סיפור בהמשכים סודות מן החדר

[יראת שמימדיגע רעבצין]

בעז"ה בהמשך. העדפתי לא להעמיס בפרק הזה יותר מדי פרטים, בעיקר שמדובר בפרק לא ארוך במיוחד. אבל בהמשך כמובן שאכתוב בעז"ה.

מחכה כבר להמשך שיבוא בקרוב..

אז כן מעניין אותי לשמוע לאיזה כיוונים לקחתם את זה: מי לדעתכם הצית את הפנימייה ומה היה האינטרס שלו? והאם לאפרת יש קשר לכל זה?

חשודה לדעתי זאתי שלא רצתה לצאת.. ואפרת נכנסה והוציאה אותה בכוח
או אולי עוזבי הכת שמתנקמים..

בכל אופן הכתיבה שלך מרגשת ומסקרנת!

 

[בובה בובה]

לא יודעת מי יזם וביצע את השריפה, אבל די ברור שמנסים להפיל את זה על אפרת.

 

[א-ירושלמית]

נניח. מה הם ירויחו מזה?
אפרת יכולה להשבר אבל באותה מידה למרוד.

 

[אקורד]

נניח. מה הם ירויחו מזה?
אפרת יכולה להשבר אבל באותה מידה למרוד.

והם גם יודעים שבאיזה מקום במח של אפרת יש מידע מפליל,

 

[הודיה לוי.]

תודה רבה לכולם. היה מעניין לקרוא את ההשערות שלכם.

לגבי זה:

@הודיה לוי.
קראתי את הסיפור בהתחלה בהתחלה כשכתבת שאת לא יודעת אם יהיה המשך...
אז כתבת שזה סיפור שאת מכירה באמת
זה עדיין כך? או שהבסיס היה אמיתי או הפרקים הראשונים ואח"כ כיד הדימיון?
בכל אופן, הכתיבה יפי מאוד זורמת ואמינה.

הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי עד הרגע בו אפרת נכנסה לכת. מהכת ואילך כבר לא. למרות שבכל הסיפור יש חלקים אמיתיים. למשל הקטע הזה:

מילים ביידיש מלוות בפסנתר הקדימו את הצונאמי שגעש בי.

ואז הן הגיעו, המילים. פרטו על מיתרי ליבי והציתו בי זיכרונות ישנים: 'ואפילו בהסתרה, שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם, נמצא ה' יתברך'.

'אוי- אוי-אוי, גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עלייך. אני עומד, אני עומד, אני עומד'.

כיסיתי את פניי בקפוצ'ון וספגתי את הדמעות. 'ריבונו של עולם, מכל המילים בעולם למה דווקא השיר הזה?'


האוטובוס שעט על הכביש, מורח את העולם מסביב לכתמי ירוק אדום ושחור. ואני שמעתי קול ה' לוחש לי, מלטף את פניי ואומר: נכון שהעולם בחוץ חשוך והפוך וצולע. אבל מאוחרי כל זה אני עומד. אני עומד. אני עומד'.

הקטע הזה נולד בעקבות עדות מאותה הבחורה שיש שירים 'ישנים' שהחזירו אותה לאבא ושהיא לא מצליחה לשכוח.
בעז"ה מקווה להעלות בסוף הסיפור שיתוף על כל מיני קטעים מהחיים עצמם שהובילו אותי לכתוב קטעים נבחרים מהסיפור.

 

[הודיה לוי.]

בס"ד

פרק מ"ו/ לָמַד אוֹתִי


בבית חולים אחד, שהתה בחורה אחת, לא רצתה לעזוב. אולי כי כבר הכירה את העולם שבחוץ יותר מדי טוב.


שם, בחדר קטן וצנוע בקומה השלישית, היה לי יותר מדי זמן לחשוב על החיים שמחכים לי אחרי שאשתחרר.

"להשתחרר, אמרת?", לעג קול מתוכי והזכיר לי את השיחה האחרונה עם אם הבית: 'זה לא שריפה מקרית, אפרת!! זה הצתה. הצתה מכוונת'. 'איפה היית אתמול? א י פ ה ה י י ת??'.


התהפכתי מצד אל צד, מנסה לשכוח את מה שלקח לי לא רק אוויר. ידעתי בדיוק למה אצטרך לחזור אחרי שיגיע "השחרור" ההוא.

ולא רציתי. לא רציתי לעזוב.

וככל שחשבתי על כך יותר, הרגשתי איך נפש משפיעה על גוף: מחשבות שנולדו בי הפכו דאגות שהאיצו את קצב פעימותיי וגזלו את מנוחתי.

ובדיוק אז, נשמעו דפיקות הססניות מכיוון הדלת.


אחרי שניות ספורות, דמות טובה ומוכרת נכנסה אל החדר, שקיות בידיה ומבט רך בעיניה.

"אפרת, מה שלומך?", המורה חיה נטשה את השקיות שהיו בידיה וחיבקה אותי חיבוק ארוך.

"אני בסדר, ברוך ה' " עניתי והרגשתי איך אלוקים שלח אותה דווקא עכשיו, כשגלים של אי ודאות מאיימים להטביע אותי ולפלוט אותי אל מחוץ למים.


"אפרת, שמעתי על מה שקרה", היא אחזה חזק בשתי זרועותיי. "ואין לי משהו אחר להגיד לך חוץ מגיבורה".


חייכתי בביישנות. גיבורה הייתה מילה שהעדפתי להשאיר מחוץ לקו המים. בים הזה, לא חיפשתי תארים. רציתי רק לשרוד.

"אני רצינית", היא אמרה שוב, עיניה מלאות הערצה. "אין לי מילה אחרת: גיבורה".

"תודה", המילים נתלשו ממני, עייפות.

"אפרת...", סומק קל צבע את לחייה של המורה חיה. שתיקה באה אחריו. הבחנתי שהיא רוצה לומר לי משהו, אך לא יודעת כיצד.

"מה?", שאלתי.

"יש כאן מישהי מאחורי הדלת שמחכה לפגוש אותך".

"אמא?", הגבתי מיד. הטון הסודי שהשתמשה בו גרם לי לחשוב שמדובר במישהו רחוק-קרוב.

"לא. מישהי אחרת מהמ.. משפחה".

ועוד לפני שהספיקה לחשוף את שמה, דמות מוכרת נכנסה אל החדר בהיסוס.

רחלי עמדה סמוך לדלת והביטה בי מרחוק. ילדות ושתיקה חצצו ביננו.

הפניתי את מבטי אל המורה חיה, מחכה שתציל אותי מהזיכרונות, מהכאב. לפעמים, לא צריך אש בשביל להישרף.


אך בדיוק ברגע הזה, היא אספה את השקיות לידיה והתקדמה לכיוון הדלת. "אני רוצה להשאיר אתכן לבד. ניראלי שיש לכן על מה לדבר", אמרה ויצאה מן החדר.


שתי אחיות ושקט.


כשעמדתי מול אחותי ידעתי שרק בורא עולם יכול לרפא את השתיקה הזו, את הפצע שעומד מאחוריה: חשוף ורגיש ופגיע כל כך.

היא התקדמה לקראתי ואני השפלתי מבט. זכרתי את הפעם האחרונה בה נפגשנו בשוק מחנה יהודה. השוק צהל מסביבנו ואנחנו שתקנו. בתוך כל ההמולה, מי שם לב לנשמות שנעצרו, לעולמות שהתהפכו ביניהן.

רחלי ישבה על הכיסא לידי. חיכיתי שהיא תתחיל לדבר, אני לא הייתי מסוגלת.

"אתמול עברתי ליד הסמינר", היא זרקה את המילים לחלל, כאילו הן לא מיועדות בעבורי. "ונזכרתי בך. איך... אחרי הכל נלחמת שאתקבל. עשר דקות אחר כך הנייד שלי צלצל, המורה חיה הייתה על הקו ו... היא סיפרה לי על השריפה". רק עתה רחלי הפנתה אלי את מבטה. מזווית עיניי ראיתי את עיניה נתלות בי, מצפות לתגובה.

כשלא אמרתי דבר היא המשיכה: "הרגשתי שזה סימן משמים: הזיכרון מהסמינר, השיחה עם המורה חיה, השריפה. לכן הגעתי. אני חושבת שזה זמן טוב לדבר".


רק עתה סובבתי לעברה חצי מבט דומע, עוד לפני ששפכתי מילים, הגיעו הדמעות.

"קרו הרבה דברים אחרי שעזבת", היא המשיכה. "גם אני לא אותה הנערה שהכרת".

הנהנתי לאט, מחכה שתמשיך. רציתי לשמוע עוד על החיים שהשארתי מאחור, על הסדין שלא הספקתי למתוח. על האבק שלא הספקתי לנער.

"אני יודעת שהדבר הכי קל בעולם זה להאשים מישהו אחר. זה מה שקרה אחרי שפזלתי למקומות צבעוניים יותר. את היית הסיבה הראשונה והאחרונה שעמדה מול עיניי. אמא שאלה אז בעיניים דומעות: 'רחלי, למה?' ואני עניתי במילה אחת: אפרת".

"אז בשביל זה באת? לבקש סליחה?", סובבתי את פניי לכיוונה.

"גם. וגם כי... רציתי שתדעי שאת לא באמת אשמה".


'תודה לך, רחלי. מעריכה', הדהדו המילים בין צלעותיי. 'תודה שאת אומרת לי עכשיו שאני לא אשמה. הלוואי והיית יודעת רק חצי מהדברים שעברתי בחצי השנה האחרונה'.

"אפרת" קולה רעד. "אני יודעת מה את חושבת ואני מבינה למה את כועסת. אבל תדעי לך שגם עלינו עברו דברים לא פשוטים".


הדמעות שירדו במורד לחייה המיסו אל ליבי ופוררו לאט את המסכה שעטתי על פניי.

"אני אשמה", היא התפרצה בבכי חנוק. "אני אשמה, אפרת. אל תסלחי לי. אני אשמה בהכל. זה בכלל לא היה קשור אלייך, הירידה הרוחנית שלי. זה הייתה בכלל חווי שוורץ מהכיתה מעלי".

הבכי שלה הבהיל אותי. ברגע אחד נשטפתי בחמלה עמוקה עליה.

"הכל בסדר", אמרתי. "את לא צריכה לבכות".

"אני צריכה", היא מחתה בי. "לא צריכה - חייבת. כשאמא שאלה אותי מה קורה איתי אני הפניתי אצבע מאשימה עלייך. פחדתי לומר את האמת".

"ומה האמת?", שאלתי בהיסוס.

"חווי שוורץ. זו האמת", היא אמרה בקול חנוק. "בגללה נגררתי למקומות שלא חשבתי שאבקר בהן אי פעם. בגללה ולא בגללך".

"ואת עזבת את הבית, ולא חזרת. ואף אחד לא התקשר. אף אחד לא ביקש שתחזרי".

נשכתי את שפתיי, מנסה להיאבק בדמעות. עכשיו זה לא תורך, אפרת. הזכרתי לעצמי. תני לרחלי להישטף.

הלוואי והייתי יכולה לשמוע לקולות ההגיוניים שבי. דמעות של גשם ראשון זלגו במורד לחיי. לאט ובשקט פילסו את הדרך אל הלב.

"וגם אני שיקרתי על עצמי", המשיכה רחלי. "כשראיתי אותך בשוק, את אמרת: אני אחותך, זוכרת? ואני צחקתי: 'בטח זוכרת את הרסת לנו את המשפחה' ".

"תגידי משהו" היא התחננה אלי כשראתה אותי שותקת. "תגידי שאת סולחת. תגידי שאת לא מוחלת. לא משנה מה תגידי. רק תגידי".


"אני מצטערת", נאנחתי. "אבל אני לא מרגישה שיש בי מילים. לא כעס ולא אשמה. לא סליחה ולא מחילה. אין בי כלום עכשיו. אני מבולבלת מכל מה שקורה איתי, מכל מה שקרה".

"אני מבינה אותך", היא ניסתה למחות את הדמעות בשרוול ג'קט העור שעטתה על עצמה. "אולי את פשוט צריכה את הזמן שלך".

"יש לי משהו בשבילך", היא אמרה אחרי שהתרוממה מהכיסא. היא חפרה בתיקה ואז הוציאה שקית עם עוגיות שוקוצ'יפס ומעטפה. "זה מאמא", אמרה והניחה את השקית על ברכיי.

"אני צריכה ללכת. שתהיי לך רפואה שלימה. ושוב, סליחה".


רחלי יצאה מן החדר, ואני נותרתי להיאבק עם השקט. השקית עם המעטפה נחה על ברכיי, כאילו אין לה דורש, כאילו מעולם לא היה.

הרגשתי איך מילותיה של רחלי עדיין מהדהדות בחדר, נמתחות מקיר אל קיר.

ואף על פי שחיפשתי, לא מצאתי. לא מצאתי בי נחמה.

נזכרתי בנערה ההיא שישנה על הספסל בזמן שהיה לה חדר. בילדה שהגיעה לישון במקום אחר, זר. מקום שגרם לה לשנוא את עצמה יותר.


כשהתארסתי לציון אפרים לא הצלחתי למחול לעצמי. כל יום שקידם אותי אל החופה, רק גרם לי לשנוא את עצמי יותר.

ועכשיו רחלי מגיעה. מניחה דמעות על ליבי, עוגיות על ברכיי. יש גם מכתב, מאמא.

איך אצליח לסלוח לה, שאין בי מחילה לעצמי. ואיך אלמד לאהוב, כשהחיבוק הזה חסר גם לי.


"אבא'', הקירות הקרים בבית החולים ספגו את תפילותיי . "הילדה ההיא, השרוטה מהרחוב. שלא יודעת מהי חמלה. ששכחה מחילה. למד אותה, אבא. למד אותה אהבה".

 

[ימים טובים יבואו]

וואו איזה פרק.. דמעות.
המשך דחוף!

 

[א-ירושלמית]

איזה פרק כואב.
כולי תקוה שרחלי ו/או המורה חיה, עדיף ששתיהן יחד, ישארו וישמרו עליה גם מה'ארוס' שלה, וגם מהכת בכלל.

רק שאלה: איך המורה חיה מכירה את רחלי, ילדה שעוד לא למדה בסמינר?

 

[יראת שמימדיגע רעבצין]

יש גם מכתב, מאמא.

יש בי פחד שהיא לא פתחה אפילו את המכתב, בגלל ה סיפור הזה

 

[הודיה לוי.]

וואו איזה פרק.. דמעות.
המשך דחוף!

תודה רבה. מקווה לעמוד בתדירות שהצבתי לעצמי לאחרונה. פעם בשבוע חמישי/ מוצ"ש.

רק שאלה: איך המורה חיה מכירה את רחלי, ילדה שעוד לא למדה בסמינר?

האמת שאת צודקת. תודה על ההערה. אני מודה שכשכתבתי את זה היה לי בראש שגם רחלי למדה בסמינר. אבל האמת שחוץ מזה, המורה חיה יצרה קשר עם המשפחה של אפרת לא בתור אחות של מישהי מהסמינר אלא בתור מישהי מהמשפחה של אפרת.

יש בי פחד שהיא לא פתחה אפילו את המכתב, בגלל ה סיפור הזה

האמת שלקטע הזה אין קשר להמשך הסיפור.

 

[הודיה לוי.]

אגב, אני אשמח גם לביקורת: האם השיחה בין רחלי הרגישה טבעית או מאולצת? איך הייתם מצפים מאפרת להגיב?
האם היה מתבקש שאפרת תהיה 'רכה' יותר עם אחותה?

 

[תמרוז]

אני חושבת שזה לא 100% טבעי, משהו שם לא מרגיש לי, לא יודעת אם זה המורה, או האחות, או היא בעצמה.

 

[תמרוז]

חייבת גם לומר שזה אחד הסיפורים האוטנטיים והיפים שקראתי אי פעם.

 

[הודיה לוי.]

אני חושבת שזה לא 100% טבעי, משהו שם לא מרגיש לי, לא יודעת אם זה המורה, או האחות, או היא בעצמה.

חייבת גם לומר שזה אחד הסיפורים האוטנטיים והיפים שקראתי אי פעם.

תודה רבה! גם על המחמאה וגם על הביקורת. צודקת, אני אעבור על זה שוב בעריכה בעז"ה. לדעתי יש מקום לשכתב בעיקר את המשפטים של רחלי.

 

[ביזנסטורי - אילה]

אני הרגשתי שחסר לי גם האכזבה שלה מהמורה חיה.
כאילו, שהיא נכנסה, בתור אפרת זיהיתי תקווה סמויה.
משהו להיאחז בו.
ופתאום היא בורחת ומשאירה מישהי רחוקה יותר.
במהלך השיחה היה חסר לי להרגיש שוב את התלישות הרגעית הזאת.

והסיפור מיוחד מיוחד מיוחד
וכתוב באומנות.
כל מילה - פנינה.

(סיפור טוב הוא סיפור שאי אפשר כבר למחוק בו אף מילה?
זה זה)

 

[קשת החיים]

אני הרגשתי שחסר לי גם האכזבה שלה מהמורה חיה.
כאילו, שהיא נכנסה, בתור אפרת זיהיתי תקווה סמויה.
משהו להיאחז בו.
ופתאום היא בורחת ומשאירה מישהי רחוקה יותר.
במהלך השיחה היה חסר לי להרגיש שוב את התלישות הרגעית הזאת.

והסיפור מיוחד מיוחד מיוחד
וכתוב באומנות.
כל מילה - פנינה.

(סיפור טוב הוא סיפור שאי אפשר כבר למחוק בו אף מילה?
זה זה)

נכון מאוד, הפריע לי שהמורה חיה באה לדקה ועזבה. הייתי מצפה ממנה ליותר.

 

[הודיה לוי.]

אני הרגשתי שחסר לי גם האכזבה שלה מהמורה חיה.
כאילו, שהיא נכנסה, בתור אפרת זיהיתי תקווה סמויה.
משהו להיאחז בו.
ופתאום היא בורחת ומשאירה מישהי רחוקה יותר.
במהלך השיחה היה חסר לי להרגיש שוב את התלישות הרגעית הזאת.

נכון מאוד, הפריע לי שהמורה חיה באה לדקה ועזבה. הייתי מצפה ממנה ליותר.

תודה רבה על ההערה! לוקחת לתשומת ליבי ואבדוק איך אפשר לשפץ את זה בעריכה בעז"ה.

והסיפור מיוחד מיוחד מיוחד
וכתוב באומנות.
כל מילה - פנינה.

(סיפור טוב הוא סיפור שאי אפשר כבר למחוק בו אף מילה?
זה זה)

תודה רבה. מחמיא לי מאוד.

 

[א-ירושלמית]

נכון מאוד, הפריע לי שהמורה חיה באה לדקה ועזבה. הייתי מצפה ממנה ליותר.

אני הרגשתי שהיא ממתינה בחוץ.
ילדה בגיל של רחלי לא אמורה ולא יכולה להיות בבית החולים לבד. מתבקש שהמורה חיה ממתינה לה מחוץ לחדר, או אפילו תכנס חזרה שוב, אולי להפרד כשהיא חוזרת לב"ב.

 

[הודיה לוי.]

האמת שהכוונה בקטע הייתה שהמורה חיה היא זו שבעצם מתווכת ביניהן. אני שמחה שלא הארכתי בשיחה עם המורה חיה, כי אחרת זה היה מוריד מהאפקט של השיחה עם רחלי. מה שכן, אולי באמת היה אפשר להוסיף עוד משפט שניים על האכזבה של אפרת על כך שהמורה חיה לא נשארה.

 

[הודיה לוי.]

בס"ד


פרק מ"ז/ אוויר


ארבעה ימים אחרי השריפה, כבר הצלחתי להחלים לחלוטין ולחזור אל הפנימייה.

לו רק יכולתי, הייתי שוכרת חדר בבית החולים, בורחת אל השקט והביטחון בכל פעם שהעולם מסביבי רעד. מי אמר שצריך לראות דם ושברים בשביל להחליט: את חולה, ולמה צריך אש בשביל לקבוע: את צריכה מנוחה.



***

החששות שלי התממשו לא הרבה אחרי שהרהרתי בהן.

כשאם הבית ביקשה שאכנס לחדר של הרב, כל איבר בתוכי רעד. היה פיל שרבץ על צלעותיי, לא תכנן לעזוב.


"לגבי מה?", נשכתי שפתיים, מעמידה פנים שאיני יודעת את התשובה. כל כך קיוויתי שכל הסיפור הזה מאחוריי, שאני מתחילה חיים חדשים. חיים שיש בהם אוויר ונשימה.

"תכף תדעי", היא חייכה חיוך נחמד מדי.

נכנסתי אל חדרו של הרב, עקביה של אם הבית נשמעו מאחוריי.

"אפרת, איך את מרגישה?", הוא שאל מייד כשנכנסתי. נראה היה שהוא באמת רוצה לדעת את התשובה.

"יותר טוב, ברוך ה' ", עניתי קצרות.

"ברוך ה', אני שמח מאוד לשמוע".

שתיקה קצרה עברה ביננו, צעקה את כל מה שעתיד עוד להיאמר.

"את יודעת שזה היה מאוד מסוכן מה שעשית?", הוא סדק את השקט באנחה. "תכף נדבר על איך הכל בדיוק קרה, אבל לפני כן חשוב לי שתדעי שזה היה מעשה חסר אחריות לעלות אל הקומה השנייה בזמן שהאש משתוללת".

"הייתה שם מישהי שלא הספיקה לרדת", התגוננתי. מנסה להציל את עצמי בהצלת נפש.

"אני יודע", הנהון קל הבהיר לי שהוא יודע כמוני ואף יותר.

"אני מבין שהכוונות שלך היו טובות", הוא הדביק את אצבעותיו זו לזו, "אבל את יודעת מה אומרים על הדרך לגיהינום. גם היא רצופה בכוונות זהות".


"ובכן, לא על זה באתי לדבר היום", הוא המשיך, קולו שקט ונינוח. "באתי לדבר על ההצתה".

שקט התפשט בחדר. נראה היה שהרב מצפה שאספר את הסיפור המלא, אתאר מה קרה לפני ומה אחרי. אקח חלק בעלילה שאיני יודעת את תוכנה.

כשלא עניתי הוא אמר "תספרי הכל, אני רוצה לשמוע".

"אני לא יודעת מה קרה לפני שקמתי, או איך הכל התרחש. אבל אני כן יכולה לספר מה קרה מהרגע שהתעוררתי".

"תספרי מה שאת יודעת", הוא ענה ונראה היה שהוא באמת חושב שאני יודעת הכל.


"התעוררתי מהאזעקה, היה ריח של עשן בחדר", זיכרון טרי פצע אותי "הערתי מיד את הבנות. כולן רצו לאותו הכיוון, הייתה בהלה באוויר. הרבה צעקות. ואז שמעתי מישהי אומרת שאחת הנערות לא הספיקה לרדת".

הרב הנהן, לאט.

"אז רצתי לשם".

"רגע, אבל לפני כן ראיתי אותך", התערבה אם הבית. "והזהרתי אותך לא לעלות".

"נכון", אישרתי בביטחון. "אבל אני כן חשבתי שזה היה הצעד הנכון".

"אחרי שמשכתי את הנערה ההיא, אני זוכרת רק שירדתי שלוש מדרגות. לא זוכרת מה קרה אחר כך".

"כי אז כבר התעלפת" התערבה שוב אם הבית. "היית כבר מטושטשת מחולשה ועייפות".


"ואת לא זוכרת מה קרה ביום שלפני השריפה?", הרב נשען לאחור, חופן את אצבעותיו בזקנו. "זה ממש חשוב לי המידע הזה".


"היום שלפני השריפה היה יום רגיל", עניתי בפשטות. באמת שלא הצלחתי להבין לאן הסיפור הזה דוהר.

אם הבית והרב החליפו ביניהם מבטים שלא ידעתי את פשרם. סודות של הווה, סיפורים של עבר.


"טוב, אני ציפיתי שזה יגיע ממך", אמר הרב אחרי שתיקה קצרה, קולו מדמה ייאוש. אצבעותיו, שחפרו בזקן, עברו אל הכיס בחולצה. "אבל אם את מתעקשת שאין לך באמת שום מידע, אנחנו נשמח להסבר".

הוא שלף מכיס החולצה תמונת פספורט והניח אותה על השולחן בתנועה איטית מדי, כאילו ידע שהרגע הזה יכביד עלי.

"מוכר לך?", שאל.

קירבתי את הכיסא לשולחן רק בשביל לגלות ששוב אין בי אוויר. דמות מוכרת עד כאב ניבטה אליי מעם התמונה. מבט שפגשתי לראשונה בביתו של הרב.

פעמונים צלצלו באוזניי. לא הצלחתי להזיז אף שריר. אפילו לא למצמץ.

"את בטח מופתעת", יישר הרב את התמונה. "אבל אני אשמח שתסבירי לי מה התמונה הזו עשתה בקומה העליונה ביחד עם חומר דליק".

"באמת שאני לא יודעת" עניתי, מיואשת. מחשבה מדאיגה חלפה בי: לו הייתי סמרטוט עכשיו, לא הייתה בי אף טיפת מים לסחוט.

"את היחידה שדיברת על עמנואל קדם", אמרה אם הבית. "והכל קרה ממש לאחרונה. את מבינה שאנחנו לא יכולים לחשוב שכל הסיפור הזה מקרי, נכון?".


סימן השאלה של אם הבית היה מיועד בעבורי. ולרגע אחד, רציתי אני להיות זו שהציתה את הפנימייה רק בשביל לענות לה נכון. רק בשביל לא להרגיש שוב כדור שלג. הולך ומתגלגל אל הלא נודע. נזרק ומתפרק עד שמאבד צורה.

הנהנתי רק כי לא מצאתי בי מילים.

הרב פירש את זה כהסכמה. "מסכימה להודות?".


"זה לא אני!", אמרתי שוב, נפש סחוטה. "מבטיחה".


המבט שחלף בין אם הבית לרב, אמר לי בלי מילים: את משקרת.

"אולי כדאי שתיקחי את הזמן שלך לחשוב", הציע הרב. "ונדבר על הכל בהזדמנות אחרת".


התרוממתי מהכיסא בשתיקה ויצאתי. כמעט ולא מצאתי בי כוחות לפסוע במסדרון ולהמשיך אל החדר.



בסוף הגעתי אליה, אל המיטה בפינה. נשמתי לרווחה כשגיליתי שאין אף אחת בחדר. עיניי שטו אל התקרה ואז נחתו אל הרצפה, בדרך עברו אל שידת העץ. המכתב מאמא נח במגירה השלישית. הרגשתי שאני לא מסוגלת לקרוא בו אף מילה.

'שלוש שיחות שלא נענו – המורה חיה' , הציג הנייד שלי. ניגשתי אל הדלת ונעלתי אותה פעמיים. שולחת מבט חטוף לחלון ומחייגת.


"אפרת", צהל קולה של המורה חיה מעבר לקו, "סוף סוף! חיפשתי אותך. מה שלומך?".

"הייתי רוצה לומר שמצויין", הבטתי שוב בחלון. "אבל לצערי אני לא יכולה להרשות לעצמי לומר את זה".

"מה קרה?".

"הם מאשימים אותי", בכי ראשון תקף אותי. לא תכננתי שיבוא, "הם מאשימים אותי בהצתה. הם מאשימים אותי בשריפה אבל אני מבטיחה לך, אני מבטיחה שזה לא אני. אני לא אשמה".

"אפרת, אפרת תעצרי" היא ביקשה, מבוהלת. "את לא צריכה לשכנע אותי שזה לא את. אני יודעת בדיוק איזה יהלום את. ובבקשה אל תבכי".

"אבל יש להם הוכחות", דמעות נטפו על פניי. "יש להם הוכחות שזו אני".

"הוכחות?! איזה הוכחות כבר יש להם?".

"המורה זה ארוך. יש סיפור שלם שאת לא יודעת על המקום שאני נמצאת בו".

"את מדאיגה אותי, אפרת. מה אני לא יודעת?".

דפיקות חלשות נשמעו מכיוון הדלת.

"המורה, אני לא יכולה לדבר על זה עכשיו", אישוני נפערו אל הידית.

"אבל אני חייבת לדעת! מה קורה?".

הדפיקות התחזקו והידית רעדה. מישהו צעק 'תפתחי מיד!!'.

"אני באמת לא יכולה לדבר עכשיו", הלחישה שלי כמעט קרעה את הפומית, "אבל תתפללי".