סיפור בהמשכים קשר דם (סיפור על רקע היסטורי)

[רצתה]

הרגע מצאתי את הסיפור המדהים הזה
קראתי הכל בשלוק אחד
כתיבה סוחפת.

שאלה לי אליכים:
רוצים לשמוע צד נוסף בענין-
מי שרוצה לשמוע את הראל- פרצוף עצוב
מי שרוצה לשמוע את בניהו- וואו!
ומי שרוצה את שלמה החתן- לייק.
תודה!!
כמובן תהיה טובה יותר תגובה מנוסחת...

מי שרוצה לשמוע את כולם?

 

[דיתי לינדר]

פרק י"ג-
(ניסיון לנקודת מבט, אם מישהו רוצה נקודת מבט נוספת שיכתוב...)

בניהו:

החיים הם צליל דק של בכי תינוק. עכשיו אני יודע שהחיים הם גם יבבה ילדותית קורעת לב.
המוות הוא שקט. דממה. שקט שמלחין חירש הלחין. דממה שצייר עיוור צייר. חידלון שגם איכר כושל לא יוכל להצמיח.
מהיום בו אבד אבא לנצח החילותי לתהות אחריו, חיפשתי את אותם אומנים שיצרו את המוות, בזקו אותו בחיים, עד לבתלתי אוכל להפריד. מר המוות הפחיד אותי, והייתחי חייב למשש, הוא הבעית את נשמתי והייתי חייב להתקרב.
ורק מקרוב ניגלו פניו האמתיות, המוות היה הכל. היה הקול. הוא היה זה שקרע ילדים מחיק אימותיהים, הוא היה זה שהיה אחראי על יללה פצועה של בן החמש מהכפר השכן בטרם איבד את אימו, הוא היה זה שנבזק בקולה של גיתית, משנה אותה לבלי היכר, לילות ארוכים חסיתי בצילו של מר המוות, מנסה לפענח את פחד חיי, וכושל, היה ידידי מהיר ממני, חמקמק, מצליח להשתחל אל החיים, ליטול אותם.

אלוקים היה אדונים על מר המוות. ידעתי זאת בכל חושי הילדותיים. ואלוקים היה האינסוף. ואלוקים היה אדון הארץ, והאלוקים הביא את מר המוות לחיינו, לקח ממנו את אבא, פעם כשנפטר מנחם, בפעם הראשונה שערכתי הכירות עם המוות, אמר אבא שהכל ממנו. מהאלוקים קולו של אבא היה אש, להבה, ואני נכוויתי מהלהבה הזאת, ילד קטן מול בורא של עולם.
רציתי להיות יכול להשפיע, רציתי למנוע את מר המוות מן האנשים, רציתי לתפוס את מלאך המוות בין זרועותי, לקרוע ממנו את מסכת הדממה, רציתי שהכל ישמעו את זעקת המוות, שתעלה היא אל האלוקים. רציתי שיבולע המוות לנצח.
וזה לא קרה, תחת זה, נכרך המוות בפינות חיי, מחבק אותי בלפיתה אכזרית, פעם, פעם הייתי ילד, היום. איני ילד.
חודש שלם חקרתי אודות המוות. ביום השלושים ואחד פגשתי את הכהן.
אבא לא אהב את כהן הכפר, הראל יצא נגדו, אבל את אבא המוות השיג, ואבא אמר שה' אדון על המוות, וכהן הכפר היה אדון על החיים.
והייתה נשמתי כרוכה אחריו, מונעת מכח החיים.
מקיף הייתי את צלליתי המבועתת בצלמים וקמיעות, כוסף לשמירה, מתחנן לדרך להגיע אל האלוקים, למנוע את המוות.
לא רוצה לברך יותר על הרעה.
וטוב היה אמור המסע הזה להיות, והיה הוא מר מן המוות.
"טעם חיי שקר" תגיד גיתית. יגיד הראל.
ואני יהנהן. אמשיך. עד שיבולע המוות. לנצח.
עד שימחה ה' דמעה. עד שיהיו החיים.

 

[מה שניחשת]

זה קצת מרוח כל הקטע עם המוות... טיפ- תוודאי לפני שאת מפרסמת פרקים איזו התקדמות בעלילה יש בהם שלא יצא לך סתם. בהצלחה! מחכה כבר לדעת מה קרה להראל...

 

[תמרוז]

וואו! איזה סיפור!הכתיבה שלו היא כמו לשמוע שיר עדין.
יש לך כמה טעויות דקדוק קלות:

ם, עד לבתלתי אוכל

לבלתי

והייתחי חיי

והייתי

ב ניגלו פניו האמתיות,

נגלו

ממנו. מהאלוקים קולו ש

הנקודה צריכה להיות אחרי האלוקים.
אבל הסיפור בכללי- ממש מטורף, קשה למצא מישהו שיודע להכניס את הקוראים לתקופות כאלו רגישות בהיסטוריה, ואת עשית את זה בגדול!
לקרא את הסיפור- זה להתענג על יצירה ספרותית, ממש נהנתי.
כל הכבוד!.

 

[מקצה הארץ-:)]

עזבתי את הסיפור אי שם בתקופת הימים הנוראים (מובן, לא?) וחזרתי הערב.

סיפור כובש לבבות.
כתוב מעולה, ומעלה ניחוחות עתיקות, תנכיות משהו,
המתח בעיצומו!

אגב, על הדרך אספתי (בציטוטים) כמה הארות מפרק ה' כמדומני והלאה - רק לתועלת כמובן -
ואעלה אותם למען יעמדו ימים רבים.

וליבה נקרא

נקרע

למוחרת מילא בשר צלי את הבית

למחרת

הדיין

התדיין

שתי ההברות שהרכיבו את המילה כהן היו סיפור של קודש, כזה שאין לקרב אליו, "כן" הנהנתי. חפצתי שידע הכל. שלא. "כהן לאלוהים אחרים" התנאים הוקראו על ידי הדוד יצחק, שילמנו בשתי עגלים וארבע צנצנות צבע סגול יקר

רצף הקריאה והפיסוק כאן לא ברורים.
"התנאים הוקררו" וכו' צריך להתחיל קטע חדש/ שורה חדשה..

"אבל אינך יכול לצאת למלחמה" נאנקתי למול קרב הרוחות בחוץ. בפנים. "אתה חתן – האיש אשר אירש אישה ולא נשא ישוב לביתו"

גם כאן (בחוץ, בפנים. זה הכוונה?)

שאלה לי אליכים:
רוצים לשמוע צד נוסף בענין-
מי שרוצה לשמוע את הראל- פרצוף עצוב
מי שרוצה לשמוע את בניהו- וואו!
ומי שרוצה את שלמה החתן- לייק.
תודה!!
כמובן תהיה טובה יותר תגובה מנוסחת...

הצד שלי..
סופר מעניין ומסקרן אותי לשמוע מה עובר במשך הזמן הזה על כל הדמויות כאן

שקט שמלחין חירש הלחין.

?
אולי - שקט שהלחין, חרש מלחין.

עד לבתלתי אוכל להפריד

לבלתי

והייתחי

והייתי

האמת שהיו עוד כמה בעיות פיסוק(,) ניקוד(.) קטעים ושורות חדשים, אבל בטוח אני שזה יעבור עריכה והגהה קודם הפרסום, נרגעתי.

אה, ומזל טוב על הולדת בתיה.
מקווה שתאריך ימים

 

[ש נ ה]

וואוו @דיתי לינדר
איזה סיפור!
איזו רמה ועומק ויופי!
הוא התפספס לי עד היום,
אבל היה שווה לחזור לדברים מהעבר...

 

[חן לבן]

@דיתי לינדר רק עכשיו ראיתי את הפרק משום מה הוא לא הופיע לי בכך מקרה רציתי להודות לך שוב על הסיפור המקסים הזה רק שהפעם לאחר הרבה פרקים שלא הייתה לי ביקורת לאמר לך, אני לא יודעת איך להגדיר את זה אבל מרגיש לי שירדת בכמה רמות הפעם משהוא בפרק הזה קצת לא אמין קצת מרוח, חסר את הקסם הרגיל של גיתית. לא ראיתי טעם לצטט לך משפטים פשוט בגלל שזו הייתה התחושה הכללית שלי מהפרק, אולי כדאי שתנסי יותר להתחבר לדמות של בניהו ולשכתב מחדש את הפרק הזה

 

[דיתי לינדר]

זה קצת מרוח כל הקטע עם המוות... טיפ- תוודאי לפני שאת מפרסמת פרקים איזו התקדמות בעלילה יש בהם שלא יצא לך סתם. בהצלחה! מחכה כבר לדעת מה קרה להראל...

אכן קצת מרוח- אבל תאחזי זה רק חלק מפרק... לוקחת לתשומת לב!

וואו! איזה סיפור!הכתיבה שלו היא כמו לשמוע שיר עדין.
יש לך כמה טעויות דקדוק קלות:

לבלתי

והייתי

נגלו

הנקודה צריכה להיות אחרי האלוקים.
אבל הסיפור בכללי- ממש מטורף, קשה למצא מישהו שיודע להכניס את הקוראים לתקופות כאלו רגישות בהיסטוריה, ואת עשית את זה בגדול!
לקרא את הסיפור- זה להתענג על יצירה ספרותית, ממש נהנתי.
כל הכבוד!.

כיף לקרוא- ומקדם אותי תודה!

סיפור כובש לבבות.
כתוב מעולה, ומעלה ניחוחות עתיקות, תנכיות משהו,
המתח בעיצומו!

תודה!

וואוו @דיתי לינדר
איזה סיפור!
איזו רמה ועומק ויופי!
הוא התפספס לי עד היום,
אבל היה שווה לחזור לדברים מהעבר...

וואו. תגובה שווה. ועוד ממך.

@דיתי לינדר רק עכשיו ראיתי את הפרק משום מה הוא לא הופיע לי בכך מקרה רציתי להודות לך שוב על הסיפור המקסים הזה רק שהפעם לאחר הרבה פרקים שלא הייתה לי ביקורת לאמר לך, אני לא יודעת איך להגדיר את זה אבל מרגיש לי שירדת בכמה רמות הפעם משהוא בפרק הזה קצת לא אמין קצת מרוח, חסר את הקסם הרגיל של גיתית. לא ראיתי טעם לצטט לך משפטים פשוט בגלל שזו הייתה התחושה הכללית שלי מהפרק, אולי כדאי שתנסי יותר להתחבר לדמות של בניהו ולשכתב מחדש את הפרק הזה

טוב לי לשמוע את הביקורת הזו, עוזר לי לדייק. תודה

 

[דיתי לינדר]

לקח לי קצת זמן-
מחשב שנהרס ועומס של חיים.
אל תדאגו לא שכחתי מגיתית.
הנה היא כאן- מחכה למלא ביקורת והארות. תודה!
פרק י"ד
גיתית:
ירח נישואי עבר בשלווה. רוגע אינסופי הקיף אותי, שוב היה לי בית.
בבקרים הייתי טוחנת פיטאיה, מלכלכת ידי בסגול, ובלילות הייתי מניחה לרוח הקרירה לחבוט בקירות ביתי וליבי לסירוגין.
שלמה יוצא מוקדם שב מאוחר, מדבר מעט, מביט הרבה, לומד אותי בשקט, אומר במבטו "את שיעור" ואתה, איש ישר נטול פינות אפילות ופיסות עבר בלתי נסבלות, זו רק אני אחות פצועה מידי, מדממת עדיין. ושותקת. כל כך שותקת.
"את לא אומרת דבר" פיזמת בטיול ערב אחד שלנו, מאבחן נכון עד כאב. הטון שלך לא היה נעלב, ובכל אופן חבטו מילותיך על ליבי במדויק.
"אתה רוצה שאדבר?" שאלתי מבועתת מהמחשבה שאאלץ לומר את אשר אני שותקת
"גיתית. אל תפחדי כל כך, לעולם לא אכריח אותך לדבר" ידך רפרפה על גדר עץ גבוהה, עיניך הביטו בי ישירות, ומבטך היה בטוח וטוב. הסכמת לי להסתתר מפניך. לשתוק בינתיים "עד שתצליחי" אבחנת שוב במדויק.
"הכל לוקח לי זמן" הטחתי מרירות. שנים שנצברו בי בלי יכולת לצאת.
חייכת, אמרת "וזו הצרה הראשונה שאת מספרת"
כשחזרנו הביתה היה הלילה עמוק, חושך כיסה את הבית, רוחות דפקו על חלונות, מקצב מדויק.
לא היו אלו הרוחות.
היו אלו נקישות.
שלוש. שתיים. שלוש. אחת.
נקישות מוכרות עד כאב, נקישות של הראל.
דחפתי את ראשי בפראות, כמעט מתנגשת ביד אהובה מידי.
"הראל" לחשתי.
חייכת. עמדת מעוטף באדרת ארוכה מידי.
"מזל טוב אחות" לא חיים היו בקולך רק הד קלוש בבואה מיוסרת
"אתה חולה?" לחשתי, נבעתת.
"מים" לחשת, נתמך בגזע עץ "מים גיתית"
רצתי, הודפת בפראות את דלת הבית, מצמידה כד לשפתותיך, קדחת מחום. מבטך היה מבריק, עיניך גדולות. מדברות כאב. "חשבתי שלא אראה אותך יותר" לחשת "רציתי לבוא לחתונה אבל…" בלעת מילים. הקאת גל עכור.
רכנתי על ברכיי, מביטה בעיניך. מנסה לחלץ מילים. ושאלות. ונכשלת, לא מצליחה להגיד לך כעס. תסכול. אכזבה. לא מצליחה להיות לאחות. רק שותקת.
פקחת עיניים, התיישבת. לאט. נעמדת, מהר, כמעט מידי, ידך נתמכה באדן של חלון.
אמרת "אני צריך ללכת"
אמרתי "אבל חולה אתה"
"חולה אני" חזרת על דבריי "חולים כולנו, גיתית, חולים מאד" הלכת צעד מסוחרר
"חולים אנחנו" חזרתי, מרגישה את ליבי מתכווץ, מחלה של כאב ואין לה ארוכה. געגוע נכרך סביבי בטבעת חנק, כמו מבעד למסך דמעות ראיתי אותך מתרחק עוד.
"הראל צעקתי בקול לא לי.
שתי דברים קרו אז. כאילו בלע הלילה את צעקתי, ממלא את משאלת ליבי הנסתרת.
אתה הסתובבת.
ומהחלון הופיע שלמה.
חייכת אליו חיוך כאוב, אמרת "שלום חתן" הוא לא ענה, רק עפעף אלי לחץ, אמרתי "זה הראל"
ואז התקרב בראל עוד קצת. כמעט יותר מידי, הניח בידי חבילה אמר "מתת גלות. שמרו עליה" והסתלק אל החושך.
הידקתי אחיזה בחבילה, היא פעמה בידי, קורעת בבכיה את חושך הלילה, בין זרועתיי מונח היה תינוק.

 

[חן לבן]

@דיתי לינדר וואו, איזה פרק!!!!! פיצית אותי על הפרק הקודם פשוט וואו אין לי עוד הרבה מה להוסיף הכתיבה, העומק, עוצמת הרגש שאת מכניסה בכזו חינניות, פשוט אין לי מילים.

 

[מקצה הארץ-:)]

מעולה.
יאללה להכנס לענינים בקצב.
הספקתי כבר לשכוח פרטים שונים בסיפור..

 

[קשת החיים]

עכשיו גיליתי את הסיפור הזה.
קודם כל סיפור מטורף!!! ממש! שאב אותי לגמרי לתוכו.
שנית, הכתיבה מדהימה, מצויינת. יש אמנם הרבה שגיאות כתיב ושגיאות תחביר, אבל השפה כל כך יפה, הכתיבה ייחודית ומושכת. את לא מספרת את האירוע, את חווה אותו. הכתיבה היא כתיבה של חויה, כמו חלום לא ברור שמתוכו מתגלים פרטים. זה יפה. אמנם לפעמים כתיבה כזאת היא יותר מדי, אני חושבת שדבורי רנד כותבת ככה לפעמים (או אולי תמיד?) ובשבילי זה יותר מדי, כי לא תמיד הכל ברור. אבל כאן אני חושבת שאת משלבת את הכתיבה הזאת יפה ביחד עם כתיבה קצת יותר מקורקעת.
אני אוהבת את נקודת המבט של גיתית ולדעתי את יכולה להשאיר אותה לתמיד, לא חשה בצורך של עוד נקודות מבט, אע"פ שנקודת המבט של בניהו היתה טובה, הסבירה למה הוא כרוך אחר עבודה זרה בזמן שמשפחתו הגרעינית לא. אהבתי גם את ההסבר של שלמה על אמו. בעצם קרה לה מה שקרה לבניהו.
אולי בספר, כדי שלא נתקשר מדי לנקודת המבט של גיתית, יש מקום לשלב נקודות מבט של אחרים, בכל פרק נקודת מבט של מישהו אחר, אבל כאן, אחרי 10 פרקים להביא פתאום את בניהו זה קצת מפריע, אע"פ שזה כן היה טוב ומסביר את התנהגותו.
לגבי סגנון הכתיבה, לפעמים את כותבת קצת סלנגים ששייכים לעולם שלנו ואז את שוב חוזרת לסגנון המקראי. צריך לשמר סגנון אחיד.
חייבת גם לומר לך שהכתיבה שלך מכניסה את הקורא ממש לתוך הסיפור גם מבחינה ויזואלית, כלומר, ויזואלית, נפשית, רגשית. זה נהדר, זה מדהים, זו יכולת יוצאת דופן.
מחכה בקוצר רוח לפרקים הבאים. סיפור נהדר!

 

[ש נ ה]

שיואו דיתי איזה פרק
נכנס למקום מידי עמוק בלב....
את כותבת מיוחד, כנה, חי, משמעותי ואומנותי בצורה לא קיימת!
תודה לך!

 

[חן לבן]

@דיתי לינדר חייבת לתזכר, אנחנו מחכים להמשך, לדעת מה הסיפור של התינוק

 

[דיתי לינדר]

סוף סוף חנוכה מקווה להעלות הרבה השבוע...
תלוי בתגובות- קדימה כמהה שיותר...
פרק ט"ו
תקציר: הראל מביא לגיתית חבילה פועמת- תינוק.
גיתית:
התינוק בכה.
היה הקול היחיד שנשמע בשקט שהקיף אותנו.
פעיה תינוקית, מתוקה מידי, כאובה מידי, הבטתי בו, תינוק קטן, משורטט, נראה בן חצי שנה, לבוש טוב, תינוק מבית טוב אם לשפוט את החליפה המושקעת.
התינוק השתנק, פתח זוג עיניים ענקיות, תקע אותן בתביעה הישר בעיני.
שלמה זינק לתוך החושך, צעק "הראל" רגליו הסתבכו בעלטה, הוא נפל על הארץ, התיישבתי לידו, מערסלת בעדינות תינוק לא לי.
"מיהו?" שאל שלמה בקול קשה, "תגידי לי גיתית מיהו?"
"הראל אמר שהוא מתת גלות. הראל רוצה שנשמור עליו" אמרתי בקול מוזר, בבת אחת הרגשתי ילדה קטנה, הנחתי את החבילה הפועמת בתוך ידיו של שלמה, ברחתי לבית, בכיתי. לתוך היבבות שלי נדחסו הבלבול וחוסר האונים, והחבילה שלא בחרתי, לא רציתי ששום חבילה מסוכנת תעיב על החיים היפים שבניתי, השקט הלם בקירות הבית, ורק בחוץ איפה שהיה העולם סוער, שמעתי את שלמה שר לחבילה חסרת השם, שר לה שיר של לילה טוב.
ורק לקול שירתו החרישית הייתה נשמתי הסוערת נרגעת קמעה, לא צובטת אותי בסערה, לא מניחה על ליבי חבילה של תשעה קילוגרמים שאי אפשר לשאת.
אחר כך שלמה נכנס לבית, ידיו נענעו בזהירות אינסופית את החבילה, שפתיו לחשו לי: "הוא תינוק יפה כל כך"
עיקמתי שפה. המשכתי לבכות.
שלמה הביט לתוך עיני, לקח את ידי הניח בהן את התינוק.
אחר עצם עיניים
כשפתח אותן היה בעיניו משהו חדש מעיןו עייפות של מי שהבין שמעולם לא הייתה לו בחירה, "לא שואלים שאלות בלילה כזה" הוא לחש לי בוזק תקיפות למילים הרכות שהגה התינוק פלט יבבה חלושה, יבבה של ילד שלמד להסתדר את החיים בשקט, בלחש, שלמה היטיב את הנר. ידו רעדה. "גיתית" הוא המשיך ללחוש "נצטרך להסתיר אותו. והיטב, יש מחיר למתת הגלות הזאת"
בחוץ הלמה הרוח. כמעט קרעה את הגדרות, העיפה ענפים בקול חריקה נורא, ובפנים. בבית הקטן שלי נעשתה בפעם הראשונה בחירה טובה. והיה שלמה הבוחר. והיינו יחד. איש אישה. ושכינה ביניהים. ונשמה אלוקית אחת נטולת שם.
הלילה לא נגמר, החושך רק התעבה לתוך החדר, חלב הנר טפטף על המיטה, ישבנו יחד, ובינינו חבילה אחת קלת משקל, כבדה כל כך, "אני מפחדת" לחשתי לתוך הלילה, שלמה חייך, ניסה להיות תומך ומרגיע, פעם פחד יחד איתי.
אחר כך ישנו, והתינוק היה ער, לא השמיע קול, נשמה שרגילה לשתוק.
קמנו לבוקר שותק, "מילא את שותקת תמיד" נאנח שלמה "אבל אנוכי" הוא חייך, פיזם לנשמה אחת שהתארחה בביתינו, אני לא חייכתי. לא השלמתי עם הקלות בה בחר שלמה, בתוכי עדיין התגוששו הטוב והרע, החיים והמוות והפחד מפני זה האחרון.
ואז נשמעו הדפיקות.
קצובות. עליזות. נטולות עול חיים.
שכנה.
היא מנתה מילים. שאלה אם ראיתי מבוקש. אדם גבוה. תמיר, אדרת כחולה אפורה.
אמרתי שלא ראיתי אדם.
שיקרתי.
אמרתי אמת.
לא ראיתי אדם. ראיתי רק שבר.
אמרתי "הלילה היה רגיל, אפילו שקט מהרגיל"
היא חייכה
גם אני.
כך מתחילות אגדות גרועות בלילה אחד שקט מהרגיל.

 

[ש נ ה]

xxx xxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxx xxxxxxxxxxxxx xxxxxxxx xxxxx xxxx xxxxxxxxxxxx xxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxx xxxxxx xxxxx xxxxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxxxxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxxxxxxxxx xxxxxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxx xxx xxxxx xxxx xxxxxxx xxxx xx xxx xxxx xxxx xxxx xxxxx xxxx xxx xx xxxxx xx xxxxxx xxxxxxxxxxxxxxx xxxxxx xxx xxx xxxxxx xxxxxxx xxx xxxx xxxxxx xxxx xxxxxxxxxxx xxxx xxxx xxxxxx xxx xxxxxxxxxxxxxxxx xxxxx xxxxxx xxxxxx xxx xxx xx xxxxx xxxxxxxx xxxxx xxxxxx xxxxxxx xxxxx xx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxx xxxx xxxx xxxx xxxxxxxxxxx xx xxxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx xxx xxxx xxx xxxxx xxxx xxxx xxxxxx xxxxxxxxxx xxxxx xxxx xxxxx xxx xxx xxxxxx xxxx xxxxx xxxxx xx xxxxxx xxxxxx xxxx xxxx xx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxx xxxxxx xxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxxxxxx xxxxxxx xxx xxxxxx xx xxxxx xxxx xxxxx xxxxxx xxxx xx xxxxx xxxxx xxxxxxx xxxx xxx xxxxxx xxxxx xxx xxxx xxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxx xx xxxx xx xxxxxx xxxx xxxx xx xx xxx xx xxxx xxxxxxxx xxxx xxxxx xxxxxxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxxxx xx xxxxx xxxx xxxxxx xx xxxxx xx xxxx xxxxx xx xxxx xxxxxxxxx xxx xxxx xxxxxxxxx xx xxxx xxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxxxxx xxxxxxxx xx xxxxxxx xxxxx xxxx xxx xxxxxxxxx xxxxx xxx xx xxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxxxx xxxxxxxxxxx xxxx xxxx xxxxx xxx xx xxx xxxx xxx xx xxxxxxxxxxx xxx xxxxxxxxxxxx xxxx xxx xxxxxx xxxx xxx xxxxx xxxxxx xx xx xxxxx xxxxxx xx xxxxx xx xxxxxx xxxxxxxx xxxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxxxx xxx xxx xx xxxx xxxxxx xxxxxx xxxxx xxxx xxxxxx xxx xxxx xxxxxx xxxx xx xxx xxxx xxxxxx xx xxxxx xxxxx xxxxx xxxx xxxxx xx xxxx xxx xxxxx xxxxxxxxxxxxxxxxx xxx xxxxx xxxxx xxxxxxxxxxx xxxxxx xxxxx xxxxxx xx xxxx xxxx xxxxx xxxxxxxxxxxxxxx xxxx xxxxx xxxx xxxx xx xxxxxxx xxxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xxxx xxxx xxx xxxxx xxxx xxxxxxx xxxxx xxxxx xxxx xxxx xxxxxx xxxxxx xxxx xxx xxxxx xxxxxx xxxxxxxx xxxxx xxxxxx xxx xxxxx xxxxxxxxx xx xxxxx xxxxx xx xxxxx xxxx xxxxx xxx xxx xxxx xx xxxxxx xxxxx xxxx xxxxxxx xxxxx xxx xxx xxxxx xxxx xx xxx xxxxxxxxx xxxxxxxxxxx xxxxx xxxx xxxxxx xxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxx xxxxxxx xxx xxx xxx xxxxxxxxx xx xxxxx xxxxxxx xxx xxx xx xxxxx xxxx xxxx xxxxxx xxxxxxxxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxxxxx xx xxxxx xxxxxxxxxx xxxx xxxx xxxxxxxxx xxxxxxxxxxx xxx xxxxx xxxx xxxxx xxx xxxxxxx xxxxxxxx xxx xx xxxxxxx xx xxxxxx xx xxxxx xx xxx xxxxx xxxxx xxxxx xxxxxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxxx xx xxxxxxxxxxx xxxxx xxxxxxxxxxxxxxxx xxxxxxx xxxxxx xxx xxxxx xxxxxxxxxx xxxx xxxxxx xxxx xx xxxxx xxxxxx xxx xxxxx xxxxx xxxx xxxxx xxxxxxxxxxxx xxx xxxxx xxxxxxxxxxxxxxxxxx xxxxxxx xxxxx xxxx xxxxx xx xxxxxxxxxx xxxxxxxxxxx xxx xxxxx xxxxx xxx xxxxxxxxxxxxxxxx xxxxxxxx xxxxxxx xxxxxxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxx xxx xxxxxxx

רק אצלי זה מופיע כך?

 

[דיתי לינדר]

רק אצלי זה מופיע כך?

 

[דודה]

וואו, איזה פרק!

קצת הפריע לי השימוש בקילוגרמים, זו לא הייתה מידת המשקל הנהוגה באותה תקופה...

 

[ש נ ה]

מיוחד!
עצוב!
מלא עניין!

 

[sh.t.down]

וואו! הכתיבה שלך נדירה בכל קנה מידה!
רק קצת הפריע לי ששלמה התייאש כ"כ מהר מלרדוף אחרי הראל.