סיפור בהמשכים סודות מן החדר

[debugger]

וואו, פרק -פרק
ואני מניחה שזה-

מישהו צעק

לא שגיאת הקלדה
בררררר

 

[הודיה לוי.]

וואו, פרק -פרק
ואני מניחה שזה-

לא שגיאת הקלדה
בררררר

תודה!
האמת שלא תכננתי להדגיש שמדובר דווקא בגבר במילה 'מישהו'.

 

[מממ???]

ואוו!!
אני חייבת להגיד לך שאפו ענק על הסיפור הזה!!!
הוא כתוב בצורה מרתקת, מחברת ומרגשת
וכל פרק משאיר בטעם של עוד!!


מה שקצת מפריע לי זה שבעצם היא התארסה עם בחור כלשהו- ואין שיחות, דיבורים או התכוננות יותר מידי לאירוע,
רק לי זה קצת מוזר?

 

[ימים טובים יבואו]

ואוו!!
אני חייבת להגיד לך שאפו ענק על הסיפור הזה!!!
הוא כתוב בצורה מרתקת, מחברת ומרגשת
וכל פרק משאיר בטעם של עוד!!


מה שקצת מפריע לי זה שבעצם היא התארסה עם בחור כלשהו- ואין שיחות, דיבורים או התכוננות יותר מידי לאירוע,
רק לי זה קצת מוזר?

האמת לא מוזר לי.
מבחינתה או מבחינת הסביבה?
מבחינתה - היא כל הזמן חושבת על זה - אבל את רואה שהיא לא באמת רוצה את זה.
ומבחינת הסביבה.. אז כן את רואה שאם הבית יצאה איתה לקניות וקצת דיברה איתה.. אבל אולי את צודקת שלא מספיק.
ואגב המורה חיה יודעת שהיא מאורסת? אני לא זוכרת..

 

[Sara led]

וואו.
בפרק בזה חוסר האוויר שלה הגיע גם אלי.

מעניין אותי איך היא מעזה לענות למורה חיה ולדבר חופשי אחרי שגילתה באחד הפרקים הקודמים מכשיר הקלטה.

 

[הודיה לוי.]

היי,
קודם כל תודה על התגובות וההערות. תמיד כיף לקרוא.

לגבי השאלות כאן, אני אשתדל להסביר הכל. מקווה שזה יהיה מובן.

ואוו!!
אני חייבת להגיד לך שאפו ענק על הסיפור הזה!!!
הוא כתוב בצורה מרתקת, מחברת ומרגשת
וכל פרק משאיר בטעם של עוד!!


מה שקצת מפריע לי זה שבעצם היא התארסה עם בחור כלשהו- ואין שיחות, דיבורים או התכוננות יותר מידי לאירוע,
רק לי זה קצת מוזר?

קודם כל תודה רבה על המילים הטובות ועל ההערה החשובה.

אני מסכימה עם ההערה שלך, היא מוצדקת בעיניי וזה הסיבה בעצם שכתבתי את פרק מ"ג - פרפרים מתים, פרק שדיבר רק על הנושא הזה של החתונה. ייתכן שמי שקרא אותו בזמנו יכול היה לחשוב שזה פרק מיותר כי אין בו התקדמות ישירה בעלילה אבל בעיניי הוא אחד הפרקים החשובים.

כמובן שאני מסכימה עם זה שתמיד ניתן להשחיל מחשבה או שתיים על הנושא, אבל כן חשוב לי להדגיש שזה שאין הרבה דיבור על החתונה זה מכוון. דווקא בגלל שאני לא כותבת על מציאות רגילה של בחורה מאורסת.

חשוב להבין שמדובר בכת, ושם הכללים מאוד שונים. אז אם יש מספר פגישות שמקובל לעשות בין האירוסין לחתונה, וכו' - שם זה לא בדיוק תקף. כנ"ל גם לגבי מתנות ושאר הדברים. אפילו הזמן המקובל בין אירוסין לחתונה שונה שם.

גם מבחינת אפרת, היא לא מעוניינת בשידוך הזה. לא מתרגשת, לא שמחה, אין לה שום חלומות על העתיד. מבחינתה היא רק רוצה לשכוח שעשתה את הצעד המטופש הזה. לכן מטבע הדברים הנושא הזה יוזכר פחות ממישהי שרק סופרת את הימים עד החתונה.

אגב המורה חיה יודעת שהיא מאורסת? אני לא זוכרת..

כן. כתוב בפרק ל"ו. אבל אם כבר העלית את הנושא אז חשוב לי להדגיש שרק בפרק האחרון המורה חיה מתחילה להבין מה באמת קורה עם אפרת. אני כותבת את זה כי לפני כמה פרקים הייתה סיטואציה שבה אפרת ביקשה מהמורה חיה להיפגש, והמורה חיה לא יכלה באותה העת. סביר להניח שאם הפרק האחרון שכתבתי היה מופיע לפני הפרק ההוא, המורה חיה הייתה עושה הכל בשביל לצאת מהבית ולהיפגש עם אפרת.

מעניין אותי איך היא מעזה לענות למורה חיה ולדבר חופשי אחרי שגילתה באחד הפרקים הקודמים מכשיר הקלטה.

הערה חשובה בהחלט. אני לא בטוחה שבאותו הזמן אפרת חשבה על זה כי הייתה נסערת. אבל מסכימה שזה משהו שההשלכות שלו יהיו חייבות להיות מוזכרות בהמשך.

 

[אקורד]

מעניין אותי איך היא מעזה לענות למורה חיה ולדבר חופשי אחרי שגילתה באחד הפרקים הקודמים מכשיר הקלטה.

היא כאובה, מותשת, מואשמת,
היא לא יודעת איך קוראים לה ..................

וגם אם היא זוכרת באיזה שהוא מקום את ההקלטה,
זה לא משהו שחשוב לה כעת, היא כבר שרופה ממילא

 

[הודיה לוי.]

ערב טוב,

ביקשו ממני לצרף את הקישור הזה כאן, אז מצרפת. מדובר בפורום סגור לנפגעי כתות שנפתח כאן בפרוג.

מידע שימושי - חדש! פורום סגור לנפגעי כתות

שמחים לבשר על פתיחת פורום סגור "קבוצת תמיכה לנפגעי כתות" מטעם האגודה החרדית להצלה מכתות הפורום מיועד לנפגעי כתות או לקרובי משפחה שבן משפחה שלהם נמצא בכת בפורום ישתתפו גם אנשי מקצוע מוסמכים עם נסיון בעולם הכיתתי מטרת הפורום היא לאפשר מקום בטוח לשיתוף להכוונה ולתמיכה - לאנשים המתמודדים עם מציאות...

www.prog.co.il

 

[קשת החיים]

אוווף! כבר חשבתי שעלה עוד פרק!!

 

[הודיה לוי.]

אוווף! כבר חשבתי שעלה עוד פרק!!

ייתכן שבאמת יעלה היום פרק יותר מאוחר, אבל לא מבטיחה.

 

[הודיה לוי.]

פרק מ"ח/ אהבה חדשה

זרקתי את הנייד מתחת למיטה ופתחתי את הדלת, אצבעותיי רטטו על הידית.

עמליה הופיעה בפתח זעופת פנים: "את יודעת שאסור לך לנעול?", אמרה ונכנסה במהירות. "זה מדהים", היא סיננה בכעס. "אבל מאז שאת כאן, את עושה פשוט מה שאת רוצה!", היא ניגשה אל ארון הבגדים ושלפה משם חולצה פרחונית. "מאיפה האומץ, תגידי?".

"את באמת חושבת שאני עושה מה שאני רוצה?", תליתי בה עיניים גדולות.

"כן", היא ענתה בביטחון. "הנה, ממש עכשיו, נעלת את הדלת על אף שאת יודעת שאסור לנעול. וכשהיינו בדירה ההיא, את רצת עם התמונה ויצאת איתה אל הרחוב. ולא זאת בלבד אלא שפרצת לחדר של הרב ללא רשות וניסית לקחת משם את הקלסר. תגידי, זה נראה לך הגיוני כל הסיפור הזה?!"

חיוך פשוט התנגן על שפתיי.

"אני לא אמיצה במיוחד", משכתי כתפיים. "אבל למדתי לחפש צדק מגיל קטן".

"זה התחיל עוד מכיתה ד' ", פיניתי מקום לזיכרונות השורטים. "כשראיתי כיתה שלימה יוצאת לחצר, ורק אני נשארתי לכתוב מילים על מחברת. כבר אז, לא הבנתי למה יש ילדים שקמים לאור שמש, בעוד אחרים חוזרים כל יום אל השקט והחושך. ותאמיני לי-", סובבתי לעברה מבט כבוי. "שאין דבר קשה יותר מהבדידות".


"אז היית ילדה דחויה?", היא סיכמה את העבר שלי בשתי מילים. "בגלל זה את מתנהגת ככה?!"

"בגלל זה אני חושבת", תיקנתי. "על מי שאין מי שיחשוב עליו".

"ואם כבר אנחנו מדברות על הנושא", פתחתי בזהירות. "אולי תוכלי לומר לי מי האיש ש-".

"אפרת, די!", היא קטעה אותי. "אני לא מתכוונת לתת לך שום מידע על עמנואל קדם או על כל אחד אחר מהפנימייה הזו. ואני ממש מבקשת ממך לא לדבר איתי על הנושא הזה שוב!".

היא השליכה את החולצה על המיטה, ויצאה מן החדר בסערה.

ואני שוב נותרתי לבד.

ורק כשהבנתי שבאמת אין לי אף אחד, ברחתי אל המגירה השלישית ושלפתי ממנה את המכתב.


השארתי את הדלת חצי פתוחה, ונכנסתי לעומק החדר. הידיים הזיעו והלב דפק בפראות כשפתחתי את המכתב באיטיות.


אפרת יקרה,

אני מודה לך אם פתחת את המכתב הזה, ומבינה אותך אם לא. אבל אם כבר בחרת לפתוח, הייתי רוצה לבקש ממך לקרוא עד הסוף.

אני יודעת שבדרך כלל סיפורים מתחילים מההתחלה או מהסוף, אבל את הסיפור הזה אני רוצה להתחיל דווקא מהאמצע.

יומיים אחרי שעזבת, ראיתי נערה בחדר המדרגות שלנו. מסך גדול הבהב בידיה. היא הייתה עם הפנים לקיר, עמוק בתוך תא האחסון. חשבתי שהיא מחפשת משהו. התקרבתי קצת, שאלתי אם היא צריכה עזרה. כשהיא הסתובבה, הרגליים שלי לא הצליחו להחזיק את הלב.

זו הייתה רחלי. הבת שלי. אחות שלך. והאצבע שגוללה מעלה מטה הייתה האצבע שלה.

ברגע אחד נעשה גופי קר, הרגשתי שאין בי יכולת לעמוד. קרסתי אל המדרגות ושאלתי אותה. "רחלי, למה?".

היא הייתה מבולבלת ומבוהלת, אבל אחרי שנרגעה היא ענתה לי במילה אחת: "אפרת".

ברגע ההוא, שתי חומות בתוכי התפוררו. נרות שבת שכבו מול עיניי.

כעסתי, כאבתי. וכן, גם האשמתי. הרגשתי איך החלום ההוא שתפרתי אז במדרשה לחוזרות בתשובה, הולך ונפרם מול עיניי.

לא רציתי שתיקחי איתך אף אחד למסלול ההוא. דרך שאני יודעת שלא מובילה לשום מקום.

וכשהבנתי שאת עזבת את הבית, אבל השארת לרחלי את המכשיר, התרסקתי לחלוטין.

עברנו דרך לא קלה עם רחלי. היא הגיעה למקומות שאת אפילו לא חשבת לבקר בהם. מעולם לא חלמתי שהמקומות החשוכים שהייתי בהם, שהעבר שברחתי ממנו, יחזרו וידפקו על דלת ביתי. יגידו אנחנו כאן כדי להישאר.

היו עליות וירידות במסע הזה, רגעים שנאחזתי בתקווה ורגעים שהושלכתי לייאוש. כשהייתי מתווכחת עם רחלי על סגנון הלבוש, הדהדו באוזניי המילים שנזרקו ביננו. ולאט לאט הרגשתי איך הנפש שלי נסחטת, איך אין בי עוד כוחות להילחם.

המשכתי כי ידעתי שאמא נלחמת זה אמא אוהבת. תאמיני לי, אפרת. הרבה יותר קל להרפות. הרבה יותר פשוט לשחרר.

אבל לא רציתי. לא רציתי את הבת שלי מחוספסת. רציתי אותה תמימה, צדיקה. בדיוק כמו שהכרתי אותה.

ידעתי שהיא לא תוכל להיות כזו כשהמכשיר הזה בידיה. היה ברור לי שזה רק עניין של זמן עד שהילדה שלי תלך ותעלם מול עיניי.

רגע לפני שאיבדנו את רחלי, החלטתי לשנות גישה. פנינו לעשרות יועצים ורבנים לפני שעשינו את הצעד הזה, וכולם דיברו על אהבה.


כמה קל להדהד אותה, אהבה. וכמה קשה לחבק ילדה שחוזרת באמצע הלילה כשריח אלכוהול נודף לה מהחולצה. עשרות פעמיים מצאתי את עצמי עומדת מול מציאות שלא חשבתי שאבקר בה אי פעם. אבל הבנתי שאת ההתמודדות הזאת הקב"ה בחר לנו.


את בטח שואלת למה אני מספרת לך את כל זה? אז הנה לפנייך התשובה: שלשום רחלי הגיעה לכאן וביקשה לדבר.

ישבנו מתחת כיפת שמיים נוצצת כשהיא אמרה: 'אמא, זוכרת שראית אותי בחדר המדרגות עם הטלפון?'

ועוד לפני שהספקתי לענות לה 'מי יכול לשכוח?', היא התפרצה בבכי סוער, סיפרה שלא בגללך היא החזיקה במכשיר ההוא. סיפור שלם שלא ידעתי אפילו על חציו נחשף בפניי בערב ההוא.

וברגע אחד, נשטפתי באשמה עמוקה. פתאום הבנתי: לא לקחת ממני נפש, הצלת אותה. רק בזכותך למדתי איך להתנהג עם רחלי רגע לפני שאיבדנו גם אותה.


אתמול דפקה על הדלת שלנו אישה טובה, אור מיוחד על פניה. המורה שלך אישה מדהימה.

היא סיפרה לנו על השריפה, על הגבורה שלך. נבהלתי כששמעתי על האש ונרגעתי כשהבנתי שהכל בסדר איתך.

ידעתי שלא אוכל להגיע ככה אל בית החולים ולחבק את כתפייך. יש תפרים שצריכים להחלים, אולי מילים ירפאו אותן ואולי הזמן.

את יודעת, בכל יום שישי אחרי הדלקת נרות, לאיילה יש מנהג מתוק להוציא את אלבומי התמונות.
כשאני מדפדפת בהן, תמיד עולות דמעות בעיניי.

אני זוכרת את הרגע שנולדת. החזקתי אותך בשתי ידיים, וכל התקוות והדמעות היו ברגע הזה, בתפילה שלחשתי אז על השפתיים.

בעיני רוחי ראיתי אותך גודלת לבחורה יראת שמיים, נישאת לאברך צדיק ומקימה בית של תורה. את כל התפילות שלי שמתי על החלום הזה, וכמה שמרתי עליו.

ואז גדלת, אפרת. והחלום שלי נמעך והתרסק לי מול העיניים כשראיתי את השסע בחצאית, את המבט המרדני בעיניים.

זה קרע אותי מבפנים כשראיתי אותך נאבדת שם, מחפשת צבע בעולם של שחור ולבן. הרגשתי איך הבת שלי, שעוד לא למדה לחצות את הכביש נכון, מתפרצת אליו. אל העולם שבחוץ.

ואני עומדת שם, צופה בך מהצד. והקול שלי צרוד מלצעוק: אין לך מה לחפש שם. אני מבטיחה!

כשאת ישנת בזמן שחברות שלך הלכו לסמינר, אני הייתי פותחת חלון ובוכה: "אבא, זה לא הבת שלי, זה הבת שלך. תכוון אותה, בבקשה".

בכל יום חמישי, אני ואבא היינו הולכים לרבי שמעון בר יוחאי, שופכים דמעות עלייך. מבקשים שתמצאי שוב את הדרך חזרה.

מאמינה שהדמעות שלנו לא שבו ריקם ורוצה שתדעי שאהבה של אמא זה לא משהו שמתפוגג עם הזמן.

רוצה שוב לומר לך סליחה ותודה.

אוהבת אותך,
אמא.

***

סיימתי לקרוא את המכתב כשכל הרגשות בעולם מתנפלים על ליבי, מבקשים שאפנה להם מקום. הייתי שמחה ועצובה ומתרגשת ומאשימה.

דמעות התקבצו בעיניי כשדמיינתי את הרגע הזה, בו אחותי הקטנה מוציאה את אלבום התמונות הישן.

וחשבתי על היום הזה, שאני לא באמת זוכרת. היום בו הגעתי לעולם. מה יש ברגע הזה? אין בו כלום ודווקא בגלל זה יש בו הכל.

אמא ובת מביטות זו בזו, חוטים של אהבה נמתחים ביניהן. פתיתי קסם מסתובבים סביבן במעגל איטי, ממוחזר. כל העולם נעצר מולן. ויש תמימות. ויש אהבה. כי את תהיי לי לאם, ואני אהיה לך לבת.

ולא צריך יותר מזה.

אבא, אני רוצה שוב את הרגע הזה בחזרה. דף מקומט לא יכול לחזור להיות הדף שהיה, ואם נחבר את השברים תישאר הצלקת של ההדבקה.

אני רוצה שוב לחזור להתחלה. אמא. בת. אהבה חדשה.

 

[תמר בן דוד]

היה קשה לי לקרוא את המכתב של האמא (לא שהוא לא היה טוב, אולי שהוא שירת בדיוק את המטרה של מה שרצית להעביר בו)
ששם את הבת השניה במרכז, את הצער עליה, שלא מספיק מדגיש לאפרת שהיא חשובה לא פחות.
שכל הסיבה שבכלל היא פונה אליה היא כי רחלי התוודתה שאפרת לא השפיעה עליה לרעה.
שכל הקושי שהיא מדברת עליו בנוגע לאפרת הוא הקושי של ההורים מול ההדרדרות הרוחנית שלה (שאני לא ממעיטה בו), אבל שום מילה על הנפש של אפרת, על הכאב שלה, על מה שהביא אותה למקום הזה.
על החלק של ההורים בירידה הרוחנית, החנק שהיה בבית.
שום תהיה על מה עבר עליה עד כה. על הגהינום שהיא נמצאת בו.
שום הבעת חרטה על זה שלא נהגו בה כמו שנהגו באחות השניה, שלא חיפשו אותה כשהיא ברחה, לא אהבו אותה כשהיא התרחקה, כמו שעשו עם רחלי. כל המכתב הזה נוטף אהבה לרחלי בצורה חסרת טקט...
שהיה כל כך ברור לה שהיא לא יכולה להגיע לבית החולים לחבק אותה. זו הבת שלך למען ה'! ילדונת בת 18!
אז היא תיארה איך היא הזילה כמה דמעות על האלבום. למה לא קמת ועשית משהו?
אולי אני מגיבה ממקום אמוציונלי שלא רואה את הצד של האמא. בכל אופן, ממש שרף לי לקרוא אותו, לא עורר בי יותר מידי הזדהות עם הכאב של שלה. אם כבר חידד לי איך אפרת ורחלי הגיעו לאן שהגיעו.
אני רושמת את זה כי אני לא יודעת מה באמת רצית להעביר שם, אז אלו התחושות שלי...
ישר כוח ענק על הסיפור החשוב הזה!

 

[Yes it's me]

אני דמעות מהפרק הזה
ואוו.

 

[א-ירושלמית]

תודה, @תמר בן דוד, הקדמת אותי.

המכתב יותר מדי מוטה. יותר מדי. אמא של אפרת מסירה את האשמה מעל כתפיה של אפרת, אבל לחלוטין לא מקבלת אותה עדיין באהבה ללא תנאי, רק כי היא הבת שלה.

 

[הודיה לוי.]

היה קשה לי לקרוא את המכתב של האמא (לא שהוא לא היה טוב, אולי שהוא שירת בדיוק את המטרה של מה שרצית להעביר בו)
ששם את הבת השניה במרכז, את הצער עליה, שלא מספיק מדגיש לאפרת שהיא חשובה לא פחות.
שכל הסיבה שבכלל היא פונה אליה היא כי רחלי התוודתה שאפרת לא השפיעה עליה לרעה.
שכל הקושי שהיא מדברת עליו בנוגע לאפרת הוא הקושי של ההורים מול ההדרדרות הרוחנית שלה (שאני לא ממעיטה בו), אבל שום מילה על הנפש של אפרת, על הכאב שלה, על מה שהביא אותה למקום הזה.
על החלק של ההורים בירידה הרוחנית, החנק שהיה בבית.
שום תהיה על מה עבר עליה עד כה. על הגהינום שהיא נמצאת בו.
שום הבעת חרטה על זה שלא נהגו בה כמו שנהגו באחות השניה, שלא חיפשו אותה כשהיא ברחה, לא אהבו אותה כשהיא התרחקה, כמו שעשו עם רחלי. כל המכתב הזה נוטף אהבה לרחלי בצורה חסרת טקט...
שהיה כל כך ברור לה שהיא לא יכולה להגיע לבית החולים לחבק אותה. זו הבת שלך למען ה'! ילדונת בת 18!
אז היא תיארה איך היא הזילה כמה דמעות על האלבום. למה לא קמת ועשית משהו?
אולי אני מגיבה ממקום אמוציונלי שלא רואה את הצד של האמא. בכל אופן, ממש שרף לי לקרוא אותו, לא עורר בי יותר מידי הזדהות עם הכאב של שלה. אם כבר חידד לי איך אפרת ורחלי הגיעו לאן שהגיעו.
אני רושמת את זה כי אני לא יודעת מה באמת רצית להעביר שם, אז אלו התחושות שלי...
ישר כוח ענק על הסיפור החשוב הזה!

קודם כל תודה על ההערה. האמת שהקדמת אותי, רציתי לשאול מה אתם חושבים על המכתב, ולו הייתם במקום אפרת, האם באמת הייתם מצליחים להאמין לו?

ואז הגיעה התגובה שלך, שהיא לגמרי צודקת ונכונה. אבל הייתי רוצה להסביר למה בכל זאת בחרתי לכתוב את המכתב בצורה הזו ולא בצורה אחרת.

קודם כל, אני לגמרי מסכימה שיש מקום להמעיט בפירוט על רחלי, כי אחרי הכל באמת המכתב נכתב עבור אפרת. (האמת שרגע לפני שפרסמתי אמרתי לעצמי אולי רחלי מוזכרת יותר מדי?) לכן לא התפלאתי לראות את ההערה הזו והבנתי על מה היא מדברת.

שום מילה על הנפש של אפרת, על הכאב שלה, על מה שהביא אותה למקום הזה.
על החלק של ההורים בירידה הרוחנית, החנק שהיה בבית.
שום תהיה על מה עבר עליה עד כה. על הגהינום שהיא נמצאת בו.

עכשיו, לשאלה המרכזית: למה המכתב לא מלא בסליחה והתנצלות, למה הוא לא מביע חרטה עמוקה על העבר וההווה?

האמת שחשבתי לכתוב מכתב לגמרי שונה, בו האמא מבקשת סליחה על כל ההתנהלות בבית ממש מההתחלה, על כך שאפרת לא יצאה למחנות ולא השתתפה בפעילויות חברתיות. המכתב היה ממשיך אל הרחוב והכת, וגם שם הייתה אמורה להיות התנצלות עמוקה על הגהנום שהיה יכול להימנע ממנה.

אבל אז חשבתי: אמא של אפרת לא באמת יודעת מה עבר עליה. היא לא יודעת דבר וחצי דבר על הכת. היא לא יודעת שום דבר על הרחוב. היא לא יודעת איך אפרת הרגישה אז, כששאלו אותה למה היא לא יוצאת למחנות, ולא הייתה לה שום תשובה לענות.

ולכן חשבתי שזה יהיה מלאכותי ולא אמין לפתור את הקונפליקט הכל-כך מסובך הזה במכתב שאפרת מקבלת ע"י שליחה. מה גם שהרגיש לי לא פייר שאפרת קוראת את כל זה מבלי יכולת תגובה על הכאב שחוותה בדרך.

יכול להיות שאני טועה, אבל הרגיש לי קיטשי לפתור את הכל בצורה הזו.

את השאלות הקשות אפרת תצטרך לשאול את אמא שלה פנים מול פנים. הן יצטרכו לדבר על זה בארבע עיניים. גם אם זה יאריך את הסיפור בעוד כמה פרקים, לדעתי זו הדרך הנכונה.

חשוב להדגיש שהמכתב של האמא באמת מגיע ממקום של חוסר הבנה אמיתית. בשלב הזה, היא עדיין לא מגיעה לבשלות הזו של חרטה עמוקה.

וזו בעצם הסיבה שכשאפרת מסיימת לקרוא את המכתב, היא לא בדיוק מתרצה.

אני רוצה שוב לחזור להתחלה. אמא. בת. אהבה חדשה.

וכאן, היא באה לומר במילים שונות. רציתי שתאהבי אותי רק בגלל שאני הבת שלך.

אבל שוב תודה @תמר בן דוד על ההערה. אני מניחה שהרבה הזדהו איתה ומסכימה שהמכתב בהחלט יכול להרגיש צורם.

מקווה שהסברתי את עצמי טוב. אשמח כמובן לשמוע מעוד קוראים מה דעתכם, והאם באמת הייתם מעדיפים לקרוא מכתב שמביע יותר התנצלות וחרטה.

 

[הודיה לוי.]

אני דמעות מהפרק הזה
ואוו.

האמת שיש פרקים שאני כותבת אותם עם דמעות בעיניים. שמחה שהרגש הזה מצליח לחדור את המסך.

 

[תמר בן דוד]

אני חושבת שזה צרם יותר בגלל שהיא כן הביעה יכולת אימהית טובה בנוגע לבת השניה.
זה לא שהיא עצמה אמא כזאת מנוכרת ומנותקת וחסרת רגש ולכן היא לא מתעניינת מספיק באפרת
עובדה, רחלי כן קיבלה אמא חמה ואכפתית.
אז מה הולך כאן? איך הילדה מחוץ לבית כ"כ הרבה זמן, והיא לא מעלה בדעתה שהילדה בגיהנום?
איך היא לא מתייסרת ומשתגעת מחוסר הידיעה?
איך היא לא חוששת שיכלו לקרות אלף ואחת דברים קשים מאוד לילדה במצבה?
היא בעיקר מספרת על החלום שלה שהתנפץ. על האכזבה מאפרת.
היא מתארת את העצב שלה מהבריחה כמשהו צדדי שעולה בזמן צפיה באלבום
בזמן שאצל אמא פחות או יותר נורמטיבית הדאגה והכאב אמורים להיות נוכחים ללא הפסקה
הם לא נקטו שום פעולה אקטיבית כדי לבדוק מה עם אפרת, אפילו המורה שלה הגיעה אליה קודם...
מצד שני היא נשמעת אמא דואגת ורחומה כשהיא מדברת על רחלי... וזה קצת מתנגש לי
אם אני הייתי אפרת, הייתי קורעת את המכתב הזה לאלף חתיכות....

 

[הודיה לוי.]

אני חושבת שזה צרם יותר בגלל שהיא כן הביעה יכולת אימהית טובה בנוגע לבת השניה.

מצד שני היא נשמעת אמא דואגת ורחומה כשהיא מדברת על רחלי... וזה קצת מתנגש לי

תיראי, זה שרחלי קיבלה אמא טובה זו עובדה. וזה לא כי אפרת היא אפרת ורחלי היא רחלי. זה בגלל שאפרת התחילה את תהליך ההתדרדרות לפני רחלי, ונתנה לאמא ללמוד מהטעויות אחרי שטרקה מאחוריה דלת.

הבחירה לעזוב את הבית הייתה הבחירה של אפרת. אבל מבינה שזה כואב לקרוא שההורים לא ניסו ליצור איתה קשר ולהחזיר אותה הביתה.

אז מה הולך כאן? איך הילדה מחוץ לבית כ"כ הרבה זמן, והיא לא מעלה בדעתה שהילדה בגיהנום?
איך היא לא מתייסרת ומשתגעת מחוסר הידיעה?
איך היא לא חוששת שיכלו לקרות אלף ואחת דברים קשים מאוד לילדה במצבה?
היא בעיקר מספרת על החלום שלה שהתנפץ. על האכזבה מאפרת.
היא מתארת את העצב שלה מהבריחה כמשהו צדדי שעולה בזמן צפיה באלבום
בזמן שאצל אמא פחות או יותר נורמטיבית הדאגה והכאב אמורים להיות נוכחים ללא הפסקה

השאלות האלו קשות וכואבות. ואני בטוחה שאין קורא שהשאלות הללו לא עלו לו במהלך קריאת הסיפור. אם זה השהייה ברחוב, אם זה הכת. ברור לי שהשאלה הראשונה שעלתה היא: איפה - ההורים - בכל - הסיפור - הזה?

אבל השאלה שלי היא אחרת: האם מציאות כזאת קיימת? אפילו אם התשובה היא 1%, אני בוחרת לכתוב עליה.

כי אפרת האמיתית ישנה ברכב בזמן שהיה לה בית. והכאב הזה לא נגמר במכתב נוטף חמלה של אחד הצדדים. ויש מי שיאמר שזה אף פעם לא יגמר.

כמובן שאני לא באה לסתור את מה שאמרת. לוקחת לתשומת ליבי לערוך את המכתב, כך שלא יהיה ניכר ממנו הפער ביחס בין אפרת לרחלי. אבל כן חשוב לי שהקונפליקט הזה לא ייפתר במכתב, דווקא בגלל שאני יודעת שבחיים עצמם הדברים לא באמת מתנהלים ככה.

בחיים עצמם גם אחרי שאותה נערה כבר מתחתנת ובונה את ביתה עדיין יש שם חור. עדיין נשארת צלקת. זה לעולם לא יהיה אותו דבר כמו נערה נורמטיבית שהלכה במסלול הרגיל ומאז ומתמיד הייתה בקשר טוב עם משפחתה.

זה דף שהתקמט. והזמן לאט לאט, עם תובנות של שני הצדדים, מצליח ליישר. אבל דף מקומט לא יכול לחזור להיות הדף שהיה.

 

[Chaya Lea]

כמובן שאני לא באה לסתור את מה שאמרת. לוקחת לתשומת ליבי לערוך את המכתב, כך שלא יהיה ניכר ממנו הפער ביחס בין אפרת לרחלי. אבל כן חשוב לי שהקונפליקט הזה לא ייפתר במכתב, דווקא בגלל שאני יודעת שבחיים עצמם הדברים לא באמת מתנהלים ככה.

דווקא בגלל מה שאמרת על הפער הזה והכאב שלא נגמר, אולי עדיף להשאיר את המכתב ככה?
לדעתי, זה תלוי אם התחושות של הקוראים בקשר לזה הם מה שהיה מתבקש שיגיע בעקבות המכתב או שלא רצית שישימו לב לפער הזה בין רחלי לאפרת בשלב הזה או באופן הזה.
גם אותי הפער הזה תפס כשקראתי את המכתב וגם אני בתור קוראת חיכיתי למילה של חרטה על היחס כלפי אפרת, אבל אם את באה לשקף מציאות מסויימת (אפילו של 1%) אז המכתב הזה כמו שהוא כתוב- עושה את זה בצורה מעולה.
נקודה למחשבה...

 

[יראת שמימדיגע רעבצין]

תיראי, זה שרחלי קיבלה אמא טובה זו עובדה.

זה עובדה רק בעיני אפרת. את המחשבות של רחלי אנו לא מכירים..
זכור לי פרק כשאבא שלה קיבל התקף לב, שראינו את אמא שלה כבן אדם.

השאלות האלו קשות וכואבות. ואני בטוחה שאין קורא שהשאלות הללו לא עלו לו במהלך קריאת הסיפור. אם זה השהייה ברחוב, אם זה הכת. ברור לי שהשאלה הראשונה שעלתה היא: איפה - ההורים - בכל - הסיפור - הזה?
אבל השאלה שלי היא אחרת: האם מציאות כזאת קיימת? אפילו אם התשובה היא 1%, אני בוחרת לכתוב עליה.

לצערנו זה קיים.
מכירה הורים שכבר חוו דחיות כמה פעמים - גם כאן בסיפור יש כמה פעמים שאפרת התנכרה ודחתה את הניסיונות של הוריה, לכן עם כל העצב שבדבר, יש הורים שממש פוחדים לפנות אל הנושר.

כי אפרת האמיתית ישנה ברכב בזמן שהיה לה בית.

מניחה שזה כבר שלב מאוחר יותר בחייה.
לא מפתיע אבל זה עצוב.

והכאב הזה לא נגמר במכתב נוטף חמלה של אחד הצדדים.

זה יכול לקרב. וקצת לרפא את הכאב.

כמובן שאני לא באה לסתור את מה שאמרת. לוקחת לתשומת ליבי לערוך את המכתב, כך שלא יהיה ניכר ממנו הפער ביחס בין אפרת לרחלי. אבל כן חשוב לי שהקונפליקט הזה לא ייפתר במכתב, דווקא בגלל שאני יודעת שבחיים עצמם הדברים לא באמת מתנהלים ככה.

לא יודעת למה אבל כשקראתי את המכתב הרגיש לי שזה רק חלק מהמכתב המלא, כלומר היה עוד טקסט שאפרת לא קראה או התעלמה מהם או לא ייחסה להם חשיבות.

בחיים עצמם גם אחרי שאותה נערה כבר מתחתנת ובונה את ביתה עדיין יש שם חור. עדיין נשארת צלקת. זה לעולם לא יהיה אותו דבר כמו נערה נורמטיבית שהלכה במסלול הרגיל ומאז ומתמיד הייתה בקשר טוב עם משפחתה.

זה דף שהתקמט. והזמן לאט לאט, עם תובנות של שני הצדדים, מצליח ליישר. אבל דף מקומט לא יכול לחזור להיות הדף שהיה.

עצוב. אבל זה האמת. אבל יש תקנה ותקווה גם לקרעים כאלה.
אולי את תספרי לנו על קרעים כאלה שהתאחו, משפחות שהתאחדו. זורקת לך רעיון לסיפור הבא..