמט. והזמן לאט לאט, עם תובנות של שני הצדדים, מצליח ליישר. אבל דף מקומט לא יכול לחזור להיות הדף שהיה.
עצוב. אבל זה האמת. אבל יש תקנה ותקווה גם לקרעים כאלה.
אולי את תספרי לנו על קרעים כאלה שהתאחו, משפחות שהתאחדו. זורקת לך רעיון לסיפור הבא..
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

נספח לדיונים - אשכול איראן ועדכונים ביטחוניים.

האשכול נפתח כדי לשמור על אשכולות החדשות המרכזיים נקיים ותכליתיים.
הוא ישמש כמרחב היחיד לדיון על הידיעות הביטחוניות המתפרסמות בפורום.

קראו את הכללים היטב. הם מחייבים, והאכיפה תהיה בנוסח משמרות המהפכה.

מטרת האשכול?
- הרחבות ופרשנות: הבאת רקע נוסף לידיעה, או ניתוח ענייני ומנומק של המצב.
- שאלות ובירורים: בקשת הבהרה על דיווח שעלה באשכול המרכזי.
- מידע משלים: עדכונים שחשובים להבנת התמונה אך אינם "חדשות מתפרצות".


מה לא ייכנס לכאן? עילה לחסימה מיידית

- גלישה לנושאים אחרים: האשכול ממוקד ביטחונית בלבד. פוליטיקה, עניינים אזרחיים או כל נושא שאינו קשור ישירות למלחמה/איראן - יימחקו.

- "ניהול המלחמה": אין מקום ל"הצעות למטכ"ל, פרשנויות בשקל או תרחישי אימים חסרי ביסוס.

- התכתבויות אישיות בין ניקים ("פינג-פונג"), או שרשורים שנמרחים על עמודים שלמים ללא ערך מוסף.

כדי לאפשר שיח איכותי, אנחנו נוקטים במדיניות אפס סובלנות.
* חסימה לצמיתות: משתמש שיעבור על הכללים, ייחסם מהאשכול באופן מיידי.
* אין חנינות: אין טעם לפנות במערכת הדיווח או בהודעות פרטיות לבקשת שחרור. הפיתרון היחיד לשחרור מחסימה - הוא פשוט לא להיחסם מלכתחילה.
האחריות היא שלכם. שמרו על שיח ענייני.

אשכולות דומים

בס"ד





היא עטפה את הכריכים בניילון נצמד, הניחה בתיקים הקטנים. אחד לרובי ואחד ליעלי. מלאכים קטנים שזכתה לגדל. על השולחן בסלון המתין הפתק שכתבה לנתנאל: 'בהצלחה'. מילה אחת שריגשה אותה מכל דבר אחר. אתמול, ששרבטה מילים על דף ממו צהוב, חשבה שזה חלום. מי בכלל חשב שאחת כמוה תינשא למישהו שלא מבלה את רוב ימיו במסלול הקבוע שבין המקרר למיטה.

משב רוח קליל חדר אל הבית מבעד לחלון, הביא אתו ריח טרי של תשרי. בחוץ אנשים הלכו מהר, הביטה בהם פונים ימין ושמאל, ובדיוק אז צפו ועלו בתוכה הזיכרונות.

זה קרה בכיתה י', ממש בתחילת שנה. משהו קרה לה. עד היום היא לא יודעת באמת מה.

היא זוכרת שאיבדה את הטעם בכל דבר בחייה באותה התקופה. לא מצאה עניין בלימודים, בחברות ובעיקר בעצמה. זה התחיל מחריגות בתקנון. המשיך להיעדרויות שלושה ימים בשבוע מתוך חמישה והמשיך לשמועות שרצו עליה בכל התיכון.


מהר מאוד מצאה את עצמה בחוץ. טוב, זה לא באמת שינה לה. גם ככה תמיד חשבה שלימודים זה מיותר. ואיזה כיף שאף מורה לא תעצור אותה במסדרון. תעיר לה על החצאית או על הכפתור בחולצה.


בשעה עשר בבוקר, כשחברות שלה הקשיבו לשיעור הבית היהודי או תורה, היא ישנה. התהפכה מצד לצד, סידרה את הכרית, ייצבה את התנוחה.

כל יום מצאה את עצמה מתעוררת בשתיים עשרה בצהריים לבית שקט. אבא בכולל, אמא בעבודה. האחים והאחיות במוסדות. והיא לבד.

"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי – ".

"חטא", מצאה את עצמה משלימה את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמיים. הוויכוחים עם אמא תמיד התחילו והסתיימו באותן המילים, שאבו לשתיהן את הכוח.


וכן, אולי אמא קצת צדקה. נכון שהבטיחה לה שלא תשתנה יותר מדי, כי 'גם ככה התיכון הזה לא נתן לה שום דבר', לפי טענתה.

אבל האמת, שגם היא הרגישה על עצמה. שאחרי שעזבה את התיכון והתעוררה לתוך הריק – שום דבר כבר לא באמת היה אכפת לה. הלבוש, הדיבור. וכן, גם ההתנהגות.


****

באלול תשע"ה משהו בה התעורר. זה קרה ממשפט אחד בהרצאה של רב, ששמו אפילו לא נחרט בזיכרונה.

זה היה ערב הפרשת חלה לזכות אחת מהדודות. היא הגיעה רק כדי לכבד, תכננה להישאר רבע שעה ולברוח. גם כך לא יכלה לשאת את הלחישות-צעקות: "וואי, איך היא השתנתה!".

אבל במקום לצאת, מצאה את עצמה שוקעת לתוך המילים. הן התפזרו באוויר, נחתו ישירות על הלב, איבר קטן ועיקש שהמשיך לפעום בתוכה.

הרב דיבר על הזדמנות ומתנה. ופתאום, בשבריר שניה היא הבינה – היא באמת יכולה להתחיל מהתחלה. והמחשבה הפשוטה הזאת, הצליחה לרגש אפילו אותה.


****

בתחילת תשרי של י"א כבר מצאה את עצמה בסמינר לחוזרות בתשובה – המקום היחיד שפתח לה דלת, אחרי שהתיכון סגר בפניה את שעריו.

בהתחלה הגיעה קצת מתנשאת, אך מהר נדהמה לגלות שהבנות שם חזקות הרבה יותר ממה שחשבה. מכל מילה שלהן למדה איך להתחבר להקב"ה, איך לחוות אהבת ה' אמיתית, ואיך תפילה פשוטה יכולה למלא את החלל שבלב.


****

שלושה חודשים אחרי שסיימה את הסמינר, חברה של אמא הציעה לה את יהונתן. עילוי אמיתי, למדן, שקדן, חברותי. הייתה עוד רשימה ארוכה שנשרכה אחריו, היא לא באמת זוכרת את תוכנה.


אף על פי שלא תכננה להתחיל שידוכים מיד אחרי סיום הלימודים, נענתה להצעה. היו יותר מדי שבחים שנספחו אחרי הבחור המדובר. הרגישה שזו מציאה שאולי קצת חבל לה להפסיד.

הפגישות זרמו אחת אחרי השנייה, ואחרי שבועיים מצאה את עצמה מאורסת לבן תורה. זה היה חלום. חלום אמיתי שהתגשם לה מול העיניים. דווקא בגלל הדרך שעברה.


****

יום אחד הטלפון בבית שלהם צלצל.

לא, זה לא היה סתם יום. זה היה היום בו האדמה נשמטה מתחת לרגליה.

חברה של אמא הייתה על הקו, אמרה כמה מילים שגרמו לשפתיים של אמא להחוויר ואז למלמל: "אבל למה?"

עוד כמה משפטים מהצד השני הבהירו לאמא את התשובה.

השיחה נותקה אחרי שתי דקות ועשרים וחמש שניות. והשקט שנשאר בחלל היה חזק יותר מכל מילה.

"הם ביטלו", היא זוכרת את אמא קורסת על הספה, פניה אפורות. ועוד לפני שהספיקה להציב סימן שאלה, אמא אמרה: "זה קשור לתקופה של... הירידה".


****

היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. הסלון נהיה מטושטש פתאום והרגליים שלה רעדו. הרגישה שהיא חייבת לשבת.
רק אחרי שהתיישבה ליד אמא בספה, הרגישה את הלב. הוא התכווץ בכל פעימה, היכה בה שוב ושוב. הצטמק והתקמט, הפך לגרעין.
עד היום, היא לא יודעת מה צבט לה יותר. החופה שהתרחקה, או העובדה שמישהו הכתים את הקיר שהתאמצה לטהר.


למשפחת נווה לא שינתה העובדה שכיום היא חרדית למהדרין, וזה כאב לה. מאוד.

לא שינתה להם העובדה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום ומקפידה על קלה כבחמורה. וזה שרף אותה, מבפנים.


"אי אפשר לדעת", אמרה לה שיראל, אחותה, באחת השיחות שלהן. "אולי גם אנחנו היינו מתנהגים בדיוק כמוהם. אנשים לא אוהבים להכניס ראש בריא למיטה-".

"זה לא נכון!!", התפרצה עליה. "אני לא מיטה חולה! עשיתי תשובה כבר מילון פעמים מאז, ואם הקב"ה קיבל אותי ככה, למה הם לא יכלו לקבל?!"

את המילים של אבא כן הצליחה לקבל. הוא דיבר על אמונה: 'משמים הבחור הזה לא היה מיועד בשבילך', אמר. זה הצליח לרפא בתוכה. לפחות פיסה.


****

אחרי שהתארסה לנתנאל, כל הפיסות בתוכה התחילו להגליד. פתאום היא הבינה – אולי אחותה באמת צדקה. בני אדם מתנהגים כמו בני אדם. ואולי, אחרי הכל, גם היא לא הייתה רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

הידיעה הפשוטה הזו, גרמה לה להתחיל להשלים עם העולם ובעיקר עם העבר.



****

עשר שנים חלפו מאז. העבר נמוג וההווה עומד מולה. ותמיד שהיא נזכרת בכל הסיפור הזה, חומקת ממנה דמעה. בגלל רובי. בגלל יעלי. ובגלל נתנאל, שהסכים להתחתן איתה למרות העבר הלא פוטוגני שלה, וקם כל בוקר ללמוד תורה.

ואף על פי שביטול השידוך קרה באייר, והחתונה עם נתנאל הייתה בכלל בשבט, תמיד כשמגיע תשרי היא מזכירה לה עצמה מהי תשובה. היא לא יכולה לשכוח איך שכל העולם סגר עליה דלת, היה מי שנתן לה הזדמנות להתחיל מהתחלה.

פעם, כשעמדה מול חלון ונזכרה. שמעה את קולה הדק של יעלי שואל: "אימוש, למה יש לך גשם בעיניים?". היא ליטפה את הלחי הקטנה ושלחה נשיקה. לא סיפרה על דמעות של תשרי, וגשם של ברכה.
סיפור בהמשכים סיפור בהמשכים
תעתועי הזמן פרק ט"ו

פרק טו



"כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד!" נשמעה קריאה משונה שהגיעה לאוזניה של איילת. כעת התחזק קולו של הקורא ונשמע היטב בכל שטח הכיכר המרכזית של הכפר. "כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד".

"מה זה?" השתוממה איילת.

"הסנהדרין דן את זמרי לסקילה". הסבירה יעל. היא התרגלה להסביר לאיילת כלילדה קטנה כל מאורע קטן או גדול. זה כבר לא היה סוד שאיילת משונה. כל ההתרחשויות הקורות מסביב חדשות ומוזרות לה. אך הפעם הכרוז היה חריג.

"מוזר". אמרה יעל כמו לעצמה.

"את אומרת מוזר?" התפלאה איילת. "חשבתי שלך התופעה מוכרת".

"דעי שסנהדרין שדנה אדם למיתה אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית".

"במה הוא פשע?"

"אינני מכירה אותו ואת מעשיו".

"אבל אם בית דין גזר עליו מיתה, מדוע שליחי בית הדין צריכים שילמדו עליו זכות?"

"וכי קל בעינייך הדבר, לגזור מיתה וליטול חיים? אינך מבינה שהסנהדרין מדירים שינה מעיניהם, שוקלים וחוקרים ודנים אך ורק על פי שני עדים וחוקרים אותם בחדרים נפרדים כדי להוציא דברים ברורים עם הוכחות?"

"לא קורה שהם הורגים חף מפשע?"

"אם היית מעט יותר מבינה, לא היית שואלת".

"אני רוצה להבין".

"מדובר באדם שהתרו בו פעמיים, וחזר על פשעו, ולאחר שהעידו שני עדים כשרים, שופטים אותו שבעים ואחד צדיקים, שהם חברי הסנהדרין המסולאים מפז".

"כל שבעים ואחד הצדיקים?"

"כל חברי הסנהדרין חייבים לדעת שבעים שפות על בוריין, שפת החיות וחוכמת הטבע, חוכמת הצמחים וגרמי השמיים עד היסוד, ואפילו חוכמת הכישוף".

איילת עמדה מוקסמת ומשתוממת. "מה, עד כדי כך?"

"אם תחסר להם אחת מהחוכמות שהזכרתי, לא יתקבלו לסנהדרין. ולא רק זה, אלא שהם חייבים להיות ענווים, צנועים ובורחים מהכבוד".

"האומנם?"

"ועם כל זה הם אינם ממהרים להוציא את דינם אלא מוציאים כרוז שיבואו ללמד זכות. אם תוך פרק זמן מסוים אף לא אחד מגיע - מוציאים את משפטם".

"מדוע אמרת שגם לך זה מוזר?"

"כי המלכות השלטת ביהודה רוצה למלוך לבדה ולהסיר מירושלים את נזרה ותפארתה, לכן ביטלה את הסנהדרין. נשארה רק סנהדרין קטנה, כמו שיש בכל פלך ופלך, ויושבים בה רק עשרים ושלושה דיינים".

"נו, וזה לא מספיק?"

"בית דין של עשרים ושלושה לא דן בדיני נפשות. יכול להיות שזה מקרה מיוחד שהתכנסו לכבודו שבעים ואחד לצורך העניין".

איילת הביטה ביעל והרהרה בכל מה ששמעה זה עתה. שאלות רבות צצו במוחה. הם שוחחו ליד תנור הפחמים.

היא הביטה לעבר בית הריחיים והרהרה. לפתע שאלה את יעל.

"שמתי לב שלא טחנת חיטים בשבוע האחרון".

דוק של עצב נסוך על פניה של יעל. היא צעדה קרוב לאיילת והיססה מעט מה לענות. "מצטערת איילת, ניסיתי להסתיר מפנייך את מצבנו. השלטון גרם לעניות". יעל הסיטה את ראשה. "פשוט, יהיה קשה לנו לפרנס אותך". דמעות זלגו והרטיבו את לחייה. "לא נשארו לי חיטים היום לכן אין לי צורך להתעכב בבית הריחיים. אם היינו זוכים, כמו דורו של רבי שמעון בן שטח, היו החיטים גדלות כקליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. היינו אוכלים לשובע רק מגשמים שירדו בלילות שבת".

איילת נזכרה שמנות האוכל בימים האחרונים ניתנו במשורה, עם זה התקשתה לעכל את פירוש הדברים.

"אם כך אינני רוצה להכביד עלייך. אמצא לי מקום אחר".

"האמיני לי שרציתי להיטיב עימך. הצעתי לך חתנים טובים אבל סירבת. ענית לי שאינך מן הפרושים ולא מתאים לך". יעל ניגבה את פניה. "אם היית שייכת למחננו, הייתי שולחת אותך לידידתי בעלת חסד שפותחת את ביתה לנזקקים, אבל היא לוחמת נגד הצדוקים".

"אינני נזקקת". נעלבה איילת.

"אשלח אותך לבית תמחוי שהתקינו חכמי ירושלים ולאחר מכן תשובי ללון בביתי".

"אחזור לארוז את חפציי ואלך לחברתי, אינני מעוניינת להכביד. אולי עכשיו הזמן להיענות להפצרותיה של יוליאנה".

"יוליאנה?"

"יוליאנה הציעה לי שאשרת בארמון לצידה. בעצם אטפל בעולליה של מרים המלכה".

"אדאג מאוד אם תיעני להצעתה. מדוע שתכניסי ראשך למקום סכנה?"

"הרבה יותר קשה לי לאכול לחם חסד, ואפילו יותר ממנו: להתכבד בסעודה שאינה מספיקה לבעליה".

"אולי תיסעי לרומא. יש לי הרגשה ששם תמצאי את משפחתך".

"אינני מבינה, כל הזמן שמרת עליי שלא אתיידד עם נוכריות ועכשיו לא אכפת לך אם אסע לרומא?"

"כל זמן שהיה לי ספק שאולי את יהודייה, עשיתי את חובתי. ניסיתי למנוע ממך לחבור לתרבות ההלניסטית. תרבות היופי החיצוני שמפילה כל כך הרבה חללים מבני עמנו. ראי כמה מתי מספר נשארנו, מעט סולת מפסולת. לכל יהודי שנשאר ביהדותו, יש תפקיד להאיר את העולם".

"את מטילה ספק ביהדותי?"

"לא ראיתי שאת שונה מכל העמים היושבים בתוכנו".

"אבל יש סוגים אחרים של יהודים".

"די איילת, עייפתי. מכיוון שנקשרתי אלייך אני רוצה בטובתך. סעי לרומא, שם המצב טוב יותר, תוכלי לשקם את חייך. אולי אפילו להינשא. נשארו לי כמה סלעים-כסף לתת לך לנסיעה, יש לך כישורים רבים. היום את יודעת היטב לטחון, לכבס, לבשל, לדאוג לצאן ולבקר. בכל מקום ישמחו להעסיק אותך".

איילת הלכה לצידה במבט מושפל ובחוסר אונים. תהיה קשה עליה הפרדה. היא כל כך אוהבת את יעל האמיתית והישרה שהיטיבה עימה.

"רומא היא ארץ עשירה, תהיה לך פרנסה בשפע. אתן לך איגרת עם המלצות".

יעל שלחה את ידה והניחה על כתפה השחוחה של איילת. "הביטי אליי, שמעי להצעתי ואל תוציאי מפיך לעולם את המשפט 'חזרתי אחורה אלפיים שנה'. הבטיחי לי זאת!"

"אשתדל"

"עוד משהו, לעולם אל תינשאי לחייל!"

שתיקה כבדה עמדה באוויר והעיקה על נשימתה, סטירת הלחי של אי האימון ביהדותה פצעה את נפשה. רגע ארוך עמדה בדממה, ונאלמה בלשונה. יעל חשה ברגישותה כי זה הזמן להשאיר את איילת לבדה. יעל נכנסה ממהרת לראות במה תוכל להאכיל את בני ביתה. איילת הניחה לדמעותיה להרטיב את לחייה. היא התאמצה לא לרחם על עצמה, דבר שכל כך שנוא עליה. היא מיהרה להעסיק עצמה באריזת כל חפציה ולא שמה לב שיעל עומדת בפתח החדר בעיניים מצועפות.

"אצרף אותך לידידתי היוצאת מחר לדרך צפונה. היא תשגיח עלייך".

"אני כבר מספיק בוגרת להגן על עצמי". פנתה לאחור כדי להסתיר את עיניה שהאדימו והתלחלחו בדמעות. אחרי הכול כרגע היא חסרת בית. רגליה נשאו אותה לברוח מהר לאן שלא יהיה.

היא סיימה לארוז את מיטלטליה. נשאר עוד לה לקחת את הפנס; מהיחידים שהזכיר לה את ביתה.

עיניה תרו סביב לראות אם יש מי שמביט במעשיה. אף אחד לא היה בבית מלבד יעל שהתעסקה בקדחתנות בלהכין טרף במעט שעוד נשאר. היא מיהרה למדרגות, הביטה לתקרה, גילתה את הלבנה המשוחררת, הסיטה אותה חרש והושיטה ידה לפנס.

להפתעתה הרבה לא היה גבול: הוא איננו. נעלם.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  10  פעמים
למעלה