שיתוף - לביקורת אוזניים לכותל

  • הוסף לסימניות
  • #1
מנהל חיידר ליטאי חשוב, אינו אמור לשמוע קריאות "ננח" קצובות מאחורי הדלת של כיתה ו'.
הוא גם אינו אמור להצמיד את אזנו לדלת כמו עבד נרצע, אבל זה מה שהוא עושה כשהוא מגלה שלאחר שש שנים, התלמידים מנסים להשתחרר מהחינוך הליטאי המוקפד שעמל להטמיע בהם.

"יפה מאוד!" שמע את קולו של המורה החדש נישא בפאתוס, "תזכרו תלמידים, אסור להתייאש!"
קריאות ה-"ננח" שבו להתנגן.
המנהל לפת את הדלת בחולשה. המום.
מאז ומעולם היה ממתנגדי החסידות. מורה חסיד ברסלב בחיידר שלו, הוא כמו אוזן המן בקערת ליל הסדר.
תמיד נאם נגד התופעה בחדר המורים, גאה להיות מיינסטרים. כעת גילה שדבריו נפלו על אוזניים ערלות, נכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה.

מורה חדש אחד מפר את האיזון.

אולי גם הוא אשם.
אם לא היה מעלים אוזן כשבכיתה הסוררת התנגן להיט קלוקל של זמר חסיד ברסלב, המצב היה כעת עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב.

ברק התפוצץ בראשו כשנזכר לפתע. אוזניו צללו.
בראש חודש אדר הגיעו תלמידי כיתה ו' בכיפות צמר לבנות, כיתוב זר מתנוסס עליהן.
אז, הוא חייך למשובתם. כעת החוטים מתחברים לפקעת לבנה מרשיעה.

אין עשן בלא אש. אין ברסלבר בלי טנדר.

הוא היה צריך לקלוט בזמן מה קורה.
מחר התלמידים שלו יטפסו על גגות טנדרים ויצאו לרקוד בכבישים. ימלאו את נתב"ג בדרך לאומן, עוד מעט ראש השנה!
איך לא שם לב למה שמתרחש מתחת לאפו?! עיניים להם ולא יראו אוזניים.

תלמיד נזוף יצא לפתע לרצות את עונשו בפתח הכיתה הסמוכה. המנהל הזדקף בבהלה, עושה עצמו בוחן את המזוזה בעיון.
גם כשהתרחק מהדלת, הצליח לשמוע בחצי אוזן את המורה דן עם תלמידיו כמה חשוב לנסות להתקשר לרבנו, ואיזו זכות גדולה זאת.
תיצלינה האוזניים מלשמוע!

התלמיד הנזוף החל להתרחק לאורך המסדרון והמנהל שב לזירת הפשע.
"אז נשאר לעשות רק את התיקון הכללי", שמע את המורה מציין.
אוי לאוזניים שכך שומעות!

איך אף אחד לא גילה את אוזנו מה טיבו של המורה החדש שסוחף אחריו את טובי התלמידים?!
היה לא תהיה! לא בבית ספרנו! הוא חייב לשמוע מהמורה תירוץ מסבר את האוזן, רק שלפי הקולות בקרע, נשמע שאין עם מי לדבר. אשרי מוכיח לאוזן שומעת.

"ננח! ננח!" שבו התלמידים לזמזם במרץ.
די, זה כבר יוצא לו מהאוזניים! הוא חייב לשים קץ לחרפה.
המנהל פתח את הדלת בתנופה, הצלצול מתפרץ לכיתה יחד אתו.

הוא ראה את המורה סוגר בסיפוק ספר דקדוק, שוואים מעטרים את הלוח מאחוריו.
"היו כמה תיקונים, אבל ידעתם נפלא! מי יתקשר להשלים את החומר ליוסי רבנו? תודה דוד. בשיעור הבא נלמד על שווא מרחף".

המנהל נסוג, מחייך מאוזן לאוזן.
חבל שדאג לחינם, איך סבא שלו תמיד היה אומר? העיקר לא לפחד כלל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
נפלא. נפלא. נפלא.
צעדתי בין השורות בחשש גדול, בכל רגע עשוי לדקור אותך שנינה, או להתפוצץ עליך מיני-פאנץ, או פאנץ' ענק.
בסופו של דבר, סך הדקירות והפיצוצים עלו לכדי הנאה צרופה.

כתיבה מורכבת, בנויה רבדים-רבדים, והרבה צ'ייסרים טקסטואלים מפנקים בדרך לבית המרזח המילולי. בדיוק כמו שאני אוהב. מושלם!
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
קטע מיוחד ומבריק (מס' 2 אחרי "יומולדת אחד וגו'", כן? לא שכחתי : ). אחד מאלו שאני נהנית לקרוא פעם נוספת רק כדי לחבר את כל החוטים המחשבתיים לכדי פקעת בהירה מרשימה.
אני אוהבת את המוטיב המילולי שחוזר על עצמו לאורך כל הקטע.
את הפאנץ' המדוקדק שמעולם לא נח לחו, סליחה נס.
ואת האלמנט המוזיקלי והרבני. אוי, כמה שאהבתי : )
כמה חשוב לנסות להתקשר לרבנו,
מי יתקשר להשלים את החומר ליוסי רבנו?
להיט קלוקל של זמר חסיד ברסלב
אבל-
😂!He isn't a singer. He's a rapper, and that's better
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
נפלא. נפלא. נפלא.
צעדתי בין השורות בחשש גדול, בכל רגע עשוי לדקור אותך שנינה, או להתפוצץ עליך מיני-פאנץ, או פאנץ' ענק.
בסופו של דבר, סך הדקירות והפיצוצים עלו לכדי הנאה צרופה.

כתיבה מורכבת, בנויה רבדים-רבדים, והרבה צ'ייסרים טקסטואלים מפנקים בדרך לבית המרזח המילולי. בדיוק כמו שאני אוהב. מושלם!
וואו!
תודה רבה רבה על הפרגון האדיר ממלך המילה הכתובה!!
התגעגענו.
להומור הגאוני הזה, הבנוי נדבך על גבי נדבך, כמו בנין מפואר שקורס ברגע אחד...
טוב לאוזניים שכך שומעות!
חחח תודה רבה!!
התגעגעתי למחמאות: )
אוי זה טובבב 🤣
אהבתי את הסיום הזה.
איזה כיף, תודה רבה!
קטע מיוחד ומבריק (מס' 2 אחרי "יומולדת אחד וגו'", כן? לא שכחתי : ). אחד מאלו שאני נהנית לקרוא פעם נוספת רק כדי לחבר את כל החוטים המחשבתיים לכדי פקעת בהירה מרשימה.
אני אוהבת את המוטיב המילולי שחוזר על עצמו לאורך כל הקטע.
את הפאנץ' המדוקדק שמעולם לא נח לחו, סליחה נס.
ואת האלמנט המוזיקלי והרבני. אוי, כמה שאהבתי : )
🤣 תודה רבה על המילים הטובות!!
אבל-
😂!He isn't a singer. He's a rapper, and that's better
חחחחח ראפר? בבית ספרנו? זה עוד יותר טוב??
חכי שהמנהל ישמע את זה😱
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
גאוני.
מדהים לאוזניים שכך שומעות.
החל מהכותרת, עבור דרך פאנצֵ'י-משנֶה ושנינות לשון מרהיבות, וכלה בפאנץ' המסיים שגרם לאוזניי לחבור זו לזו באחווה מחוייכת קשות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
מיוחד ממש!
כתיבה משובחת!
התגעגתי...
גאוני.
מדהים לאוזניים שכך שומעות.
החל מהכותרת, עבור דרך פאנצֵ'י-משנֶה ושנינות לשון מרהיבות
תודה רבה רבה על התגובות הטובות!!!
וכלה בפאנץ' המסיים שגרם לאוזניי לחבור זו לזו באחווה מחוייכת קשות.
חחח מעולה, ואני פחדתי שאחרי הקריאה יצטרכו אטמי אוזניים
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
קטע מעולה!!!
החל מהכתיבה השנונה והפאנצ'ים הנסתרים ועד הסוף הגאוני - משובח בהחלט!
אהבתי מאוד מאוד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
וואווווווווו!!!!!
איזה קטע נדיר!
מלא הומור, חלק וכיפי לקריאה, והכי חכם בעיני, שלא יכולתי לדמיין את הפאנצ' עד שהוא הגיע!
אליפות!
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
קטע מעולה!!!
החל מהכתיבה השנונה והפאנצ'ים הנסתרים ועד הסוף הגאוני - משובח בהחלט!
אהבתי מאוד מאוד.
אוי זה מידי טוב!
וואווווווווו!!!!!
איזה קטע נדיר!
מלא הומור, חלק וכיפי לקריאה, והכי חכם בעיני, שלא יכולתי לדמיין את הפאנצ' עד שהוא הגיע!
אליפות!
תודה רבה רבה על הפרגון האדיר!!!!!
משמח לקרוא!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אשכולות דומים

אם המורה בנימין היה מודע להשפעה האדירה והאבסולוטית שיש למילותיו על הקהל, היה שוקל לעשות הסבה לתפקיד שיבטא יותר את הכושר הרטורי הנדיר שלו.

אבל הוא לא היה מודע לכך, ולכן עמד בכיתת לימוד חנוקה וקטנה, ובזבז את קולו כדי לנאום בפאתוס בפני קומץ תלמידים.

הוא הסביר להם בקולו העמוק על חשיבות האיזון וההליכה בדרך האמצע, בשביל הזהב. "יש המלצה בדוקה לשבירת מידה רעה", אמר כממתיק סוד, "לעקם אותה לגמרי ולהיות קיצוניים בכיוון הנגדי, וכך להתיישר". בתור אמצעי המחשה, עשה שימוש ידידותי בסרגל שנועד להכות ידיים סוררות. כמה ילדים פלטו אנחת רווחה שקטה. נראה שהסרגל יצא מכלל שימוש.

"האמינו לי, הוא עוד יתיישר", צינן המורה בנימין את ההתלהבות, "רק צריך לעקם אותו לצד השני".

הוא ביקש מהתלמידים שיכתבו על פתק מידה רעה או הנהגה שלילית שהם מעוניינים לשנות, והביט בשביעות רצון בפתקים שהחלו להיערם על שולחנו.

"ואל תגידו – נשתנה עוד חודש, עוד שנה..." הניף המורה את הסרגל בדרמטיות, "מחר, על הבוקר אתם לוקחים את עצמכם בידיים, ומעקמים בקיצוניות את המידה שבחרתם!"

הילדים הביטו בו ברצינות תהומית, והנהנו בעיניים בורקות.

בבוקר למחרת, כשנכנס המורה בנימין לכיתה, גילה שהיא ריקה מאדם.

הוא תופף בעצבנות בסרגלו, והמתין.

כעבור שעות ארוכות, החלו התלמידים להיכנס לכיתה בזה אחר זה, חבולים וסתורים.

"מה קרה לכם?" שאל בזעזוע את התלמידים המרוטשים, "ולמה הגעתם רק עכשיו?"

כולם החלו לדבר בבת אחת, והמורה בנימין בקושי הצליח לעשות סדר בבליל הקולות הגועשים.

נתן היה הראשון שקיבל את רשות הדיבור. "כשצחצחתי שיניים הבוקר, לחצתי חזק מידי על השפופרת, ויצאה כמות גדולה משחה..."

"ובגלל זה הגעת רק עכשיו?" שיסע אותו המורה.

נתן הסמיק והשפיל את ראשו. "פעם הייתי פזרן מידי... והרי המורה אמר ש..." הוא התנשם, "אתה יודע כמה זמן לוקח להחזיר את המשחה לשפופרת דרך חור קטן כל כך? ואחר כך אמא שלי גם אמרה לי למרוח קרם ידיים..."

"ואני איחרתי", התוודה איתן, "כי בירכתי לשלום כל אדם שעבר ברחוב. לא תאמינו כמה אנשים עוברים ברחוב אחד! וכמובן, גם כשהשיחה החלה להתפתח, התאמצתי להישאר נחמד. מה לא עושים בשביל לשבור את הרוגז..."

"אני איחרתי כי יש המון קבצנים בדרך מהבית שלי לכיתה", אמר איצי, "אתם יודעים כמה זמן לוקח לעבור בין כולם בשביל לשבור את הקמצנות? וכשנגמר לי הכסף, הייתי צריך למצוא דרכים יצירתיות להשיג עוד..."

ירחמיאל, שעד היום ראה מקרוב מקלחת פעם בעשור, ישב על מקומו, מדיף ניחוח רענן. בגדיו היו נקיים מרבב, מגוהצים למשעי. את פניו כיסתה מסיכת היגיינה הרמטית, ידיו היו עטויות כפפות, ואלכוג'ל אימתני בצבץ מתיקו. 'מעניין', חלפה מחשבה מהירה בראשו של המורה, 'הייתי בטוח שהוא מתולתל במקור'.

יאיר, שאמש עוד היה גאוותן יהיר, החליט לאמץ את דברי הרמב"ן ולא להביט בפני אדם כשדיבר עמו. הוא צעד לבית הספר בראש מושפל ומהר מאוד נתקל בעוצמה בעמוד בטון, ונפל מעולף על אם הדרך.

דובי, העצלן הכבד והגמלוני, החליט לרוץ כל הדרך לכיתה. כשנחבט גם הוא בעמוד הבטון והתעלף על גבי חברו, הנחיתה שלו לפחות הייתה רכה יותר.

צבי הפזיז והנמהר, החליט ללכת במתינות וברוגע, צעד צעד. להביט בכל עשב ולבחון כל עלה, ולהרהר במשמעויותיהם העמוקות לחיים. כשהגיע לעמוד בטון מסוים, ונתקל בשני עצמים דוממים לצידו, נוסף לו עוד חומר מעניין רב למחשבה.

המורה בנימין הביט בזעזוע במה שעולל לתלמידיו, והתלבט כיצד להגיב.

לבסוף, ניסה להסביר להם שיש לכבד את דבריו של המורה, אבל לא לקחת אותם רחוק מידי, לאבד פרופורציות. לא לנהוג בהתבטלות כה גמורה ולאבד את העצמיות.

למחרת, שוב מצא המורה בנימין כיתה ריקה.

הוא שחרר אנחה עמוקה, ופנה להתעלל בסרגל שלו.

חלפו שעות, ימים, שבועות וחודשים, הסרגל הפך לגוש מתכת בלתי מזוהה, והתלמידים טרם הגיעו לכיתה.

'שוב הסיפור של אתמול?... הם לא הפנימו מה שאמרתי להם?!' התפלא.

לפתע הבריק הברק במוחו.

הם כן הפנימו. הפנימו יותר מידי.

הוא נזף בהם על ההתבטלות המוחלטת שלהם למורה, וכעת הם בעיצומה של פעולה קיצונית נגדית. הם לא יתבטלו יותר לשום מורה באשר הוא. לא יפקדו לעולם אף מוסד לימודי.

פעם, המורה בנימין לא היה מודע להשפעה האדירה והאבסולוטית שיש למילותיו על הקהל. כעת כבר כן. הוא קיפל ציוד, ונפרד מהכיתה החנוקה והקטנה וממשכורת הרעב.

כיום, הוא עוסק בפוליטיקה להנאתו, משתעשע במוצא פיו במדינות רבות ובמיליוני אזרחים. הוא מכניס משכורת לא רעה בכלל, ועושה הרבה כבוד וגאווה למשפחת נתניהו.
אין לי משקפיים על קצה החוטם. גם לא פדחת בוהקת. לעולם לא נראיתי בציבור בוהה באוויר ומצייר סימוני חשבון באצבע. בשיעורי מתמטיקה הייתי בדרך כלל מחוץ לכיתה. אם היה פרס נובל על אי־יכולת לחשב, הייתי זוכה בו פה אחד.

אז אם אני לא נראה, לא חושב ולא משעמם כמו פרופסור למתמטיקה, כנראה שאני פשוט לא פרופסור למתמטיקה.

פעם, בשיעור חשבון בכיתה ו', חישבתי ש־1+1=3. המורה נתן על זה כפל סטירות, הוריד אותי למינוס 1 לחדרו של המנהל. האחרון הוסיף כמה פלוסים משלו שעד היום מצלצלים לי בנבכי האוזניים. מאז הבנתי ש־1+1 שווה מכות רצח, והחלטתי לא לחשב יותר.

אז למה בכל זאת בני אדם פונים אליי עם שאלה מתמטית בלתי פתירה? הם נהנים לבזוק מלח על הפצעים? וזה לא שאני לא סקרן לדעת את הפתרון. אני אפילו חייב לדעת אותו. הוא קריטי. אם אתם תגיעו אליו תשתפו. ועדיין, לפי תעודת הזהות שלי קוראים לי פלקלר, לא איינשטיין. ובדקתי: לאיינשטיין לא היה חתן בשם פלקלר, כך שאני גם לא נין שלו בשום צורה.

ובכל זאת, פעמיים בשנה אנשים חוזרים אליי עם אותה שאלה: כשמזיזים את השעון במוצאי שבת אנחנו מרוויחים שעת שינה או מפסידים אחת?

לאיינשטיינים הפתרונים
לא היה צורך לנטרל את האזעקה.
לא הייתה שם אחת כזו.
סידור מהיר של כובע, גרב ובגדים שחורים, והגבוה סובב את המפתח בתנועות בטוחות, יודע בוודאות שהוא מתאים.
הוא נעל אחריהם את דלת הקומה וחייך אל שותפו בשביעות רצון.

השטח נקי.
אף אחד לא ייכנס לכאן בשעה הקרובה.
הם דאגו להסחת דעת מושלמת שתרכז את כולם בקומה מתחת, וממילא הם לא אמורים להתעכב בשטח זמן רב.
השליפה תהיה מהירה, יש להם מודיעין מדויק, שאספו מאנשים מבפנים, על המיקום של מה שהם מחפשים.

השניים התפצלו ופשטו על הקומה, משתדלים לערוך את החיפוש ביסודיות אך בלי להותיר עקבות.
הם לא גנבים שמשאירים אחריהם מהפכה.

לפתע, כשכמעט כל הסחורה כבר הייתה בתיקים השחורים שנשאו, משהו השתבש.

הגבוה נכנס לאחד החדרים ונעצר בהפתעה.
מישהו היה שם, שוחח בפלאפון בקול חרישי.

מה זה?! כולם אמורים להיות כעת בקומה הראשונה!
איך התוכנית השתבשה?!

הוא מישש בעצבנות את הבליטה בכיס מכנסיו, חוכך בדעתו מה לעשות.

"סליחה! מה אתה עושה פה?" הקול היה תקיף והעיניים יורות זיקים.
הכובע בער על ראשו.
"אני... אני..."
זהו, הוא אבוד. סוף גנב לתלייה.

"כן, בדיוק. אתה! מה אתה מחזיק שם?"

הוא האדים כגנב במחתרת. "זה... זה לא מה שזה נראה".
הלוואי שהיה יכול להעלים מידיו את החפץ השחור המרשיע.

"אה, כן? דווקא לא נראה לי שיש הסבר אחר למה שאני רואה פה מול העיניים". הקול היה קר.

"בבקשה, רחמים!" התחנן על נפשו, "עשיתי טעות, אבל זו פעם ראשונה, זה לא יקרה שוב..."

מילותיו נפלו על אוזניים אטומות.
החדר נחצה בפסיעות רחבות, והחפץ השחור שהחזיק עבר בעלות.

הר"מ הגבוה נאנח מלא קומתו ושלף סיגריה מהחבילה שבלטה מכיס מכנסיו.
הם תכננו מבצע החרמה שקט ונקי, כשכולם ספונים בבית המדרש ב'שיעור כללי', אבל לא נורא, הכל לטובה.
התלמיד הנתפס העניק לו עוד פלאפון מרשיע לתיק הראיות השחור שיביא לחדרו של הרושיבע'.
שיתוף - לביקורת ברוך מתיר אסורים
"ניר, הוא ברח!"
"מי?" קופץ ניר בחרדה. איך הוא נרדם?
"ג'אק!"
פניו של ניר מאבדות באחת את צבען והוא מתרומם במהירות, מעביר מעיניו קורי שינה שאולי דבקו בו.
כבר מרחוק הוא רואה את הדלת הפרוצה.
התא ריק.
ג'אק אכן ברח.
וזה קרה לגמרי במשמרת שלו!

מבואס הוא מביט במקום בו היה אמור להימצא ג'אק תוך שהוא מחשב את צעדיו בזהירות.
כן, הוא מודע היטב להשלכות של מקרים מעין אלו, ומשום כך אין זה פלא כי תחושת חוסר אונים הולכת ומתפשטת בתוכו, מרסקת את בטחונו כליל.
הוא מנער את ראשו כאחד המבקש לסלק מחשבות אשם שעוד נכונו לו, וחש כי הוא אינו מסוגל לשאת את ההרגשה המטריפה הזו. איך המחדל הזה קרה מתחת לאף שלו?
ולמה דווקא לו?

"צור לא יסלח לנו, כלומר... לך", אומר דרור בקול שקט, כאילו קרא את מחשבותיו.
"אתה לא מחדש לי כלום, חבר. אתה רק מכאיב", מסנן ניר באדישות מזויפת, פוקק את אצבעותיו בתנועות מהירות וחדות.
"אני בסך הכל מנסה לעדכן אותך במציאות", מסביר דרור בפשטות.
"אין צורך! אני מודע לה היטב", משיב ניר בקוצר רוח, מבטו נודד בייאוש מעבר לסורגים האפורים.
"אל תשכח שאני לא קשור לזה!" מתרה דרור, דורך כהרגלו על פצע פתוח ללא רחמים. ואם לא די בכך, מצטרפת כעת גם אצבעו המורה לאות אזהרה.

"נחמד מצידך", עונה ניר ביבושת, עיגולי זיעה מבצבצים על מצחו, "תמיד ידעתי שאתה חבר נאמן".
עיניו הגדולות של דרור סוקרות את ניר בבלבול, "באמת?" תמיהה נלווית לקולו.
"כן", יורה ניר, "רק שלא שיערתי עד כמה".
"סליחה", ממהר דרור להתנצל, ומיד לאחר מכן מוסיף: "תרצה אולי שאעזור לך להמציא סיפור כיסוי?"
"צור לא תמים!" מתיז ניר בבוז, מביט שוב בתא הקטן שריח צחנה עולה ממנו. ניכר כי זמן רב איש לא ניסה לנקות אותו. חרקים מתהלכים בו חופשי, ומעופפים למיניהם חגים סביב סביב.
"הצור תמים פעלו", מנסה דרור להפשיר את האווירה, "אל תדאג, ניר, עלי! סיפור כיסוי - כיסוי".
"נו, אין לי זמן להגיגים משובשים", חוסר סבלנות ניכר עכשיו היטב בקולו של ניר.
"חשבתי שתגיד מטופשים", דרור מעצבן ללא תקנה.
"צודק", עונה ניר בחוסר רצון, "התכוונתי גם מטופשים".
"תודה".
"בבקשה".

"אז מה?" מיואש, מחזיר ניר באחת את הנושא, "איך נצא מזה"?
"נצא?" דרור המום. "אמרתי לך כבר, אני - לא צריך לצאת. זה רק אתה. ואל תשכח את זה, כן?"
"גם אם מאוד מאוד ארצה לשכוח, לא אוכל לעשות את זה כל כך מהר", ארשת של כעס עולה על פניו של ניר, והוא ממהר לפסוע אל עבר הדלת, "אני יוצא, דרור. מילה לא לצור!"

"השתגעת?" דרור נראה כמו אחד הקרוב לאיבוד שפיותו. גם קולו נעשה זר וצונן כאשר הוא אומר: "לאן אתה רוצה לצאת, ניר?"
"למרדף. מה זאת אומרת לאן?" עוצר ניר באחת את הליכתו ומביט בחברו בתדהמה, "באמת חשבת שאשב כאן ואחכה עד ש... אני לא מסוגל לחשוב על זה אפילו".
וכך, מבלי להמתין לתגובה כלשהי, משלים ניר את הצעדים הבודדים עד לפתח היציאה. ורק כאשר הוא מגיע סמוך מאוד אל הדלת, הוא שומע את קולו של דרור: "חכה, ניר, הבטחתי לך עזרה".

הוא עקשן. וכעת הוא גם עומד צמוד אליו, מפתחות מקרקשים בידו.
"היית רציני?" אור ניצת בתוך עיניו הכבויות של ניר.
"כן, אני חבר נאמן. הרי אתה בעצמך אמרת את זה קודם", דרור מחייך, ורגע אחר כך הוא מסלק בטבעיות את החיוך היפה ואומר בטון נוקשה: "אבל זכור שהמחדל הזה הוא באחריותך בלבד, ניר! אני הזהרתי אותך! אתה רק הולך ומסתבך!"

נכון, זו אשמתו. והוא אינו מתכחש לה. אבל עכשיו מעדיף ניר לצאת למרדף בגפו, ובלבד שהבריחה לא תתגלה לצור. כן, הוא יודע שהמהלך הזה עלול להעמיק את התסבוכת שאליה נקלע, אך זה לא משנה כרגע. הפחד המשתק גורם לו לנהוג בחיפזון, והוא ממהר ללחוץ על הידית, לא לפני שהוא שולח מבט חטוף ומתרה בדרור.
"תישאר כאן. זו העזרה הכי טובה שאתה יכול להגיש לי עכשיו", הוא בורר את מילותיו בדקדקנות, "ואם צור יופיע", לרגע הוא שוקל בדעתו האם יהיה זה הדבר הנכון, "תמציא סיפור כיסוי, כמו שהצעת".

זהו. ניר בחוץ. והוא אפילו אינו טורח לברר מה היתה הבעתו של חברו לפני שהוא יוצא. הוא פוסע בשתיקה, סורק את האזור כולו בעיניים מצומצמות, מחפש אחר כל שבב מידע, ומקווה מאוד שלא מאוחר מידי. מן הרגע שהבריחה התגלתה - ועד לרגע בו יצא למרדף, חלפו דקות יקרות. ג'אק היה יכול להספיק להרחיק מאוד.
מאוד מאוד.

וכאשר הדקות נוקפות, ובסביבה אין כל רמז להימצאותו של ג'אק, שוקל ניר ברצינות האם כדאי בכל זאת להזעיק את דרור.
אולם בדיוק ברגע בו הוא מוציא מכיסו את מכשיר הקשר, הוא מבחין בו.
רחוק וגבוה.
מתמזג בטבעיות מופלאה עם הענף שעליו הוא יושב.

כמה מוזר, מכל הברואים המתהלכים סביב הוא מביט בעיניו הקטנות דווקא בו.
הוא מחייך. ניר מרגיש את זה.
ולמה לא, בעצם?
סוף סוף הג'אקו האובד חזר לטעום את הטעם המתוק של הדרור.




תודה ל
@קראנצ' פיסטוק על השראה, הכוונה, וגם על בעיטה כשהיה צריך. והיה צריך : )
השוטטות האינסופית שלהם אחרי אוכל כדי לשרוד, היא זו שהפגישה וחיברה ביניהם. מאז הם חבורה אחת מגובשת ומחויבת - האחד בשביל כולם, וכולם בשביל האחד.

אם מישהו מוצא אוצר של אוכל הוא מבשר לשאר ה'חברה' וכולם באים לסעוד ולשבוע. החלוקה שוויונית. קומוניזם בתפארתו.

היה זה שוב זבלילי. הוא בעל חוטם חד ואינטואיציה של מרגל. תמיד מצא את האוצרות השווים ביותר, לא הסתפק בשאריות פסולת בפחים. עכשיו הוא גילה מאגר אוכל אדיר ממדים, מטורף אפילו במושגים שלו.

להפתעתו המתחם כלל לא היה שמור, אפילו די פרוץ. זבלילי תצפת על המקום 48 שעות. בבוקר ראה תנועה ערה מאוד של אנשים שבאים בידיים ריקות ויוצאים עם עגלות עמוסות, בצהריים היה קצת יותר רגוע, ובערב שוב סואן. אבל בלילה, כך גילה לשמחתו, האורות כבים והמקום מתרוקן ונעשה שומם.

הבשורה שזבלילי הביא לחבורה הייתה עצומה: "על פניו סיימנו עם החיפושים המתישים, מהיום אנחנו מסודרים פיקס. טּוֹר הזהב של דרי הרחוב בפתח", הכריז לקול התשואות הרמות.

אילו היו יודעים לקרוא ביידיש את נוסח השלט שהתנוסס בפתח המחסן הענק, הם לא היו מעיזים להתקרב.

זה כמו שגנב יזמין לעצמו משטרה.

אבל הם לא ידעו. אז הם חגגו כמו שצריך. בכל לילה הם פתחו שולחנות ואכלו מכל הבא ליד.

עד שלילה אחד כשבאו לחגוג, זבלילי, בעל האינסטינקטים של מרגל, שם לב לסימן מדאיג. ווי תלייה חדשים ננעצו בקירות.

ניתוח אנליטי חריף ואופייני, אפשר לזבלילי להבין לאן נושבת הרוח. נגמרה החגיגה.

חבריו שראו אותו מודאג ביקשו הסבר, "מה קרה? כולה כמה ווי תליה, בטח רוצים לתלות כאן את נוסח ברכות הנהנין, לזכות את הרבים", ניסו להרגיע.

"אתם לא מבינים כלום", הטיח בהם זבלילי, "זה הסוף שלנו", קבע.

"מה כבר יכול לקרות", זלזל פחניס הציניקן, "יתלו אותנו על הווים?".

"הרבה יותר גרוע", הפחיד אותם זבלילי, "הולכים לתלות תמונות של ר' ישעי' בן ר' משה. שמעתי פעם אנשים שאומרים שזה קוטל אותנו, העכברים".

"ולראיה", שלף זבלילי עיתון עדכני, "תראו את הכותרת הזו". כולם השתתקו וזבלילי הקריא בקול: "במוסדות ומשביע לכל חי לזכרו של הצדיק מקרעסטיר, החליטו להילחם בכל הכוח במכת העכברים שהתעצמה מאוד במחסנם בתקופה האחרונה, במיוחד בלילות".

דממת מוות השתררה במחסן. פה ושם נשמעו כרסומים אחרונים של עכברים עצובים. זו אולי סעודתם האחרונה.

לפתע נפתחה הדלת. האור נדלק. איש פחדן הניח תמונה של דמות אצילית בפתח וברח. הוא לא העז לחתור עד לווים דרך דיוויזיות של עכברים שיודעים שכבר אין להם מה להפסיד. סמך על הדמות השמיימית שתעשה את העבודה גם מהרצפה.

העכברים המבועתים הריחו את סופם. אך הצדיק חייך אליהם בחמלה מבעד לתמונת השמן, כאומר: "בעלי המקום לא אוהבים אתכם. הם רוצים להילחם בכם בכל דרך: מלכודות, סם, דבק קטלני ועוד דרכים קטלניות ודרקוניות. אני כאן כדי להתריע בפניכם באהבה, שמרו על נפשותיכם. אני הסיכוי האחרון שלכם לצאת בשלום מהמקום. צאו החוצה ולא יאונה לכם כל רע. וקחו עמכם את ברכתי שלא תדעו רזון ומחסור, ובטוח אני שהזן ומפרנס לכל ידאג לכם לשפע ממקום אחר".

"ורחמיו על כל מעשיו".

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה