בס"ד
פרק מ"ו/ לָמַד אוֹתִי
בבית חולים אחד, שהתה בחורה אחת, לא רצתה לעזוב. אולי כי כבר הכירה את העולם שבחוץ יותר מדי טוב.
שם, בחדר קטן וצנוע בקומה השלישית, היה לי יותר מדי זמן לחשוב על החיים שמחכים לי אחרי שאשתחרר.
"להשתחרר, אמרת?", לעג קול מתוכי והזכיר לי את השיחה האחרונה עם אם הבית: 'זה לא שריפה מקרית, אפרת!! זה הצתה. הצתה מכוונת'. 'איפה היית אתמול? א י פ ה ה י י ת??'.
התהפכתי מצד אל צד, מנסה לשכוח את מה שלקח לי לא רק אוויר. ידעתי בדיוק למה אצטרך לחזור אחרי שיגיע "השחרור" ההוא.
ולא רציתי. לא רציתי לעזוב.
וככל שחשבתי על כך יותר, הרגשתי איך נפש משפיעה על גוף: מחשבות שנולדו בי הפכו דאגות שהאיצו את קצב פעימותיי וגזלו את מנוחתי.
ובדיוק אז, נשמעו דפיקות הססניות מכיוון הדלת.
אחרי שניות ספורות, דמות טובה ומוכרת נכנסה אל החדר, שקיות בידיה ומבט רך בעיניה.
"אפרת, מה שלומך?", המורה חיה נטשה את השקיות שהיו בידיה וחיבקה אותי חיבוק ארוך.
"אני בסדר, ברוך ה' " עניתי והרגשתי איך אלוקים שלח אותה דווקא עכשיו, כשגלים של אי ודאות מאיימים להטביע אותי ולפלוט אותי אל מחוץ למים.
"אפרת, שמעתי על מה שקרה", היא אחזה חזק בשתי זרועותיי. "ואין לי משהו אחר להגיד לך חוץ מגיבורה".
חייכתי בביישנות. גיבורה הייתה מילה שהעדפתי להשאיר מחוץ לקו המים. בים הזה, לא חיפשתי תארים. רציתי רק לשרוד.
"אני רצינית", היא אמרה שוב, עיניה מלאות הערצה. "אין לי מילה אחרת: גיבורה".
"תודה", המילים נתלשו ממני, עייפות.
"אפרת...", סומק קל צבע את לחייה של המורה חיה. שתיקה באה אחריו. הבחנתי שהיא רוצה לומר לי משהו, אך לא יודעת כיצד.
"מה?", שאלתי.
"יש כאן מישהי מאחורי הדלת שמחכה לפגוש אותך".
"אמא?", הגבתי מיד. הטון הסודי שהשתמשה בו גרם לי לחשוב שמדובר במישהו רחוק-קרוב.
"לא. מישהי אחרת מהמ.. משפחה".
ועוד לפני שהספיקה לחשוף את שמה, דמות מוכרת נכנסה אל החדר בהיסוס.
רחלי עמדה סמוך לדלת והביטה בי מרחוק. ילדות ושתיקה חצצו ביננו.
הפניתי את מבטי אל המורה חיה, מחכה שתציל אותי מהזיכרונות, מהכאב. לפעמים, לא צריך אש בשביל להישרף.
אך בדיוק ברגע הזה, היא אספה את השקיות לידיה והתקדמה לכיוון הדלת. "אני רוצה להשאיר אתכן לבד. ניראלי שיש לכן על מה לדבר", אמרה ויצאה מן החדר.
שתי אחיות ושקט.
כשעמדתי מול אחותי ידעתי שרק בורא עולם יכול לרפא את השתיקה הזו, את הפצע שעומד מאחוריה: חשוף ורגיש ופגיע כל כך.
היא התקדמה לקראתי ואני השפלתי מבט. זכרתי את הפעם האחרונה בה נפגשנו בשוק מחנה יהודה. השוק צהל מסביבנו ואנחנו שתקנו. בתוך כל ההמולה, מי שם לב לנשמות שנעצרו, לעולמות שהתהפכו ביניהן.
רחלי ישבה על הכיסא לידי. חיכיתי שהיא תתחיל לדבר, אני לא הייתי מסוגלת.
"אתמול עברתי ליד הסמינר", היא זרקה את המילים לחלל, כאילו הן לא מיועדות בעבורי. "ונזכרתי בך. איך... אחרי הכל נלחמת שאתקבל. עשר דקות אחר כך הנייד שלי צלצל, המורה חיה הייתה על הקו ו... היא סיפרה לי על השריפה". רק עתה רחלי הפנתה אלי את מבטה. מזווית עיניי ראיתי את עיניה נתלות בי, מצפות לתגובה.
כשלא אמרתי דבר היא המשיכה: "הרגשתי שזה סימן משמים: הזיכרון מהסמינר, השיחה עם המורה חיה, השריפה. לכן הגעתי. אני חושבת שזה זמן טוב לדבר".
רק עתה סובבתי לעברה חצי מבט דומע, עוד לפני ששפכתי מילים, הגיעו הדמעות.
"קרו הרבה דברים אחרי שעזבת", היא המשיכה. "גם אני לא אותה הנערה שהכרת".
הנהנתי לאט, מחכה שתמשיך. רציתי לשמוע עוד על החיים שהשארתי מאחור, על הסדין שלא הספקתי למתוח. על האבק שלא הספקתי לנער.
"אני יודעת שהדבר הכי קל בעולם זה להאשים מישהו אחר. זה מה שקרה אחרי שפזלתי למקומות צבעוניים יותר. את היית הסיבה הראשונה והאחרונה שעמדה מול עיניי. אמא שאלה אז בעיניים דומעות: 'רחלי, למה?' ואני עניתי במילה אחת: אפרת".
"אז בשביל זה באת? לבקש סליחה?", סובבתי את פניי לכיוונה.
"גם. וגם כי... רציתי שתדעי שאת לא באמת אשמה".
'תודה לך, רחלי. מעריכה', הדהדו המילים בין צלעותיי. 'תודה שאת אומרת לי עכשיו שאני לא אשמה. הלוואי והיית יודעת רק חצי מהדברים שעברתי בחצי השנה האחרונה'.
"אפרת" קולה רעד. "אני יודעת מה את חושבת ואני מבינה למה את כועסת. אבל תדעי לך שגם עלינו עברו דברים לא פשוטים".
הדמעות שירדו במורד לחייה המיסו אל ליבי ופוררו לאט את המסכה שעטתי על פניי.
"אני אשמה", היא התפרצה בבכי חנוק. "אני אשמה, אפרת. אל תסלחי לי. אני אשמה בהכל. זה בכלל לא היה קשור אלייך, הירידה הרוחנית שלי. זה הייתה בכלל חווי שוורץ מהכיתה מעלי".
הבכי שלה הבהיל אותי. ברגע אחד נשטפתי בחמלה עמוקה עליה.
"הכל בסדר", אמרתי. "את לא צריכה לבכות".
"אני צריכה", היא מחתה בי. "לא צריכה - חייבת. כשאמא שאלה אותי מה קורה איתי אני הפניתי אצבע מאשימה עלייך. פחדתי לומר את האמת".
"ומה האמת?", שאלתי בהיסוס.
"חווי שוורץ. זו האמת", היא אמרה בקול חנוק. "בגללה נגררתי למקומות שלא חשבתי שאבקר בהן אי פעם. בגללה ולא בגללך".
"ואת עזבת את הבית, ולא חזרת. ואף אחד לא התקשר. אף אחד לא ביקש שתחזרי".
נשכתי את שפתיי, מנסה להיאבק בדמעות. עכשיו זה לא תורך, אפרת. הזכרתי לעצמי. תני לרחלי להישטף.
הלוואי והייתי יכולה לשמוע לקולות ההגיוניים שבי. דמעות של גשם ראשון זלגו במורד לחיי. לאט ובשקט פילסו את הדרך אל הלב.
"וגם אני שיקרתי על עצמי", המשיכה רחלי. "כשראיתי אותך בשוק, את אמרת: אני אחותך, זוכרת? ואני צחקתי: 'בטח זוכרת את הרסת לנו את המשפחה' ".
"תגידי משהו" היא התחננה אלי כשראתה אותי שותקת. "תגידי שאת סולחת. תגידי שאת לא מוחלת. לא משנה מה תגידי. רק תגידי".
"אני מצטערת", נאנחתי. "אבל אני לא מרגישה שיש בי מילים. לא כעס ולא אשמה. לא סליחה ולא מחילה. אין בי כלום עכשיו. אני מבולבלת מכל מה שקורה איתי, מכל מה שקרה".
"אני מבינה אותך", היא ניסתה למחות את הדמעות בשרוול ג'קט העור שעטתה על עצמה. "אולי את פשוט צריכה את הזמן שלך".
"יש לי משהו בשבילך", היא אמרה אחרי שהתרוממה מהכיסא. היא חפרה בתיקה ואז הוציאה שקית עם עוגיות שוקוצ'יפס ומעטפה. "זה מאמא", אמרה והניחה את השקית על ברכיי.
"אני צריכה ללכת. שתהיי לך רפואה שלימה. ושוב, סליחה".
רחלי יצאה מן החדר, ואני נותרתי להיאבק עם השקט. השקית עם המעטפה נחה על ברכיי, כאילו אין לה דורש, כאילו מעולם לא היה.
הרגשתי איך מילותיה של רחלי עדיין מהדהדות בחדר, נמתחות מקיר אל קיר.
ואף על פי שחיפשתי, לא מצאתי. לא מצאתי בי נחמה.
נזכרתי בנערה ההיא שישנה על הספסל בזמן שהיה לה חדר. בילדה שהגיעה לישון במקום אחר, זר. מקום שגרם לה לשנוא את עצמה יותר.
כשהתארסתי לציון אפרים לא הצלחתי למחול לעצמי. כל יום שקידם אותי אל החופה, רק גרם לי לשנוא את עצמי יותר.
ועכשיו רחלי מגיעה. מניחה דמעות על ליבי, עוגיות על ברכיי. יש גם מכתב, מאמא.
איך אצליח לסלוח לה, שאין בי מחילה לעצמי. ואיך אלמד לאהוב, כשהחיבוק הזה חסר גם לי.
"אבא'', הקירות הקרים בבית החולים ספגו את תפילותיי . "הילדה ההיא, השרוטה מהרחוב. שלא יודעת מהי חמלה. ששכחה מחילה. למד אותה, אבא. למד אותה אהבה".