סיפור בהמשכים קשר דם (סיפור על רקע היסטורי)

[דיתי לינדר]

סגנון כתיבה. לא חושב שזה ממש מפריע.
נפלא, בהצלחה רבה!

מטעימים בי
או הכוונה מטעימים בפי?

תודה
ושם זה בהחלט טעות והכוונה היא בי.
תודה על שימת הלב!

 

[דיתי לינדר]

@סופרוב ? למה כועס???

 

[דיתי לינדר]

פרק ו'-
גיתית-

אמא סרבה לספר מה ארע לה, מחתה דמעות. התענינה בשלומי.

ביקשתי. התחננתי. ביכיתי חיים עם יותר מידי סוד.

ואמא רק התאמצה לחייך.

לא ענתה.

כלאה צעקה היטב.

הידקה את כסותי.

הלכנו הביתה.

שתי בחורים חסונים היו עסוקים בלפרק את הגדר. אשר ניצח על המלאכה.

אמא ניסתה להיבלע בצללי הערב. לא לומר שלום. אני לחשתי "הם מפרקים את הגדר"

אמא הביטה בי, ומבטה היה כואב כל כך עד שהשתתקתי.

פתאום ידעתי מה קרה לאמא.

האמא הטובה שלי. נבגדה. ליבה גם הוא חצוי לשתיים. גם היא נושאת משא בלתי אפשרי.

בערב התייפחה אמא שוב.

אמרה לאשר "זה לא מה ששביאל היה רוצה" והטון שלה היה מיוסר כל כך.

רק אז היכתה בי ההכרה.

אמא לא בכתה כי בגדו בה.

אמא בכתה כי בוגדת היא.

וליבה נקרא מעוצמת בגידתה.

משא שאי אפשר לסחוב.

***

בניהו שב הביתה.

זקוף יותר. חיוני יותר, ועל שרשרת הצוואר שלו נוספו עוד כמה תליונים.

הוא הסביר עליהם לאשר עם ברק בעיניים.

סיפר לאמא חוויות מסע.

רק ממני התעלם כליל.

בימים בהם הלך. גמרתי אומר שלא לדבר איתו יותר. ועכשיו הוא לא דיבר איתי.

ולא יכולתי.

הלכתי בנתיב תשומת הלב שלו. מתאמצת ככל יכולתי להוציא ממנו מילים.

נתקעת הייתי בדרכו כדי לשמוע "אפשר לעבור" זועף.

מוכנה הייתי להיקלע לשטח אש. להתווכח איתו ובלבד שיפנה אלי.

ולא פנה.

מאז ראיתי את סומק האשמה מכסה על נשמתו, לא הסכים הוא שוב להיחשף, בקרבתי רק חייך, חיוך מחפה. שתק. דיבר רק לאחרים. באלף בנות צחוק, בחן שהיה שמור רק לו.

"הבריא אותך הטיול עם הכהן" אמר אשר ערב אחד.

בניהו הנהן. מרוצה

"או שהוא לימד אותך להסתיר היטב את החולי אח יקר" סיננתי, הורסת סיכויים למילים שיחלפו ביננו.

כך חייתי.

אח שנותר לפליטה.

אני.

וקשר שטרחתי להעלות בלהבות.

לא מסוגלת לדבר.

לא מסוגלת לשתוק.

או לסגת.

נלחמת במלחמת אחים לא לי.

והייתי פצועה כל כך.

גדול כים שברי.

כל ליבי מלא בחבורות.

מי ירפא לי?

***

הדרך הייתה יפה וחלקה, ירוק צמח בצידה, הופך את יופי הזריחה לאגדי, כזה שמילים לא ייטיבו לתאר, בניהו ישב מכונס בפינתו, אמא ליטפה את שערותיו בהסיח הדעת.

אשר הנהיג את הסוסים, הלאה אל הבית החדש, אל דן העיר הגדולה.

בניגוד לאבא, הוא הנהיג אותם היטב, מכות שוט מדויקות, דיבורים רכים, ופסיעותיהם נעשו ממושמעות.

רק כשהשמש הגיע לרום השמיים והתרחקנו מכל אשר אהבתי.

פתח אשר בסיפור.

קולו היה עשיר.

ידיו התנופפו, ידי מספר סיפורים אומן.

בקול שקט הוא סיפר על אבא, גורם לנו לדמוע.

להתגעגע לבלוע רוק.

בטון אשרי כל כך, הוא שטח את קורות חיינו, סיפר איך נהיינו למשפחה. אם לא ליבי ההולם געגוע הייתי מאמינה לו.

דן קיבלה את פנינו ברכות של צהריים טרום שקיעה.

שמש רכה, סנוורה את הדרך, מאירה על ביתינו החדש. הוא היה יפה, ממני ומבניהו נפלטה קריאת התלהבות משותפת.

ירדנו מהכרכרה.

אשר נותר עוד שעה ארוכה לרדות בעובדים.

אני נכנסתי אל בית.

הוא היה יפה. גדול.

הוא היה בית.

הוא לא היה בית שלי.

וכשהגעגוע היכה בי, מסנוור את עיני מביא אליהם דמעות, נזכרתי בזמן ההוא על החומה.

איך באתי. איך שאלתי. איך הסביר לי הראל מהי סערה.

איך ישבנו אחר כך בצל של אילן, ואבא בקול הצרוד שלו, בלי הרבה תנועות ידיים סיפר את סיפורה של קריעה.

אבא סיפר על מלכות שלמה.

איש תחת גפנו ותאנתו, הוא תיאר את קריעת העם. את ההתפלגות לשתי מלכויות. יהודה וישראל. "אחר כך פחד נכנס לליבו של ירבעם" נאנח אבא "פן העם שיעלה לרגל ויחזה במלכות יהודה ימאס בו, הוא החליט לעשות הכל כדי שלא נגיע אל הבית הקדוש. הוא הציב שתי פסלים. בדן ובית אל. בדה חג מליבו. וישראל הלך אחריו" סיפר אבא בטון מרוסק. הבעות כאובות.

"אבא, אבל מה אכפת לנו שבירושלים יש בית, את ה' אפשר לעבוד מכל מקום?" כך שאל בניהו בטון צבוע תום וילדות.

אבא נאנח.

אבא שתק.

שתק.

שתק.

כל כך שתק.

רק אחר כך אמר.

"נכספה גם כלתה נפשי לחצרות ה'" נכון בניהו. את ה' אפשר לעבוד מכל מקום. מלכותו תיכון על כל פנים. אבל אתה ילד שלי. כלום אתה לא תטעם מקדש?, כלום לא תבין מהי טהרת הלב שאופפת את באי ירושלים, לא תראה לשון זהורית הופכת לבנה, אבי קרא לי שביאל- כי בשבי אנו. אני קראתיכם: הראל- הר ה'. בניהו- בנין המקדש. וגיתית- על שם פרק הגעגועים של דוד המלך "נכספה וגם כלתה נפשי"
שוב שתק אבא ורק אחר כך אמר במאמץ "יקרים שלי. נכון. לא ראינו אותו שנים. הפעם האחרונה בה ביקרתי בירושלים הייתה מסוכנת כל כך, דרך עמוסה משמרות, שנים עברו מאז הציב אותן ירובעם ועדיין הן מנקדות את הדרך, אבל ילדים, אל תוותרו על הגעגוע. "נכספה וכלתה נפשי" גם כשארחק. גם כשלא יראה לי מעבר לחומה. תכלה נפשי לחצרות אלוקים"

זה הסיפור שסיפר לנו אבא תחת עץ.

זו הייתה משנת חייו של אבא.

להתגעגע.

ואני. אני רק מקיימת. נשרפת בגעגועים.

אחות.

מתגעגעת.

לאח רחוק אחד.

ולאח קרוב אחד.

ונפשי נכספת.

להיות שוב לאחות.

 

[מה שניחשת]

וואווו.
רק היו כמה אנטרים קצת מעיקים שהייתי מוחקת מסופי הקטע.

כך חייתי.

אח שנותר לפליטה.

אני.

וקשר שטרחתי להעלות בלהבות.

לא מסוגלת לדבר.

לא מסוגלת לשתוק.

או לסגת.

נלחמת במלחמת אחים לא לי.

והייתי פצועה כל כך.

גדול כים שברי.

כל ליבי מלא בחבורות.

מי ירפא לי?

זה קצת ארוך מדי...

את השורות האלה ממש אהבתי!

אני נכנסתי אל בית.

הוא היה יפה. גדול.

הוא היה בית.

הוא לא היה בית שלי.

ויפה ממש איך שהכנסת את ההסבר על השמות שלהם בצורה טבעית שתרמה לעלילה.
קיצר.. מחכים להמשך.

 

[דודה]

אני עוקבת ברתק אחר הסיפור המדהים הזה!!
הכתיבה שלך סוחפת ומרתקת, העלילה שואבת וגם הרקע תורם הרבה נופך.

הערה קטנה, אם אפשר...
אני חושבת שהתאמת משלב הדיבור של הדמויות לשפה מקראית יותר, תקפיץ את הסיפור בכמה דרגות.

 

[דיתי לינדר]

אני עוקבת ברתק אחר הסיפור המדהים הזה!!
הכתיבה שלך סוחפת ומרתקת, העלילה שואבת וגם הרקע תורם הרבה נופך.

הערה קטנה, אם אפשר...
אני חושבת שהתאמת משלב הדיבור של הדמויות לשפה מקראית יותר, תקפיץ את הסיפור בכמה דרגות.

תודה איזה טוב לשמוע, כיף לכתוב כשיש כאלו תגובות חמות!
ויותר מאפשר להעיר ולבקר- נראה לי רצוי, אנסה להשתפר בזה...- כלום אוכל לדמות בנפשי להימלט מן השפה הנהוגה

 

[דיתי לינדר]

וואווו.
רק היו כמה אנטרים קצת מעיקים שהייתי מוחקת מסופי הקטע.

זה קצת ארוך מדי...

את השורות האלה ממש אהבתי!


ויפה ממש איך שהכנסת את ההסבר על השמות שלהם בצורה טבעית שתרמה לעלילה.
קיצר.. מחכים להמשך.

כל תגובה ממש תורמת לי- תודה על ההשקעה... מעריכה-
השורות הקצרות הן באג מובנה בכתיבה שלי- מנסה להשתפר... לא מספיק מצליחה אולי בזכותכם.
ותודה על המחמאות הממוקדות, עושה טוב.

 

[דיתי לינדר]

פרק ז'-

גיתית-

תשע זריחות ושקיעות ראה הבית ועדיין שתקנו אני ובניהו.

הזעפנו פנים זה לזה. מלבים קשר בלהבות.

הוא הלך לכהן המקום. אני נשכתי שפה. הוא חזר עם אור בעיניים. אני ראיתי חושך.

היטיב בניהו להסתיר את מצפונו, לנהל את חייו על הצד הטוב ביותר.

וכל כך הצליח. ואני כל כך נכשלתי. לא הצלחתי להעמיד פני נערה מהוגנת. אותות בגידה ניכרו על פני. אותות געגועים. ישבתי בחלקת השדה שחוץ לבית, ומשכתי במיתרי הלאוטה, נותנת להם לדבר במקומי.

כך עשיתי ביום. כך עשיתי בלילה. מדברת בצלילים. מנידה מיתרים. גם אז הייתי באמצע להניד מיתרים. ישבתי על אבן גדולה. מנגנת. רחש לחש נשמע תחתי. כאילו הצטרף העולם לצלילי הגעגוע.

כאילו ביקש לטרוף אותי.

לא כאילו.

תחת רגליי.

זחל נחש ענק.

הוא היה שחור. והתפתל על רגליי. גורם לנשמתי להעתק.

צרחתי.

ידי קפאה. הנחש נשף, התפתל סביב רגליי. שילח לשונו באיום. בארס.

מבטו היה מופנה ללאוטה. לאט אחזה ידי בה שוב.

ניגנתי.

מניעה ידיים בזהירות. הנחש הניד ראש נרגע. מעולם קודם לכן לא ניגנתי כך. ניגנתי לא כי הציפו אותי החיים. ניגנתי כי להפסיק היה פירושו מוות. ידי רעדה. גרוני ניחר מהצרחה שלא יכולתי לצעוק. בת קול כלואה. דמעות שטפו את לחיי. וידי משכה במיתרים. השמיים העריבו. עננים כבדים כיסו אותם. עולם שחור. אין בו אור. רק זוג עיניים נחשיות ענקיות. ידי משכו במיתרים. רגלי קפאו תחת לחישה אכזרית מידי. ידי כאבו. ליבי היה לחלל.

וניגנתי.

לפעמים הצלילים היפים בעולם הם סימני מלחמה.

ארבע סיבובים עשה הנחש על רגליי.

ובכל פעם כזאתי דימיתי לראות את הקץ.

הצטערתי על שאמרתי. על ששתקתי. על שהייתי. על שנעלמתי.

ורציתי כל כך לחיות. לחבוק את החיים הכואבים כל כך, עד שיזוב מהם דם. עד שיזובו דמעות. לילה פרש כנפיים שחורות על העולם. ירח מלא הבהיק. אלף כוכבים. וילדה אחת. אני.

וצלילים יפים כל כך. שוב היה מסך השקר מכסה על חיי. ושוב היו אלו ידי שמושכות במיתריו. כמו משלימות עם השקר. מנגנות כאב. חוסר אונים. לא מוכנות להפסיק.

כזו הייתה מלחמת חיי.

נחשים מהלכים בלחש. עולם מאיים לטרוף. ואני רק מושכת במיתרים עד שידי לא יוכלו יותר. מנגנת לצלילי חלילו של עולם.

 

[NeWord]

וואו @דיתי לינדר כמה קסם יש במילים שלך... כמה געגוע...
סיפור כ"כ יפה ונוגע...
המבנה קצת שונה מהמבנה הסיפורי המוכר, השורות הקצרות, כמעט בלי פסקאות... זה יפה, זה ייחודי, אבל קצת מפריע לזרימה של הקריאה...

 

[חן לבן]

דווקא לי זה לא הפריע בכלל, וחשוב לי גם להגיד @דיתי לינדר אין כמוך אני כ"כ נהנית לקרוא את הסיפור הזה כל פעם מחדש, אומנם לא תמיד יש לי זמןן להגיב אבל אני מאוד נהנית לקרוא

 

[דיתי לינדר]

וואו @דיתי לינדר כמה קסם יש במילים שלך... כמה געגוע...
סיפור כ"כ יפה ונוגע...
המבנה קצת שונה מהמבנה הסיפורי המוכר, השורות הקצרות, כמעט בלי פסקאות... זה יפה, זה ייחודי, אבל קצת מפריע לזרימה של הקריאה...

תודה התגובות שלכם עושות טוב- גורמות לי לכתוב ולגבי השורות הקצרות- אני מנסה להאריך אותן אבל כנראה זה חזק ממני זה הדרך כתיבה שלי... בפרק הזה השתפרתי לא?!

דווקא לי זה לא הפריע בכלל, וחשוב לי גם להגיד @דיתי לינדר אין כמוך אני כ"כ נהנית לקרוא את הסיפור הזה כל פעם מחדש, אומנם לא תמיד יש לי זמןן להגיב אבל אני מאוד נהנית לקרוא

וואו @חן לבן איזה כיף לשמוע ועוד ממך. כל תגובה נותנת... ואני שמחה שלך זה לא מפריע- אני אוהבת את זה

 

[דיתי לינדר]

הסיפור עובר התקדמות- אשמח לכל ביקורת...

פרק ח'-

גיתית-
השעות נקפו לאט כל כך.
והנחש לא התעייף כרך צווארו סביב ברכיי, הניח ראשו, כמו היה מצפה שאלטוף לו.
לא לטפתי.
היו ידיי עסוקות בניגון בלתי פוסק.
רק כשכאבו פרץ ממני הבכי.
גדול. אומלל. מבוהל. פחד מוות לפת אותי כליל. והייתה המנגינה דבקה לצלילי הבכי. והיו החיים נהפכים לעיסה סמיכה. בליל בלתי מזוהה וכבר לא עמד כוחי יותר. כמעט וחדלו ידי מלנגן. רק פחד המוות הניע אותם, תנועות בטוחות של יד רועדת.
ואז.
כשהיה נראה שהכל נגמר. שהקרב אבוד. לא הגיוני.
הגיע בניהו.
בארבע פסיעות מדויקות הוא עבר את השדה.
מביט היישר בעיני.
נוטל ממני את הלאוטה. ובתנופה מדויקת מוריד אותה על ראש הפתן, על ברכי. הצליל האחרון שנשמע אותו לילה היה קול פקיעת מיתר. בשדה חשוך אחד. ישבנו שתינו.
בינינו נחש מת.
וחיים.
***
שוב נכרתה בינינו ברית אחים. שעה ארוכה ישבנו רועדים. השקט שלט בשיחתנו. אני הייתי בכי כבוש. כתפיים רועדות. תלתלים שפעם היו צמות.
והוא היה אח.
ואת פניו כבשה ארשת בלתי מוסברת, פרצוף לוחמני.
"איי" לחשתי לתוך השדה "דיי. די. די"
בניהו שתק.
רק עיניו הפכו בהירות יותר. ידיו נשלחו קדימה, לטפו ללאוטה שלי. סדרו מיתרים במקום.
"אני לא יכולתי יותר. ורק ניגנתי ו..."אוויר אבד מראותיי, לוקח סדר ממילותיי. הופך אותי "אני לא יכולה יותר. לא
יכולה. לא. לא. לא"
בניהו הביט בי. מישש שרשרת שהייתה על צווארו. אמר "גיתית" ואני התמוססתי לתוך המילה הזאת, מתחבקת בהד צליליה. הוא קרא ואני עניתי.
הוא אמר "אחות"
ואני הייתי.
הוא נעמד.
והלכנו.
ביחד.
הביתה.
***
למחרת חרש אשר את השדה. ליבו נחרד למול הנחש. למול האיום על חיי. הוא הוזיז סלע, סלע, הבטיח לי בהן הצדק שלא יעונה לי דבר. ששום נחש לא ידבק אלי. לא ילחש תחתיי יותר. אבל בי אחז הפחד. לפת אותי. שומר צעדיי. מניע אותי במין איטיות בלתי נסבלת.
אמא הלכה בעקבותיי, שומרת את צעדיי, כמו יכולה הייתה להושיע. מבטה ליווה אותי, שומר אותי בת.
בניהו הלך לשדה. הביא את הלאוטה שלי לבית.
אשר הבטיח להקריב קורבן תודה באחת הבמות. בניהו חייך.
אני התכווצתי. שוב לחש נחש מתחתי.
קורבן. בבמות.
למוחרת מילא בשר צלי את הבית. ולחמים. חגיגי היה השולחן לכבודי. ואני רק חבקתי רגליים, מנערת נחשים שלפתו את נשמתי, נכרכים סביבה. בצהריים נערכה סעודה גדולה. אשר דיבר. תיאר נס, נתן צבע בסיפור.
בסיפור שלי לא היה צבע. הנחש היה שחור. גם השמיים. רק ידי היו אדומות.
בסיפורו של אשר זהרו אלף צבעים, מתח ומנגינה.
כולם הנידו ראש לבניהו.
וכל פעם כזאת, היה מבטו פוגש אותי. והיו עיניו יפות כל כך. מבטיחות חיים. ועדיין חייך לעומת הבמות. בחר במוות על פני החיים. בצומת ההיא עמדנו כולנו. והיה הטוב. והיה הרע. והיה "ובחרת בחיים" ואכלנו קורבן שווא. בחרנו במוות.
כורכים נחש. בטבעת חנק סביבינו. ולא ידענו מה הוא המוות. ולא ידענו כמה מר הוא. ובניהו קרא לבחירה ההיא חיים.
ורק אני נאבדתי, ילדה שכרתה ברית. אחות. לאח. שבוחר מוות.
והייתי חייבת לו. ורציתי להציל. לחתוך עולם בארבע פסיעות מדויקות. לקרוע לו שרשרת שנכרכה סביב צווארו.
לקיים ציווי של אבא.
ולא היה כח בידי. רועדות הם היו. מנגנות לצליליו של עולם. והיו שפתיי הקרועות רוצות לצעוק "הצל נפשך" ורק "תודה" עלתה בהם.
קרבן הקריב אחי למעני.
קרבן תודה.
קרבן שווא.

 

[דיתי לינדר]

הערה: קהל יקר אני כאן כדי ללמוד. בבקשה. ביקורת. הארות. הערות. מחמאות.

פרק ט'-
גיתית:

ביום בו היה השדה חרוש, הזמין אותי בניהו לשבת תחת צל אותו האילן.
הלכנו יחד.
אני. הוא. והלאוטה.
הוא חייך אלי. אני הבטתי אל המקום. זיעה קרה כיסתה את כפות ידי. במקום ההוא ישבתי. ניגנתי וחשבתי שלנצח לא אחדל מלנגן. חשבתי שתמיד יהא זה הניגון או המוות. ובת ערובה הייתי, של צלילים של חיים.
"מפחדת אחות?" הוא אמר לי בטון רך. מתיישב על האבן ההיא, נוטל ממני לאוטה, מכוון מיתרים.
בלעתי רוק. הנהנתי. הפחד צבע את שדה ראייתי בשחור, מנקד אותו באלף נחשים. השרשרת הזהובה של בניהו נצבעה לי בשחור, גם סנדליו, שמלתו זכתה אף היא לאותו הצבע, בבת אחת החשיך לי עולם, מסמן על כולו נחשים נכרכים, ולא היה בי די אומץ להצילו.
רק שתקתי.
והוא ניגן.
ברגע הראשון נרעדתי.
בת ערובה לצלילים, מידי הרבה זמן משכתי במיתרים, רועדת את חיי על הכלי.
רק ברגע השני האזנתי למנגינתו, יפה, רכה וקסומה, בהתחלה הילכו בה נחשים, חבקו את ברכיי מותירים אותי מנגנת
באימת מוות, ורק אחר כך השתחרר הצליל, בקול פקיעה ושתי אחים חזרו הביתה, החליפו ביניהם צליל.
בכיתי.
בניהו חייך אלי, דומע גם הוא.
"פחדתי לאבד אותך" הוא לחש לשדה של שקיעה.
"פחדתי שהנחש יהיה מהיר ממני" הוא משך במיתרים בקצב לא הגיוני, מרעיד אותם ואותי. "פחדתי שלא אוכל
להשלים את שעות השיחה שחסרנו. פחדתי שלא תהיי כאן יותר" הוא התנשף "ובבת אחת חשבתי כמה יהיו חסרים לי
מבטייך המנוכרים, המאשימים" חיוך עצוב עלה על פניו, מוחק מהם שחור ונחש "את יקרה לי אחות"
"פחדתי למות" לחשתי לחושך. עדיין עומדת. ";פחדתי שהנחש יכרך סביבי יחנוק אותי" קרסתי לארץ "פתאום הבנתי
כמה יקרים לי החיים. לא רוצה לאבד אותם"
בניהו חייך אלי, הושיט לי לאוטה.
ניגנו ביחד. תווים צלילים.
חיים ומוות. נחשים ולחש.
חושך. ואור.
מאבק.
ורצון.
רק כשהשמש נסוגה, נמלטה, מותירה עולם רק שחור, שאלתי בשקט
"איפה הראל?"
פחדתי שבניהו יקום. שיטיח לאוטה. שיגיד לי די. ששוב יאטמו פניו. אבל ידיו רעדו על הלאוטה. בניהו בכה. והבכי שלו
היה מקוטע כל כך. ספוג אשמה, אכול צער. מלא בדידות. בכי של ילד לא יכול יותר. בכי של אח קטן.
ידיו הפסיקו למשוך מיתרים. ראשו נח על הסלע. סמוק כל כך.
שאלתי "הוא חי?"
הנהנת. רעדת. לחשת לתוך החושך "נראה לי. אולי"
שאלתי "פצעת אותו?"
הפסקת לדבר. לא זזת. רק עצמת עיניים. פקחת אותן. והיו בהן דמעות. והיה בהם כן. ולראשונה מזה זמן. דיברת
אמת היית אח.
והאמת שלך הייתה פוצעת כל כך, לקחה ממני את אחי הגדול, נתנה לי בתמורה אח קטן.
וליבי הקרוע נרפא רק לנגד מבטך הקרוע.
אולי זוהי תמצית ההיות של אחים.
מבטים קרועים מדברים באותה השפה.
קשרים כואבים מידי. מלאי דם.
ואהבה.

 

[מה שניחשת]

וואאוו אין לי מילים.
חד משמעית התקדמות מטורפת בעלילה.
האמת מה שהכי מזכיר לי הכתיבה שלך זה מחזמר. סיפור שלם, דרמתי, מרגש שמובע דרך צלילים רכים-נוקבים. הוא מביא את הסצנה הכי מותחת-מאיימת -האיום על חייה של גיתית- בצורה של שיר ומנגינה שגרמה לנו לףבקושי להרגיש שטכנית היא עוד שניה עלולה למות. זה יפה ופשוט משרת מטרות אחרות...

 

[חן לבן]

הערה: קהל יקר אני כאן כדי ללמוד. בבקשה. ביקורת. הארות. הערות. מחמאות.

פרק ט'-
גיתית:

ביום בו היה השדה חרוש, הזמין אותי בניהו לשבת תחת צל אותו האילן.
הלכנו יחד.
אני. הוא. והלאוטה.
הוא חייך אלי. אני הבטתי אל המקום. זיעה קרה כיסתה את כפות ידי. במקום ההוא ישבתי. ניגנתי וחשבתי שלנצח לא אחדל מלנגן. חשבתי שתמיד יהא זה הניגון או המוות. ובת ערובה הייתי, של צלילים של חיים.
"מפחדת אחות?" הוא אמר לי בטון רך. מתיישב על האבן ההיא, נוטל ממני לאוטה, מכוון מיתרים.
בלעתי רוק. הנהנתי. הפחד צבע את שדה ראייתי בשחור, מנקד אותו באלף נחשים. השרשרת הזהובה של בניהו נצבעה לי בשחור, גם סנדליו, שמלתו זכתה אף היא לאותו הצבע, בבת אחת החשיך לי עולם, מסמן על כולו נחשים נכרכים, ולא היה בי די אומץ להצילו.
רק שתקתי.
והוא ניגן.
ברגע הראשון נרעדתי.
בת ערובה לצלילים, מידי הרבה זמן משכתי במיתרים, רועדת את חיי על הכלי.
רק ברגע השני האזנתי למנגינתו, יפה, רכה וקסומה, בהתחלה הילכו בה נחשים, חבקו את ברכיי מותירים אותי מנגנת
באימת מוות, ורק אחר כך השתחרר הצליל, בקול פקיעה ושתי אחים חזרו הביתה, החליפו ביניהם צליל.
בכיתי.
בניהו חייך אלי, דומע גם הוא.
"פחדתי לאבד אותך" הוא לחש לשדה של שקיעה.
"פחדתי שהנחש יהיה מהיר ממני" הוא משך במיתרים בקצב לא הגיוני, מרעיד אותם ואותי. "פחדתי שלא אוכל
להשלים את שעות השיחה שחסרנו. פחדתי שלא תהיי כאן יותר" הוא התנשף "ובבת אחת חשבתי כמה יהיו חסרים לי
מבטייך המנוכרים, המאשימים" חיוך עצוב עלה על פניו, מוחק מהם שחור ונחש "את יקרה לי אחות"
"פחדתי למות" לחשתי לחושך. עדיין עומדת. ";פחדתי שהנחש יכרך סביבי יחנוק אותי" קרסתי לארץ "פתאום הבנתי
כמה יקרים לי החיים. לא רוצה לאבד אותם"
בניהו חייך אלי, הושיט לי לאוטה.
ניגנו ביחד. תווים צלילים.
חיים ומוות. נחשים ולחש.
חושך. ואור.
מאבק.
ורצון.
רק כשהשמש נסוגה, נמלטה, מותירה עולם רק שחור, שאלתי בשקט
"איפה הראל?"
פחדתי שבניהו יקום. שיטיח לאוטה. שיגיד לי די. ששוב יאטמו פניו. אבל ידיו רעדו על הלאוטה. בניהו בכה. והבכי שלו
היה מקוטע כל כך. ספוג אשמה, אכול צער. מלא בדידות. בכי של ילד לא יכול יותר. בכי של אח קטן.
ידיו הפסיקו למשוך מיתרים. ראשו נח על הסלע. סמוק כל כך.
שאלתי "הוא חי?"
הנהנת. רעדת. לחשת לתוך החושך "נראה לי. אולי"
שאלתי "פצעת אותו?"
הפסקת לדבר. לא זזת. רק עצמת עיניים. פקחת אותן. והיו בהן דמעות. והיה בהם כן. ולראשונה מזה זמן. דיברת
אמת היית אח.
והאמת שלך הייתה פוצעת כל כך, לקחה ממני את אחי הגדול, נתנה לי בתמורה אח קטן.
וליבי הקרוע נרפא רק לנגד מבטך הקרוע.
אולי זוהי תמצית ההיות של אחים.
מבטים קרועים מדברים באותה השפה.
קשרים כואבים מידי. מלאי דם.
ואהבה.

וואו אהבתי את הפרק הזה, בדר"כ אני מעירה שאני מצפה שהכתיבה תהיה יותר מקראית, אבל לדעתי בפרק הזה שילבת בצורה מקסימה את הכתיבה ה"חצי מקראית"
רק כמה דברים קטנים שהייתי משנה

קרסתי לארץ

לא יודעת אם לכולם אבל לי זה הרגיש שבניהו מנגן כבר כמה דקות טובות כך שכנראה גיתית כבבר התיישבה אני הייתי מעדיפה "כבשתי את פניי בידיי" לדוגמא

אבל ידיו רעדו על הלאוטה. בניהו בכה.

אני הייתי משנה ל"אבל ידיו רעדו על הלאוטה, הוא בכה."

 

[דודה]

כמה שהסיפור היה וואו עד עכשיו, הוא עולה בדרגה.
שני הפרקים האחרונים, מחדדים את תחושת הקריעה, מתארים את הסיטואציה הבלתי אפשרית של גיתית בצורה שסוחפת את הקורא אל הסיפור.
בפרק הקודם היו כמה שגיאות כתיב:

הוזיז

הזיז

יעונה

יאונה
ולפעמים חסר נקודה בסוף משפט שמסתיים בציטוט, למשל:

חיוך עצוב עלה על פניו, מוחק מהם שחור ונחש "את יקרה לי אחות"

אבל חוץ מזה הסיפור הזה הוא ליגה אחרת, ממש מחכה להמשך!!

 

[דיתי לינדר]

וואו אהבתי את הפרק הזה, בדר"כ אני מעירה שאני מצפה שהכתיבה תהיה יותר מקראית, אבל לדעתי בפרק הזה שילבת בצורה מקסימה את הכתיבה ה"חצי מקראית"

תודה. נותן המון. הביקורת. והמחמאות המחממות את הלב.

כמה שהסיפור היה וואו עד עכשיו, הוא עולה בדרגה.
שני הפרקים האחרונים, מחדדים את תחושת הקריעה, מתארים את הסיטואציה הבלתי אפשרית של גיתית בצורה שסוחפת את הקורא אל הסיפור.

תודה. גם אני מרגישה ככה... חכי. חכי...

 

[דיתי לינדר]

פרק י'-
גיתית:
השמש זרחה על יום הולדתו העשרים וארבע של הראל. השמש זרחה על היום ונותר הוא שחור. איש לא אמר דבר. איש לא הזכיר את שהיה אמור להיות היום.
אמא מוללה פיטאיה מועכת אותה, עד שיצאה מכלל שימוש, בניהו התחמק אל כהן המקום, חזר עטור בתליון נוסף. אשר התעלם כליל.
ואני.
ואני? איני יודעת מה עשיתי אני כדי להתחמק, ידי שפשפו ומרקו, בישלו והכינו. חיכו שיגיע כבר החושך יסלק את היום. והוא בא. ויחד איתו באת אתה. הראל. לעולם לא אשכח את הרגע ההוא. יצאתי להניח את הדלי ליד הבאר.
ועמדת שם. גלימה כהה, משתפלת, ועיניים בורקות. עמדת שם. כמו היית חלק משגרה. חלק מחיים.
חייכת חיוך של אי אז, אמרת "אחות, קבענו להיפגש לא?"
"הראל" צעקתי, בוחנת אותך. פניך היו נפוחים כל כך, וצלקת מדממת עיטרה את לחייך הימנית, חייכת אלי, ובשעה
שחייכת היו פניך נמשכים ימינה באופן מפחיד כל כך.
נאנחת.
"אאוצ" עצמתי עיניים. לא מסוגלת לסיים סקירה.
פשטת אדרת.
"תפתחי ידיים אחות" אמרת. פתחתי. הנחת בהם שתי פיטאיות. פירות עסיסיים שהיה בך מן הכישרון לבחור.
"זה לך" לחשת "וזה לבניהו" השקט של הלילה צרח סביבינו. שתקתי.
"אתה בסדר אח?" שאלתי אחרי נצח.
לא ענית.
"הראל" אמרתי לך. רועדת.
לא ענית.
רק הישרת אלי מבט. "אחות. המקום כאן שורץ נחשים. שמעתי שניצלת מאחד מהם"
הנהנתי חיוורת. "שמרי על עצמך. שמרי על בניהו" אמרת. מביט ישר בעיני. נעלם לתוך החושך.
"הראל" צעקתי אחריך. "תעצור. הראל. תעצור"
לא שמת אלי את ליבך, נעלמת עם החושך, מותיר בי כאב אין אונים, מותיר בי אלף צעקות כלואות
טעית הראל. כל כך טעית אי אז.
תיארת סערות. ולא היטבת להגדיר.
לעיתים סערות אינם כאלו. לעיתים סערות הן מתוקות עד כאב, מותירות רק כף יד פועמת חום, ושתי פיטאיות מעוכות
מידי.
***
כל אותו הלילה בערה ידי ממתנתו של הראל, שתי כתמים סגולים נוצרו במרכז ידי, ושתי פיטאיות מעוכות מידי היו
מונחות בהן. האחת שלי. השניה לבניהו.
וידי זו שכרתה איתו ברית באי שם של שדה ונחש, בערה עתה ממתנתו של אח אחר.
וכל שיחת השדה שלי ושל בניהו נשמעה לי מנותקת כל כך , למול פרצופו הנפוח של הראל היטשטשו שוב קווי הברית.
שוב הייתי במלחמה. ובניהו היה אויב. והיה עצור. גבול לפניך! גזרתי על שפתיי הפזיזות שתיקה. גזרתי אותה על ידי הצורבות, על כתמים סגולים. ובקצה שולחן החדר שלי עמד כל זמן קריעתי, פרי פיטאיה לא שלי, צופה בהתמוססותי האיטית.
בניהו תמה עלי, שאל "מה קורה איתך אחות" וחום מבטו צרב בידי הסגולה, בשפתיי הבוגדניות, מכה בי עד לבלתי
היות יותר.
כל אותו היום התייסרתי בין כבלי השתיקה, רק בלילה פלשתי שוב לחדרו של בניהו תכננתי לומר לו "קח" תכננתי
לספר לו הכל.
אבל בחדר ישב בניהו בינות לאדי עשן קטורת זרה. נחנקתי. מהריח מהמראה. ושם על מפתן החדר פרצה ממני הצעקה.
"בניהו. מה אתה חושב שאתה עושה?" אמרתי בטון מקפיא דם.
הוא הסתובב אלי, עיניו גדולות ופגועות. זוכר לי ברית עדיין, מנסה לחייך אלי, מבטו מהבהב.
"מה אתה עושה?" צרחתי. מתעלמת מאותות ברית. מפחד עיניו מהיותו אח קטון. נמוג.
"מה אתה עושה?, למה אתה עושה את זה?" חבטתי ידי במפתן "בניהו זה אסור. אסור. אסור. אתה... אתה..."
התנשפתי. לא סיימתי את המשפט. בניהו קם. פחד עיניו הפך לאש, זרה, משתוללת, אש שאכלה כל קטורת זרה, אש שהותירה הדי ברית מאחור.
"גיתית" הטון שלו היה קשה ";צאי מחדרי ולעולם אל תתערבי במעשיי"
הייתי אמורה להרכין מבט. לתפוס את עצמי. ללחוש לו סליחה אח קטן. הייתי אמורה.
הצרחות יצאו ממני קצובות. מוחות כל חלקה של אחאות שנותרה בבלגן החיים, "אתה עובד עבודה זרה" הוצאתי את
המילים המאיימות מפי "אתה עובר על ובחרת בחיים. אתה חוטא. אתה מחטיא. אתה עובר על אחת מג' עברות ולא
אכפת לך, אתה מצער את אבא, אתה מצער את אמא, אתה מצער את הראל, אתה מכאיב לי. מכאיב לי. מכאיב לי."
נשברתי. "אתה רע. אתה... אני שונאת אותך. שונאת אותך. שונאת אותך. תפסיק" אמרתי ועיני דמעות.
לא בכית.
הריסים שלך נשמטו, כיסו על העיניים היפות שהיו תחתיהין, שפתיך התהדקו לפס. לא הצהרת שגם אתה שונא.
הכתפיים שלך רעדו.
ולא היית עוד כלי. רק שבר.
חתך מדמם.
ולראשונה הייתי פוגעת במלחמה הזאת. לראשונה נעצתי חרב. ונעצתי אותה בליבו של אחי. והוא זלג דם. שתי טיפות.
ושוב הייתה החזית דומה כל כך. פיטאיה אחת מעוכה. ניחוח שרוף. ושתי טיפות דם.
לא הבאתי לך את הפיטאיה ההיא.
יצאתי לבחוץ.
וקברתי אותה באדמה.
בידיים חשופות, היכיתי על החול, חפרתי קבר.
הנחתי בו פיטאיה אחת. טיפות דמך וברית אחים.

אשמח לתגובות על התפתחויות הסיפור והכתיבה. תודה!

 

[דודה]

וואו! איזה פרק! על אש גבוהה...
הקריעה של גיתית מתוארת בצורה חיה ופועמת.
העלילה מתפתחת בהדרגה טובה, לדעתי...

יצאתי לבחוץ.

הניסוח הזה מעט עילג.
'יצאתי החוצה' נשמע יותר טוב.
ויש, לדעתי שימוש יתר בנקודות במקום בפסיקים. זה קצת מפריע לזרימה של הקריאה.
נקודה יוצרת ניתוק מהמשפט הקודם, מה שפוגע ברצף של הדברים.
לדוגמה,

טעית הראל. כל כך טעית אי אז.
תיארת סערות. ולא היטבת להגדיר.

כדאי להחליף את הנקודות שבאמצע המשפטים, בפסיקים.

 

[מה שניחשת]

רק את ה"גבול לפניך" הייתי מורידה, זה לא מתחבר עם השפה מקראית יחסית של רוב הפרק.
כדאי גם לעשות תקציר של הדברים העלילתיים שאת רוצה להעביר בפרק ואז לבדוק אם הכל מובן מספיק מהפרק הסופי כי לפעמים יש תחושה לא ברורה והחלטית.