אני לא אוהבת מאוד לקרוא.
מעניינים אותי רק ספרים שנוגעים בי מאוד, ספרים שאני מרגישה שם את עצמי. חיה שם, בפנים.
זה סגנון מאוד מסוים, הוא הכי שייך לסיפורים אמיתיים, מהחיים. פנטזיה אני שונאת.
זה די מגביל אותי מבחינת התקדמות בכתיבת סיפורת,
מה שאני אוהבת מאוד (רק בתחום שמתחברת אליו).
ופשוט יש לי חלום לכתוב ספר,
כל היום חושבת על זה.
וכמה שהחיים נחווים אצלי עמוק וחזק -
לא מצליחה למצוא בי שום נקודה אפילו הכי קטנה שתפתח לי פתח לספר שלי,
ואני רוצה את זה כל כך. כל כך.
יש מה לעשות כדי לגרות את החושים שלי לחשוב יותר?
זה די כואב.
מרגיש כמו חשק עז שצועק להתפרץ, ולא יכול.
האם בשביל שאצליח עלי לכפות על עצמי לקרוא גם ספרים שלא מעניינים אותי בכלל?
ואם יורשה לי לשאול,
מאיפה לכם כל הרעיונות לסיפורים, גם אלו שלא בהמשכים?
קריאה היא מקור השראה מעולה, אבל היא לא חובה - ולא צריך להכיר את כל הסגנונות כדי לכתוב.
אני יכול לומר על עצמי, שבחמש השנים האחרונות - לא קראתי אפילו ספר קריאה אחד. אני כן קורא קצת עיתונות, ומתעניין בחדשות - אבל סיפורת מכל סוג שהוא, זה משהו שאני לא מתחבר אליו בכלל.
למרות זאת אני כותב הרבה, ויש לי אפילו סיפור בהמשכים שמתפרסם כאן. כמובן, שאני לא מוסמך להעיד על עיסתי, אבל עצם העובדה שאני מסוגל לכתוב כמות גדולה כל כך של מלל בלי לקרוא - מוכיחה, שאין ממש קשר בין שני הדברים. דרך אגב: לדעתי, החשיפה המינימלית שלי לסיפורת, גורמת לסיפורים שלי להיות יצירתיים, כאלו שמחוץ למסגרת. אין לי בראש איזה מודל שאני צריך להתאים את עצמי אליו, ובוודאי שאין חשש שאעתיק סיפור של מישהו אחר, או שאצמד לסוגה פופולרית.
מאיפה הרעיונות שלי, אם כן?!
אני חושב, שכל רעיון - הוא תוצאה של חוויה שעברתי, שעברה שינוי צורה מסוים. אני יכול לכתוב כל סוג של סיפור, החל מסיפור דוקומנטרי וכלה בעלילה פנטזית רחוקה. אבל בסופו של דבר - המחשבות שלי יעמדו במרכז. הן ייצרו את העלילה, את הדמויות, את גבולות הסיפור ואת רצף האירועים מתחילתו ועד סופו.
זה קצת מעורפל, וייתכן שגם עמוק, ולכן אני אפרט יותר - בתקווה שזה יהיה מובן. אני לא מתיימר לדבר בשם כותבים אחרים, אלא רק בשמי - ולכן, אני מקבל מראש את האפשרות, שסגנון הכתיבה שלי כלל לא יהיה מוערך בעיניכם, יחד עם התובנות שלי על הכתיבה כולה. או בקיצור: קחו את זה בערבון מוגבל, זו דעה אישית שלי, ואני לא חושב שלכולם יש את אותה הגישה.
לדעתי, החכמה בכתיבה היא - המרה של מחשבה לתמונה, ושל תמונה למילים. כל מחשבה שלנו, יכולה להופיע באינסוף ווריאציות. בעיניי, כותב טוב - לא אמור לחשוב איך להעביר את המחשבות שלו או האידיאולוגיות שלו, שכן אז - ללא כל ספק, ירגישו הקוראים צרימה, משום שאיש אינו אוהב להרגיש שמחנכים אותו או מטיפים לו. מנקודת מבטי, כותב טוב - הוא מי שאינו מסוגל לשמור לעצמו חוויה ששינתה אותו. כותב טוב, הוא מי שהתקדמות אישית אצלו - אינה אלא שלב בדרך למטרה - שהיא תמיד, השפעה חיובית על הקוראים.
זה אולי ייראה כמו סיסמאות ריקות, אז אני אתן דוגמא מעשית כדי להמחיש את הכוונה שלי.
נניח שעברתי חוויה מורכבת, כמו פרידה מחבר קרוב שעבר לעיר רחוקה. זו ללא ספק חוויה לא נעימה, אבל יום או יומיים, חודש או חודשיים, שנה או שנתיים מאוחר יותר - אני אבין שהשתנה אצלי משהו, כתוצאה מאותה חוויה. התבגרתי, למדתי שהכול בר חלוף, או אולי אפילו - הבנתי, על ידי ׳האובדן׳ של אותו חבר קרוב, מהו ערך של חברות. את התובנה הזו, אני מן הסתם - לא אשמור לעצמי. הרי קניתי אותה בקושי ובעצב, ואחרים יוכלו ליהנות ממנה בלי שום כאב. אחרים יוכלו ללמוד את השיעור שלמדתי אני, ותהיה לי הזכות להשפיע עליהם לטובה, ולהפוך אותם לאנשים טובים יותר.
כמובן, שכשאבוא לכתוב סיפור - זה לא יהיה הסיפור שלי, על החבר שאיבדתי. הרי מי ירצה לקרוא עליי, אדם רגיל כל כך, שגרתי כל כך. בנוסף, גם לא ארצה לחשוף את עצמי לעיני כל, ולשתף את רגשותיי עם הזולת.
המפלט שלי - הוא הסיפור. אני אבנה דמות, שמייצגת את החוויה שלי - אבל היא לא אני. ועוד דמות, שמייצגת את החבר - אבל היא לא הוא. לתוך מערכת היחסים של השניים, אני אשפוך את כל מה שחוויתי. אבל ברגע שיצרתי את המסגרת - תינתן לי האפשרות לעשות את זה בכל דרך שאבחר. כשאנחנו חווים חוויה, אנחנו לא מרשים לעצמנו לצאת מפרופורציות. עצב על חבר שנפרד, עם כל הכבוד, הוא לא טרגדיה במובן הפשוט שלה. אבל בסיפור - זו יכולה להיות טרגדיה, ולכן אוכל להעצים את התחושות, ולצאת מכל הגבולות שקבעתי לעצמי. האפשרויות הן בלתי מוגבלות, שכן: זה יכול להיות סיפור על אם בליטא של לפני מאתיים שנה שנפרדה מבנה הבכור שיצא לישיבה - בהבנה שהיא לא תראה אותו חמישה חודשים. זה יכול להיות סיפור על חברות בין שני אנשים שהקשר ביניהם לעולם לא יוכל להחזיק מעמד, כמו שני בחורי ישיבה שאחד מהם ירד מהדרך. וזה יכול להיות אפילו סיפור על שני אסטרונאוטים שנמצאים לבדם בכוכב רחוק, כשהם יודעים שלנצח - הם לא יפגשו עוד אדם, ופתאום - אחד מהם נמשך למערכת כוכבים אחרת, וחברו יודע שהוא לא יראה אותו עוד. אם נרצה לנדוד לעולם הפנטזיה - זה יכול להיות סיפור על ילד ומפלצת, שקשרו ביניהם קשר - ובסוף, הפכה המפלצת לגדולה כל כך - עד שהיא נאלצה לעזוב את כדור הארץ וללכת לה לארץ המפלצות. המכנה המשותף של כל העלילות הבדיוניות הללו הוא - שבכולן, ניתנת לנו ככותבים הזכות למסגר את החוויות שלנו ואת מה שלמדנו מהן, וליצוק אותן לתוך תבנית אחרת, מעניינת יותר.
אני מדגיש, שבכוונה - בחרתי תיאור של חוויה, שהיא בבירור לא ׳ערך׳ אלא עניין של חולין. נהגתי כך, מפני שאני רוצה שהמסר יהיה מתאים לכל כותב באשר הוא, והמציאות היא - שכל כותב חווה רגשות.
כשמדובר בכותב חרדי, עם ערכים עליונים רוחניים - השליחות היא הרבה יותר גדולה, והסכנה אורבת בכל פיסקה. גם כאן - אני לא אבחר בדרך של תיאור הערכים, והאכלת הקוראים בהם. גם כאן, הדרך תהיה - תיאור חוויה. אלא שכאן - החוויה, היא רוחנית. אני אקח ערך כמו ׳תשובה׳, או ׳שבת׳, ואנסה לנסח את האופן בו אני חוויתי את הקיום שלו. אנסה לתאר את מה שהוא אומר, בלי להשתמש במילה המדוייקת או במונח עצמו. זה הרבה יותר אינטיליגנטי, והסיפור אוטומטית נעשה טוב יותר, כאשר הקוראים יכולים להרגיש תחושה טובה יותר - בלי להבין שמדובר במסר שעבר אליהם בין המילים.
אבל שוב, הסכנה גדולה מאוד. תמיד יש חשש שלא הבנו נכון את המשמעות של הדבר עליו אנו כותבים, או שלא היינו מודעים למלא ההיקף והצדדים שלו. לכן, אני נזהר לא לכתוב שום סיפור שהנושא הפנימי שמאחוריו אינו ברור לי דיו. זה מעורר אותי לחקור כל דבר לעומק, וזה הופך את הכתיבה שלי למשהו שהוא הרבה יותר מסתם רצון לעניין את הקהל הרחב. אבל חשוב להדגיש, שכתיבה כזו - לא תופסת את כל החיבור. היא נמצאת בליבת העלילה, וכל השאר - אלו יצירי הדמיון בלבד.
עד כאן הגיגיי לערב זה. מקווה שהובנתי, ותמיד אוכל להשיב על שאלות נוספות.
הנושאים החמים
))
