- הוסף לסימניות
- #41
תודהסגנון כתיבה. לא חושב שזה ממש מפריע.
נפלא, בהצלחה רבה!
מטעימים בי
או הכוונה מטעימים בפי?
ושם זה בהחלט טעות והכוונה היא בי.
תודה על שימת הלב!
תודהסגנון כתיבה. לא חושב שזה ממש מפריע.
נפלא, בהצלחה רבה!
מטעימים בי
או הכוונה מטעימים בפי?
זה קצת ארוך מדי...כך חייתי.
אח שנותר לפליטה.
אני.
וקשר שטרחתי להעלות בלהבות.
לא מסוגלת לדבר.
לא מסוגלת לשתוק.
או לסגת.
נלחמת במלחמת אחים לא לי.
והייתי פצועה כל כך.
גדול כים שברי.
כל ליבי מלא בחבורות.
מי ירפא לי?
אני נכנסתי אל בית.
הוא היה יפה. גדול.
הוא היה בית.
הוא לא היה בית שלי.
תודה איזה טוב לשמוע, כיף לכתוב כשיש כאלו תגובות חמות!אני עוקבת ברתק אחר הסיפור המדהים הזה!!
הכתיבה שלך סוחפת ומרתקת, העלילה שואבת וגם הרקע תורם הרבה נופך.
הערה קטנה, אם אפשר...
אני חושבת שהתאמת משלב הדיבור של הדמויות לשפה מקראית יותר, תקפיץ את הסיפור בכמה דרגות.
כל תגובה ממש תורמת לי- תודה על ההשקעה... מעריכה-וואווו.
רק היו כמה אנטרים קצת מעיקים שהייתי מוחקת מסופי הקטע.
זה קצת ארוך מדי...
את השורות האלה ממש אהבתי!
ויפה ממש איך שהכנסת את ההסבר על השמות שלהם בצורה טבעית שתרמה לעלילה.
קיצר.. מחכים להמשך.
תודה התגובות שלכם עושות טוב- גורמות לי לכתוב ולגבי השורות הקצרות- אני מנסה להאריך אותן אבל כנראה זה חזק ממני זה הדרך כתיבה שלי... בפרק הזה השתפרתי לא?!וואו @דיתי לינדר כמה קסם יש במילים שלך... כמה געגוע...
סיפור כ"כ יפה ונוגע...
המבנה קצת שונה מהמבנה הסיפורי המוכר, השורות הקצרות, כמעט בלי פסקאות... זה יפה, זה ייחודי, אבל קצת מפריע לזרימה של הקריאה...
וואו @חן לבן איזה כיף לשמוע ועוד ממך. כל תגובה נותנת... ואני שמחה שלך זה לא מפריע- אני אוהבת את זהדווקא לי זה לא הפריע בכלל, וחשוב לי גם להגיד @דיתי לינדר אין כמוך אני כ"כ נהנית לקרוא את הסיפור הזה כל פעם מחדש, אומנם לא תמיד יש לי זמןן להגיב אבל אני מאוד נהנית לקרוא
וואו אהבתי את הפרק הזה, בדר"כ אני מעירה שאני מצפה שהכתיבה תהיה יותר מקראית, אבל לדעתי בפרק הזה שילבת בצורה מקסימה את הכתיבה ה"חצי מקראית"הערה: קהל יקר אני כאן כדי ללמוד. בבקשה. ביקורת. הארות. הערות. מחמאות.
פרק ט'-
גיתית:
ביום בו היה השדה חרוש, הזמין אותי בניהו לשבת תחת צל אותו האילן.
הלכנו יחד.
אני. הוא. והלאוטה.
הוא חייך אלי. אני הבטתי אל המקום. זיעה קרה כיסתה את כפות ידי. במקום ההוא ישבתי. ניגנתי וחשבתי שלנצח לא אחדל מלנגן. חשבתי שתמיד יהא זה הניגון או המוות. ובת ערובה הייתי, של צלילים של חיים.
"מפחדת אחות?" הוא אמר לי בטון רך. מתיישב על האבן ההיא, נוטל ממני לאוטה, מכוון מיתרים.
בלעתי רוק. הנהנתי. הפחד צבע את שדה ראייתי בשחור, מנקד אותו באלף נחשים. השרשרת הזהובה של בניהו נצבעה לי בשחור, גם סנדליו, שמלתו זכתה אף היא לאותו הצבע, בבת אחת החשיך לי עולם, מסמן על כולו נחשים נכרכים, ולא היה בי די אומץ להצילו.
רק שתקתי.
והוא ניגן.
ברגע הראשון נרעדתי.
בת ערובה לצלילים, מידי הרבה זמן משכתי במיתרים, רועדת את חיי על הכלי.
רק ברגע השני האזנתי למנגינתו, יפה, רכה וקסומה, בהתחלה הילכו בה נחשים, חבקו את ברכיי מותירים אותי מנגנת
באימת מוות, ורק אחר כך השתחרר הצליל, בקול פקיעה ושתי אחים חזרו הביתה, החליפו ביניהם צליל.
בכיתי.
בניהו חייך אלי, דומע גם הוא.
"פחדתי לאבד אותך" הוא לחש לשדה של שקיעה.
"פחדתי שהנחש יהיה מהיר ממני" הוא משך במיתרים בקצב לא הגיוני, מרעיד אותם ואותי. "פחדתי שלא אוכל
להשלים את שעות השיחה שחסרנו. פחדתי שלא תהיי כאן יותר" הוא התנשף "ובבת אחת חשבתי כמה יהיו חסרים לי
מבטייך המנוכרים, המאשימים" חיוך עצוב עלה על פניו, מוחק מהם שחור ונחש "את יקרה לי אחות"
"פחדתי למות" לחשתי לחושך. עדיין עומדת. ";פחדתי שהנחש יכרך סביבי יחנוק אותי" קרסתי לארץ "פתאום הבנתי
כמה יקרים לי החיים. לא רוצה לאבד אותם"
בניהו חייך אלי, הושיט לי לאוטה.
ניגנו ביחד. תווים צלילים.
חיים ומוות. נחשים ולחש.
חושך. ואור.
מאבק.
ורצון.
רק כשהשמש נסוגה, נמלטה, מותירה עולם רק שחור, שאלתי בשקט
"איפה הראל?"
פחדתי שבניהו יקום. שיטיח לאוטה. שיגיד לי די. ששוב יאטמו פניו. אבל ידיו רעדו על הלאוטה. בניהו בכה. והבכי שלו
היה מקוטע כל כך. ספוג אשמה, אכול צער. מלא בדידות. בכי של ילד לא יכול יותר. בכי של אח קטן.
ידיו הפסיקו למשוך מיתרים. ראשו נח על הסלע. סמוק כל כך.
שאלתי "הוא חי?"
הנהנת. רעדת. לחשת לתוך החושך "נראה לי. אולי"
שאלתי "פצעת אותו?"
הפסקת לדבר. לא זזת. רק עצמת עיניים. פקחת אותן. והיו בהן דמעות. והיה בהם כן. ולראשונה מזה זמן. דיברת
אמת היית אח.
והאמת שלך הייתה פוצעת כל כך, לקחה ממני את אחי הגדול, נתנה לי בתמורה אח קטן.
וליבי הקרוע נרפא רק לנגד מבטך הקרוע.
אולי זוהי תמצית ההיות של אחים.
מבטים קרועים מדברים באותה השפה.
קשרים כואבים מידי. מלאי דם.
ואהבה.
לא יודעת אם לכולם אבל לי זה הרגיש שבניהו מנגן כבר כמה דקות טובות כך שכנראה גיתית כבבר התיישבה אני הייתי מעדיפה "כבשתי את פניי בידיי" לדוגמאקרסתי לארץ
אני הייתי משנה ל"אבל ידיו רעדו על הלאוטה, הוא בכה."אבל ידיו רעדו על הלאוטה. בניהו בכה.
הזיזהוזיז
יאונהיעונה
אבל חוץ מזה הסיפור הזה הוא ליגה אחרת, ממש מחכה להמשך!!חיוך עצוב עלה על פניו, מוחק מהם שחור ונחש "את יקרה לי אחות"
תודה. נותן המון. הביקורת. והמחמאות המחממות את הלב.וואו אהבתי את הפרק הזה, בדר"כ אני מעירה שאני מצפה שהכתיבה תהיה יותר מקראית, אבל לדעתי בפרק הזה שילבת בצורה מקסימה את הכתיבה ה"חצי מקראית"
תודה. גם אני מרגישה ככה... חכי. חכי...כמה שהסיפור היה וואו עד עכשיו, הוא עולה בדרגה.
שני הפרקים האחרונים, מחדדים את תחושת הקריעה, מתארים את הסיטואציה הבלתי אפשרית של גיתית בצורה שסוחפת את הקורא אל הסיפור.
הניסוח הזה מעט עילג.יצאתי לבחוץ.
כדאי להחליף את הנקודות שבאמצע המשפטים, בפסיקים.טעית הראל. כל כך טעית אי אז.
תיארת סערות. ולא היטבת להגדיר.
מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!
חלה שגיאה בשליחה. נסו שוב!
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
אליהם ממש עכשיו:
תהילים פרק כג
אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
הנושאים החמים


Reactions: טובבבבבבב, יצחק., אוראל סולטן ועוד 25 משתמשים28 //