סיפור בהמשכים סודו של הנסיך/ סיפור היסטורי בהמשכים

[להאמין ביכולות שלי]

הסיפור הוא היסטורי ומתרחש בזמן גירוש ספרד, בממלכה בדיונית בשם ואלטוריה באיטליה המחולקת לממלכות ורפובליקות.

אשמח להערות על התוכן והעלילה, וכן אם יש שגיאות בניסוח וכו'.



פרק א'

'אילו רק יכולתי לחשוב שאני לא איכר פשוט', חשב לעצמו דורן בעוגמה, בשעה שעקב בערנות אחר כרכרה הדורה שנעה במרחבי השדות.
'אילו רק יכולתי לחשוב שאני בן אצולה שירד אל העם, כמו ששמעתי על מלכים שהתחפשו לאנשים פשוטים כדי להקשיב לעם שלהם', המשיך דורן לחשוב.

הכרכרה מולו דהרה בשלווה קסומה, חלונותיה המעוגלים חשפו את פניהם של יושבי הכרכרה.

עיניו של דורן נפערו בתדהמה, בן אצילים בן גילו, נער לבוש בהידור, נראה יושב בנוחות על גבי המושב, עיניו סוקרות את השטח, את השדות ואת האיכרים העובדים ביזע.

דורן התנשם עמוקות וחש רעד קל מופיע בידיו, אות לכך שהוא מתרגש. היתכן שבן האצולה הסתכל לכיוון בו הוא עומד?

או שמא הוא אף הבחין בו?

מחשבות אלו שחלפו בראשו ביעף גרמו לו לעמוד נטוע על מקומו, כמו הדחליל שהכין פרנצ'סקו.

כן כן, הוא הבחין בו!

בן האצילים הצעיר חייך אליו ואף נופף לו בידו!

דורן רצה להחזיר לו שלום, אבל אז הוילון של הכרכרה הוסט ביד מהירה, נזעמת, ושוב לא ראה דורן את פניהם של יושבי הכרכרה.

דורן עמד כמו עץ נטוע ולא יכול היה לזוז מרוב התרגשות.

האציל הצעיר הבחין בו?

הוא נופף אליו לשלום?

היתכן?

אולי לא היה זה האציל, אלא היה זה נסיך הממלכה בכבודו ובעצמו?

דורן נרכן לאדמה וקטף כמה צנוניות מבריקות סגלגלות.

הוא מחכה.

מחכה להפסקה.

אז, יגיע לבית הקטן אפוף ריחות טובים, ויסעד את ליבו בארוחה קלה.
שעת ההפסקה הגיעה, דורן אסף את הסלים הקלועים בעבודת יד מסורה של דודתו, מהם הציצו ירקות עסיסיים ומבריקים, והחל לפסוע בשבילים המאולתרים שנסללו על ידי האיכרים, לכיוון ביתה של דודה גליבה.

רוח נעימה נשבה על פניו, מסביב נצבעו השדות באורה הרך של השמש שהתחבאה קלות בין העננים, קרניה יוצרות פסים על פני השדות הירוקים.
הסלים היו כבדים, אבל דורן נהנה לחוש שהוא סוחב אותם.

גבו היה ישר והוא חש שהעבודה מחזקת את גופו.

דודה גליבה, אשה נמוכה בעלת פרצוף עגול ועיניים מחייכות קיבלה את פניו בשמחה.

"אילו יכולתי הייתי מספרת לאימך איזה בן חיל אתה, דורן", אמרה לו בקולה המלטף, מגישה לו צלחת עם תבשיל מעלה אדים.

דורן הניח את הסלים בפתח הבית והתיישב לאכול, "אין כמו האוכל שלך, דודה", אמר והוסיף: "מתי אפגוש את אימי?"

דודתו נותרה לחייך, למרות שעיניה נעשו רציניות, היא אמרה בקול מהורהר את הדברים שלא פעם אמרה אותם: "אימך, דורן, הלכה לה לעולם הגדול, היא השאירה אתכם אצלי, כדי שאטפל בכם היטב, כי סמכה עלי, הייתי ידידה טובה שלה.

בהתחלה כשהייתם קטנים, ביקרה אתכם מידי פעם, עד שהפסיקה לבוא, אבל הקפידה לשלוח לי כסף, היא אמרה שהיא סומכת עלי".

דורן המשיך לאכול, לא ממשיך עם שאלותיו הקבועות, איפה אביו.

הוא ידע את התשובות, דודה גליבה אמרה לו פעמים רבות

"אבא שלך, נלקח להלחם במלחמה מול אוסטריה, נודע לנו שהוא מת, דורן, כמה בכינו לשמע הבשורה, קשה היה לנו לשמוע זאת".

דודה גליבה התיישבה מולו, סוקרת אותו בהערצה, "כמה שאתה דומה לאמך, היינו ידידות טובות, היתה אשה טובה ששאפה לשנות את העולם, עד... עד...", קולה של דודה גליבה נעשה שקט לפתע, היא המשיכה לדבר בקול איטי:
"יום אחד היא באה אלי ואמרה שהיא מתעניינת בעולמות הנסתרים, היא רוצה ללמוד קסמים כדי לשנות את העולם וכדי שלא יהיו יותר מלחמות".

"ואיפה היא עכשיו?"

"היא רצתה ללמוד קסמים, דורן יקירי, לקחתי אתכם וברחתי לשדות, עם מעט כסף, קניתי את הבית הזה וטוב לנו כאן, נכון? טוב פי אלף מלגור בעיר הגדולה. קסמים זה כישוף, מזל רע, רציתי להגן עליך ועל אחותך" אמרה לו דודה גלביה את הסיפור המוכר שסיפרה לו פעמים רבות כל כך.

דורן הנהן קלות, זכר העיר הגדולה, העמוסה ברעש והמולה, עלה בזכרונו. לא יודע אם לשמוח מכך שדודה גלביה הצילה אותו מאמא שרצתה ללמוד מזל רע, או להתגעגע לאמא הטובה, על פי הסיפורים, אותה לא הכיר.

"תודה דודה גליבה שהצלת אותנו", אמר בנימוס.

את אחותו, נילי, שלחה דודה גליבה למנזר רחוק, ואילו הוא הוכיח שהוא טוב בעבודת השדה, דודה גליבה העריכה את עבודתו ואמרה שתוריש לו את הבית.


אבל בלי שדודה גליבה תדע, חשב דורן לא פעם שהוא רוצה לפגוש את אימו. הסיפורים אודותיה היו נפלאים, וגם רצונה ללמוד קסמים כדי להפסיק את המלחמות.

הוא חושש לומר זאת, אבל הוא חושב שזה בסדר ללמוד קסמים כדי להפסיק את המלחמות, גם אם זה מביא מזל רע, כי מלחמות זה דבר הרבה יותר גרוע ממזל רע.

אבל דודה גליבה חושבת אחרת, והיא בטח מבינה דברים טוב יותר.

 

[רצתה]

נשמע סיפור מעניין
רשמתי לעצמי לעקוב לראות להיכן הוא מתפתח

רק משהו לא מובן לי:

היא השאירה אתכם אצלי, כדי שאטפל בכם היטב, כי סמכה עלי,

לקחתי אתכם וברחתי לשדות,

היא לקחה אותם עם רשות או בלי רשות מהאמא?
אם היא לקחה עם רשות, אז למה היא צריכה לברוח לשדות?

 

[להאמין ביכולות שלי]

נשמע סיפור מעניין
רשמתי לעצמי לעקוב לראות להיכן הוא מתפתח

רק משהו לא מובן לי:



היא לקחה אותם עם רשות או בלי רשות מהאמא?
אם היא לקחה עם רשות, אז למה היא צריכה לברוח לשדות?

תודה רבה!

הכוונה שהדודה שמרה עליהם לפני שהאם למדה קסמים וכשהיא אמרה שהיא לומדת קסמים הדודה ברחה איתם.
האם צריך להוסיף משפט שיסביר את זה?

 

[להאמין ביכולות שלי]

פרק ב



בקתת העץ של דודה גליבה היתה טובה למגורים, אבל לאחר שדורן היה חוזר מהעיר, הוא היה חולם על בית אמיתי, מאבן אפורה, עם מרפסת, מדרגות וחלונות מסוגננים .

למרות זאת, הבקתה שלהם היתה מקום נעים לגור בו, היא נתנה להם קורת גג, מחסה מהשמש בימי הקיץ ומהגשמים הסוערים בחורף.

היא הכילה שני חדרים ופינת אוכל נעימה, וכמובן מטבח שהיה בחצר, גם השרותים היו בחצר, בפינה מרוחקת.

הנוף שנשקף מחלונות הבקתה, היה של שדות מרהיבים לכל רוחב העין, באופק נראו הצלליות הרחוקות של ארמונו ההדור של בעל האחוזה האציל דון פרננדס דה מנדוסה. אמרו עליו שמשפחתו נאסרה בגלל פעילות לא חוקית, קיבלה חנינה וגורשה מספרד, ולאחר טלטולים בארצות שכנות הגיעו לאיטליה.

באיטליה אחוזות רבות שייכות לבית מנדוסה, האחוזה הקרובה ביותר היתה מונטה קרונה, שנוהלה בידי אב הבית של האחוזה.

הדוכס האב חואן דה מנדוסה, שהגיע הנה מספרד, בחר לעבור לאיזור אחר ולנהל אם את עסקיו, והשאיר בנו, את דון פרננדס, שהיה סך הכל בן שבע עשרה כשהגיעו לאיטליה באחוזת מונטה קרונה יחד עם עוזרו האישי רפאלו לנהל אותה בתור שליחו של אביו.

הדוכס דון פרננדס דה מנדוסה היה נמרץ וחכם, על אף גילו הצעיר הצליח להתחבב על עובדי האחוזה. בנוסף הוא הצליח להקים את המשמר מחדש. הוא התנהג בהוגנות כלפי אנשי האחוזה ועובדי השדות ונתן להם תנאים נוחים.

הוא השתדל ללכת בעקבותיו של אביו, והחיים בדוכסות מונטה קרונה היו רגועים ושאננים. עובדי האדמה היו מרוצם והכירו תודה לבעלי האחוזה הנדיבים.

אבל לגור בכפר ציורי, בתוך בקתת עץ נאה וציורית, זה שונה עד מאוד מלגור בעיר הגדולה.

כשמגיע דורן לעיר הבירה, הוא נוכח להבין עד כמה הבקתות, בהן גרים תושבי האחוזה הרי הן חיקוי חיוור לדבר האמיתי, בדמות בתים יציבים עשויים מאבנים, שיש להם מדרגות עם מעקה מעוצב וחלונותיהם המעוגלים עטויי זכוכית צבעונית.

דורן אהב לבחון את סגנון הבניה היחודי בעיר קסטלולה, שהיתה עיר הבירה של מרחב ואלטוריה, היו אלו מרפסות נאות עם פרחים מקסימים, שוק מרכזי, מחוז בתי המשפט לצד מבני תרבות ומבנים ממשלתיים שאמורים לקשר בין העם לבין בית המלוכה, תיאטרון מרכזי, וגינות רחבות המרחיבות את הדעת שחצצו בין המולת העיר לארמון המהודר ששכן במרחק מה, מוגן על ידי חומות עבות וגבוהות,

למושל של ואלטוריה קוראים הנסיך המלכותי לורנצו דה ואלטוריה. הוא התגורר בארמון עם בני משפחתו: רעייתו הנסיכה מריאנה שמוצאה המלכותי מבית הבסבורג, בנם בן השש הנסיך ניקולו דה ואלטוריה. בארמון התגוררו גם אחייניו של הנסיך המלכותי, ילדיה של הנסיכה אנה המנוחה: אלפרד ואיזבל.

תושבי עיר הבירה חיבבו מאוד את נסיכם רם המעלה שהיה רב חסד כלפי תושבי הממלכה.

גם ברחבי ואלטוריה כולה ידוע הנסיך כאישיות מרוממת שקיבל את חסות בית הבסבורג, וזכה להשתדך עם נסיכת בית הבסבורג, אדם משכמו ומעלה שידע לשלב סמכות מלכותית עם חמלה.

למרות זאת היו לנסיך אויבים, דורן ידע שהם קיימים, היו אלו הרוכלים בשוק שסיפרו מעשיות מסמרות שיער על ממלכות שכנות שרוצות לכבוש את ואלטוריה, ועל חייליו הנאמנים של הנסיך המלכותי ששומרים על הגבולות.

*

חדר האוכל המלכותי היה מעוצב בטעם יוקרתי, היו שאמרו שהוא עוצב כחיקוי לארמונות מלוכה באוסטריה.

הנסיך המלכותי ישב על כסא מגולף, כבד, המרופד בבד רקום ססגוני.

השולחן העצום הכיל את מיטב המעדנים, ומשרתים נכנסו ויצאו כל העת, מוסיפים עוד ועוד כלי הגשה מלאים במאכלים משובחים העשויים היטב, לצד משקאות מדיפים ניחוח מיוחד.

הנסיך המלכותי לורנצו דה ואלטוריה הביט על המאכלים אך לא טעם מהם, וגם לא מזג לצלחתו. עיניו היו מופנות לעבר עוזרו האישי, השליש באנרו דה רוקט, הדוכס של סן קרנר, שסח לפניו על הדרך בה ניתן יהיה לגשר מול רצונה של הרפובליקה הסמוכה לקבל סמכות על אורחיה של ואלטוריה.

"הם מחפשים את המראנוס", הסביר לו השליש, "איננו יכולים להתכחש לרצונה של הכנסיה, נהיה חייבים לתת לה דבר מה, הרי כוחם של הכמרים רב גם כאן, במחוז ואלטוריה".

הנסיך המלכותי נד קלות בראשו, הוא נראה מוטרד ולא השיב, לחדר האוכל נכנסו אלפרד ואיזבל, אחייניו, בניה של אחותו ריאן המנוחה, מלויים בבנו ניקולו בן השש.

הם התיישבו במקומם, הנסיכה מריאנה, הנסיכה המלכותית ורעייתו של הנסיך המלכותי, נכנסה כעבור כמה רגעים, מלווה בבת לווייתה וחברתה הקרובה, אשתו של השליש, ראנה דה רוקט.

"נדבר אחר כך כל העניין הזה", אמר הנסיך המלכותי לשלישו במהירות, "כעת נתכבד לסעוד את הארוחה הנפלאה שהכינו אנשי הנאמנים, האין זאת?"

"כמובן", השליש שיתף פעולה עם הרצון של הנסיך המלכותי לא לערב את ענייני הממלכה בארוחות המשפחתיות, הוא רצה לקום ממקומו, אבל הנסיך הורה לו להשאר.

"תסעדו איתנו, אתם אורחי הכבוד", אמר לו הנסיך באצילות אופיינית, מורה למשרת שעמד הכן בצד החדר, להוסיף כלי ארוחה לשליש ולרעייתו.

למרות שהנסיך היה מוטרד, הוא לא הראה זאת, אלא השתדל להתייחס בסבלנות לתיאוריו של בן השש על שיעורי הרכיבה ושיעורי הלוחמה בהם השתתף, ואף הקשיב לתלונות שלו באשר לשיעורי השפות, והסביר לו עד כמה חשוב להקשיב למורה הזקן.

אחייניו, אלפרד ואיזבל, היו שקטים, והוא ניסה לדובב אותם לספר ולשתף איך עבר עליהם היום.

איזבל שתקה במופגן, מאז שהציעו לה את הצעת השידוך עם בלוברגו, נסיך מבית הבסבורג, ובן דודה של מריאנה, היא מרבה לשתוק. לדעתה של מריאנה, איזבל חשה מצוקה מהמחשבה שתצטרך ללכת למנזר למשך שנה לפחות, לפני הנישואין.

אלפרד לעומתה דיבר הרבה, אבל היו אלו דיבורים שיטחיים שהחביאו משהו עמוק יותר, הנסיך המלכותי זיהה עד כמה אחיינו בן ה-13 מוטרד ונבוך, הוא שיער מדוע, אבל היה חייב לברר זאת.

הוא החליט לא להעיק עליו בשאלות לפני כולם, אבל בסיום הסעודה, לאחר שכולם התרוממו ממקומם, פנה לאלפרד ואמר: "הישאר כאן, אני רוצה לשוחח איתך".

 

[להאמין ביכולות שלי]

פרק ג'



בשוק המרכזי יש לפעמים אוירה של סוד, אוירה חגיגית שיש בה שתיקה, מבטים, קריצות, שטרות מחליפים ידיים מתחת לשולחנות ולדוכני המכירה, ופנים מחייכות מתהפכות לפתע לרציניות כשחבורת נזירים שתקנים או כומר עם שרשרת נראים מהלכים בין הדוכנים, כמו מתעניינים במרכולתם.

הסוד קשור לאנשים מסתוריים, שמוצאם הספרדי ניכר בהם היטב, ןמילות משפת הלאדינו בה הם בקיאים, מתערבבות בשפת המקום.

מאורעות שונים, תמוהים חלפו מול עיניו של דורן כך למשל הרגיש שהוא מפענח את התעלומה כשהבחין בסוחר, פורטוגזי על פי מראהו, מתחבא מאחורי אחד הדוכנים בסיועו של רוכל זריז. היה זה כשכומר המחוז התקרב לעמדת מכירת חפצי האומנות העתיקים.

רק לאחר שהכומר הרחיק מהמקום, סייע הרוכל לאיש הלא מקומי לצאת מבין הבדים שהתנופפו מעל דוכן לממכר הטקסטיל, וסייע לו להשיב את נשימתו לסדרה במעט מים.

'מראנוס', התגלגל הכינוי בפי הסוחרים בשוק, הרי הם יהודים אנוסים שנאלצו להתנצר בספרד והצליחו להמלט לאיטליה ולקוות למצוא בה מחסה.

בדרך כלל המראנוס מגיעים דרך הים, יורדים בנמל ברפובליקה הסמוכה וחלקם הגיעו לממלכת ואטרויה בה יש קהילות יהודיות לא מעטות.

דורן התעניין מדוע רוכלי השוק מסייעים לאותם אנשים הנרדפים בידי הכנסיה, וקיבל הסבר מעניין: שליחיו של אציל עלום שם, מסתובבים בשוק ומתגמלים בכסף או בסחורות את הרוכלים ומעודדים לסייע למראנוס.

דורן שיער מי הוא העשיר נדיב הלב האככפתי הזה, הוא הכיר אחד כזה ששליחיו מסתובבים בשוק: ללא ספק מדובר בדוכס של קורינה, דון פרננדס דה מונסה

רק שאלה אחת ניקרה בראשו של דורן: מדוע ולמה הדוכס של האחוזה שלהם ירצה לסייע למהגרים הבלתי חוקיים ולהסתכסך עם החוק של האינקוויזיציה?

הדוכס דון פרננדס היה נדיב לתושבי האחוזה, ודורן חשב לעצמו שיתכן שהוא פשוט אדם נחמד לכולם ורוצה שיהיה טוב בעולם, ולא יהיו מלחמות, כמו שדודה גלביה סיפרה על אמא שלו.

אם יהיו הרבה אנשים שלא רוצים מלחמות ורוצים טוב בעולם, אולי יום אחד העולם ישתנה ואנשים ילמדו להאיר פנים זה לזה, אמרה לו מישהי, דמות מהעבר, כשהיה עדיין ילד קטן.

היא סיפרה לו אז סיפורים רבים, עם הרבה סבלנות, האם היתה זו אמו? או דודה גליבה?

דורן זוכר את הסיפורים בחלקם, והוא זוכר גם את הספר העתיק ששלפה מתוך ארגז ישן עם הרבה חפצים מעניינים.

הארגז עדיין בביתם, נעול היטב ומוסווה לשידה עליה מונחת מפת בד רקומה.

כעת, בעודו סוקר את פינת העתיקות בשוק, חלפה שראשו מחשבה שחלק מהחפצים בארגז יכולים ללא ספק להתאים למכירה בדוכן העתיקות המרכזי כאן בשוק.

הוא צריך לשאול את דודה גלביה אם תרצה שיציע את החפצים למכירה, זה יכול לתת להם הכנסה נוספת, שתאפשר להם לשכור עגלה שתוביל אותם לבקר את אחותו נילי, במנזר.

 

[להאמין ביכולות שלי]

פרק ג המשך



הם פסעו ביחד לעבר המרפסת הצופה אל סוסי המירוץ, האוויר היה נעים, למרות זאת אלפרד חש שחום מכה את פניו, הוא הבין בדיוק מדוע דודו, אחי אימו, רוצה לשוחח עימו. והנושא גרם ללבו לדפוק במהירות.

"אני יודע שאתה מתכונן לביקורך הצפוי בחדר הזכרונות של אמך, בגלל הצוואה שלה", הנסיך הגיע ישר לעניין.

אלפרד הניח את ידיו על מעקה האבן המבריק, המעוצב בסיתות מרהיב, והביט לעבר הסוסים האבירים, שלחכו עשב באדישות.

"כן דודי, אני זוכר בכל יום את ההוראה של אימי, ומחכה בקוצר רוח לאפשרות לבקר בחדרה המלכותי ולראות את המורשת שהשאירה לי", אמר בקול מנומס.

הנסיך נאנח קלות, "אמך היתה חכמה וידעה איך לגרום לדברים להיעשות, למרות רצוני, בעיקר בנושא הזה", אמר, "אנה היקרה, אחותי", דמעות מילאו את עיניו, הוא סקר את אלפרד ואמר, "אתה דומה לה מאוד, אעשה הכל למען אחותי ולמענכם".

אלפרד הנהן בראשו, "שבוע הבא, נכון? ביום שני, זה התאריך בו ימלאו לי 13 שנים ואוכל להיכנס לחדרה של אימי למשך מספר שעות", הוא לא טרח להסתיר את קולו הנלהב.

הנסיך חייך קלות ופרע את הפוני שלו בחיבה.

"כן, אלפי, יום שני זה היום שלך, בו תוכל לפגוש את זכרונותיה של אמך למשך מספר שעות, הארמון מכבד את צוואתה, אבל לפי הוראת אוצר הארמון, לאחר רדת-ערב תיאלץ לעזוב את החדר ולא תוכל לבקר בו לעולם".

אלפרד סידר את שיערו בקפידה בחזרה, תוך שהוא סוקר את פרצופו של דודו, ושאל בקול חלש: "מדוע, דודי? מדוע לא אוכל כעת? ולמה איזבל לא קיבלה הזדמנות נוספת לבקר בחדר הזכרונות כבקשתה של אימי?"

הנסיך טפח קלות על כתפיו וסב על מקומו, "אני ממהר לענייני הממלכה החשובים, אלפרד, תזכור שהכל לטובתכם, כולנו בארמון רוצים שיהיה לכם טוב, זה הכל".

מהורהר, פנה אלפרד לחדרו, דבריו של דודו מהדהדים באוזניו.

הוא זוכר היטב את השתלשלות העניינים, מדוע איזבל לא ביקרה בחדרה של אימו, למרות צוואתה:

ביום הולדתה ה-13 נדרשה אחותו לצאת למסע התנדבותי עבור בתי התמחוי, כדי לתרום לעם ולהוכיח שהיא ראויה למזל ולברכה.

בגלל עיכוב בדרך, היא שבה לארמון רק לאחר רדת החשכה, וכך הפסידה את זכותה לבקר בחדרה של אמה.

וכעת הוא נותר, האם גם אותו ישלחו ביום הולדתו למסע כזה של התנדבות ותרומה למען העם, מה שיגרום לו לאחר להיכנס לחדר הזכרונות של אימו?

מה עליו לעשות כדי לא להפסיד את ההזדמנות?

שקוע במחשבותיו, ירד למטה, לעבר הסוסים, ניגש לאחד מהם, סייח צעיר, וקפץ על גבו.

"לאן אתה הולך, הוד מעלתו?" העוזר האישי שלו, מרקו מלטאר, נחפז בעקבותיו.

"אני יוצא לעיר, לטייל מעט", השיב לו אלפרד.

"המתן, אתלווה אליך, איני רשאי לתת לך לצאת בגפך", אמר לו מרקו.

"אני מעדיף לצאת לבדי" השיב אלפרד, וכבר מיהר לדהור אל עבר החומות.

מרקו מלטאר התעשת חיש מהר מההפתעה, ניגש לשני אנשי משמר וביקש מהם לדהור בעקבות אחיינו של הנסיך ולשמור על חשאיות, כדי שהנסיך הצעיר לא יבחין בשמירה סביבו.

אנשי המשמר נענו להוראתו ונעו חרישית בעקבות הנסיך הצעיר, מקפידים על שמירת מרחק בטוח.

 

[להאמין ביכולות שלי]

פרק ד'

הסוס עליו רכב אלפרד, היה הטוב ביותר בין גזעי הסוסים בארמון. הוא התנהל בקלילות ובמהירות, ואלפרד, שהיה רוכב מצטיין, גמע את הדרך במהירות.

מכל כיוון השתרע יופי פראי של צמחים ועצים, מעליו שמים עוטי ענני נוצה לבנים, רוח קלה נשבה, אלפרד לא שם ליבו לכל אלה, הוא היה נתון תחת הרושם של השיחה עם דודו, הנסיך המלכותי.

אנשי הארמון ידעו שאלפרד נחשב לגאון, בעל הבנה מהירה. הוא ידע היטב לזהות אם יש סימני שאלה, בעיקר סביב הרצונות שלו.

והרצון העז שלו – לזכות להכנס לחדרה של אימו ביום ההולדת שלו – ככתוב בצוואתה – עומד בסכנה, הוא מבין היטב שיש חלון הזדמנויות של מספר שעות, ואיזבל אחותו הפסידה את ההזדמנות, האם בכוונה?

יש בחדר הזכרונות משהו שאנשי הארמון לא רוצים שהם יראו, הוא בטוח בכך.

מה זה המשהו הזה? ממה הם מפחדים?

חדר הזכרונות של אימו, הנסיכה אנה, נמצא באגף השמור ביותר בארמון, חלונותיו מוגפים והשמירה סביב האגף כולו הדוקה, בהוראה מיוחדת של אוצר הארמון.

אלפרד הגיע לביתן השמירה של השער הפנימי, שני חיילי משמר הארמון יצאו אליו.

"לאן, הוד מעלתו?"

"לסיבוב קצר בסביבה", השיב אלפרד קלות, בטון נרגז. המחשבות שלו גרמו לו לחוש מצוקה וקוצר רוח.

הם פתחו את השער, הוא בחוץ. נותר לו לעבור את ביתן השמירה בשער החיצוני, זה יהיה קשה יותר, הוא מקווה להסתדר מול השומרים שירצו לדעת איך הוא יוצא בגפו.

יש כברת דרך של חצי פרסה עד שיגיע לשער החיצוני, הוא חכך מעט בדעתו ופנה לשומרי השער הראשון: "אני צריך חץ וקשת, כדי לצוד ציפורים", "אמר להם.

אחד מחיילי המשמר הגיש לו את מבוקשו, הקשת היתה מעץ כבד, אבל למרבה הפתעתם הוא הצליח לאחוז אותה ביד קלה.

"יום טוב, הוד מעלתו", אמרו לו ביראת כבוד.

הוא הניד להם בראשו לשלום ומיהר לדהור הלאה, אל השער הנוסף.

יש לו תירוץ לרצונו לעבור את השער: הוא יציג להם את שאיפתו להתאמן על צייד ציפורים במרחבי השדות אחרי החומות.

*

לדורן היה בשוק מקום קבוע, מול מוכר הטקסטיל ולצד מוכרי העתיקות והבשמים.

היה זה המקום הכי טוב בשוק, לדעתו.

במקום בו ישב יכול היה לראות את האנשים שמוכר הטקסטיל נותן להם מחסה מאחורי בדי תצוגה. מדובר במהגרים, והם הוחבאו כשאנשי כמורה הסתובבו ורחרחו במקום.

הוא יכול היה לעקוב ולהתרשם מיופיים העתיק של חפצי אומנות יפים ונדירים שמוכר העתיקות מכר, ובנוסף, היו ריחות הבשמים שהיו ערבים נישאו עם הרוח הישר אל חוטמו, ושכנעו אותו שהוא יכול אמנם להיות רוכל פשוט, בן כפר שעובד למחייתו, ועדיין לזכות להנאות ששמורות לבני המעמד הגבוה.

על הרצפה המאובקת נהג לפרוש שמיכה מבד קטיפה שמוכר הטקסטיל נידב לו תמורת כובע ממרכולתו, על הבד הנאה הניח את הסריגים מעשי ידיה של דודתו.

יום השוק היה צבעוני ותוסס, רווי צעקות, פרצופים וים של אנשים שנהרו לכל כיוון, היה זה אזור מרכזי ולא פעם בני האצולה או אורחי הארמון המלכותי נהגו לטייל ברחבי השוק, לבחון את הסחורות ואפילו לרכוש מוצרים במחירים נאים.

בקרב המוכרים היתה תחרות סמויה סביב בני האצולה, כולם רצו למכור להם, או לפחות לזכות לשוחח איתם ואולי לקבל תשר נדיב על שירות שהם יכולים לתת להם, כמו מצחצחי הנעליים שהיתה ביניהם תורנות רשמית מי יזכה לצחצח את נעלי רמי המעלה.

דורן עקב בעיניים בורקות אחר הילוכם ההדור של בני המעמד הגבוה, שמשרתים רבים הקיפו אותם, דרוכים למלא כל משאלה.

אח! אילו יכול היה לזכות שאציל או דוכס יתעניין בסריגים שפרס על גבי השמיכה המאובקת.

"אמור לי נערי, כמה זה עולה?" דורן הרים את מבטו, לא היה זה בן אצולה, אלא מרקו, אחד הרוכלים שהתעניין בזוג ערדליים.

"שלוש מטבעות כסף קטנות", אמר דורן.

מרקו עיקם את אפו, "אתן לך מטבע אחת, ואת הגליל הזה. מדובר בעותק מפה אמיתית של ואלטוריה. רק למצביאים ואנשי אצולה יש מפה כזו", הכריז, מנופף בנייר עבה, מגולגל.

דורן השתדל להסתיר את התלהבותו, מתוך נסיונו במסחר ידע שאם יראה לאיש שהמפה נחשבת לחפץ יקר ערך בעיניו, הרי הוא עשוי להתחרט או אפילו לדרוש כסף עבורה.

 

[להאמין ביכולות שלי]

פרק ה



חיילי משמר הארמון השקיפו אליו ממרחק ודרשו ממנו לעצור לפני השער.

מפקדם,האציל פרננדו פיקולוני יצא לקראתו וקד קלות.

"כן הוד מעלתו, אשמח לעזור בכל מה שיידרש."

אלפרד חש הקלה, "פתח לי את השער", הורה למפקד המשמר.

אם הוא הופתע, האציל פיקולוני לא הראה זאת.

"אין באפשרותי לפתוח את השער ללא הוראה מפורשת", אמר בקול כנוע, "אשמח ללוות את הוד מעלתו חזרה לארמון".

אלפרד חש בכעס המציף אותו, הוא השתדל לכבוש את רגשותיו, כפי שלמד. זה לא היה קל. בלימודי כישורי חיים הכל היה פשוט יותר.

"אני צריך להתאמן בצייד, פתח לי את השער", שב על דבריו.

"יש בין חומות הארמון מרחב לאימונים", השיב המפקד.

אלפרד לא נע ממקומו.

עיניו סקרו את החומות ואת השער, הכל בנוי היטב כמו מבצר ולראשונה הבין שהוא לא יכול לצאת החוצה בגפו.

ההבנה לא מצאה חן בעיניו.

הוא נזכר בעוזרו האישי, מרקו מלטאר, שמתייחס אליו בקשיחות תקיפה גם ליד הנסיך המלכותי. דודו הנסיך מעולם לא גער במרקו על סגנון דיבורו הבלתי מכבד כלפיו. האם יתכן שדודו הנסיך המלכותי חפץ שהעוזר האישי שלו יחנך אותו באופן קשוח? וכעת הם רוצים לשלוח את אחותו איזבל למנזר למשך תקופה ארוכה.

יש לו תואר של נסיך, הוא אמור לקבל כבוד מלכים, אבל הוא בעצם לא באמת חופשי.

הוא כאן, בארמון. וכעת הוא מבין שהוא כלוא בכלוב של זהב.

עיניו הביטו בערגה מבעד לסורגי השער, אל העולם בחוץ, בעודו שוקל איך יצליח להתגנב החוצה בכל זאת.

קול שעטת סוסים נשמע, הוא הביט לעבר עננת האבק מקרבת, שני חיילי משמר דהרו על סוסים אבירים, אלפרד זיהה אותם מידי: היו אלו חיילים משמר הארמון הפנימי המקורבים לנסיך.

הוא שיער שהם כאן בגללו, והבנה הזו תסכלה אותו.

הם היו מופתעים להבחין בו מצידו הפנימי של השער, והתייעצו ביניהם קלות.

אחד מהם קפץ מהסוס וניגש אליו.

"נשמח לשמור על הוד מעלתו ממרחק, האם נוכל להתלוות אליך? לא נפריע לך ולא נתערב", אמר לו.

השער נפתח.

ואלפרד, בסבר פנים נרגן, יצא ראשון. הוא הבחין היטב בחיילי המשמר השומרים ממנו מרחק בטוח וחש את התסכול גובר.

'ככה זה לחיות בארמון', חשב לעצמו בזעף, 'מכבדים אותך, חושבים שאתה רם מעלה. אף אחד לא יודע שאתה מצומצם ולא יכול לצאת בלי שמירה.'

אבל בכל זאת, למרות תחושתו הזועפת, הוא חש חופשי למדי. זו הפעם הראשונה בחייו שהוא נע לבדו בעיר הבירה. שהוא יכול לבחור לאן ללכת.

ןהבחירה היתה קשה.

*

בדרך כלל כשהנסיך עם משפחתו מגיעים לעיר, הם ניגשים לרובע היוקרתי של קסטלולה, המכונה רולדי דה פירנצי, לסעוד את ליבם בבית אוכל מפואר המיועד לבני המעמד הגבוה.

כעת, הוא החליט שזה יהיה המקום הראשון בו יבקר בעיר הגדולה.

בעת האוכל המה אדם קצת יותר מכרגיל. נראה שבאותו יום התקיימה במקום חגיגה, והמקום היה בתפוסה מלאה. אלפרד הציץ פנימה, וראה שיש מקומות פנויים.

הוא הגיש את סוסו לאחד מהסייסים שעמד בפתח האורווה של בית האוכל, קיבל צמיד המאשר שהוא בעל הסוס, ונכנס פנימה, סוקר את הנוכחים.

הוא זיהה פה ושם אנשים מוכרים, התיישב לצד שולחן צדדי והזמין צלחת פירות מסוכרים וכד מים ריחניים.

בעוד מבוקשו מוגש לו, סקר את המסיבה, יין נשפך כמים, המסובים סעדו את ליבם במנות משובחות, קולות דיבור וצחוק רמים נשמעו מכל עבר.

הוא טעם את מנתו והביט מבעד לחלונות הגדולים, מבחין בחיילי המשמר שהתלוו אליו עומדים לצד הסייס המשתאה ומדגימים לו את פעלוליהם.

הוא שב לסקור את בית האוכל.

את מרבים הנוכחים הכיר, חלקם היו חברי משלחת בית הבסבורג שביקרו לאחרונה מספר פעמים בארמון.

היו שם גם מספר בני אצילים בני גילו, אחד מהם היה יוהנס, בנו של האציל הגרמני פיטר אולנדורף, שליח מרכזי ונציג בכיר מבית המלוכה הגרמני.

אלפרד עיקם את אפו בסלידה, היטב זכר את המפגש האחרון ביניהם בעת ביקורם של האצילים, במסיבת קבלת הפנים לנסיכי בית הבסבורג.

יוהנס הצעיר התעקש להזמין דווקא אותו לשמש כיריבו בדו-קרב. וכשאלפרד סירב להזמנתו, לא עזב אותו, אלא הלך אחריו לכל מקום והשתדל לגרום לו לחוש מפסידן.

אלפרד מיהר להסיט את מבטו מפניו של יוהנס. הוא התכופף קלות וחיפש מקום אחר לשבת בו, כזה שיהיה מרוחק מהצעיר הנלהב.

אבל יוהנס - הבחין בו.

הוא התקרב אליו בצעד מהיר, חיוך רחב על פניו.

"הי, אתה, הוד מלכותו הנסיך, מה אתה עושה כאן?" שאל בקול לגלגני.

העיניים של כולם הופנו אליו.

הוא הניח את הגביע על השולחן והושיט את ידו, "סלבה" (שלום בלטינית).

יוהנס הושיט את ידו אך במקום לאחוז את ידו לאות כבוד, נופף בביטול ואמר: "סִי וִיס פָּאקֶם פָּרָה בֶּלוּם" (פתגם לטיני שפרושו: הרוצה שלום יתכונן למלחמה).

אלפרד שתק לרגע ארוך. האנשים מסביב היו מבוסמים למחצה. הם עקבו אחריו בעירנות, אלפרד הבין שהם מצפים לתשובה מוחצת, כזו שלא תשאיר את כבוד בית המלוכה באוויר.

"פורטֶס פורטוּנָה אַדיוּוָאט" (המזל מאיר פנים לאמיצים, בלטינית). השיב ליוהנס, "אין צורך לאיים, השלום הוא כבודנו".

"אתה צודק לחלוטין, כבוד הוא אבן יסוד, כדברי אבי האציל ירום הודו. אבל אביך, כידוע לכולם, הוא טיפוס נבזה שהעדיף לעבור על החוקים ולברוח כמו מוג לב, ואתה ממשיך דרכו... אתה... הנסיך... "

אלפרד חש שפניו עוטות סומק עז, כל שיעורי הנימוסין, בהם למד לשלוט על רגשותיו, נמוגו ממנו, סגנון דיבורו של יוהנס המחוצף היו למעלה מכוח הבלגתו.

 

[להאמין ביכולות שלי]

פרק ה' - המשך

הוא נטל כד יין כבד משולחן סמוך וניגש לכיוונו של יוהנס בצעד מהיר, מחשב כיצד יצליח להטיח את הכד לעברו, בלי לפגוע בסובבים: "אתה לא תקרא לאבא שלי נבזה, יצור שפל שכמוך!" קרא בקול רם.

"אביך האסיר הכי בכיר של מלך רובניה", אמר יוהנס בלגלוג, "ואתה, בנו ממשיך דרכו, אתה---".

כד היין הוטח בעוצמה לכיוונו של בן האצולה הגרמני, המלצר הראשי מיהר לכיוונו של אלפרד ונטל מידיו את הכד.

יוהנס לא נשאר חייב, הוא לקח קערה מלאה מים עם כוחות לגירוש המזיקים, כזו שבכל עסק מכובד בקסטלולה מניחים כסגולה, ושפך את תכולתה על אלפרד.

מהומה קלה פרצה במקום.

מדובר בתערובת של מים וצמחים עם כוחות על טבעיים, לפי אמונת בני המקום. המלצרים ניגשו לנקות את השטח, כולם מיהרו להתרחק כדי לא לגעת במים, ובעל המקום מיהר לסייע לאלפרד להגיע לבאר המים ולשטוף מעליו את הכוח הזר.

באר המים היתה בחצר האחורית והגישה אליה היתה דרך המטבח ההומה.

אלפרד לראשונה בחייו ראה כיצד נראה המקום בו מכינים אוכל, עשרות עובדים עמלו ללא לאות סביב כלי ענק, מדיפים ריחות עזים.

כשהוא עמד מול הבאר ומספר עובדים שפכו עליו מים ללא רחם, תוך התנצלות, כדי לנקות אותו מהמים, הוא שם לב לדבר פשוט: הוא נמצא הרחק משומריו, הוא יכול לצאת מכאן לכל מקום, אמנם בלי סוסו, אבל כן כאחד האדם.

הוא רק צריך למצוא לבוש של אדם רגיל, מהמניין.

"היכן יש כובסת? אני צרך לכבס את בגדי" פנה לעובדי המקום שסבבו אותו.

"אימי כובסת, אנו גרים כאן קרוב. אקח את הוד מעלתו", השיב לו עובד צעיר, סוקר אותו בעיניים נוצצות.

כעבור זמן מה, לבוש בבגדים חסרי תואר והדר, פסע לתומו ברחובותיה המרכזיים של קסטלולה בדרכו לשוק, כששומריו נמצאים הרחק ממנו, באורוות בית האוכל.

כעת כשהוא לבד, הוא התפנה לחשוב על דבריו של יוהנס. "אביך אסיר של מלך רובניה".

היתכן? מאז ומעולם אסר דודו הנסיך לדבר על אביו בשטח הארמון.

זו פעם ראשונה שאלפרד שומע על אביו. מהיכן יוהנס שמע עליו? ואיך הוא יודע שהוא אביו?

כמה טוב שהוא יצא מהבית, המידע הזה ששמע כעת, יכול לתת לו כיווני חקירה בדרך למצוא את זהותו של אביו.

מבלי משים מצא את עצמו בשערי השוק של קסטלולה.

הוא הבין שהוא נחשב כעת בעיני הסביבה כנער פשוט, רגיל. אין עליו שמירה. והבנה הזו לא מצאה חן בעיניו.

הוא צריך שמישהו ידע מי הוא, הוא יודע שהוא חייב הגנה. עיניו חלפו על פני המון העם. הוא מקווה שיוהנס לא יצוץ כאן פתאום. מבלי משים. הוא מצא את עצמו פוסע בין הרוכלים, סוקר את הסחורה, ונהנה לרגעים ארוכים מתחושת חופש.

הוא לא מעניין אף אחד, אין כאן איש שעוקב אחרי הוד רוממותו, הוא אדם פשוט. יכולים לחשוב שהוא נער רגיל שמטייל כאן בין הסחורה, מחפש מתנה להוריו או לסבתו. מהומה קלה מתרחשת מתחת לאפו, סוחרי השוק צועקים אחרי ילד אחד שהוא גנב, הילד נמלט.

ובגדיו של הגנב פשוטים, כמו הבגדים שנתנה לו הכובסת.

אלפרד החוויר, עיניו תרו אחר כלי נשק אפשרי, במיומנות הבחין בדוכן כזה, שמציע כלי עץ, ביניהם מקלות, למכירה. הוא התעניין מה המחיר, ורכש מקל ארוך שבקצהו יש מתכת מבריקה.

מקל זה יכול לשמש גם כעזר להליכה וגם ככלי הגנה.

הוא חש תקווה שזה לא ייראה מוזר, שנער בן גילו מסתובב עם מקל הליכה, וחשב שעדיף לו להסתיר את פניו באמצעות פיסת בד, כפי שנוהגים הזקנים.

הוא הבחין בדוכן טקסטיל ממרחק, והחליט לגשת לשם, אולי יצליח להסתיר את זהותו.

התחושות היו מעורבות: הוא חופשי, אבל גם נדרש פעם ראשונה להגן על עצמו.

 

[להאמין ביכולות שלי]

פרק ו'



מוכר הטקסטיל הציע לו מספר מטפחות, ואלפרד בחר את האפורה.

הוא קשר אותה כדרכם של הזקנים, רק זוג עיניו ניבט מהן.

המוכר סקר אותו במבט רב משמעות.

"מדוע אתה חפץ להתחפש?" שאל אותו בקול נמוך בעודו מביט לצדדים, "האם אתה נאלץ להסתתר? אתה מהגר?"

מהגר? אולי מהארמון .אלפרד הבליע חיוך קל ולא השיב.

"אצלנו בשוק אוהבים מהגרים, אם אתה רוצה לאכול, אתה יכול להיכנס לכאן, האנשים כאן תמיד רוצים לסייע, הם בשליחות של אדם רם מעלה", אמר לו מוכר הטקסטיל בקריצה, כל תו בפרצופו המקומט חייך איתו.

הוא הסיט מעט את הבד המתוח והזמין אותו בתנועת יד והוביל אותו למקום מסתור מוסווה היטב.

אלפרד המופתע מצא את עצמו מול שולחן נמוך, סביבו כסאות מספר. על השולחן מונחות צלחות עץ עליהן מיני מזונות, לצד כדי מים. שני אנשים ישבו בצד ושוחחו, הם נחפזו לקראתו.

"שלום עליכם", אמר לו אחד מהם בשפה זרה, "מהיכן אתה? הגעת הנה בגפך? במה אפשר לסייע?"

אלפרד סקר אותם ואת מוכר הטקסטיל.

הוא שלח מבט לכיוון השוק, נראה שאף אחד מהקונים או הרוכלים אינו יודע שקיים כאן מקום מסתור.

מי הם האנשים הללו? מה הם מסתירים?

"ברגע שאדם משוחח בשפה שאינך מכיר, מן הנימוס לחזור על דבריו", אמר לו קורלון, המורה הזקן.

דברים אלו, שנאמרו כמסר של סיפור, הופיעו מולו, הוא החליט להמשיך את ההצגה: "שלום עליכם". אמר בקול רהוט, והושיט את ידו, "אני שמח לראות אתכם כאן".

האנשים החליפו מבטים מהירים ביניהם.

"מהיכן כבודו?" שאל אחד מהם, מסמן לסוחר הטקסטיל לשוב למקומו.

מחשבותיו דהרו. הוא אמור להיות מהגר, לפי דבריהם, מהגר בלתי חוקי.

והמקום היחיד שמתאים לתושביו להחשב כמהגרים, זו המדינה שמסוכסכת עם ואלטוריה,

מחשבה חפוזה עלתה בו: האם יש לרוביניה סכסוך עם ואלטוריה בגלל אביו, האסיר ברוביניה, על פי דברי יוהנס? מה אביו עשה?

"אני מהגר מרוביניה", השיב, ולא הבין מדוע חיוורון עז עלה על פניהם של האנשים, אחד מהם דחף אותו החוצה, אל השוק, וחברו התקרב אליו, הסיר מעל פרצופו את המטפחת, ושאל: "מי אתה באמת?"

אלפרד מצא את עצמו באמצע השוק, מוכר הטקסטיל מולו, האיש הנחמד שהיה מאחורי הבד עומד לצידו, הם דחפו אותו לכיוון דוכן העתיקות, בדרישה ורצון להבין: מי הוא? מה הוא עושה כאן?

בצד, על גבי בד קטיפה שידע ימים יותר, לצד סחורה מעשי ידי דודתו, ישב דורן, עוקב בעיניים עירניות אחר המהומה שנוצרה מולו.

הוא הבחין בדמות הקטנה שבאה לרכוש מטפחת בד עוד מההתחלה, הנער היה מוכר לו, אך הוא לא זכר מהיכן. הוא עקב בחצי מבט כיצד הצעיר עוטף את ראשו בבד, כדרך הזקנים, ואיך היא מובל למחבוא הנסתר מאחורי בדי התצוגה בדוכן הטקסטיל.

היו אלו מעשים שגרתיים, הוא לא התעניין יתר על המידה, מרגיש שיש כאן סוד.

אבל ההמשך היה בלתי צפוי:

זה לא מתאים לאנשי השוק, שבדרך כלל מקבלים בכבוד גדול את המהגרים. מה הולך כאן? ולמה הנער נראה לו כה מוכר? היכן ראה אותו לאחרונה?

דורן חש צורך עז להגן על הדמות הנבוכה מפני זעמם השקט של מוכר הטקסטיל והאנשים הזרים.

במהירות פילס דרכו בין האנשים, בגלל קומתו הנמוכה הצליח חיש מהר להגיע קרוב קרוב למקום ההתרחשות, היכן שדמותו של הנער עמדה.

הוא קפץ על דוכן העתיקות וקרא: "יש לי מסר חשוב מהנסיך המלכותי, איגרת שהגיעה אלי היום".

הנער היה קרוב אליו, דורן התכופף אליו ולחש אליו: "אני מנסה להסיח את דעתם, ובינתיים תמצא את הדרך להתחמק מכאן, תתקדם עד הדוכן בו רכשת את המקל שבידיך, אני אגיע לשם".

דורן לא היה בטוח שהנער שמע אותו והבין אותו, הוא הזדקף שוב, אנשים החלו להתאסף סביבו.

בכיסו היתה המפה של ואלטוריה, זו שקיבל תמורת הערדליים, הוא הוציא אותה מכיסו ונופף מול האנשים.

"הנסיך המלכותי שלח איגרת, האם תאפשרו לי לקרוא לכם את הודעתו?" קרא שוב בקול גדול.

האנשים לא שמעו אותו מיד, הוא שב על דבריו מספר פעמים, עיני הכל הופנו אליו, שקט השתרר במקום. האנשים אהבו את הנסיך המלכותי, ושמחו לשמוע את דבריו.

"הנסיך המלכותי, הוד רוממותו ירום הודו, שלח לכאן איגרת חשובה. השליח הביא אותה לכאן הבוקר וביקש ממני להכריז לכם את הבשורה בשעה שהשמש תעמוד במרכז הרקיע. זו הזדמנות עבורי לקרוא לכולכם את האיגרת".

ההמון הביט לכיוונו, ודורן הבחין כיצד הנער הזר מצליח לעזוב את המקום.

הוא חייך לעצמו חיוך שבע רצון.

בכיכר הכפר היה יוצא לא פעם כרוז המודיע על ביקורו של הדוכס, הוא זכר את הנוסח כמעט בעל פה, רק השתדל לשנות את המילים שיתאימו לבאי השוק. ו'קרא' מהאיגרת: "שלום לכם אנשי השוק היקרים, זו הודעה מהארמון הנסיך המלכותי של ואלטוריה. הנכם מתבקשים לנקות ולסדר את השוק לקראת ביקורו הצפוי של הנסיך המלכותי ירום הודו, השבוע ביום שלישי, הכינו את בקשותיכם, זו הזדמנות שלא תחזור".

דורן גלגל בחזרה את המפה של ואלטוריה והכניס אותה לכיסו.

אנשי השוק החליפו מבטים מהירים.

"הנסיך המלכותי מגיע לבקר בשוק? היתכן?" המהומה פינתה את מקומה לציפיה, האם אפשר לבקש מהנסיך בקשות? האם הוא ירצה לסייע להם?

הם התייחסו לדבריו של דורן בכובד ראש, דורן היה מוכר בשוק כילד אחראי, ממש כמו מבוגר. הוא לא שיקר עד כה, אלא ידוע כנער נעים הליכות ששמח לסייע לכל מי שצריך.

האנשים דיברו ביניהם על הבשורה, היו שביקשו לראות את האיגרת, דורן התחמק מהם ושב לפינתו הקבועה. הוא צרר את חפציו, ופסע לכיוון הדוכן לממכר כלי עץ, מחפש בעיניו את הנער.

הנער עמד שם, ממתין לו.

"תודה לך, עזרת לי מאוד, אפשר לומר שאני חב לך את חיי", פנה אליו בשפה מליצית.

דורן סקר אותו, מבחין שהוא לבוש בפשטות, אבל משדר אצילות.

מי הוא? מה הוא עושה כאן, ומדוע אנשי השוק כה נסערו בגללו? מדוע הוא חש צורך להסתתר?

"אתה צריך משהו מהשוק? במה אני יכול לסייע לך?" שאל.

"אני צריך ללכת לכיוון בית האוכל באזור רולדי דה פירנצי, האם תוכל ללוות אותי לשם? אשלם לך בעין יפה".

דורן חשב לרגע ארוך. "אלווה אותך לשם ואעזור לך, רק מה יש לך לעשות באזור זה? מהיכן אתה?"

הם פסעו במהירות לכיוון היציאה מהשוק, במקום לקבל תשובה, הוא נשאל: "מה אמרת להמון? איך הצלחת למשוך את תשומת ליבם?"

הוא משך בכתפיו: "קראתי להם איגרת מהנסיך המלכותי".

הנער עצר ובחן אותו: " הנסיך המלכותי שלח איגרת?"

דורן צחק קלות והשיב: "לא, אבל זה היה הרעיון היחיד שהצלחתי למצוא ברגעים המלחיצים האלו".

"מה כתוב באגרת הדמיונית?"

 

[קשת החיים]

קראתי עכשיו מהתחלה עד הנה. אני חייבת לציין כמה דברים. קודם כל, הסיפור מרתק ממש, כיף לקרוא וממש הצטערתי לראות שעד כאן כתבת, ממש בשיא המתח.
דבר שני, הכתיבה שלך משתפרת מפרק לפרק. בהתחלה הניסוחים היו קצת כבדים, לאט לאט נכנסת לקצב.
דבר שלישי, אני מאוד אוהבת סיפורים על רקע הסטורי ונראה שממש חקרת את הנושא. ממלכת בית הבסבורג, האצילים, בני המלוכה, והכי מסקרן אותי איזבל ואחיה. האם מדובר באיזבל המלכה, או שזו סתם איזבל אחרת? לא כל כך הבנתי על איזו תקופה בדיוק מדובר, כלומר הבנתי שיש כבר אנוסים, אבל האם זה בהתחלה או בהמשך?
יש כמה מילים ששכחת להוסיף למשפטים, אבל זה לא נורא, אפשר להשלים לבד.
מחכה מאוד לפרקים הבאים.

 

[להאמין ביכולות שלי]

שלום לכולם,
יש כמה שינויים קלים בתחילת הסיפור בפרקים שהעליתי לכן אני לא יודעת איך להעלות את הפרקים הבאים.
אולי אעלה אותם רק תדעו שבסיפור האמיתי יש פרטים נוספים, והורדתי פרטים או שיניתי שיתאימו להמשך העלילה.
כך שתוכלו לקרוא את הסיפור בספר או אם תוכלו גם לקרוא כאן ולהעיר הערות.

 

[להאמין ביכולות שלי]

פרק ז'



"באגרת כתוב שהנסיך המלכותי יבוא לבקר בשוק ביום שלישי, והם יוכלו לבקש ממנו בקשות".

"וואו, אתה מתנהל כמו אסטרטג מיומן", אמר הנער בהתפעלות.

"אסטר... מה?"

"זו מילה שמגדירה אדם מחושב, שיודע לצפות את צעדיו ולמצוא דרך טובה שתביא לו פיתרון", הנער הזר הפתיע את דורן, שסקר אותו מהצד. הוא נראה מאוד פשוט, בגדיו דלים. אבל הוא יודע לומר מילים גבוהות כמו חכם גדול, ונער עם בגדים כה דלים, לא יכול לקבל השכלה. אלא אם כן, הוא מחופש.

דורן נעמד על מקומו ולא זז. מחופש? איזו מחשבה טיפשית! אבל זו האפשרות הסבירה ביותר.

"נו בוא הנה, תזדרז, אני ממהר". דורן נענה לקריאה התקיפה. הקול... טון הדיבור... הוא בטוח מרגע לרגע שמדובר כאן בסיפור אחר.

הם יצאו מהשוק, ופסעו על הכביש הסואן, נדחפים בינות לכרכרות ואנשים ממהרים, עושים דרכם לכיוון הרובע היוקרתי של קסטלולה.

דורן הבחין סביבם במהומה לא שגרתית, חיילים רבים נעו במרחב, תנועה של אנשי משטרה ולבושי אזרחית.

"מעניין מה כולם עושים כאן?" אמר לנער הזר.

הנער נעצר פעם שניה, וסקר אותו, חיוך קל מרפרף על פניו: " הם כאן בגללי, הם מחפשים אותי", אמר, וקד קלות, "אני הוא הנסיך אלפרד, אני שמח להכיר אותך, ולראות שיש בממלכה שלנו אזרחים כמוך".

דורן חש שהוא חולם חלום. זה לא יכול להיות מציאות!

הנער הזר לבש בגדים דלים, מי יוכיח לו שהוא באמת הנסיך, ולא מתחזה?

הוא לא אמר לו את מחשבותיו, אלא רק אמר: "אתה נראה שונה, פשוט כל כך, איך אוכל להאמין שאתה הנסיך?"

הנער הזר צחק קלות, "עוד מעט נגיע לביתה של הכובסת, אקח את בגדי, וכשאלבש אותם תראה שאני הנסיך אלפרד".

כעבור זמן מה הם הגיעו לביתה של הכובסת, הבגדים הספיקו להתייבש בשמש.

דורן סקר אותו בעיניים נוצצות, ואז אמר: "אתה יודע, הוד מעלותו, אתה נראה שונה כל כך בבגדים יוקרתיים, האם יתכן שגם אני... המ... אראה נסיך עם בגדים כמו שלך? האם מה שמבדיל ביני לבינך זה רק הבגדים?"

הנסיך אלפרד שילם לכובסת ביד נדיבה ואמר לדורן: "בוא איתי לאורווה בחצר בית האוכל בדרך אסביר לך מה ההבדל ביני לבינך".

הם פסעו לעבר חדר האוכל, ואלפרד אמר לדורן: "אני יודע קרוא וכתוב, אני יודע לרכב על סוסים, אני יודע לוחמה ונימוסין ועוד... אני נסיך ואתה... סוחר פשוט מהשוק, זה לא רק הבגדים, זה הכל".

"גם אני יודע קרוא וכתוב", אמר דורן, "ואם אני אלמד את כל מה שאתה יודע?" שאל.

"נולדתי למשפחת אצולה", אמר אלפרד ושתק מיד. לפי דבריו של יוהנס, הוא בנו של אסיר.

"אולי באמת אין ביננו הבדל כה גדול", אמר לדורן בחוסר רצון, "אבל אני – נסיך. מה לעשות? אי אפשר להחליף ביננו".

ואז – הוא שתק לרגע ארוך, כאילו רעיון עולה במוחו, והכריז: "מעניין אותי אם תלבש בגדי נסיך אם תראה כמוני, האם אנשים יוכלו להבדיל ביני לבינך? האם יש הבדל בינינו מלבד בגדים? נראה לך שתווי פנינו שונים כל כך?"

"לא נוכל לדעת", אמר דורן במשיכת כתף. הוא היה נרגש, חש בתוך חלום. ולא היה בטוח שהוא מדבר כראוי לנסיך, אף פעם לא לימדו אותו כיצד מדברים עם אדם כה רם מעלה!

הם הגיעו קרוב לבית האוכל של בני האצולה. שקט של אחרי-מהומה שרר במקום, אצילים בבגדים יקרים שכבו שם, מתבוססים בקיאם, לאחר שהתהוללו כהוגן. דורן היסב מבטו בסלידה.

"הינה הסוס שלי, מחכה, לי באורווה", אמר אלפרד בחיוך משוחרר, "איך אוכל להודות לך?"

דורן נע על מקומו ואמר, "האם כבודו באמת קשור לנסיך המלכותי? שמא תוכלו לשלוח שליח מהארמון שיודיע לאנשי השוק שהביקור מתבטל. בכל זאת, שלא יחשבו שאני שקרן".

הנסיך קד קלות במחווה אבירית, "אשתדל לעשות זאת, מה שימך?"

"דורן".

"שמחתי להכירך, דורן", אמר, ונכנס לאורווה, הושיט לסייס את הצמיד שקיבל וקפץ על גבי הסוס.

דורן עקב אחריו בעינים בורקות, מבחין כיצד חיילי משמר רבים מתאספים וסובבים את דמותו של הנסיך, וכיצד כמו משום מקום, מגיעה למקום כרכרה מפוארת, שחיילי משמר דוהרים סביבה, מהכרכרה יצאו החוצה מספר אנשים נכבדים, הם דרשו מאלפרד לרדת מהסוס ושוחחו איתו.

דורן עקב בערנות אחרי כל הקורה מולו.

הוא צבט את עצמו כדי להיות בטוח שלא מדובר בחלום.

מחליט לעשות את דרכו חזרה לשוק. ואז כשהתחיל ללכת, ניגשו אליו מספר חיילים והציעו לו שיסיעו אותו למחוז חפצו בכרכרה.

הוא שלח מבט לאחור, וראה את אלפרד הנסיך עומד מחייך ומהנהן בראשו.

הוא נענה להצעתם, ולראשונה בחייו מצא את עצמו נוסע בכרכרה מלכותית, שהורידה אותו סמוך לשוק ההומה.

בפסיעות קלות חזר למקומו הקבוע בשוק, ראשו הומה מחשבות.

האנשים בשוק שאלו אותו שאלות על האגרת של הנסיך המלכותי, הוא משך בכתפיו ואמר שהוא לא יודע פרטים נוספים.

בליבו חשב שהכל זה רק חלום, ובטח עוד מעט ימצא את עצמו מתעורר בחדרו בביתה של דודה גליבה, אבל זה לא קרה.

רוח נעימה נשבה על פניו, וציננה את התרגשותו הרבה.

כן, הוא היום זכה לשוחח עם הנסיך. ואפילו זכה לסייע לו.

ואם הנסיך לא ישכח אותו – אולי הוא יבוא לכאן שוב?

 

[להאמין ביכולות שלי]

פרק ח'





חיילי משמר הארמון סקרו אותו במבטים שקטים, ארוכים, הם לא בירכו אותו לשלום. אלפרד חיפש ביניהם את אנדרי ואנטוניו, ידידיו מקרב חיילי המשמר, אך הם לא נראו בשום מקום.

גם עובדי הארמון שידרו אליו יחס קריר, מרוחק, והתחמקו מקשר עין איתו.

האם הוא היה כל כך גרוע? מה פשר היחס המנוכר מצד כולם?

היחס הקריר המשיך גם מצד משרתי הארמון שפתחו את הדלת, ואוצר הארמון בכבודו ובעצמו ניגש אליו והורה לו בתנועת יד לבוא אחריו.

אלפרד היה עייף ומסוחרר, באותם רגעים חשב לעצמו בתסכול כמה היה רוצה את אימו לצידו.

אם אימו היתה כאן, היא לא היתה קפדנית כל כך, היא אמא. הוא רואה כיצד הנסיכה המלכותית מתייחסת לניקולו.

אימו בטח היתה מקבלת אותו בחיוך אימהי ושולחת אותו להתארגן לשינה.

בצעדים איטיים פסע בעקבות האוצר, שביקש ממנו בקול נוקשה להזדרז.

הם הגיעו לאולם הפגישות הרחב. הנסיך המלכותי עמד שם, בצד החדר מול החלון.

בהמשך החדר ישבו עוזרו האישי של הנסיך המלכותי השליש באנרו דה רוקט, הדוכס של סן קרנר, לצד עוזרו של אלפרד, מרקו מלטאר. בקצה השולחן ישב מורהו הזקן קורלון, מעיין בכתבי יד, כפי שנהג תמיד לעשות, בחדר היה גם אחראי משמר הארמון, לורן קולר.

כולם השתתקו כשנכנס פנימה, נושאים אליו מבטים ארוכים, רבי משמעות.

הנסיך המלכותי פסע למרכז החדר, נעמד מולו ואמר לו בקול נמוך: "שב, אלפרד".

אלפרד התיישב, והנסיך המלכותי פנה למקומו בראש השולחן.

"שב גם אתה, אוצר הארמון היקר עלי מאוד, יואן דה ננדס", פנה הנסיך לאוצר, שקד קלות והתיישב.

"אנחנו כאן כדי לדבר על יום ההולדת שלך", אמר הנסיך המלכותי, "הגענו כעת למסקנה שיומיים לפני יום ההולדת תצא למסע ברחבי הממלכה, תסייע לעניים וברכותיהם יתנו לך מזל טוב וברכות. מרקו ושלישי הנכבד יסייעו לך לתכנן את הדרך שלך במסע, כמו שהוכחת היום, אלפרד, אתה אוהב מסעות".

אלפרד שתק לרגע ארוך, מעכל לאיטו את הדברים.

הם רוצים להרחיק אותו מחדר הזכרונות של אימו! עייפותו פגה באחת, הוא השיב בקול רם, "מצטער, דודי היקר רם המעלה, איני יכול לעזוב את הארמון בכל השבוע של יום הולדתי, אני רוצה להיכנס לחדר הזכרונות של אימי, וכידוע היום היחיד בו תינתן לי הזדמנות לכך הוא יום הולדתי".

"כמובן, אלפרד. אתה תזכה לבקר בחדר הזכרונות, לכן אתה צריך לצאת יומיים קודם, שלא כמו איזבל שהגיעה מאוחר, אנחנו נדאג שתגיע בזמן".

הם הביטו לכיוונו, המבט של כולם היה קריר ומרוחק.

"וכעת צאו מהחדר, אני רוצה לשוחח מספר רגעים עם אלפרד", אמר הנסיך המלכותי.

הם יצאו, והנסיך המלכותי אמר לו בקול שקט אך יציב: "קיבלתי דיווח מלא על התגרה שלך מול יוהנס. אני מבין שהוא סיפר לך אודות אביך. אני מבקש ממך, אינני רוצה לשמוע ברחבי הארמון מילה אחת על האסיר של מלך רוביניה. אין לארמון קשר אליו. מדובר באדם פורע חוק, איננו רוצים ללכלך את שם הארמון בסיפורים שלא היו ולא נבראו, הבנת, אלפרד? וכעת תיגש לחדרך ותתארגן לשינה, אני רוצה שתתחיל כבר מחר לתכנן את המסע".

אלפרד נותר לשבת, "אני צריך לשלוח אגרת מלכותית לאנשי השוק, דודי היקר רם המעלה", אמר בקול מנומס, מסתיר את רגשותיו הסוערים, "זו עזרה לידיד שסייע לי היום לצאת מתגרה שנקלעתי אליה בטעות".

"אגרת מהארמון?"

"כן, הידיד הכריז בשוק שהנסיך המלכותי שלח איגרת שמודיעה על כך שהוד מעלתו יגיע לבקר בשוק ביום שלישי, האיגרת הסיחה את דעת ההמון וסייעה לי להתחמק מהם. חשוב איזו שערוריה היתה נוצרת אילו היו מגלים שאני הנסיך אלפרד שמשוטט בשוק בלבוש בלתי הולם למעמדי! אני צריך לשלוח איגרת שתכריז שהביקור מבוטל, כדי שלא יטענו ששיקר".

גבותיו של הנסיך המלכותי התרוממו, "נקלעת לתגרה מול ההמון בשוק?"

"הם חשבו שאני גנב", אלפרד אילתר הסבר מהיר, "ונער צעיר סייע לי לצאת משם".

"הוא ידע שאתה מהארמון?"

"הוא לא ידע עלי כלום רק אחר כך אמרתי לו את זהותי".

הנסיך המלכותי הנהן בראשו: "הבטחות מלכותיות צריך לקיים! גש לסופר הארמון ובקש ממנו לנסח איגרת כזו, אבקש ממפקד המשמר לשלוח לשוק שליחים עם האיגרת החדשה".

"אני רוצה לשלוח שליח אישי לנער, עם מתנה ומכתב תודה", אמר אלפרד לפני שעזב את החדר.

"הרשות נתונה, אלפרד. נוקס בונה". (לילה טוב בלטינית).

 

[להאמין ביכולות שלי]

בשורה משמחת
סיימתי לכתוב את החלק הראשון של הספר סודו של הנסיך,
ואני רוצה להוציא אותו לאור.
אני צריכה הגהה ותמונות (איורים).
אם יש כאן מגיהים אשמח שתיצרו קשר במייל rivka05252 שטרודל ג'מייל וכו'.
כנ"ל מאיירים.
תשלום עבור הגהה - 300 ש"ח (מדובר במאה ועשר עמודים)
תשלום עבור איורים (אפשר בינה מלאכותית)| 300 ש"ח עבור 32 איורים)
ניתן לשלוח דוגמאות לאיורים למייל הנ"ל, האיורים צריכים להיות בסגנון של איטליה לפני 700 שנה, שחור לבן.
כמו איורים בספר.

תודה רבה!